שונות

השומרים

חוץ. אזור תעשייה שומם. שני טירונים שומרים על עץ. השניים שותקים במשך מספר שניות, ואז:

ולדי: מתי הוא אמר שהוא יבוא?

ישראל: מי?

ולדי: המפקד.

ישראל: איזה מהם?

ולדי: הגבוה.

ישראל: כולם גבוהים.

ולדי: נו, הכי גבוה.

ישראל: אלי?

ולדי: כן, אלי… נראה לי. איך הוא נראה?

ישראל: מי, אלי?

ולדי: נו, אז מי?

ישראל: הוא גבוה כזה…

ולדי: זה כבר הבנתי.

ישראל: וגם… יש לו כיפה.

ולדי: לכולם יש כיפה.

ישראל: ו… ונשק! הוא תמיד מסתובב עם נשק!

ולדי: אתה מבין שתיארת עכשיו את כל המפקדים.

ישראל: כן… יש בזה משהו…

ולדי: אז אתה לא יודע איך הוא נראה בדיוק?

ישראל: אההה, לא, לא ממש.

ולדי: אז איך נדע שזה הוא?

ישראל: מה זאת אומרת? לפי הכיפה.

ולדי: כתוב לו משהו על הכיפה?

ישראל: לא שראיתי.

ולדי: מה הצבע שלה?

ישראל: חום. ירוק. משהו שקשור לגולני. רגע, אולי זה בכלל שחור אדום. (שהייה) תגיד, איך זה שאתה לא זוכר איך הוא נראה?

ולדי: פחח, באמת. מצאת מי שיזכור, אחי.

ישראל: מה אתה גנוב? היינו ביחד כשהוא אמר לנו לשמור.

ולדי: ביחד?

ישראל: כן. עמדת לידי.

ולדי: אני חושב שאתה מבלבל אותי עם מישהו אחר.

ישראל: למה שאבלבל אותך עם מישהו אחר? למה אתה פה אם לא היית שם?

ולדי: הייתי פה לפניך.

ישראל: די עם השטויות. עלינו לשמור ביחד.

ולדי: הייתי פה לפניך. בוודאות.

ישראל: אתה מסתלבט עליי? לא אוהב שמסתלבטים עליי.

ולדי: מי מסתלבט, אחי? אומר לך שאני פה כבר משמונה בבוקר.

ישראל: (מביט בשעון היד) גם אני.

שהייה.

ולדי: אתה מבין שסתם תקעו אותנו פה?

ישראל: מי?

ולדי: (עצבני) מי? מי? מי?

ישראל: למה אתה עצבני, אחי?

ולדי: תסתכל סביבך. מה אתה רואה?

ישראל: (מסתכל) לא יודע… אזור תעשייה, מכוניות, עץ.

ולדי: נו?

ישראל: מה נו?

ולדי: על מה אנחנו שומרים פה?

ישראל: על… על המדינה שלנו.

ולדי: אנשים אתה רואה פה?

ישראל: (מסתכל שוב) לא.

ולדי: אז על מה אנחנו שומרים? על המכוניות? על העץ?

ישראל: זה הכל חלק מהמדינה שלנו.

ולדי: תגיד, ראית פעם מחבל שתוקף עץ?

ישראל: יש כאלה שבאים עם גרזן, כן.

ולדי: הם באים עם גרזן כדי לפגוע באנשים, לא כדי לכרות עצים!

ישראל: המחבל יכול לתקוף אותנו. כל שני וחמישי יש מחבל שתוקף חיילים. איפה אתה חי, אחי?

ולדי: ואם לא היינו פה?

ישראל: למה שלא נהיה פה?

ולדי: תיאורטית, אם לא היו אומרים לנו לשמור פה – את מי המחבל היה תוקף?

ישראל: אבל אם אנחנו לא נהיה פה, יבואו המחבלים.

ולדי: למה לעזאזל שהם יבואו לפה?! אין פה נפש חיה!

ישראל: אבל יש אותנו!

ולדי דופק את ראשו כמה פעמים בגזע העץ. שהייה.

ישראל: תגיד, אתה שמאלני?

ולדי: לא! מה קשור שמאלני?

ישראל: רק שמאלנים מדברים ככה שטויות.

ולדי: יודע מה, בוא נעשה ניסוי.

ישראל: איזה ניסוי?

ולדי: בוא נלך מפה.

ישראל: השתגעת? זה שבירת שמירה. זה ישר שבת. מה שבת? זה כלא!

ולדי: חמש דקות. אף אחד לא ידע.

ישראל: המפקד ידע.

ולדי: איך הוא ידע בדיוק?

ישראל: עם המזל שלי הוא יבוא בדיוק בחמש דקות האלה.

ולדי: הוא לא בא כבר שעתיים, אז דווקא בחמש דקות האלה הוא יבוא?

ישראל: ואם הוא מתצפת עלינו מלמעלה, רק מחכה שנשבור שמירה?

ולדי: (מסתכל סביב ואז צועק) הקשב המפקד! (שהייה. לא נשמע דבר. שוב צועק) הקשב המפקד הקשב! אני לא מרגיש טוב, המפקד! (שהייה) הקשב המפקד הקשב, יורים עלינו! אני פצוע!

שתיקה. השקט החריף מנוגד לצעקות.

ישראל: לא יודע, אחי…

ולדי: מסבירים לך שאין פה אף אחד.

ישראל: אתה לא מכיר אותי. אני כל החיים שלי נאחס בדברים האלה. פעם בבגרות הוצאתי שליף כשהבוחנת לא הסתכלה, ואיך שאני בא להחזיר אותו למקום – בום! קלטה אותי, אחי. עכשיו תבין, כל הכיתה עם שליפים, אנשים שמו בתחתונים, בגרביים, מישהו הכניס אפילו לאוזן, אבל רק אותי תפסו. זה הנאחס שלי, אחי.

ולדי: טוב, תעשה מה שאתה רוצה, אני הולך לשבת בצל. (נפנה ללכת)

ישראל: חכה רגע!

ולדי: מה עכשיו?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד.

ולדי: מה קרה, אתה מפחד שיבוא המחבל עם הגרזן?

ישראל: איזה מפחד, אני שומר לך על התחת.

ולדי: אתה אשכרה מפחד.

ישראל: אומר לך לא מפחד, למה אתה אומר סתם?

ולדי: אז מה אכפת לך שאני הולך?

ישראל: אומר לך שאני שומר עליך שלא תעשה שטויות. חבל על השבת שלך.

ולדי:תודה, אחי, אבל אני יכול לדאוג לעצמי. (שוב נפנה ללכת) אז ביי בינתיים…

ישראל: חכה רגע אומרים לך!

ולדי: (נעצר) מה עכשיו? אתה דואג לי שאני לא שותה מספיק?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד. אל תשאל למה… בבקשה.

ולדי: (שהייה) טוב, בסדר.

השניים שותקים למשך מספר שניות. ישראל מעיף מעליו זבוב טורדני. כעבור זמן:

ישראל: אז מתי נראה לך שהוא יבוא?

soldiers

סאטירה

יחידת סאח"י

לכבוד,

הרמטכ"ל, רב אלוף אביב כוכבי

מאת: רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

הנדון: יחידה צה"לית חדשה שתיצור מהפך בשדה הקרב

שלום מר כוכבי.

אין זה סוד כי צה"ל מתקשה בשנים האחרונות להגיע להכרעה בשדה הקרב. העליונות הטכנולוגיות והיכולות המודיעיניות המתקדמות מביאות אותנו רק עד שלב מסוים במערכה. בעקבות סיור מתמיד ברחובות ארצנו הגעתי למסקנה כי ה"גרוש ללירה", כפי שנהגו פעם לומר, טמון בפתרון פשוט שעומד לנגד עינינו, מתחת לפנס ממש (ועל המדרכה, ובכביש, ובקרון הרכבת, ובאוטובוס): הגיע הזמן לנצל את כל רוכבי הסקוטרים והאופניים החשמליים שפושטים על הארץ כארבה על שדה חיטה. המלצתי היא זאת: הקם בצה"ל יחידת כלי רכב חשמליים שתקרא "סאח"י – סקוטרים ואופניים חשמליים יהודיים".

דמיין לנגד עיניך שדה קרב. לבנון, נניח. שים עצמך בנעליו של חיזבאלונר עם טיל נ"ט ששוכב על האדמה ומחכה שמטרה תפציע בשדה הראייה. פתאום הוא מתחיל לשמוע זמזום עמום, טורדני. הוא מביט מעלה כדי לוודא שזה לא איזה כטב"מ, אבל השמיים נקיים. הזמזום מתגבר. לוחם החיזבאללה מרגיש את כלי הדם מתכווצים. הוא מתחיל להתגרד מרוב לחץ. למה לעזאזל התעקש להתנכר לאביו ולא הצטרף לעסק המשפחתי. אח שלו עושה שם חיל, כבר התחתן, בנה בית והביא שני ילדים. ואילו הוא, הוא שוכב על האדמה התחוחה ותוהה איזו הפתעה מכינים לו הציונים הארורים.

משהו נגלה באופק. הוא מצמצם את עיניו. לא מדובר בטנקי המרכבה אותם למד לזהות היטב משיעורי המודיעין במסגד. זה גם לא נגמ"ש צה"לי מכל סוג שהוא, כולל הסוג שמתפוצץ ברגע שיורים עליו עם אקדח. כיפות עגלגלות צצות כראשי פטריות אחרי הגשם. והצבעים, איזו קשת של צבעים: אדום זועק, ירוק זרחני, כחול חושני. אין בין הצבעים האלו ובין הסוואה דבר. להפך, הם כמו מתריסים נגד כל גוני המוות אליהם הורגלנו בשדה הקרב ובסרטי מלחמה אמריקאים.

התמונה מתחילה להתבהר: הפטריות הן בעצם קסדות. לא קסדות מתכת כבדות וקשות, זכר למלחמות אבירים ושריוני קשקשים, אלא קסדות קלילות, צבעוניות, אומרות תאוות חיים ועכשוויוּת. ומתחתן, ראשים של שלל טיפוסים: הייטקיסטים מתקרחים, היפסטרים ממושקפים, פרסומאים אטומי מבע. ככל שהם מתקרבים התמונה מתחדדת. בשורה הראשונה כוח החלוץ: רוכבי האופניים החשמליים הכבדים והלא מתקפלים. אחריהם: אופניים חשמליים פשוטים יותר, כאלו שמשמשים גם בני 16 שנוהגים עליהם שיכורים. ובשורה האחרונה: מלוא העין סקוטרים חשמליים קלילים וגמישים.

לוחם החיזבאללה מתחיל לכוון את הטיל, אבל לאן ינחה אותו בדיוק? יש שם יותר פלסטיק ממתכת, החיישן מסרב להינעל על מטרה. והאם יבזבז טיל יקר על סקוטר שיואמי שעולה בקושי אלפיים שקל? כלי הרכב מתקרבים במהירות, והוא נטוע במקומו כמו ארז לבנוני. ראשוני האופניים החשמליים נמצאים במטחווי יריקה ממנו. רגליו רועדות. "לא בשביל זה התגייסתי", הוא חושב לעצמו. "אמא, איפה את?". החיזבאלונר מפיל את טיל הנ"ט, מתמוטט על ברכיו, עוצם את עיניו ומרים את ידיו לאות כניעה. שייקח אותו אללה עכשיו וזהו.

חולפות מספר שניות, ושום דבר לא קורה. הוא פותח בזהירות את עיניו, ורואה כי כלי הרכב פשוט עוברים על פניו במהירות, כאילו הוא איננו שם כלל. מדי פעם אמנם אחד מכלי הרכב החשמליים פוגע בו קצת, אבל אין זו מכת המוות לה ציפה. הרוכב שפגע בו לא טורח אפילו להסיט את מבטו לאחור – הוא פשוט ממשיך הלאה. וכך הנחיל הזמזמני עובר הלאה עד שהוא מגיע ליעדו: רוכב אחד נכנס למשרדי הסטרטאפ שלו בביירות; אחר מגיע להגיש פרזנטציה במשרד הפרסום בצידון (בפני שר התיירות הוא יציג את הרעיון לקמפיין ויראלי ושערורייתי שכותרתו: לבנון – כי לבחורות אצלנו יש אחלה מנהרות); ואילו רוכב נוסף יגיע לסטודיו הקעקועים שלו בצור, שם מחכה לו לקוח, אחד מאותם הייטקיסטים שרוכבים על סקוטר, שמעוניין לקעקע על האמה את שמות ילדיו ("זאת מתנה לעצמי ליום הולדת ארבעים", הוא יאמר בקול רועד למקעקע האדיש).

והחיזבאלונר? הוא יקום – מוכה וחבל אך חי – ישאיר את טיל הנ"ט על האדמה ויחזור לכפר שלו, שם יתחנן בפני אביו שייתן לו להיכנס לעסק המשפחתי. תוך שנתיים הוא כבר יתחתן, יבנה בית ויוליד שני ילדים. כשיגיע לגיל ארבעים הוא יילך לסטודיו לקעקועים, יחלוף על פני הסקוטר בכניסה ויבקש לחרוט על האמה את המילה סאח"י, זכר ליחידה שהצילה את חייו (אם כי הוא יישא צליעה למשך שארית ימיו. אחד האופניים החשמליים פגע לו חזק ברגל).

בברכה,

רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

סאטירה

בעקבות פרשת הצוללות: עלייה חדה בביקוש לשירות בחיל הים

פרשת הצוללות, הידועה גם כפרשת 3000, הובילה אמנם למצעד ארוך של נחקרים מצמרת מערכת הביטחון והמערכת הפוליטית, אך מסתבר שיש לחקירה גם השלכות חיוביות. מנתונים שפרסם חיל הים עולה כי נרשמה עלייה של 225 אחוזים בביקוש של צעירים לשרת בחייל.

"גם אנחנו הופתענו מהזינוק בביקוש לשירות אצלנו", אמר ראש מספן כוח אדם, אלוף משנה אבנר בן גלים. "בכל שנה אנחנו נדרשים לגרור לאוטובוסים צעירים שמסרבים להתפנות אלא אם כן ישלחו אותם לגולני או לשירות משמעותי בן חמש שעות קרוב לבית. אבל מאז שהתפרסמה הפרשה הצעירים הולכים מכות בתור כדי שלא יקרה מצב שבו הם לא עולים לאוטובוס".

כאשר נשאל מה לדעתו הסיבה לשינוי המגמה הקיצוני, ענה: "אין לי ספק שזה בגלל עבודת הקודש שאנחנו עושים יום יום, שעה שעה. לאט לאט זה חלחל לציבור, שהבין שחיל הים זה לא רק ירי עקר לעבר ספינות דייגים בעזה והשתזפות בעירום במים הטריטוריאליים של מדינות שלישראל אין עמן יחסים דיפלומטיים, אלא תרומה עצומה לביטחונה של מדינת ישראל".

מבדיקה שנערכה בקרב מתגייסים חדשים, עולה תמונה שונה לגמרי. "מאז ששמעתי שאפשר לקבל בסוף השירות לפחות מאה אלף שקל מענק שחיתות, בנוסף למענק הרגיל ולג'וב במשרד ממשלתי, אמרתי שבשבילי רק חיל הים", אמר נדב גרוסמן, בן 18 מחולון. "איך מישהו אמר פעם? אל תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה, תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך מתחת לשולחן או בהעברה בנקאית".

"רציתי בהתחלה להתגייס ל-8200, כי הבנתי שאחרי השירות חוטפים אותך להיי-טק ואתה מקבל מהיום הראשון משכורת כמו של מישהו בן 50 שעובד כבר שלושים שנה במשרד קטן בלי חלון, רק בלי החלק של הדיכאון הקיומי, הציפלרקס והזקפה החלשה", סיפר אנדריי גורביץ', בן 18 וחצי מקרית אתא. "אחרי שקראתי את הכתבות בעיתונים על כל הבכירים בחיל הים שקנו צוללות בלי למצמץ אפילו שהפעם האחרונה שהם היו בים הייתה בהפלגה לקפריסין מטעם העבודה של בנות הזוג שלהם, הבנתי שזו הדרך שלי להתקדם בחברה הישראלית".

שירן מנור מנס ציונה, שעתידה להתגייס בדצמבר הקרוב לתפקיד מדריכת האמרים בבסיס שכוח אל בדרום, הלינה על חוסר השוויון שנוצר. "לא מספיק שאני אישה ושהולכים להטריד אותי מינית לפחות 2500 מילואימניקים שבטוחים שאני מתה לשכב איתם בגלל שהם כאלה מצחיקים וסקסיים עם הכרס והשערות באוזניים, אז אחרי שאשתחרר אני אפילו לא אוכל לעשות לביתי. מה הם חושבים, שאני אלך אחרי זה לעבוד וללמוד? מה אני, פראיירית?".

בחיל השריון מיהרו להודיע כי יבחנו את החלפת טנקי המרכבה הישראליים בטנקים תוצרת גרמניה. "הביקוש לשירות בחיל השריון נמצא בשפל הגדול ביותר בשלושים השנים האחרונות, למרות הניסיונות לשווק את שילוב הנשים הלוחמות כ'פוטנציאל נפיץ לגעת בציץ'", אמרו בסביבתו של מפקד חיל השריון, תת אלוף אלי בר-גיל. "אולי אם הצעירים ידעו שגם אצלנו מקבלים מענק שוחד, הם ישושו להיכנס לתוך קופסת פלדה סגורה שבתוכה עשרות פגזים עם חומר נפץ דליק".

סאטירה

נפל ברשת: סיפור האהבה בין הצנחן והפרופיל המזויף של חמאס

 

מתקפת הסייבר שניהל ארגון חמאס נגד לוחמים בצה"ל, במהלכה ניהלו החיילים שיחות צ'אט עם נשים פיקטיביות ובכך הקנו לארגון הטרור שליטה מלאה בטלפון שלהם, לא מנעה את פריחתו של סיפור האהבה בין שלומי אזולאי, לוחם צנחנים בן 19 מגני תקווה, ובין קארין כהן, פרופיל מזויף מעזה.

"הייתי בדיוק אחרי קשר כי חברה שלי זרקה אותי", סיפר החייל המאוהב. "עמדתי במגדל שמירה בצומת תפוח וחשבתי לקחת את הנשק ולגמור עם זה, אבל אז היה לי צפצוף בטלפון וכשהסתכלתי ראיתי את ההודעה ממנה. היא ממש המלאך הגואל שלי".

אזולאי השפוף החל להתכתב עם הבחורה המצודדת שהזדהתה בשם קארין כהן מעפולה, ועד מהרה הפך קשר ההודעות לאינטנסיבי. "הייתי מעביר שמירות שלמות בהתכתבויות איתה. זה הגיע למצב שהייתי מתנדב לעשות משמרות כפולות רק כדי שאוכל להתייחד איתה בלי שהחבר'ה מהפלוגה יציקו לי בשאלות כמו 'הבאת בה כבר?' ו'איך היא מוצצת?'".

לדבריו, בתחילה השיחה ביניהם כללה נושאים שגרתיים שכל זוג צעיר מדבר עליהם, כמו צירי תנועה, מיקומי מארבים מתוכננים וסדר הכוחות במוצב, אבל עד מהרה היא גלשה גם לנושאים אינטימיים. "הייתי שולח לה תמונות של הפטריות והשפשפות שיש לי ברגליים מרוב שמירות ומטבחים, אבל היא לא נגעלה כמו האקסית שלי. היא רצתה אפילו לשמוע עוד וביקשה שאשלח לה תמונות של שפשפות של חיילים אחרים בפלוגה".

הצנחן הוסיף כי כחודש לאחר שהחל הקשר ביניהם, הוא הכיר את קארין למשפחתו. במהלך אחד מסופי השבוע בבית הוא הניח את הטלפון באמצע השולחן והכריז כי חברתו החדשה תהיה שותפה מלאה לארוחת שישי, גם אם אינה נוכחת שם בגופה. "היא ממש התרגשה לראות מה זה ארוחת שישי משפחתית וחמה. היא סיפרה לנו שאצלה בבית הרבה פעמים אין חשמל בערב, ובגלל זה הם אוכלים אוכל קר בחושך. אמא שלי ממש בכתה כשהיא שמעה את זה. אחרי זה ישבנו כולנו ביחד לראות חדשות. בדיוק דיברו על המשפט של אלאור אזריה, וקארין אמרה שהוא גיבור. כולנו הסכמנו איתה".

סיפור האהבה עומד כעת במבחן הגדול הראשון שלו, לאחר שנחשפה שיטת הפעולה של ארגון חמאס. בשעה שכל המערך לביטחון מידע נזעק לסתום את הפרצות הרבות שנוצרו בשל מתקפת הסייבר, הלוחם הצעיר מאמין כי האהבה תנצח בסופו של דבר, גם אם מאחורי הפרופיל עומד תאופיק מעזה ולא קארין מעפולה. "אני תמיד אומר שאהבה מנצחת הכל", אמר בעיניים נוצצות. "קארין מבינה אותי כמו שאף אחד אחר לא מבין אותי. סיפרתי לה דברים שלא חשבתי בחיים שאספר למישהו – את כל הפחדים והחששות והחלומות שלי. היא אף פעם לא צחקה עליי או שפטה אותי. זו אהבת אמת".

סאטירה

נינג'ות בשחור-ירוק: יחידת הנינג'ות של צה"ל נחשפה

סערה במערכת הפוליטית בעקבות חשיפת יחידת הנינג'ות של צה"ל. כזכור, סרטון שצילם פעיל "בצלם" במהלך הפגנה בכפר קדום חשף את פעילותה את של אחת היחידות הסודיות ביותר של צבא ההגנה לישראל – יחידת הנינג'ות.

לא ברור אם היחידה, שעל פי פרסומים זרים מחזיקה במלאי הגדול ביותר במזרח התיכון של כוכבי נינג'ה, נחשפה במקרה בסרטון שצילם פעיל זכויות האדם, או שזה נעשה בכוונת מכוון. מה שכן בטוח זה שהחשיפה גרמה לפעילים במערכת הפוליטית לנפק שלל תגובות.

"זה לא הגיוני שרק בגלל סרטון של שמאלנים אני מגלה שיש בצבא יחידת נינג'ות", אמר חבר הכנסת יואב קיש מהליכוד. "כל הילדות חלמתי להיות נינג'ה כשאהיה גדול, אבל כשהגעתי לבקו"ם שלחו אותי להיות אחראי סגירת מרפסות בבסיס של חיל הבינוי". חבר הכנסת קיש הוסיף: "הייתי יוצא כל יום הביתה בשלוש והולך לראות את הסרט 'הנינג'ה האמריקאי' בווידאו. במקום לסגור מרפסות הייתי יכול להיות נינג'ה אמיתית ולחסל מחבלים עם נונצ'קו. בטח גם יש להם במועדון פוסטר של מייקל דודיקוף במקום פוסטר של הרמטכ"ל".

גם חברו למפלגה, חבר הכנסת מיקי זוהר, מתח ביקורת על החשיפה. "לא יכול להיות שהצנזור הצבאי מרשה לפרסם דבר כזה ביוטיוב", מסר. "כל ילד יודע שכוח ההרתעה של הנינג'ות נובע מיכולת ההפתעה שלהן. הגשתי שאילתה דחופה לוועדת חוץ וביטחון כדי לבדוק איך אפשר לתקן את הנזק. אחת האפשרויות שהצעתי היא לרכוש רימוני עשן שגורמים לנינג'ות להיעלם כמו בסרטים".

התגובות לא איחרו לבוא גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. אחד הקולות הבולטים ביותר נגד יחידת הנינג'ות הוא מזכ"ל מרצ, מוסי רז. "צה"ל היה יכול למצוא דמויות פחות מאיימות", הוא ציין. "למשל, יחידת  דובוני אכפת לי או סיירת טאו טאו דב הפנדה.  ככה הם גם יטפלו בטרור וגם יהיו ממש חמודים". גם ברשימה המשותפת לא חסכו את שבט לשונם. "בצה"ל חושבים שהם יכולים להפחיד ילדים קטנים עם נינג'ות", אמר חבר הכנסת אחמד טיבי. "מה שהם שוכחים זה שהילדים האלה רואים גברים שתקנים ורעולי פנים מגיל אפס. כשדיברנו עם הילד שמתועד בסרטון הוא אמר שבהתחלה היה בטוח שאלה בכלל השליחים של הסופר. הוא הבין שמשהו לא בסדר כששאל אחד מהם אם הגיע השוקו".

מדובר צה"ל נמסר: "לצה"ל מגוון רחב של כלים ויכולות שטרם נחשפו, ושכל תכליתם היא שימור היתרון המוחלט מול האויב והגנה על תושבי מדינת ישראל. בין שלל היכולות, שכאמור איננו יכולים לפרט לגביהם בשל חיסיון מידע, נמצאות גם יכולות שראיתם בסרטים כמו 'נינג'ה אמריקאי', 'נינג'ה אמריקאי 2: צל של דמעה', 'נינג'ה אמריקאי 3: עימות גורלי' ו'נינג'ה אמריקאי 4: היציאה מהארון'. כולם, יש לציין, צולמו במרוקו ובכולם השתתף גם אלון אבוטבול בתור נבל זוטר שצועק 'אללה הוא אכבר' במבטא ישראלי רגע לפני שהוא חוטף כוכב נינג'ה במצח".

סיפורים קצרים·שונות

מנדלבאום (3)

כשהיה טירון בצבא, מנדלבאום נשלח לשמור על מאגר התחמושת, הבונקר בלשון החיילים. באחד הפטרולים עיניו נעצמו מאליהן והוא ירד סהרורי מהכביש ההיקפי עד שחש יד נוגעת בכתפו. הוא קפץ בבהלה והסתובב לאחור כשהוא מכוון קדימה את הרובה. "יש עליך אש?" שאל אותו החייל שעמד מולו. לבו של מנדלבאום הלם בחוזקה. הוא חשש שהחייל יספר למפקדים שהוא נרדם בשמירה. מנדלבאום השיב בשלילה, אך חש חרטה עזה על כך שאינו מעשן. כך אולי היה יכול לקשור קשרי חברות ולהימלט מעונש.

"מאיזו יחידה אתה?" שאל מנדלבאום. "אני מהיחידה שלך", השיב החייל האלמוני. מנדלבאום פשפש בזכרונו, אך לא הצליח להעלות ולו שם אחד שיתאם לפרצוף הזחוח שמולו. "זה בסדר, אתה לא מכיר אותי. התגייסתי לפני שמונה עשרה שנה". מנדלבאום צחקק. "זו לא בדיחה", ענה לו החייל, כנראה מורגל בכך שאיש אינו מאמין לו. "הייתי טירון ששומר פה, בדיוק כמוך, אבל באיזשהו שלב נהיה לי נורא משעמם והתחלתי דרך מעניינת להעביר את השמירה". הוא הצביע לעבר אחד ממחסני התחמושת החשוכים. "בהתחלה מצאתי סתם כמה ארגזים של קליעים וכמה רימונים, אבל אז היד שלי נגעה במשהו מתכתי קר, ותאמין לי, בחום שהיה באותו לילה זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. עברה לי צמרמורת של עונג בכל הגוף".

החייל עצר לרגע את סיפורו על מנת להוציא חפיסת סיגריות מכיס החולצה. הוא הצית סיגריה בזמן שמנדלבאום הביט בו בעיניים חשדניות. "אני אף פעם לא יודע מתי ייגמרו לי הסיגריות", השיב החייל כמורגל במבטים כאלה. "בגלל זה אני משנורר מכל מי ששומר פה". הוא הפריח סילון עשן תכלכל והסיט אותו ימינה ושמאלה, משרטט זנב דרקון פתלתל שפילח את אוויר הלילה. מבטו של החייל נותר תקוע בשמיים זרועי הכוכבים, מחשבותיו מרחפות מיליוני שנות אור מכדור הארץ. "ואז מה קרה?" שאל מנדלבאום. החייל התנער משרעפיו. "כשיצאתי עם הכלי המתכתי אל אור הירח ראיתי שאני מחזיק ביד מטול אר.פי.ג'י. אמיתי. נכון גם אתה ראית בילדות סרטים של רמבו ודמיינת איך אתה יורה בו על טנקים של האויב? אני יודע שכן, אחרת לא היית משרת פה. רק מי ששטפו לו מספיק שנים את המוח בכל מיני סרטים אמריקאים גרועים יסכים לאכול את החרא שמאכילים אותנו. אז מה אני אגיד לך? התלהבתי כמו ילד. שמתי את המטול על הכתף והתחלתי לעשות כאילו אני יורה על כל מיני אויבים שקופצים עליי מאחורי השיחים. רצתי איתו וקפצתי וכיוונתי לפה וכיוונתי לשם ואפילו עשיתי קולות דביליים כאלה של ירי, עד שנמאס לי ונהיה לי כבד".

החייל עצר את שטף הסיפור והביט סביבו. "בוא איתי", הוא ספק אמר ספק פקד על מנדלבאום. השניים הלכו לעבר אחד מהפנסים הגבוהים שהקיפו את המתחם. "עמדתי פה, מתחת לפנס הזה בדיוק, וניסיתי לקרוא מה כתוב על האר.פי.ג'י. חשבתי שיש מצב שחרוט פה איזה שם של אמריקאי שהחזיק בו לפניי והרג איתו מלא ויאטנמים או משהו כזה. אמרתי לעצמי, איזה קטע אם יהיה כתוב פה ג'ון רמבו. אתה יודע אבל מה היה כתוב שם בסוף?". מנדלבאום הניד בראשו לשלילה. "סתם מספר סידורי, כמו שאתה רואה על כל כלי נשק בצה"ל. לא רמבו ולא דמבו. אבל בדיוק אז, כשאני עסוק בלנסות להבין אם כתוב עוד משהו, עשיתי טעות קטנה".

החייל השתתק. ניכר בו שהוא נהנה לכשף את השומע, וכי אין זו הפעם הראשונה בה הוא מספר את הסיפור. עיניו של מנדלבאום היה פעורות בתחינה, רק שהסיפור לא ייגמר כאן. החייל החל לפרום את כפתורי חולצתו, חושף חזה חלק וחיוור, תחום בקו שיזוף ברור, ים-יבשה של פיגמנטציה. כשהוא החל להתקרב אל אזור בטנו, מנדלבאום צעק, "תעצור! הבנתי!". החייל פסק ממלאכת ההתפשטות. "מה הבנת?" הוא שאל. "הבנתי שירית לעצמך את הטיל לתוך הבטן ושיש לך שם עכשיו חור ושאתה רוח רפאים ושאני רק מדמיין אותך כי לא ישנתי כבר שלושים ושש שעות". חיוך ערמומי עלה על פניו של החייל. "אתה צודק, לפחות בחלק מהדברים. באמת יריתי לעצמי את הטיל בבטן. כשהמחליף שלי הגיע הוא מצא אותי גוסס מתחת לפנס, לא בדיוק חי אבל גם לא בדיוק מת. היו צריכים לחכות לחבלן שיגיע לנטרל את המרעום לפני שהרופא יוכל לטפל בי, ואני בינתיים רק הסתכלתי בכוכבים וחשבתי… אתה יודע על מה חשבתי?". מנדלבאום ההמום לא הגיב, אבל זה לא מנע מהמספר להמשיך, כאילו אינו תלוי כלל בבן שיחו. "חשבתי על זה שאני לא זוכר איך קוראים למעופף ההוא מהקטקטים. אתה מבין, אני שוכב פה גוסס עם טיל תקוע בתוך הגוף, החבלן מזיע מעליי כמו מטורף ואנשים צועקים מסביב ומחלקים פקודות, והדבר היחיד שהטריד אותי הוא איך לעזאזל קוראים למעופף מהקטקטים".

קולות של צעדים כבדים הנגררים על חצץ נשמעו מרחוק. מנדלבאום והחייל הביטו אל תוך החשכה. "אני חושב שהמחליף שלי מגיע", אמר מנדלבאום. "אני חייב לזוז לישון, אני עולה לשמור שוב בעוד ארבע שעות". מנדלבאום לחץ את ידו של החייל והחל לצעוד אל עבר החשיכה. "מונגר!", קרא אחריו החייל. מנדלבאום הסתובב. "בסוף, כשכבר היה מאוחר מדי, נזכרתי איך קוראים למעופף מהקטקטים – קראו לו מונגר". החייל שאף מלוא ריאותיו מהסיגריה ונשף את העשן למעלה. מנדלבאום נופף בידו לשלום ושב לצעוד לעבר המחליף. בשמיים שמאחוריו התווה עשן הסיגריה צורה של סנאי מעופף.

עוד מעלילות מנדלבאום:

מנדלבאום (2)

מנדלבאום (1)

סאטירה·סיפורים קצרים

תנו לחלל לנצח (או: פרשת אמץ חלל)

היו אלה ימים תזזיתיים של סוף האביב. רוחות שרביות התחלפו בממטרים מרובבים שהותירו על חלונות בית הספר פסים אפורים ומאובקים. מרים, המחנכת והמורה לאזרחות, נכנסה לכיתה ט' 3, אוחזת בידה מעטפה גדולה בצבע חום שעליה רשום באותיות שחורות וגדולות השם יפה פיטוסי. "בוקר בוקר", היא פתחה כהרגלה, בעליזות דוקרנית, את שיעור האזרחות. "אני שמחה לבשר שהחל מהיום אנחנו מתחילים פרויקט חדש בשם 'אמץ חלל', שבו נלמד על החיים של חלל או חללת צה"ל. אומרים באמת חללת? אולי חללית? אני אשאל מאוחר יותר את המורה ללשון", הפטירה, ספק לתלמידים ספק לעצמה.

תכונה מיוחדת הורגשה בכיתה, כמו נחש עקלתוני שעובר בין השולחנות. שיעור האזרחות, שהוא על פי רוב שיעור מנומנם שבו מרים מקריאה מהדפים שלפניה מושגי יסוד כמו "דמוקרטיה" ו"הפרדת רשויות", הפך בן רגע למסיבת כיתה עתירת רגשה. מרים שלפה דבוקת דפים מתוך המעטפה. "כאן מופיעים כל הפרטים על החלל שאתם צריכים לאמץ", אמרה בעודה מחלקת את הדפים בין היושבים בשורה הראשונה. הפיות נפערו בתמהון ככל שהמידע שהופיע על גבי הדף הגיע אל יותר ויותר תלמידים. אביתר היה הראשון להזדעק.

"המורה, יש פה טעות".

"למה אתה אומר את זה?" שאלה מרים בתמימות.

"כי זו בחורה. והיא מתה בתאונת דרכים".

"זה אמור להיות מישהו גיבור, לא סתם ג'ובניקית שנכנסו באוטו שלה בדרך למועדון", החרתה החזיקה אחריו אביבית, שהייתה מאוהבת באביתר בסתר אך חששה להביע בפניו את רגשותיה שטופי ההורמונים. "את צריכה ללכת לצה"ל ולהגיד להם להחליף לנו אותה במישהו שמת באמת".

"בואו נירגע", ניסתה המורה לאזרחות להפיס את דעת התלמידים. "יש בצבא חיילים – וכן, גם חיילות – שנהרגו לא עלינו בכל מיני נסיבות, לא רק בשדה הקרב, וזו חובתנו לכבד גם את זכרם וללמוד על חייהם".

דבריה של המורה נפלו על אזניים ערלות. ההתמרמרות הכיתתית עלתה על גדותיה, ומרים הרגישה שהיא מאבדת את הרסן. היא תהתה האם עליה לגשת למזכירות השכבה ולבקש חלל אחר, כזה שישקיט את הרוחות במותו ההרואי, או שמא עליה לפעול לפי צו לבה ולדרוש מהכיתה להתחקות אחר חייה של אותה נערה בת 19 שקיפחה את חייה בסוף שבוע אחד מר ונמהר. "זו החיילת חללת שלכם, ואני בטוחה שאתם תדעו להוקיר את חייה", אמרה בטון נחרץ בטרם עזבה את הכיתה הרוגשת, לא מודעת לכך שההחלטה שקיבלה תעורר סערה שתחרוג מגבולות הכיתה ותלהיט את הרוחות בכל הארץ.

הווטסאפ הכיתתי, שבימים כתיקונם נמלא בהודעות מנוסחות באופן קלוקל על חרמות, סרטוני התעללות ומקומות טובים להשיג בהם חגיגת, תפקד כחדר תקשורת מרכזי. עוד באותו הערב סוכם כי כל התלמידים יחתימו את הוריהם על עצומה שקוראת למחנכת לחזור בה מהחלטתה ולהעניק לכיתה את מבוקשה – לוחם גולני עשוי ללא חת שקפץ על רימון בכדי להציל את חבריו, לא לפני שהרג מאה ועשרים ערבים יימח שמם. ההורים חתמו על העצומה – מי בפיזור נפש כי הוא חותם על כל טופס שהילד מגיש לו, מאישור על כך שהילד שוב לא הכין את שירותי הבית בספרות ועד בקשה להגדיל את תשלומי ההורים על מגוון השירותים שמערכת החינוך אמורה לספק, ומי משום שהאמין שהמטרה שלשמה הם נלחמים מוצדקת וצודקת – וזו הוגשה למחרת למרים המחנכת.

"אני מצטערת, אבל אין לי כל כוונה לסגת מההחלטה שלי", הודיעה לתלמידים.

"אבל המורה, ט' 4 קיבלו טייס שנפל ביום כיפור וט' 5 קיבלו צנחן שנהרג בלבנון", קבלה אסתר, תלמידה שהחלה את התבגרותה המינית מוקדם יותר מהתלמידות האחרות, ומאז כיתה ו' זכתה לכינוי "אסתר עופרים".

"זו ההחלטה שלי, והיא סופית. מחר יגיעו לפה ההורים של יפה פיטוסי, ואתם צריכים לנצל את ההזדמנות לשאול אותם כל מה שמעניין אתכם: מי הייתה הבת שלהם, מה היא אהבה לעשות ומה המורשת שהיא הותירה מאחוריה".

התלמידה אביבית, שפרשת אמץ חלל, כפי שזו תכונה בהמשך בכלי התקשורת, אפשרה לה לחשוף פכים באישיותה שמוטב כי היו נותרים נסתרים, קפצה על הודעתה של המורה כמוצאת שלל רב. "המורה, את תמיד מנסה ללמד אותנו שבדמוקרטיה חשוב להפגין, אז אנחנו מחר נארגן הפגנה נגד ההחלטה הפאשניסטית שלך", היא הודיעה למרים בתרעומת מהולה בכבדות בגאווה צדקנית. "ואני גם ידבר עם דוד שלי שעובד בתקשורת וכל המדינה תשמע על זה!".

הידיעה הראשונה בנושא, שפורסמה באתר האינטרנט מועט המבקרים של המקומון בו עובד דודה של אביבית, לא עוררה תחילה את תשומת הלב אותה קיוו התלמידים להשיג. "תנסי אולי כותרת אחרת" ביקש הכתב מעורכת אתר האינטרנט, שהיא במקרה גם המגיהה וגם המנקה. "אולי התלמידים מתקוממים נקודתיים, המורה לאזרחות שמאלנית עוכרת ישראל". השינוי עבד. אט אט, שייר בצד לייק, הכתבה החלו לצבור יותר ויותר קוראים ותגובות. "יא מורה שרמוטה לכי לעזה ותלמדי מה זה חלל צה"ל אמיתי" ו"חבל שהנאצים לא סיימו את העבודה עם כל הסמולנים לייק אם גם אתם בעד הפתרון הסופי תעקבו אחרי באינסטגרם מבטיח לעקוב בחזרה" הן רק שתיים מהתגובות המעודנות יותר שנשרכו אחרי הכתבה כמו שובל מצחין שמותירה אחריה שקית זבל מחוררת.

בשעה שמונה בערב כל המדינה סערה כבר בעקבות המקרה, שזכה כאמור לכינוי "פרשת אמץ חלל". שר החינוך, חבר במפלגת "יהדות ליהודים", כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע כי יעשה כל שלאל ידו כדי להביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. "לא ייתכן שבמדינה יהודית תלמידים יאלצו ללמוד על החיים של ג'ובניקית שתורתה לא אומנותה", קרא בגרון ניחר את ההודעה שניסח עבורו יועץ התקשורת שלו. "היום אנחנו מאמצים חייל שמת סתם, ומחר תלמידים יגידו שהם לא רואים כל צורך במות הגיבורים של שאר החיילים. זהו תהליך לא יהודי בעליל שסופו בהרס המדינה היהודית ואני, כשר החינוך של היהודים, לא אתן לזה לקרות במשמרת היהודית שלי!". ראש הממשלה, משיקוליו הפוליטיים שלו, לא נותר חייב. הוא הזמין צוותי צילום ללשכתו ותיעד את עצמו מתקשר בשידור חי להוריו של אביתר, התלמיד שהיה הראשון להתקומם. הוא שיבח את אומץ לבו של בנם ואת העובדה שלא חשש להביע את אשר על דעתו, גם אם דברים אלו עלולים להיות לצנינים בעיני התקשורת והאליטות. "בתור אח שכול שאחיו נפל בקרב אני יודע מה זה לאמץ חלל. אני זוכר עד היום כיצד נאלצתי לגשת להוריי ולומר להם: 'אבא, אמא, אני רוצה לאמץ חלל במקום אח שלי', אבל זה רק גרם לאמא שלי להסתגר יותר ולבכות בזמן שהיא מכינה קציצות, אז כדי לא לצער אותה אימצתי את החלל רק בראש ודיברתי איתו כל בוקר בשירותים. כשאמא שלי הייתה שואלת אותי עם מי אני מדבר, הייתי אומר לה שאני רק מדבר אל הקקי שלי, משכנע אותו לצאת. בזכות הבן שלכם הילדים שלנו לא יאלצו יותר לאמץ חללים בשירותים".

המורה לאזרחות לא שיוותה בנפשה איזו קבלת פנים תחכה לה ולהורים השכולים למחרת בבית הספר. אלפי תלמידים מכל רחבי הארץ גדשו את רחבת המסדרים, חלקם נושאים בידיהם שלטים עליהם כתוב "תנו לחלל לנצח" ו"אין חלל – אין ביטחון", וכתובות גרפיטי ברוח דומה רוססו על קירות בית הספר ועל המזנון ששכן בתחומו, שעל פי אחת הסברות הקוליפורם הראשון בהיסטוריה השתכפל על דפנות המחבת ששימשה להכנת חביתות ירק. כמה פוליטיקאים מהמסדרונות האחוריים של המפלגות "יהדות ליהודים" ו"עוצמה ישראלית" הגיעו גם להפגין נוכחות תקשורתית בריאה וכדי לקושש מעט אהדה בקרב בוחרים עתידיים.

העיתונאים הרבים חיכו עם סמארטפונים שלופים והתנפלו על המורה בשאלות. בליל השאלות נורה לעברה מכל עבר כמו חיצי רעל קטנים וקטלניים. "מה הרגשת בפעם הראשונה ש… שר החינוך אמר שצריך לפטר… האם זה נכון שהיית ג'ובניקית ובגלל זה… למה הילדים אמורים ללמוד על מישהי שמתה סתם…" 

המורה גוננה בגופה על זוג הקשישים ששכלו את בתם היחידה לפני שלושים שנה והעבירה אותם דרך ההמון. כאשר הם הגיעו סוף סוף לכיתה, לא היה בה אף תלמיד מלבד רמי בן ברוך, ילד נטול חברים שהוריו, על פי השמועות, הצביעו פעם לערבים ומאז לא מוכרים להם יותר בהקפה במכולת השכונתית.

מרים נעלה את הדלת והגיפה את הווילונות, משאירה בחוץ את עדת הסקרנים והמתלהמים. עם זאת, מדי פעם נשמעו מבחוץ ססמאות מתלהמות שננבחו דרך מגאפון.

"אני מתנצלת על המהומה", היא אמרה לזוג ההורים. האם הוציאה מהתיק תמונה ממוסגרת של בתה המחייכת בעיניים בורקות. היא החזיקה את התמונה צמוד לבטנה, כאילו תוכל כך להשיב לרחמה את הבת שאבדה לה.

המורה לאזרחות אמרה לרמי כי הוא יכול לשאול אותם כל דבר העולה על דעתו: מה בתם אהבה, כיצד התייחסה לשירות הצבאי, אפילו שאלות על האובדן עצמו. רמי הנבוך משך בכתפיו. "לא יודע, המורה, אני פה רק כי ההורים שלי אמרו לי שאם אני לא אבוא לא יקנו לי פלייסטיישן חדש".

האם השכולה פרצה לפתע בבכי חנוק. היא הליטה את פניה בידה האחת, בעוד היד השנייה ממשיכה לאחוז בחוזקה בתמונה. האב, שנראה כאילו משא החיים תיכף מכריע את גוו השחוח, חיבק אותה בלא מילים.

"טוב, אני חושבת שנסיים את השיעור להיום", אמרה מרים בקול רועד מבושה ומזעם.

זמן קצר לאחר מכן השתמש מנהל בית הספר במערכת הכריזה החורקנית והודיע כי התלמידים של ט' 3 יקבלו את מבוקשם – פרויקט אמץ חלל שלהם יכלול מעתה שיריונר שנשרף בעודו בחיים בתעלה ביום כיפור. אביתר עוד ניסה להלהיט את הרוחות ואמר לחבריו כי אסור להם לסגת מדרישותיהם עד שיקבלו לוחם בגולני או בשייטת 13, ולא סתם איזה שיריונר עצל, אבל התלמידים האחרים כבר איבדו עניין בנושא ובכלל הם היו צריכים לחזור כבר לכיתה כדי לטעון את הסמארטפונים. גם העיתונאים הרבים והפוליטיקאים שגדשו את המקום עזבו ברגע שהבינו כי הסיפור הפך לאטרייה קרה.

ההורים השכולים של יפה פיטוסי צפו באותו הערב במהדורת החדשות. על המרקע הופיע כתב שדיבר בעוד בני נוער צעקניים מקיפים אותו ונדחפים אל מול המצלמה. "פרשת אמץ חלל – הניצחון של בני הנוער" נכתב בתחתית המרקע. האם עדיין החזיקה את התמונה צמוד לגופה. היה נדמה כי אם תרפה אך מעט מאחיזתה יישמטו כל הזיכרונות שנותרו לה. הבת המשיכה לחייך, אך כשהתמונות שריצדו על המסך השתקפו על מעטה הזכוכית ששמר על התמונה מפגעי הזמן, הברק שהיה בעיניה של הבת הועם. לרגע היה ניתן לחשוב כי דמעה נוצצה בעיניה.

מערכונים

זרע של לוחמים 2

פנים. חדר תדרוכים צבאי. יום

ישיבה רמת דרג. קצינים וחיילים יושבים סביב השולחן, לכולם יש מחשבים ניידים. לחדר נכנס קצין בדרגת סגן אלוף.

סגן אלוף: בוקר טוב. כפי שכולכם יודעים, הגענו לרגע הכי קריטי שלנו, הרגע שבשבילו אנחנו קורעים את התחת כל השנה – היום אנחנו פותחים במבצע "נותנים זין לתקשורת".

הוא לוחץ על השלט הקטן שבידו ומפעיל את המצגת, שמוקרנת על הלוח שמאחוריו. בשקופית הראשונה כתוב: סודי ביותר. דובר צה"ל – יחידת קידום זרע לוחמים, ורואים תמונה לא מאוד מרומזת של גולנצ'יק שמאונן לתוך הכומתה שלו. בידו השנייה הוא מצדיע.

סגן אלוף: היום כל אחד מכם ייצא מהמשרד הממוזג וילך למרפסת כדי להתקשר לעיתונאים בכל כלי תקשורת אפשרי – אני חוזר! כל כלי תקשורת אפשרי – ואתם תעשו הכל בשביל שהם יפרסמו אייטם על הלוחמים שלנו שמחרפים את נפשם בעזה ובלבנון, וכל מה שהם רוצים זה לחזור הביתה בשלום, ללכת לבנק הזרע ולאונן לתוך כוסית בשביל אלפייה. שאלות?

אחת החיילות מרימה את ידה.

חיילת: כשאתה אומר כל כלי תקשורת אפשרי, אתה מתכוון גם לבלוגים וכאלה?

סגן אלוף: מצידי שזה יהיה עלון בית הספר היסודי על שם רבין בגבעת שמואל.

חיילת: אה, מעולה, כי יש לי קשרים עם העורך של מעריב לילדים.

סגן אלוף: אני לא צריך לספר לכם איך כלי התקשורת היום עושים לנו את המוות. הם כבר לא מקבלים כל אייטם שמציעים להם כמו פעם. אתם חייבים לפמפם חזק את המסר שיש הרבה נשים ימניות שרוצות זרע של לוחמים שהרגו איזה ערבי או שניים.

חייל: מה לגבי ראיונות עם חיילים קרביים? שנה שעברה זה עבד מצוין.

סגן אלוף: שאלה מצוינת! אני רוצה להזמין לחדר את אבי, אבל בגלל שאין לו סיווג ביטחוני אני צריך לכבות פה את המצגת ואתם תסגרו את הלפטופים (מכבה את המצגת. הלפטופים נסגרים) בוא, אבי, אתה יכול להיכנס.

אל החדר נכנס גולנצ'יק מזוקן וחרוך שמש.

סגן אלוף: תכירו, זה אבי, לוחם באגוז, אבל בשביל התקשורת הוא יהיה א'. אבי, בוא ספר לחבר'ה פה מה אתה עושה כשאתה חוזר הביתה מעזה.

אבי: ברגילות או בחופשים אני מתאם עם נציג של הבנק זרע שאני מגיע לתרום. מבחינתי זה נטו עניין כלכלי. משכורת של חייל לא מספיקה לכלום – סיגריות ובילויים ואתה כבר במינוס בחשבון. הכסף מהתרומות זרע עוזר לי לסגור פינות וליהנות מהחיים.

סגן אלוף: מעולה, אבי, תודה. יש לכם שאלות אליו? תחלבו אותו כמה שיותר.

חיילת ב': למה אתה עושה את זה? בגלל המצב בבית?

אבי: וואלה המצב בבית לא משהו, במיוחד אחרי שפיטרו את אבא מהעבודה.

חיילת ב': סגרו לו את המפעל בדרום?

אבי: לא, איזה דרום! אנחנו גרים בראשון. פיטרו אותו כי הוא גנב מהקופה.

קצין: הוא בטח עשה את זה כדי לממן לימודים לילדים, לא?

אבי: לא, הוא שם הכל בווינר.

סגן אלוף: טוב, אנחנו סוטים פה מהנושא. אבי, אתה מכיר עוד חברים קרביים שעושים את זה?

אבי: בטח! כל היחידה כמעט. אם יש לנו נהג אוטובוס גבר שגם היה אגוזניק אז בדרך הביתה הוא עוצר לנו בבנק זרע וכולנו יורדים, מביאים שם ביד וממשיכים הביתה עם הסטפה בכיס.

קצינה: מקסים. זו גאוות יחידה. שווה גם להדגיש את זה כשמדברים עם העיתונאים.

סגן אלוף: יאללה, דיברנו מספיק. הגיע הזמן לצאת למשימה. קדימה!

כל החיילים של דובר צה"ל קמים חדורי תחושת שליחות. הם יוצאים מהחדר, ונשארים בו רק סגן האלוף ואבי מאגוז. אבי מוציא מהכיס כוסית קטנה.

אבי: תגיד אחי, איפה השירותים פה? יש לחברה שלי היום יום הולדת, ועוד לא קניתי לה כלום.

סגן האלוף לוקח את אבי ומכווין אותו לשירותים.

סגן אלוף: יאללה, תקוף (קורץ לו).

אבי: תודה אחי. אתה יכול לשמור לי על הנשק בזמן שאני בפנים?

אבי נותן את הרובה שלו לסגן אלוף. הוא עומד מחוץ לשירותים עם הנשק עליו, מביט מצד לצד ושומר שאף אחד לא יפריע ללוחם לבצע את המשימה.

סוף.

>>  תזכורת: המשימה הצליחה גם בשנה שעברה

"יאללה, חזי, אתה יכול לעשות את זה! תחשוב על המש"קית ת"ש"
"יאללה, חזי, אתה יכול לעשות את זה! תחשוב על המש"קית ת"ש"
מערכונים·סאטירה

מוסך אלי נכות ובניו בע"מ

פנים. מוסך – יום

על השלט שמקדם את פני הבאים למוסך כתוב "אלי נכות ובניו בע"מ", אבל זהו לא מוסך רגיל – על הג'ק, במקום מכוניות, יש מיטות בית חולים שצעירים שוכבים עליהן. על הקירות תלויים פוסטרים של הרמטכ"ל וכרזות "חייל, שמור בבקשה על השבת – בפקודה!!!" שבהן רואים חיילת מדליקה נרות שבת ומכסה פניה בזמן שהחייל שלידה מניח תפילין ביד אחת ויורה ברובה ביד השנייה. לתוך המוסך מדדה צחי, חייל שנתמך על ידיו אביו אבי. אלי, בעל הבית, ניגש אליהם.

אלי: בוקר טוב, חברים, מה המצב?

אבי: וואלה, לא משהו. הבן שלי פה צחי לא מרגיש את הרגל ויש לו לחצים חזקים בחזה. קשה לו לנשום.

אלי: (בוחן את צחי, לוחץ קצת על הבטן) ממתי זה?

אבי: הוא נפצע בעזה לפני שבוע. המחבל בדיוק יצא מהמנהרה וצחי לא ראה אותו.

אלי: איזו באסה. (לצחי) בוא נבדוק אותך. (צועק לעבר אחד הפועלים) יאסין, תביא לי לפה מיטה.

הפועל מביא מיטת חולים.

אלי: (לצחי) תוריד חולצה ותעלה.

צחי מציית להוראות. אלי הולך לארגז כלים מלוכלך, מפשפש בו – מוציא ממנו מזרקים, פדי גזה מרובבים, מדחום שחור מרוב שימוש – ולבסוף מוצא את מבוקשו: סטתוסקופ חלוד. הוא מצמיד אותו לחזה של החייל ומקשיב במספר אזורים, מדי פעם דופק על בית הצלעות.

אלי: אני לא שומע כלום.

אבי: (לבנו) צחי, תראה לו בדיוק איפה כואב לך.

החייל מצביע על נקודה מסוימת בחזה. אלי מקשיב שוב, אבל מניד בראשו לשלילה.

אלי: לא, כלום.

אבי: צחי, תשתעל קצת, אולי הוא ישמע משהו.

צחי משתעל.

אלי: תקשיב, הריאות שלו נקיות לגמרי. אין הרבה מה לעשות אם לא שומעים כלום. חבל סתם לפתוח אותו ולגלות שהכל בסדר.

אבי: נו, ככה זה תמיד – כל השבוע יש עשן שחור שיוצא מהאגזוז, ואיך שאתה מגיע למוסך הכל דופק כמו שצריך. תגיד, מה לגבי הרגל? הילד בקושי מצליח לדרוך עליה.

אלי: בשביל זה אני צריך לעשות לו צילום.

אבי: (עצבני) מה צילום עכשיו?! למה לדחוף לילד המסכן קרינה? לא מספיק הוא בסמרטפון כל היום? יש ג'ובניקים שקיבלו שמונים אחוזי נכות על זה שנפל להם על הריס מדף עם קלסרים פרחוניים, אז הבן שלי שנתן את הדם שלו בשביל המדינה המזדיינת הזאת לא יקבל כלום?!

אלי: (צועק לאותו הפועל) יאסין, תביא לי רגע את המחירון לפה.

יאסין מביא את המחירון.

אלי: תראה פה (מצביע על שורה במחירון). פציעה מפמצ"ר, קטיעה חלקית – עשרים וחמש אחוז נכות. קטיעה מלאה – חמישים אחוז. פציעת ראש מקליע או טיל נ"ט – שמונים וחמש אחוז. קטיעה מלאה של כל הגפיים פלוס תרדמת פלוס נאלץ לעשות קקי בחיתול מבוגרים  – מאה אחוז נכות. הכל כתוב פה, שחור על גבי לבן.

אבי: עזוב אותי ממחירונים, זה הכל עבודה בעיניים. רושמים משהו על הנייר בשביל שיהיה מה להראות לפראיירים כשדופקים אותם. שנינו יודעים שבתכל'ס אתם מחליטים כמה אחוזים הוא יקבל.

אלי: בוא, בוא שנייה הצידה.

אלי שם את היד סביב כתפיו של אבי ומדבר איתו בלחש בצד.

אלי: איך השם?

אבי: אבי.

תקשיב אבי מה אני יכול לעשות בשבילך, וזה רק בגלל שאתה יהודי, למה באים לי לפה גם דרוזים ובדואים והם לא מקבלים ממני כלום אלה. אני יכול להוריד לבן שלך רגל או יד, מה שתבחרו, ואני מסדר לך פה שישים אחוז נכות, שזה עשר יותר ממה שהוא אמור לקבל.

אבי: מה אתה רציני? זה ילד זה, עוד לא זיין אפילו, איך יסתובב עכשיו בעולם בלי יד או רגל? מי תרצה בכלל להיות איתו?

אלי: זה לא המוסך של אבא שלי, אני לא יכול לעשות פה מה שבא לי, למה אגף השיקום יושבים לי על הווריד. אחרי זה הם באים אליי עם שאלות, "למה נתת לו עשרים אחוז אם הוא איבד רק ביצה אחת?", "הוא עדיין יכול לאכול דרך האף", "דברים כאלה. יש מוסך פה ליד שהיה עושה קומבינות לחיילים, מבצע אחד פלוס אחד על קטיעת גפיים פלוס פחית שתייה, עד שעשו עליו פשיטה וסגרו אותו.

האב חושב על זה כמה שניות.

אבי: טוב, יאללה, בוא נלך על זה. אנחנו צריכים את הקצבה הזאת, למה המצב בבית קצת קשה מאז שפיטרו את אשתי.

אלי: יד או רגל?

אבי: בוא נלך על רגל, כי תמיד אפשר לשים פרותזה ולהסתיר את זה עם המכנס. יש אפילו את ההוא בלי הרגליים שהשתתף באולימפיאדה של הרגילים. שמעת פעם על מישהו בלי ידיים שהשתתף באולימיפיאדה?

אלי: (צועק לעבר הפועל) יאסין, תוריד רגל לבחור.

צחי: (מבוהל) מה, מה להוריד רגל? אבא, מה קורה פה?

אבי ואלי ניגש למיטת הצעיר.

אבי: אנחנו עושים את זה בשביל המשפחה, נשמה של אבא.

צחי: (עם דמעות בעיניים) אבל נפצעתי כבר, אבא, נתתי את הדם למדינה הזאת.

אלי: ככה זה במדינה המזדיינת הזאת, ימצצו לך את הדם עד שתקבל משהו.

יאסין מתקרב למיטה.

יאסין: אלי, ראית את המסור? אתמול השתמשנו בו על השיריונר ההוא, אבל עכשיו אני לא מוצא אותו. דוד הדפוק הזה לא זוכר איפה הוא שם אותו.

נכנס דוד, ג'ינג'י קטן ומתולתל, חמום מוח עד מאוד.

דוד: (עצבני) כוס אמא ש'ך, יאסין, מה עוד פעם דוד, דוד, דוד?! אני עבדתי אתמול רק עם הדיסק חיתוך על החייל בלי העין. לא נגעתי במסור המזדיין שלך!

אלי: טוב, טוב, תירגע. סיימת עם הדיסק?

דוד: כן.

אלי: יופי, אז תן אותו ליאסין שיעבוד פה על החייל. (פונה לאב) בסדר, הבן שלך בידיים טובות. אתה יכול לחזור עוד שעתיים.

אבי: בטוח?

אלי: בטוח.

אבי: טוב, אז ביי. (פונה לצחי) ביי, אני הולך לשבת פה בבית קפה ליד. תתקשר אליי אם יש בעיה.

האב נושק על הלחי של בנו ויוצא.

אלי: (ליאסין) תוריד לו כבר את שתי הרגליים. נגיד שגילינו משהו במהלך העבודה. האבא לא יודע מהחיים שלו.

יאסין מצמיד מטלית שחורה מרוב לכלוך לפניו של צחי, שמתעלף תוך מספר שניות. יאסין לוקח את הדיסק מידיו של דוד ומתחיל לעבוד.

CarService

סאטירה

חדשות 10 נגד העם

חדשות 10: זה לא מוזר שעם תקציב של עשרות מיליארדים צה"ל עדיין צריך לשנורר כסף לטובת ציוד ללוחמים?

ישראל ישראלי בפייסבוק: יא עוכרי ישראל! סמולנים! צריך לסגור אותכם ולהעיף אותכם לעזה!

חדשות 10: לא, ברצינות, תחשבו על זה שנייה – זה נראה לכם הגיוני שצבא שמקבל כל שנה תוספות לתקציבו – כלומר כספים שהיו יכולים ללכת לחינוך, לבריאות ולרווחה – יצטרך להיסמך על גופים מסחריים ועל תרומות של יהודים עשירים מארה"ב? אתם לא מוצאים בזה טעם לפגם?

ישראל ישראלי בפייסבוק: הלוואי סודני יאנוס אותכם!

חדשות 10: לא הבנו מה הקשר.

ישראל ישראלי בפייסבוק: תזיזו את התחת השמן שלכם מתל אביב! בדרום משאירים אנשים בלי פרנסה, נופלים לנו טילים על הראש כל היום. אה, וסודנים! מלא סודנים!

חדשות 10: קצת לא נעים לנו להגיד, אבל אתם לא רואים איזה קשר בין הדברים?

ישראלי ישראלי בפייסבוק: אל תגעו לנו בצה"ל למה אנחנו נשבור לכם את היד.

חדשות 10: טוב, ניסינו.

ישראל ישראלי בפייסבוק: וראינו גם את הנדב פרי הזה שלכם, היה מוכר את אמא שלו בשביל מאה שקל.

חדשות 10: אוקיי, אפשר להתווכח על המעבר של נדב פרי לחברה של יצחק תשובה, אבל אנחנו לא חושבים שזה קשור בצורה כלשהי לסדרת הכתבות שלנו על תקציב הביטחון.

ישראל ישראלי בפייסבוק: הייתם מוכרים את כולנו לפלסטינים! מתי עשיתם מילואים פעם אחרונה? מה בכלל עשיתם בצבא?!

חדשות 10: טוב, עם טענות כאלה אנחנו לא יכולים בכלל להתמודד. שיהיה יום טוב.

ישראל ישראלי בפייסבוק: לכו, לכו קיבינימט! (שתיקה) רגע, תגידו שנייה – אתם מכירים אולי מישהו בפיקוד דרום? אנחנו קצת לחוצים בכסף, וחשבנו אולי יכולים לקרוא לנו למילואים.

חדשות 10: מצטערים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות דבר כזה. אתם בטוחים שאתם עדיין לא רואים את הקשר בין הדברים?

ישראל ישראלי בפייסבוק: אינשאללה יאנוס אותכם סודני.

חדשות 10: טוב, הבנו, ביי.

ישראל ישראלי בפייסבוק: לכו תחזרו לכוס של האמא שלכם! (מתחילה להישמע אזעקה) מה זה, עוד פעם אזעקה? איפה התקשורת הסמולנית הזאת שתראה איך אנשים חיים פה כבר שנים? אה, איפה?!

חדשות 10: אה, אנחנו…

ישראל ישראלי בפייסבוק: זדיינו מפה, שרמוטות!

חדשות 10: ביי.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1129966&sid=126

וגם זה היה פעם: הצבא בחסות

וגם: הקרב על הג'יפ

המילקי בחסות שטראוס. כי רק ככה תוכלו לשמור עלינו ולשלשל בו זמנית
המילקי בחסות שטראוס. כי רק ככה תוכלו לשמור עלינו ולשלשל בו זמנית