מערכונים

פודאקסטים

קבוצת תמיכה. מספר גברים ונשים יושבים במעגל.

מנחה: אני רוצה שנברך את המשתתף החדש שלנו. תגידו שלום לליאור.

כולם: היי ליאור.

ליאור: היי.

מנחה: אתה רוצה לספר לנו למה אתה פה, ליאור?

ליאור: אההה, כן, נראה לי.

מנחה: אז בוא ספר לנו.

ליאור: אני לא בדיוק יודע איך…

מנחה: תנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. פשוט תספר, כמו שיוצא.

ליאור: טוב, אז… היי לכולם… אני ליאור, בן 40… ו… אהההה… אוף, זה ממש קשה לי.

מנחה: זה מובן לגמרי. אתה מעדיף שנמשיך עם מישהו אחר בינתיים?

ליאור: אתה יודע מה? אני פשוט אגיד את זה: התחלתי לשמוע פודקאסטים.

שתיקה.

ליאור: אההה… שמעתם? מה שאמרתי?

מנחה: שמענו.

ליאור: אז אתם לא אמורים כאילו להגיד עכשיו "אנחנו אוהבים אותך ליאור"?

מנחה: זה רק בסרטים השטויות האלה.

ליאור: אה. פשוט חשבתי…

מנחה: שזה מקום מכיל.

ליאור: כן.

מנחה: ולא שיפוטי.

ליאור: נכון.

מנחה: גם זה יש רק בסרטים.

ליאור: אני לא מבין, אז אתם כן שופטים אותי על זה? זאת השיטה שלכם, להשפיל אנשים?

מנחה: חס וחלילה. אנחנו לא משפילים פה אף אחד. (פונה לקבוצה) מישהו פה אי פעם הושפל?

המשתתפים האחרים מנידים בראשם לשלילה.

ליאור: אני מרגיש עכשיו די מושפל.

אחד המשתתפים: בצדק.

ליאור: סליחה?

מנחה: נתי, אתה רוצה לחלוק את התחושות שלך עם כולנו?

נתי: אמרתי שבצדק הוא צריך להרגיש מושפל.

ליאור: (למנחה) אתה תרשה לו לדבר אליי ככה?

נתי: מה לעשות, זאת האמת.

ליאור: (למנחה) למה אתה שותק אבל?

מנחה: אנחנו לא מאמינים פה בלשמור דברים בבטן. רוב המשתתפים בקבוצה הגיעו לאן שהגיעו בגלל ששמרו דברים בבטן.

ליאור: לזה אתם קוראים קבוצת תמיכה?

מנחה: תמיכה לא אומרת בהכרח לקבל בהבנה כל משגה שלנו.

ליאור: מה משגה, מה? זה שהתחלתי לשמוע פודקאסטים אחרי ששנים לעגתי לאנשים ששומעים פודקאסטים וכיניתי אותם בסתר לבי סאחים?

משתתפת: אתה רואה? מי ששיפוטי פה זה אתה.

ליאור: נכון! ובדיוק בגלל זה אני פה! כי חשבתי – ולמען האמת, אני עדיין חושב – שמי שבגיל 40 מתחיל לרוץ מרתונים או לעשות איש הברזל, או מי שרוכב על קורקינטים עם קסדות דביליות כאלה בכל מיני צבעים, או מי שלובש חולצות של פינק פלויד כאילו הוא נער מתבגר בסבנטיז, הוא חתיכת פאקינג סאחי!!!

שתיקה.

מנחה: ליאור, בוא ננסה להתחיל מחדש, טוב? אני בטוח שעד מהרה תגלה שהתמיכה שאנחנו מעניקים תגרום לך לומר בגאווה שאתה סאחי.

ליאור: בחיים לא!

משתתף אחר: אתה מזכיר לי בדיוק את עצמי בהתחלה.

מנחה: זה נכון, איציק. אתה רוצה לספר לו איך החווייה הייתה עבורך בהתחלה?

איציק: אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הלכתי במסדרון בעבודה ושרתי שיר שלמה ארצי. אני חושב שזה היה "גבר הולך לאיבוד". בדיוק חלפה מולי איזו עובדת צעירה ונתנה בי מבט כזה של, איך אומרים היום, "אוקיי בומר"? רציתי לקבור את עצמי באדמה. הייתי בטוח עד לאותו רגע שאני בן אדם די מגניב. אולי לא הכי מגניב, אבל אחד שבכל זאת מחובר למה שמגניב, שיכול בכיף לדבר עם צעירים בלי להיות מעיק. ההכרה שזה לא המצב הכתה בי כמו פטיש חמישה קילו בראש. זה הגיע למצב שלא יכולתי יותר לראות את הפרצוף שלה, אז התפטרתי. משם זה די מהר הדרדר לגירושים קשים, לזה שאני לא יכול לראות את הילדים שלי, חזרתי לגור בבית של ההורים… (משתתק)

הקבוצה: אנחנו אוהבים אותך איציק.

ליאור: מה?! חשבתי שאתם לא עושים דברים כאלה!

מנחה: איציק, תרצה להמשיך?

איציק מנפנף בידו לשלילה.

מנחה: זה בסדר גמור. תרצה שאמשיך את הסיפור במקומך?

איציק מהנהן לחיוב.

מנחה: כשאיציק הגיע אלינו הוא היה שבר כלי. הוא ניסה בכל מאודו להתכחש לעובדה שהוא סאחי, למרות שלכולנו היה ברור שהוא כזה. בהתחלה הוא לא ממש דיבר, רק היה יושב בפינה ומביט ברצפה, אבל לאט לאט הוא נפתח והתחיל לקבל את הסאחיות שלו, להשלים איתה. איציק, זה בסדר אם אספר לליאור איפה היית בשבוע שעבר?

עוד הנהון לחיוב מצד איציק.

מנחה: הוא יצא עם בת הזוג החדשה שלו להופעה של שלמה ארצי. והוא לא התבייש לשיר את כל המילים בקול ולרקוד כמו הסאחי שהוא. ואתה יודע מה היה השיא? כששלמה עבר בין הקהל ונתן לו לשיר את "גבר הולך לאיבוד".

הקבוצה מוחאת כפיים. מי שלצידו של איציק טופח לו על הגב.

ליאור: אז שלמה ארצי כן ופודקאסטים לא?

מנחה: תשמע, כמו שיש רצח מדרגה ראשונה ושנייה, כך יש גם סאחיות בדרגות שונות. ולצערי פודקאסטים זה שיא הסאחיות. למרות שכולנו פה סאחים גאים, יש דברים שהם קשים אפילו עבורנו.

ליאור: אתה יודע מה זה?

מנחה: מה?

ליאור: קנאה. אתם פשוט מקנאים בי שעברתי ישר מלהיות לא סאחי ללהיות הכי סאחי. ככה, בלי שלבים, בום!

נתי: איזה קשקוש!

מנחה: (לליאור) אני חושב שנגעת פה בנקודה נכונה, אבל הפירוש שלך מוטעה. אתה אכן קפצת לדרגת הסאחיות העליונה ביותר, אבל אתה חייב להבין שמה שיותר חשוב הוא התהליך, הדרך שאתה עובר לשם.

ליאור: אני לא מבין.

מנחה: שאתה צריך זה להתחיל כמו כולם בצעד הראשון.

ליאור: שהוא?

מנחה: לרכוב על קורקינט.

ליאור: אין מצב.

מנחה: תקשיב לי בבקשה עד הסוף. אתה מוכן להקשיב?

ליאור: (נאנח) בסדר, אני מקשיב.

מנחה: בהתחלה זה יראה לך מוזר. אתה תהיה בטוח שכל האנשים סביבך מצביעים עליך ולועגים לך. ואתה יודע מה? יכול להיות שזה באמת יהיה המצב. אבל אז אתה תחלוף על פני גבר אחר על קורקינט, והוא יהנהן לעברך עם הראש, כאילו שאתם חברים באיזו כת סודית והרגע החלפתם ביניכם צופן, ואתה תרגיש פתאום שאתה לא לבד.

איציק: (בקול רועד) לא לבד. אנחנו לא לבד.

מנחה: ובשלב הבא אתה גם תתחיל להתאמן בריצות מרתון, ותחווה את אותה התחושה כשתראה מולך גבר אחר בן 40 עם טייץ שחורים ושעון שמודד דופק, ושוב תהנהנו אחד לשני.

נתי: לא לבד.

מנחה: ורק אז, כשתהיה שלם לגמרי עם הסאחיות שלך, תוכל להתחיל להאזין לפודאקסטים. אתה מבין?

ליאור: אההה… כן… נראה לי שכן.

מנחה: יופי. (לקבוצה) ומה אנחנו אומרים עכשיו?

קבוצה: אנחנו אוהבים אותך ליאור.

ליאור: אתם יודעים, זה באמת מרגיש טוב, לדעת שיש עוד סאחים בעולם. לדעת שאני לא לבד.

סאטירה

יחידת סאח"י

לכבוד,

הרמטכ"ל, רב אלוף אביב כוכבי

מאת: רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

הנדון: יחידה צה"לית חדשה שתיצור מהפך בשדה הקרב

שלום מר כוכבי.

אין זה סוד כי צה"ל מתקשה בשנים האחרונות להגיע להכרעה בשדה הקרב. העליונות הטכנולוגיות והיכולות המודיעיניות המתקדמות מביאות אותנו רק עד שלב מסוים במערכה. בעקבות סיור מתמיד ברחובות ארצנו הגעתי למסקנה כי ה"גרוש ללירה", כפי שנהגו פעם לומר, טמון בפתרון פשוט שעומד לנגד עינינו, מתחת לפנס ממש (ועל המדרכה, ובכביש, ובקרון הרכבת, ובאוטובוס): הגיע הזמן לנצל את כל רוכבי הסקוטרים והאופניים החשמליים שפושטים על הארץ כארבה על שדה חיטה. המלצתי היא זאת: הקם בצה"ל יחידת כלי רכב חשמליים שתקרא "סאח"י – סקוטרים ואופניים חשמליים יהודיים".

דמיין לנגד עיניך שדה קרב. לבנון, נניח. שים עצמך בנעליו של חיזבאלונר עם טיל נ"ט ששוכב על האדמה ומחכה שמטרה תפציע בשדה הראייה. פתאום הוא מתחיל לשמוע זמזום עמום, טורדני. הוא מביט מעלה כדי לוודא שזה לא איזה כטב"מ, אבל השמיים נקיים. הזמזום מתגבר. לוחם החיזבאללה מרגיש את כלי הדם מתכווצים. הוא מתחיל להתגרד מרוב לחץ. למה לעזאזל התעקש להתנכר לאביו ולא הצטרף לעסק המשפחתי. אח שלו עושה שם חיל, כבר התחתן, בנה בית והביא שני ילדים. ואילו הוא, הוא שוכב על האדמה התחוחה ותוהה איזו הפתעה מכינים לו הציונים הארורים.

משהו נגלה באופק. הוא מצמצם את עיניו. לא מדובר בטנקי המרכבה אותם למד לזהות היטב משיעורי המודיעין במסגד. זה גם לא נגמ"ש צה"לי מכל סוג שהוא, כולל הסוג שמתפוצץ ברגע שיורים עליו עם אקדח. כיפות עגלגלות צצות כראשי פטריות אחרי הגשם. והצבעים, איזו קשת של צבעים: אדום זועק, ירוק זרחני, כחול חושני. אין בין הצבעים האלו ובין הסוואה דבר. להפך, הם כמו מתריסים נגד כל גוני המוות אליהם הורגלנו בשדה הקרב ובסרטי מלחמה אמריקאים.

התמונה מתחילה להתבהר: הפטריות הן בעצם קסדות. לא קסדות מתכת כבדות וקשות, זכר למלחמות אבירים ושריוני קשקשים, אלא קסדות קלילות, צבעוניות, אומרות תאוות חיים ועכשוויוּת. ומתחתן, ראשים של שלל טיפוסים: הייטקיסטים מתקרחים, היפסטרים ממושקפים, פרסומאים אטומי מבע. ככל שהם מתקרבים התמונה מתחדדת. בשורה הראשונה כוח החלוץ: רוכבי האופניים החשמליים הכבדים והלא מתקפלים. אחריהם: אופניים חשמליים פשוטים יותר, כאלו שמשמשים גם בני 16 שנוהגים עליהם שיכורים. ובשורה האחרונה: מלוא העין סקוטרים חשמליים קלילים וגמישים.

לוחם החיזבאללה מתחיל לכוון את הטיל, אבל לאן ינחה אותו בדיוק? יש שם יותר פלסטיק ממתכת, החיישן מסרב להינעל על מטרה. והאם יבזבז טיל יקר על סקוטר שיואמי שעולה בקושי אלפיים שקל? כלי הרכב מתקרבים במהירות, והוא נטוע במקומו כמו ארז לבנוני. ראשוני האופניים החשמליים נמצאים במטחווי יריקה ממנו. רגליו רועדות. "לא בשביל זה התגייסתי", הוא חושב לעצמו. "אמא, איפה את?". החיזבאלונר מפיל את טיל הנ"ט, מתמוטט על ברכיו, עוצם את עיניו ומרים את ידיו לאות כניעה. שייקח אותו אללה עכשיו וזהו.

חולפות מספר שניות, ושום דבר לא קורה. הוא פותח בזהירות את עיניו, ורואה כי כלי הרכב פשוט עוברים על פניו במהירות, כאילו הוא איננו שם כלל. מדי פעם אמנם אחד מכלי הרכב החשמליים פוגע בו קצת, אבל אין זו מכת המוות לה ציפה. הרוכב שפגע בו לא טורח אפילו להסיט את מבטו לאחור – הוא פשוט ממשיך הלאה. וכך הנחיל הזמזמני עובר הלאה עד שהוא מגיע ליעדו: רוכב אחד נכנס למשרדי הסטרטאפ שלו בביירות; אחר מגיע להגיש פרזנטציה במשרד הפרסום בצידון (בפני שר התיירות הוא יציג את הרעיון לקמפיין ויראלי ושערורייתי שכותרתו: לבנון – כי לבחורות אצלנו יש אחלה מנהרות); ואילו רוכב נוסף יגיע לסטודיו הקעקועים שלו בצור, שם מחכה לו לקוח, אחד מאותם הייטקיסטים שרוכבים על סקוטר, שמעוניין לקעקע על האמה את שמות ילדיו ("זאת מתנה לעצמי ליום הולדת ארבעים", הוא יאמר בקול רועד למקעקע האדיש).

והחיזבאלונר? הוא יקום – מוכה וחבל אך חי – ישאיר את טיל הנ"ט על האדמה ויחזור לכפר שלו, שם יתחנן בפני אביו שייתן לו להיכנס לעסק המשפחתי. תוך שנתיים הוא כבר יתחתן, יבנה בית ויוליד שני ילדים. כשיגיע לגיל ארבעים הוא יילך לסטודיו לקעקועים, יחלוף על פני הסקוטר בכניסה ויבקש לחרוט על האמה את המילה סאח"י, זכר ליחידה שהצילה את חייו (אם כי הוא יישא צליעה למשך שארית ימיו. אחד האופניים החשמליים פגע לו חזק ברגל).

בברכה,

רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו