מחזה

גינוי – מחזה פוליפוני קצר

אין הסתה.

אין.

ולא הייתה.

לא.

ולא תהיה.

אף פעם.

זו לא דרכנו.

מעולם לא הייתה.

המחאה לגיטימית.

לחלוטין.

זו זכותם.

המלאה.

איננו מסכימים למילה מדבריהם.

אפילו לא לאות.

אך נהיה מוכנים להיהרג על זכותם לומר אותם.

כמובן.

עד גבול מסוים.

תמיד יש גבול.

שאסור לחצות.

כי כשחוצים.

יש אנשים.

לא אנחנו.

חס ושלום.

אבל אנשים.

תמיד יהיו אנשים.

שעלולים לפרש.

להבין אחרת.

להיפגע.

להתרגז.

לעשות מעשה.

שלא יעשה.

אלא אם כן.

לא.

אם הגבול נחצה.

והוא כאמור נחצה.

אבל הפעולה תיעשה.

על אחריותם.

בלבד.

ללא יד מכוונת.

ללא.

קומץ.

אספסוף.

שוליים סהרוריים.

היוצא מן הכלל.

שאינו מעיד על הכלל.

כלל וכלל לא.

ידינו נקיות.

הדם שנשפך.

לא אנחנו שפכנו.

לא.

הייתה התגרות.

משני הצדדים.

לכל מטבע יש שני צדדים.

ובלהט הרגע.

הדם רותח.

העצבים מתוחים.

עד להתפקע.

בום!

מה זה היה?

עצב שנקרע.

ככה?

בקלות.

כי המצב.

כי החום.

כי הכלכלה.

כי הבריאות.

העיקר הבריאות.

ולכן אנחנו מְגַנִּים.

בכל תוקף.

כל ניסיון.

לגולל את האשמה.

להעליל.

לדון לכף חובה.

לתפור תיקים.

כמו בזמנים אחרים.

במשטרים אפלים.

כולנו זוכרים.

יותר מדי טוב.

מה עשו ליהודים.

הם רק יצאו להפגין.

ושיסו בהם כלבים.

שוטרים.

אזרחים.

זה לא היה קומץ.

לא.

זה היה הכלל.

שהעיד על הכלל.

בדיוק בגלל זה אנחנו מְגַנִּים.

ונוקטים בכל האמצעים.

על מנת להבטיח ששנית זה לא יקרה.

ואם בטעות יקרה.

לא יקרה.

אבל טעות.

לעולם חוזרת.

כי בני אדם טועים.

ואנחנו כאמור בני אדם.

אז שלישית זה לא יקרה.

כי פעם שלישית גלידה.

כי שלוש יריות בכיכר.

כי יש גבול.

שאסור לחצות.

ואם בטעות חוצים.

אנחנו תמיד.

אבל תמיד.

מְגַנִּים.

סאטירה

ריד מיי ליפס (מונולוג)

* כל ההערות בסוגריים הן כביכול הערות לנואם, אבל הוא יקרא אותן בקול כאילו הן חלק מהנאום.

ריד מיי ליפס: לא אבגוד בכם.

קראו את אודם שפתיי, את לובן שיניי ואת המבט הכחול החודר של עיניי: לא אמעל באמונכם.

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (אומרים לי באוזנייה שתעשו סאב ושייר ולייק): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

אני יודע, נפגעתם לא אחת בעבר. הבטחות של פוליטיקאים הן כמו מכוות אש. אתם שולחים יד מהוססת, רוצים להאמין שהפעם לא תפגעו, שלא תמשכו את היד אחורה בבהלה תוך סינון קללה, אבל בכל פעם מחדש זה קורה: אתם נכווים, מקללים ונשבעים שזה לא יקרה שוב.

ובכן, לא עוד! (להטיח יד בשולחן)

לא במשמרת שלי.

כשאחזיק בהגה השלטון לא אזרוק אתכם לצד הדרך כמו שזורקים כלב שאיש במשפחה אינו רוצה. אצלי לא תרדפו אחר המכונית עד שיתושו כוחותיכם, לא תייללו מגעגועים ולא תשתו משלוליות ביוב שנקוו בצד הדרך עד שתיפגעו ממכונית דוהרת. 

מי שנתן בי אמון, מי שהעניק לי את קולו, מי שהשקיע לילות כימים ומי שהקריב את חייו עבורי, בשביל כל אלו יש לי רק מילה אחת: תודה. כן, מילה אחת בודדה בת שתי הברות וארבע אותיות, אבל היא אוצרת בתוכה את כל רגשות הוקרת התודה שהלב האנושי מסוגל להכיל. עצם המחשבה על זה מעלה לחלוחית בעיניי וסמרמורת בבשרי (אומרים לי באוזנייה שזה זמן טוב לאקסטרים קלוז-אפ).

אפשר בבקשה כוס מים? (לשתות שלוק קטן. לתת לזה לשקוע)

תודה.

ברשותכם, אספר לכם סיפור קטן. כשהייתי קצין צעיר בסיירת יצאנו למשימה סודית מעבר לקווי האויב. איזה אויב ואילו קווים, על כך לא אוכל להרחיב את הדיבור, מסיבות מובנות מאליהן. הכוח שבפיקודי היה אמור לארוב למחבל בכיר – כל כך בכיר שאפילו הוא עצמו לא ידע שהוא כזה – ולהעביר לו מסר חד משמעי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון (קריצה למצלמה). אבל כמו שאומרים, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק, ובאותו יום לא רק שהוא צחק, הוא עשה במכנסיים. איך שאנחנו מתקרבים לבית של אותו מחבל, מחופשים לרועי צאן שאיבדו את העדר, הגיע משום מקום נער מקומי – אמרתי נער? יותר כמו ילד בן 8 עם סיגריה בזווית הפה – שגם הוא רעה את הצאן שלו באזור. הוא התחיל לדבר איתנו בערבית ולנפנף בידיים, ואנחנו פחדנו שהוא הולך לחשוף  אותנו ולסכן את כל המשימה. בתור מפקד הכוח ניגשתי אליו ואמרתי לו "אוסקוט! ג'יבל אהוויה! אנא מן עארף!", אבל הוא רק המשיך לדבר בשטף ולנפנף בידיים. ברגע שראיתי שנדלק אור באחד מחלונות הבית שהיינו אמורים להסתער עליו, הוצאתי את האקדח עם המשתיק קול ויריתי לו ישר בפה. הוא נפל על האדמה והדם שלו התחיל לנזול לכיווני. למזלי הנעליים שלי היו אדומות – הנה כבר נתתי לכם רמז קטן לגבי היחידה, אבל לא שמעתם את זה ממני – אז האויב לא שם לב. בכל מקרה, התלבטנו האם עלינו להמשיך במשימה או לחדול אותה. בתור מפקד הכוח קיבלתי החלטה: ניקח את גופת הנער בן השמונה ואת כל הצאן שלו, נדפוק על דלת הבית ונגיד שאחת הכבשים נשכה אותו בפנים ושהוא חייב עזרה. ברגע שיכניסו אותנו פנימה נוציא את האקדחים ונחתור למגע עם היעד. מכיוון שיש עדיין צו איסור פרסום על הפרשה, אני יכול לגלות רק את זה: המשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר. אלא מה, איך שאנחנו באים לחבור למסוק החילוץ אנחנו מגלים שכל העדר של הכבשים נדבק אלינו. ניסינו להבריח אותן, צעקנו "רוּח מן הוּן! רוּח מן הוּן!", הרמנו תאורה באוויר, ירינו לכיוון הרגליים, אבל הן בשלהן: "מממהה, מממהה, מממההה", לא עוזבות אותנו. בתור מפקד הכוח עשיתי את הדבר היחיד שיכולנו לעשות: על האש. בשטח האויב. מחופשים לרועי צאן. ליד מסוקי החילוץ. הזמנו כמובן גם את הטייסים להצטרף, אבל אחד היה צמחוני והשני אמר שהוא לא רעב. מכיוון שהם טייסים הם חיכו בסבלנות עד שנסיים, ורק אז חזרנו הביתה.

מה שרציתי לומר בכל הסיפור הזה הוא שאני אדם שדבק במטרה שלו עד הסוף, לא משנה אם רועה צאן בן שמונה או עדר כבשים עומדים בדרכו. אני אוביל אתכם כפי שהובלתי את העדר אל מסוקי החילוץ. ואם זה אומר שניאלץ להילחם מהאופוזיציה רק כדי לא לוותר על העקרונות שלנו, זה בדיוק מה שנעשה. עד הסטייק המושלם. אהה, סליחה, התכוונתי עד הניצחון המוחלט. תודה. (להדק כף יד אחת לשנייה ולהשתחוות קלות. לא יותר מדי, אנחנו לא יפנים).

[ירידה מהבמה לקול מחיאות הכפיים. חזרה כעבור מספר שניות]

פעילים נכבדים ואזרחים יקרים. בתום חודשיים שלמים בתפקיד אני אומר לכם: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אנו נמצאים בצוק העתים, בתקופה עתירת אתגריים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים שכמוהם לא היו מאז 73, 67 וארבע עצרת. זוהי אינה העת לוויכוחים קטנוניים ולעמידה על עקרונות מיושנים. זוהי עת לאחדות, לגבורה ולהקרבה של כל אחד מאיתנו, ובראש ובראשונה אני.

יש לכם את מילתי שאמשיך לשרת אתכם נאמנה וביתר שאת מהקואליציה. בתור שר בכיר יהיה בידי הכוח להשפיע על חייכם כפי שלא יכולתי להשפיע באופוזיציה. עם זאת, לא אתן לשררה ולכורסת עור הצבי לשכוח מאין באתי ואת מי אני מייצג. אתם הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני קם בבוקר והדבר האחרון שאני הוגה בו לפני שעיניי נעצמות. אפילו בחלומות אתם מופיעים לי, פועים ומבקשים את עזרתי, אומרים לי "הולך אותנו, המפקד. אנחנו אחריך, במים ועל האש".

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (מזכירים לי באוזנייה שמי שלא עשה סאב ושייר ולייק – שיעשה עכשיו): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

לשירת התקווה הקהל יעבור לדום. 

ריד מיי ליפס: עמוד דום! (להצדיע!)

מחזה·סאטירה

המלך – מחזה קצר

הדמויות:

המלך חבּיבּי
המלכה
המזכיר המדיני
המזכיר הצבאי
הצייצן המלכותי
אזרח
זקיף
המלך הכנוע
הנסיך

תמונה ראשונה: בדרך לארץ המובטחת

פיל מלכותי גאה נושא על גבו אפיריון ובו המלך והמלכה. לצד הפיל צועדת הפמליה.

המלכה: [מוציאה ראשה מהחלון] נו, הגענו?

המזכיר המדיני: בקרוב מאוד, מלכתי, ממש בקרוב.

המלכה: כמה זמן עוד אפשר לחכות? אי אפשר לישון פה עם כל העליות והירידות.

המזכיר המדיני: עוד קצת אורך רוח, זה כל מה שאני מבקש.

המלכה: אני שומעת את זה כבר חודשים. בינתיים אני רואה פה רק גבעות מצהיבות ואדמת טרשים.

המזכיר המדיני: על פי המפות והכוכבים, הארץ המובטחת כבר מעבר לסיבוב. מלוא הטנא כיבודים מחכים לך שם, תכשיטי זהב פרוויים ומיני תרגימא, שמלות עם אמרות מזהב ויין שממלא תדיר את כוסך, מבלי שאת, גבירתי הנעלה, תצטרכי להוציא אגורה שחוקה מכיסך.

המלכה: הארץ המובטחת בתחת שלי!

המלך: [נזעק להוציא ראשו מחלון אחר] ששששש, איך את מדברת? אולי יש בסביבה איזה עיתונאי מרוט שיעשה מזה כותרת?

המלכה: עיתונאי? הצחקת אותי. הבט סביב מלוא האופק – הדבר היחיד שיש פה הוא קרנף עצל שריח הפרשותיו מזכיר את התופת.

הצייצן המלכותי: כמה טוב לראות את זיו פניך, אדוני. [מוציא דף ועט] אנסח מיד מודעה נמלצת בשמך: נתינים יקרים, עת גבורות היא זו, זמן למעשים גדולים, הנה אנו באים להצילכם מיד זדים ורשעים. טחו עיניכם מראות כי חייכם אינם סוגים בשושנים, בעוד מספר שעות תוכלו לומר: המלך חבּיבּי הוא המלך שלי.

המלך: [מפהק] זה דווקא לא…

המלכה: איום ונורא! בלי מילה אחת של פרגון למלכתנו הנדירה.

המלך: [מתעורר] נכון! איום ונורא! איך הם אמורים להכיר ככה את פועלה של המלכה?

הצייצן המלכותי: אלפי בקשות סליחה ומחילה, גבירתי, את ההודעה הקודמת אשליך ברגע זה. כבר מתנסחת הודעה חדשה בראשי וזו לשונה: ידוע היטב כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, אך במקרה שלפנינו מדובר בתופעת…

המלכה: תופעה?!

הצייצן המלכותי: …טבע מופלאה, כולה אומרת רוך אך גם חוזקה, משליכה את מרותה על כל איש ואישה, עד כי יהללוה כולם במקהלה.

המלכה: אני משליכה את מרותי?

הצייצן המלכותי: בקטע טוב.

המלכה: [למלך] אני משליכה את מרותי?!

מלך: [נרתע] לא, חלילה, אף פעם לא השלכת שום…

המזכיר הצבאי: מלכתי, אם יורשה לי לדבר בזכותו…

המלכה: לא יורשה!

הצייצן המלכותי: באמת שרציתי…

המלכה: להלבין את פניי ברבים [למזכיר הצבאי] הצייצן הפך למטרד ביטחוני ממעלה ראשונה, גרוע יותר מכל צבאות האויב יחדיו. שפוט אותו בעוון בגידה, על האדמה הקדושה כף רגלו לא תדרך.

המזכיר הצבאי: כן, גבירתי [שולף אקדח]

המזכיר המדיני: רגע, גבירתי, אם יורשה לי להעיר הערה.

המלכה: נניח שיורשה.

המזכיר המדיני: גם אם שגה הצייצן בשגגה…

המלכה: בשגגה או לא בשגגה, הוא שגה שגיאה גדולה.

המזכיר המדיני: מחלי לו על מילותיו הנפסדות. כשתגיע שעת האמת להשתלט על הכתר, זה שמגיע לך בזכות ולא בחסד, נצטרך את לשונו הזריזה כדי לשכנע את נתיני הממלכה שאת הדבר הכי טוב שקרה להם מאז שבעת ימי בריאה.

המלך: יש משהו בדבריו.

המזכיר המדיני: וממך אדוני אבקש בכל לשון של בקשה, אל תזכיר לנתינים ולו ברמז מה קרה בממלכה שהותרנו מאחור.

המלך: אבל הם צריכים לדעת ש…

כולם חוץ מהמלך: [בצעקה] לא!!!

המלך: אוקיי, אז לא.

המזכיר הצבאי: עצרו הכל! מישהו מתקרב.

המזכיר המדיני: נדמה לי שזהו נתין מהממלכה החדשה. גש, הבא אותו הלום, בוא נראה את פניו אורות כשאנחנו מבשרים לו שהגענו לשחרר אותו מעול הבחירות.

תמונה שנייה: הפגישה עם האזרח

המזכיר הצבאי: נתין, השתחווה בפני המלך.

אזרח: מה… מי אתם?

המזכיר הצבאי: אנחנו שואלים פה את השאלות!

המזכיר המדיני: [לאזרח] סלח למזכיר הצבאי, את נימוסיו הוא למד בשדות הקרב. במקום לחלות את פניהם של אנשים, הוא ישר תוקף אותם. טעינו גם אנחנו שלא הצגנו עצמנו תחילה, אנא קבל זאת במחילה.

אזרח: בסדר, אבל למה אתה מדבר בחרוזים?

המזכיר המדיני: כי כך אנחנו מראים שאנו נעלים על הבלי החיים.

הצייצן המלכותי: הוא מתכוון לומר שכך הנתינים יודעים שהם בידיים טובות, שהחיים עצמם שמורים מכל משמר אצלנו במרתפים.

אזרח: אבל החיים שלי די טובים, תודה [פונה ללכת]

המזכיר הצבאי: לא חבל שתמות במלחמה?

אזרח: [נעצר] סליחה?

הצייצן המלכותי: מה שהוא רצה להגיד זה שחבל שלא תהיו מוכנים למתקפת פולשים. אתה רואה את המלך פה, רכוב על הפיל? הוא עצר בגופו שלוש מתקפות, אפילו שזה עלה לו במחיר כבד. אל תשאל איזה מחיר… [האזרח לא שואל] לא, אל תשאל איזה מחיר נורא, באמת, אתה לא רוצה לדעת…

אזרח: טוב, אז מה המחיר?

המלך: את אחי יקירי איבדתי בקרב. הוא צעק "קדימה הסתער" ונהרג מכדור תועה.

המזכיר הצבאי: סיפור קשה.

המזכיר המדיני: איום ונורא.

המלך: על ערש דווי הוא אמר לי, "חבּיבּי, יהיה אשר יהיה, אמור לנתינים שהכל היה שווה. צווה עליהם שימליכו אותך למלכם והזכר תדיר את גבורתי". ואז הוא עצם את עיניו…

המזכיר המדיני: אני תמיד דומע בקטע הזה.

המלך: …וראיתי את נשמתו פורחת. רגע לפני שדאתה מעלה מעלה הנשמה אמרה "אל תניח לרסן השלטון לעולם, אחרת ארדוף אותך מהעולם הבא".

המזכיר הצבאי: עד היום אנחנו מלמדים בגני הילדים ובבתי הספר את מורשת הקרב שלו. איזה לוחם הוא היה, עשוי ללא חת.

המלכה: וגם גבר נורא נאה, בל נשכח.

המלך: טוב, דיברנו עליו מספיק, עכשיו זמן מעשים. נתין, הראה לנו את הדרך לארצך, בואו נלך להציל את המסכנים.

אזרח: אבל אני באמת לא חושב שאנחנו…

המזכיר הצבאי: [שולף אקדח] קדימה צעד! שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל…

תמונה שלישית: בשערי הארץ המובטחת

מגיעים לשערי הארץ המובטחת. זקיף עומד בכניסה.

זקיף: עצרו! יש לכם אישור כניסה?

המזכיר המדיני: זה בסדר, אנחנו בדרך לארמון.

זקיף: אין כניסה סתם כך. צריך אישורים והזמנה חתומה.

אזרח: הם אומרים שהם באו להשתלט…

המזכיר הצבאי: [מכה בו מאחור] שתוק!

המזכיר המדיני: להשתלט על חוסר הצדק המשווע שפשה בממלכה.

זקיף: החוק הוא פשוט: יש אישור – נכנסים, אין אישור – מתחפפים.

המזכיר הצבאי: בוא אני אראה לך מה זה אישור… [מתחיל לשלוף את האקדח. המזכיר המדיני ממהר לקראתו]

המזכיר המדיני: אין צורך בזה. [לזקיף] זה מחמם את הלב לראות חייל ממלא את פקודתו ללא שאלות ותהיות, אך בטוחני שאחרי שתבין כי האיש שבאפיריון הוא מנהיג מסדר גודל אחר, על-זמני ואל-אנושי, תפתח לא רק את שערי הארמון, אלא גם את שערי ליבך. הרשה לי להציג בפניך את בן האלים שכל בני התמותה נושאים אליו עיניים מעריצות, המצביא שכיבושיו עוד יילמדו בגני הילדים, המדינאי שמנהיגי העולם עולים אליו לרגל רק כדי לשמוע את אוושת כנפי ההיסטוריה, קבל את המלך חבּיבּי הראשון [המלך יורד מן האפיריון, מסתכל סביבו במיאוס לא מוסתר אבל עוטה על פניו ארשת מתנחמדת ברגע שהוא פונה אל הזקיף].

המלך: בוקר טוב. [הצייצן לוחש משהו באוזנו] ערב טוב. אני תמיד שמח לפגוש מישהו בעל רקע קרבי, זה אומר שיש לנו הרבה במשותף. [הזקיף שותק] תגיד לי, כמה אתה מרוויח בחודש?

זקיף: אם אתה חושב שתוכל לשחד אותי…

המלך: חס וחלילה! שוחד? לא יעלה על דעתי! מאז ומתמיד דגלתי בטוהר המידות ובשלטון נקי כפיים. צייצן, ספר להם מה קרה לקודמך בתפקיד.

הצייצן: הוא ניסה למכור ציוצים עבור אחד השרים.

המלך: והיום הוא?

הצייצן: מאכל לעורבים.

המלך: אני מאמין בשוויון בפני החוק ובדין אחד לכולם. אצלי הזקיפים הם שווי ערך לכל אחד אחר, ובגלל זה התעניינתי בהכנסתך, שוודאי אינה תואמת את רמתך האישית. זה בסדר אם ברצונך לשמור זאת לעצמך, גם אני מאמין בקניין אישי ובזכות השתיקה. אמור לי, כמה זמן אתה כבר עומד פה?

הזקיף: כמה שעות טובות.

המלך: מעניין, אני לא שומע את הצעדים של המחליף שלך. הוא בטח מבלה עכשיו עם בחורה צעירה, מספר לה סיפורי גבורה…

הזקיף: ממציא סיפורי גבורה, אתה מתכוון.

המלך: נו, אתה רואה שיש לנו הרבה במשותף? שנינו הקרבנו את עצמנו למען המדינה בזמן שאחרים תקעו איזו מזכירה [הזקיף מביט אחורה, עצבני] ועכשיו הוא תוקע אותך. למה שלא תדבר על זה עם המלך שלך?

הזקיף: הוא לא…

המלך: הוא לא מבין, אני יודע. כל מה שהשמן הזה עושה הוא לשבת על התחת שלו ולחלק פקודות, בזמן שאתה קופא פה מקור [הצייצן שוב לוחש לו משהו] מתייבש מחום. הוא כבר שכח מה זה להיות מלך של כולם.

הזקיף: כדאי שאשתוק עכשיו. אם יגלו שלא הגנתי על כבודו של המלך…

המלך: ומי יגן על הכבוד שלך? כל החיים אתה רגיל לציית, לומר הן, לספוג השפלות, להרכין את הראש, בזמן שהאחרים מטפסים על גבך הכפוף וקוטפים את מנעמי החיים. הגיע הזמן לומר די! להיות זה שמטפס במקום להיות מטופס, שרומס במקום להירמס, שמזיין במקום מזוין, ש…

זקיף: תיכנסו. [זז הצידה] אבל אל תשכח אותי כשתהיה השליט, אה? אני רוצה להיות אחראי משמר, ומשכורת כפולה, לא כפולה, משולשת! וגם לבחור את הבחורה הכי…

אזרח: אל תעשה את זה!

המזכיר הצבאי תוקע בו כדור ומשליך את גופתו הצידה. הפמליה עושה את דרכה פנימה, חולפת על פני הזקיף מבלי להתייחס אליו כלל.

תמונה רביעית: ההשתלטות

בתוך ארמון המלוכה. המזכיר הצבאי עומד מעל המלך הישן, שנמצא כנוע על ברכיו. מסביב גופות של בני משפחתו של המלך הכנוע וכמה משריו. חיל המשמר, שאמור היה להגן על המלך מפני פולשים, ניצב בבירור לצד המלך החדש ופמלייתו.

המזכיר הצבאי: [למלך חבּיבּי] מילה אחת שלך והוא מצטרף לאשתו ולילדים שלו.

המלך הכנוע: [מתחנן] בבקשה לא, אני אתן לכם כל מה…

המזכיר הצבאי: [מהדק את האחיזה] שתוק!

המלך: זה בסדר, תן לו להשלים את המשפט. אנחנו הרי אורחים בארמון שלו. כרגע.

המלך הכנוע: תקבלו את כל הזהב ואת כל המסים שאני גובה מהאזרחים ואת כל הנשים [מביט לעבר הצייצן] והגברים, אם זה הקטע שלכם…

הצייצן: גברים?! אני סטרייט מאוד. הלוואי עליך לצאת עם חצי מהדוגמניות שיצאתי איתן.

המלך: אין צורך להתרגש, אנחנו לא חיים בימי הביניים, וחוץ מזה גם אני תוהה לגביך לפעמים [פונה למלך הישן] תן לי לשאול אותך שאלה: אם גם ככה אני אקבל את כל המיסים והנשים…

המלכה: איזה נשים?!

המלך: זה לא בשבילי, יפתי. זו תשורה לחיילים הנאמנים. אני זקוק לריחו של פרח אחד בלבד כל חיי.

המלכה: ידעת לדחוף את האף שלך טוב מאוד גם לפרחים אחרים.

המלך: אבל אף אחת מהן היא לא שושנת פרא כמוך.

המלכה: קשקשן.

המלך: דבורה עוקצנית שלי.

המלכה: לפני שנייה הייתי פרח.

המלך: את עולם ומלואו: גם הפרח וגם הדבורה, גם המכתש וגם העלי, גם הבר וגם התבן.

המלכה: המילים שלך לא מספיקות. אתה יודע מה ירצה אותי, נכון?

המלך: יקירה, אנחנו באמצע השתלטות על השלטון.

המלכה: שאזכיר לך מה כתוב בחוזה? חובה על המלך לרצות את אשתו בכל מקום וזמן שיידרש, בין אם בעתות שלום או בעתות מלחמה, בין אם בעת משחק כדורגל או בעת ערב צדקה לילדים חולים. קדימה, תפעיל את הלשון.

המלך ניגש בלית ברירה אל המלכה, נעמד מאחוריה וכורע על ברכיו. הוא מרים את שולי שמלתה ונבלע תחתיה.

המלכה: עם כל הלשון, חבּיבּי, אל תעצור. שירת בסיירת, אתה בוודאי יודע להתמודד עם מעצור.

המזכיר המדיני: [אחרי שהות, מכחכח בגרונו] אדוני, אם תוכל רק להחליט מה לעשות עם המלך הישן.

המלך: [מוציא את ראשו מתחת לשמלה] כן, נכון. [ נעמד וניגש למלך הכנוע] מה כבר תוכל לתת לי מעבר לכל המסים וההטבות להם אזכה מתוקף תפקידי כמלך החדש?

המלך הכנוע: אוכל לגלות לך כיצד להחזיק את מוסרות השלטון לנצח.

המלך: [צוחק] אני רואה כמה טוב הצלחת.

המלך הכנוע: אחשוף בפניך כיצד גרמתי להמונים להעריץ אותי.

המלך: בוא נראה: ראשית עליי להבטיח להם שאני האביר על הסוס הלבן שבא להושיע אותם מחייהם הקטנים וחסרי המשמעות, אחר כך אצטרך לשסות אותם באליטות שנישלו אותם ממה שמגיע להם, ולבסוף עליי להזהיר מפני איומים חיצוניים ופנימיים שרק אני יכול להם. עשיתי את זה נכון?

המלך הכנוע: [מגמגם] זה… לא… כן… בערך….

המלך: ניסית ללמד אותי את השיטה הרשומה על שמי? אני הרי כתבתי את "מקום נצחי תחת השמש: מדריך חבּיבּי להשתלטות על השלטון".

המלך הכנוע: כן, אבל…

המלך מסמן בראשו למזכיר הצבאי, שיורה כדור בעורפו של המלך הישן.

המלכה: סיימנו עם המשחקים? כי אני ממש לא גמרתי.

המלך חוזר למקומו מתחת לשולי שמלתה של המלכה. היא נאנחת בעונג.

תמונה חמישית: יורש העצר

אידיליה עצלה שוררת בארמון המלוכה. המלך והמלכה יושבים משועממים על כיסאות המלכות. לפתע נכנס בריצה הצייצן המלכותי.

הצייצן: [חסר נשימה] אדוני המלך…

המלך: [נושא מבט בקושי] מה קרה?

הצייצן: [עדיין חסר אוויר] יש הפ… יש הפ…

המלך: אמור כבר, מה יש? הפוגה? הפקדה?

הצייצן: יש הפגנה.

כל הנוכחים בארמון מזדקפים.

המלך: הפגנה?

הצייצן: מאות אנשים מחוץ לארמון קוראים להעמיד אותך לדין.

המלך: אותי? לדין? חצופים! רק אני מחליט את מי מעמידים לדין, ובפעם האחרונה שבדקתי, אני צח כשלג שבתולה פוסעת בו עם שמלה לבנה ותחתוני משי אדומים.

הצייצן: הם צועקים "חבּיבּי מושחת, חבּיבּי גנב" ואפילו, רחמנא לצלן, קוראים לעבר המלכה "עושקת הציבור יכולה לנשק לי בתחת".

המלכה: היו מתים! לא, באמת, הם היו צריכים להיות מתים ברגע שהעזו לעלות את המחשבה הזאת על דל מוחם הרופס. שר הצבא, העמד אותם אל הקיר!

המזכיר הצבאי: [לצייצן] כמה אמרת שיש שם?

הצייצן: מאות, אולי אלפים. לא הצלחתי לספור כי הייתי עסוק בבריחה מחמת זעמם.

המזכיר הצבאי: אם זה מאות אני אצטרך רק כמה אקדחים ורובים. אם זה אלפים אצטרך גם תותחים רושפי אש.

הצייצן: אני לא יודע בדיוק…

המזכיר הצבאי: אני לא אקח סיכון. אירה בליסטראות של אש גם אם הם בודדים. זה עדיין יהיה מחזה יפה. לא כמו אלפים בוערים, ועדיין…

המלך: חכה רגע עם הבליסטראות. אני רוצה לשמוע מה יש ליורש העצר להגיד. הוא זה שמחובר אל העם והוא זה שיידע כיצד להשקיט את רוח המרד המפעמת בהם שלא לצורך. [קורא החוצה] נסיך!

נכנס יורש העצר. גבוה, רזה, חיוור, מלא בעצמו.

יורש העצר: כן, אבא?

המלך: הצייצן המלכותי דיווח על המונים שצובאים על הטירה ודורשים את הדחת משפחת המלוכה.

יורש העצר: שיצעקו להם כמה שהם רוצים.

המלך: ומה אם הם יסחפו אחריהם עוד אחרים?

יורש העצר: העם איתנו. הם יודעים שבלעדינו הממלכה תושמד בן לילה.

המלכה: ילד חכם. שתי טיפות מים אמא שלו.

המלך: אלה בטח המלכים מהממלכות האחרות שבוחשים בעניינים לא להם.

יורש העצר: נכריז עליהם מלחמה!

המלכה: כן, מלחמה!

המזכיר המדיני: מדובר בעשרות ממלכות, אנחנו נובס.

המזכיר הצבאי: פחדן!

המזכיר המדיני: לתקוף כך, ללא קאזוס בלי מובהק.

יורש העצר: הם הביאו זאת על עצמם כשביקשו להחליף בדרכי מרמה שלטון נבחר.

המלך: גייסו את כל העם למלחמה!

יורש העצר: הוקיעו את כל המפגינים כבוגדים והשליכו אותם לכלא.

המזכיר הצבאי: [מאוכזב] רק לכלא?

יורש העצר: כך נוכל לקיים משפטי ראווה בתום המלחמה.

המלכה: גאון שלי. הגנים שלי עשו לו רק טוב.

יורש העצר: [לצייצן] בוא, נלך להתייחד… כלומר, לצייץ. ההמונים זקוקים עכשיו יותר מתמיד לקריאות העידוד שלנו. עליהם לדעת שלא לחינם הם משלמים בחייהם בשעה שאנו מוגנים [שניהם יוצאים].

המלכה: [למלך, בנימה פתיינית] אתה יודע עד כמה מלחמה מחרמנת אותי, נכון?

המלך: למענך אבעיר את העולם. אהפוך אותו לחור שחור.

המלכה: בוא תתחיל מחור אחד קטן לפני שאתה הולך בגדולות.

המלכה מסובבת את אחוריה כלפי המלך. הוא ניגש אליה ונעלם מתחת לשמלתה. ברקע נשמעים פיצוצים וזעקות. המלכה מתענגת. הסוף.

 

סאטירה

משאל רחוב: הירי באום אל-חיראן

האירוע הקשה שהתרחש השבוע ביישוב הבדואי אום אל-חיראן, במהלכו נהרגו שוטר והאזרח שנהג באוטו שדרס אותו, הביא גורמים מכל קצוות הקשת הפוליטית להתבטא בנושא במהירות הבזק. בצד ימין מיהרו לשייך את הדורס לדאע"ש, בעוד בצד השמאלי של המפה האשימו את המשטרה בטיוח ואת ההנהגה בליבוי האלימות במקום בניסיונות למצוא פשרה. יצאנו לרחוב כדי לשאול את העוברים ושבים מה דעתם על האירוע ועל האשם האמיתי.

לילך, 22, רחובות: "ראיתי את ההתחלה של הסרטון וישר כיביתי, כי אחר כך זה עושה לי סיוטים בלילה. שלחו לי פעם סרטון של מישהו שזורק חתלתולים מסכנים לכביש מהיר, ואחרי זה לא ישנתי יומיים כי חשבתי רק על החתלתולים המסכנים האלה. חוץ מזה יש לי מחר פסיכומטרי, ואני לא רוצה להיות עייפה במבחן. צריכה להוציא לפחות 650 כדי להתקבל לפסיכולוגיה ושירותי אנוש. אבל אין לי ספק שהערבים אשמים".

עליזה, 54, נס ציונה: "אני לא מאמינה ששוטרים ירו סתם ככה. פה זה לא אמריקה, שהשוטרים יורים לפעמים בכושים בלי סיבה. הם בטח חשו בסכנת חיים. אני יכולה להבין אותם, גם אני חשה לפעמים בסכנת חיים ליד ערבים, במיוחד כשהם עוברים לידי באוטו ושומעים מוזיקה מזרחית בקולי קולות. למזלם אין לי נשק".

ירון, 33, חיפה: "אצלנו בחיפה יש דו-קיום אמיתי, אז אני יודע שאפשר גם אחרת. אנשים מכל רחבי הארץ באים אלינו רק כדי לאכול חומוס אצל הערבים. אולי הפתרון הוא שהבדואים בנגב יפתחו גם חומוסיות".

צאלה, 26, תל אביב: "הפוליטיקאים עסוקים רק בהפחדות ובשיסוי. הם ישר מיהרו להכריז שזה היה פיגוע של דאע"ש, כשזה היה יכול להיות גם פיגוע של חמאס או של התנועה האסלאמית. זה שאנחנו חיים בעידן של פוסט-אמת לא אומר שלא צריך לחתור לחשיפת האמת".

מתי, 87, גבעתיים: "בתקופתי לא היו מצלמות ולא נעליים. היינו הולכים יחפים ומרביצים לערבים שניסו לגנוב מהשדות שלנו. תאמין לי, אף אחד לא הלך על זה לכלא והערבים הבינו עם מי יש להם עסק. היה רק אחד, שמואל לוינסון זכרונו לברכה, שניסה ללכת לדבר איתם. אני לא צריך להגיד לך איך זה נגמר – תלינו אותו בפרדס כדי להפחיד אותם".

מערכונים

דיווח: איש דיבר על פוליטיקה בעבודה

שיחות אגביות בעבודה, שזכו לכינוי "שיחות ברזייה", נסובות לרוב סביב נושאים קבועים: המשפחה, מזג האוויר, תכנית טלוויזיה אהובה, לפעמים אפילו על המשימה האחרונה שהבוס הטיל על המחלקה. אבל חבריו לעבודה של שי מזרחי, בן 37 מיהוד, לא שיערו בנפשם שבין שלל הנושאים הפרוזאיים הוא ידבר פתאום על פוליטיקה.

"רגע אחד הוא סיפר לנו שהבן הקטן שלו חולה ונשאר בבית עם אשתו, ושנייה אחרי זה הוא אמר שאין לנו מה לחפש בשטחים", סיפרה מזי כהן, מזכירת החברה. "אני זוכרת שכולם השתתקו פתאום והסתובבו אליו מופתעים. אף פעם לא האמנו שהוא מסוגל לדבר על פוליטיקה".

צחי שטרן, חברו הטוב ביותר של מזרחי בעבודה, התקשה להסתיר את ההלם. לדבריו, "מרוב שלא האמנתי שהוא אמר את זה ביקשתי ממנו שיחזור על דבריו שוב. הוא היה ממש נבוך, ראינו כולנו שהוא מרגיש לא בנוח עם מה שאמר, אז פשוט שתקנו כולנו במשך כמה דקות עד שהיינו צריכים להיכנס לישיבה".

זו לא הייתה הפעם היחידה בה מזרחי התבטא בנושא פוליטי. שעות בודדות לאחר אותה פליטת פה במטבחון, כשראשי כולם היו שקועים במסכי המחשב שלהם, הוא תועד אומר: "אני לא חושב שאלאור אזריה גיבור". כמה דקות לאחר מכן הוא התבקש על ידי מנהל המחלקה ללכת הביתה. "יש פה עניין של אחריות", הסביר גורם המקורב לבוס. "בדיוק כמו שאני אשלח הביתה מישהו עם שפעת כדי שלא ידביק את שאר העובדים, ככה גם עם דיבורים על פוליטיקה. זה נורא מדבק".

למרבה המזל, לסיפור הזה יש סוף טוב. על פי אחד הדיווחים, מזרחי שב למחרת לעבודה ולא דיבר יותר על פוליטיקה בחיים.

סאטירה

תינוק בלתי נלאה

לאחר שזוג הורים העניק לבנם את השם המחייב אלאור, על שם החייל היורה מחברון, היה זה עניין של זמן עד שיגיע תורו של שמעון פרס. הורים טריים מהיישוב גינותיים בשרון העניקו לבנם הבכור את שמו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. "לפי הגזים שיש לו, הוא בהחלט הקים כור אטומי", סיפרו בגאווה

זכה בפרס: האהבה העצומה בה זכה נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס אחרי מותו קיבלה השבוע ביטוי נוסף כאשר מוטי וחנית מרגלית, הורים טריים מהיישוב הקהילתי-חצימחוני גינותיים, בחרו להוקיר את זכרו של פרס בדרך מיוחדת: הם העניקו לבנם הבכור את השם המחייב פרס.

"תמיד ידעתי שלבן הראשון שלי אני אתן שם מיוחד, ותמיד גם אהבתי את פרס, עוד מהתקופה של ממשלת הרוטציה", סיפר האב הנרגש. "כשאמרו לנו בבדיקות הראשונות שאולי זו תהיה בת נורא התאכזבתי, כי אין אף פוליטיקאית שאני אוהב, אבל בסקירת האיברים אמרנו לנו שזה בסוף בן, וישר כששמעתי את זה התחלתי לצעוק במרפאה: 'פרס! פרס! פרס!'".

האם ציינה כי חשה בהשפעת השם על בנה כבר בשעות הראשונות שלאחר הלידה. "היו לו גזים מאוד חזקים, ולפי הספר שקראתי זה ממש מוקדם לגילו", היא סיפרה בעיניים לחות מהתרגשות. "האחיות אמרו לי שזה לא תקין שבשלב הזה יהיו לו יציאות כאלה, אבל אני ישר הבנתי שהוא פשוט הקים לעצמו כור גרעיני קטן בבטן כדי שאף אחד אחר לא יתקרב אליו".

אבל פרס הקטן לא הסתפק רק בזה. כאביו הרוחני, גם הוא מחפש כל הזמן דרכים לקירוב לבבות. אמו סיפרה: "אתמול יצאתי איתו לגן משחקים והיו שם שני תינוקות שרבו על איזה צעצוע כזה זרוק וישן. כשהם ראו את פרס הם ישר חילקו את הבובה ביניהם – אחד קיבל את הראש והשני את הרגל. זו הייתה בובה עם רגל אחת בלבד".

אך מעל הלידה המשמחת של הבן הבכור מעיב ענן שחור, משום שאף חבר כנסת ערבי לא טרח להגיע לטקס ברית המילה באולמי אוסלו. "לברית של הילדים שלהם הם מגיעים, לא?" הטיח האב בזעם כבוש. "איך הם מצפים שיהיה שלום אם הם לא עושים לנו את הג'סטה הזאת? חוץ מזה, יצאנו מהאירוע בהפסד כי חלק מהצ'קים חזרו", הוסיף האב.

על אף התקוות הרבות שהם תולים בו, ההורים מודעים גם למטענים שליליים שעלולים להתלוות לשם. "אנחנו רק מקווים שהילד לא יהיה לוזר או חתרן בלתי נלאה", הם מודים. "אבל מה שלא יהיה – אנחנו נאהב אותו בכל מקרה".

מערכונים

פתרון שתי המדינות (מערכון עצוב)

פנים. חדר מדרגות – יום

גבר כבן 40, ממושקף, מעט מקריח, דופק בדלת. לא עונים. דופק שוב. עדיין לא עונים. הוא מצלצל בפעמון. כלב מדירה סמוכה נובח. הדלת לבסוף נפתחת עד כדי סדק בלבד, המחסום הקטן שבמעלה הדלת לא מאפשר לה להיפתח יותר מזה. מבעד לסדק מציצה ישישה חביבה.

פתרון שתי המדינות: ערב טוב, גברתי, מה שלומך? שמי פתרון שתי המדינות ואני רוצה…

ישישה: (קוטעת אותו) לא, אני לבד פה, לא יכולה.

היא סוגרת עליו את הדלת. הוא לא אומר נואש ושוב מצלצל בפעמון. הכלב נובח. הדלת נפתחת כעבור מספר שניות.

פתרון שתי המדינות: אני מתנצל על ההפרעה, גברת, אבל מדובר בנושא חשוב שיכול לשנות את פני המדינה שלנו לעוד הרבה שנים קדימה.

האור בחדר המדרגות נכבה. הוא תר אחר המתג ומדליק את האור, ומגלה שהדלת סגורה. הוא מצלצל בפעמון. ואז שוב. הישישה פותחת.

ישישה: תקשיב, בחורצ'יק, אני לא יודעת מה אתה מוכר, אבל לשמחתי אין לי עוד הרבה שנים קדימה. מאז שיחזקאל הלך אף אחד לא דואג לי, הילדים רק מחכים שאני אתפגר כדי לקבל את הדירה, לחלק אותה לארבעים ולשכן בה חמישים סטודנטים ועשרים סודנים, ואם הנכדים באים זה בגלל שהכריחו אותם, וגם זה הם תקועים עם הראש כל היום בטלפונים שלהם.

פתרון שתי המדינות: צר לי לשמוע, אבל את בטח אוהבת אותם ורוצה שיהיה להם טוב, לא?

ישישה: לא.

הישישה סוגרת בפניו את הדלת. פתרון שתי המדינות ניגש לדלת ממנה נשמעו נביחות הכלב ומצלצל בפעמון. הנביחות נשמעות ביתר שאת. מפנים הבית נשמעות קריאות גבר שמנסה להשתיק את הכלבה. אחרי צלצול נוסף בפעמון הדלת נפתחת. גבר כבן 50 עומד בפתח. הוא לובש חולצת סוף מסלול מהוהה. כלבה קטנה ועצבנית לרגליו, נובחת כלפי פתרון שתי המדינות.

פתרון שתי המדינות: ערב טוב, אני…

גבר: (קוטע אותו) אתה לא מבוגר מדי בשביל להתרים?

פתרון שתי המדינות בולע את העלבון בשתיקה.

פתרון שתי המדינות: ערב טוב, אני פתרון שתי המדינות. בטח שמעת עליי בחדשות.

פתרון שתי המדינות מושיט לגבר עלון, אבל זה האחרון לא טורח להציץ בו. הוא מסובב ראשו לכיוון הבית.

גבר: (צועק) שולה! שמעת על פתרון שתי המדינות? שולה!

שולה כבדת הגוף מגיעה.

פתרון שתי המדינות: שלום גברתי, ערב טוב. אני…

גבר: אמרת את זה כבר אלף פעם, אתה פתרון שתי המדינות (פונה לאשתו) את שמעת עליו משהו?

שולה: לא, אבל הוא נראה לי מוכר. אתה עושה דיאטה בקבוצה של חלי?

פתרון שתי המדינות: לא, אבל אולי שמעתם עליי בחדשות?

שולה: לא, אין שום סיכוי. אני לא מפספסת אף פרק בחדשות. מדברים עכשיו כבר חצי שעה על החתונה של בר רפאלי.

פתרון שתי המדינות: ובטח בכותרת הראשית של המהדורה ציינו שלפי נתוני משרד הפנים יש כבר קרוב לארבע מאות אלף מתנחלים ושפתרון שתי המדינות הופך עוד מעט בלתי אפשרי, נכון?

שולה: אההה, לא, לא דיברו על זה.

פתרון שתי המדינות: טוב, אולי יהיה על זה אייטם אחרי הפרסומות.

שולה: לא, אחרי הפרסומות ידברו על זה שבגלל המוסלמים אסור למכור אלכוהול באירופה, ובסוף המהדורה ילוו את אייל גולן לביקור בבית ספר יסודי. הוא עושה שם אודישנים לקראת המופע "אייל גולן קורא לך, בואי בהסכמה".

גבר: איזה גבר. והגיע הזמן שהאירופאים יתעוררו וילמדו לקח, למה אלה יהפכו את הנשים שלהם לשפחות מין.

פתרון שתי המדינות: בכל מקרה, אני רוצה להציע לכם לחתום על עצומה בעד פתרון שתי המדינות למען הישרדותה של ישראל ומניעת הפיכתה למדינה דו-לאומית.

פתרון שתי המדינות מושיט לעברם בלוק כתיבה ועט. באותה השנייה שוב נכבה האור. פתרון שתי המדינות מדליק אותו.

גבר: לא, לא, אנחנו לא חותמים על דברים סתם.

שולה: כן, סיפרו היום בתכנית הבוקר על מישהי שחתמה על טופס שהיא לא קראה עד הסוף ומסתבר שהיא חתמה על סעיף שמשאיר את הגז באדמה ובגלל זה היא לא קיבלה 2,500 שקל מהבנק שכולם אמורים לקבל.

פתרון שתי המדינות: טוב, זה נשמע לי קצת מופרך. אני רק מבקש שחתמו על הצרה דקלרטיבית שאתם בעד הבטחת עתידה של מדינת ישראל, ושאתם מעוניינים שישראל תושיט יד ל….

הדלת נטרקת בפניו. האור נכבה. פתרון מדינות ממתין מספר שניות, מדליק את האור ועובר לדפוק בדלת אחרת. היא נפתחה מהר מהצפוי, ונגלה לעיניו ילד כבן 10.

פתרון שתי המדינות: ערב טוב, אני פתרון שתי המדינות. רציתי לספר לכם על עצמי ועל הדרך בה אני מתכוון להבטיח עתיד טוב יותר עבורך ועבור מדינת ישראל ולמנוע את הפיכתה…

ילד: (קוטע אותו) אמא ואבא לא בבית.

הדלת נטרקת. פתרון שתי המדינות עומד מול הדלת ולא יודע את נפשו מרוב ייאוש. האור נכבה. הפעם אף אחד כבר לא מדליק אותו.

>> לא משנה, העיקר שיש לנו את אופיר אקוניס

פתרון שתי המדינות בדלת
שומר שפתרון שתי המדינות לא ייכנס בטעות בדלת