מערכונים·סאטירה

ילד חולה נולד

פנים. משרד ראש הממשלה – יום

ראש הממשלה יושב מול השולחן. מצידו האחד יושב יועץ התקשורת שלו, אחי תופל, ומהצד השני מנהל המדיה החברתית, בוקי סריקי. אם אתם מדמיינים שולחן של שופטים באקס פקטור או באודישנים לסרט קולנוע, אתם לא רחוקים מהמציאות (המדומיינת). השם והתפקיד של כל אחד כתוב על פתק מולו. לפניהם ערימה של דפים. אלו קורות החיים של המועמדים. דלת המשרד נפתחת, ראשה של המזכירה מציץ פנימה.

מזכירה: אדוני ראש הממשלה, הם מוכנים. להכניס את הראשון?

תופל: עוד רגע. אנחנו נודיע לך.

מזכירה: טוב… (מתמהמהת)

תופל: כן?

מזכירה: הם פשוט מחכים כבר שעות בחוץ, והם כל כך מסכנים…

סריקי: מלי, את רוצה אולי לנהל את העניינים במקום ראש הממשלה? שנזמין אותך בפעם הבאה שיש דיון בקבינט?

מזכירה: אני יודעת, אני יודעת, רק שכואב הלב…

סריקי: אני יכול להפנות אותך לקרדיולוג מצוין. תודה מלי.

מזכירה: סליחה (סוגרת אחריה את הדלת).

תופל: הראשון שייכנס הוא רביב אליהו, בן שש משכונת יד אליהו. מגיע ממשפחה מסורתית, מצביעי ליכוד אדוקים…

רה"מ: מצוין, מצוין…

תופל: חובש כיפה, מאמין שאלוהים שלח אותך כדי להציל את עם ישראל…

רה"מ: (בהתלהבות) נו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? זה הילד שלנו!

סריקי: (בחשש קל) יש רק בעיה אחת קטנה.

רה"מ: מה כבר יכול להיות? הוא קורא "הארץ" בלילה מתחת לשמיכה? הצביע פעם לציפי לבני כי חשב בטעות שזאת הציפור מרחוב סומסום?

סריקי: הוא… איך לומר… לא נראה חולה.

רה"מ: מה זאת אומרת לא נראה חולה? חשבתי שהבאתם רק ילדים עם מחלות קשות. סופניות.

תופל: זה בדיוק מה שעשינו. פרסמנו שאנחנו מחפשים את המקרים הכי קשים.

רה"מ: והילד הזה עבד עליכם? הוא שתול של השמאל? זה ג'ורג' סורוס שלח אותו?

תופל: לא, לא. הוא ילד ימני אמיתי עם מחלה אמיתית, רק ש…

רה"מ: טוב, מספיק עם השטויות. תכניסו אותו. (לוחץ על כפתור בטלפון) מלי, תכניסי בבקשה את הילד הראשון.

הדלת נפתחת. הילד רביב אליהו נכנס בצעד מבויש. הוא חובש כיפה לבנה, לבוש יפה.

רה"מ: (לוחש לאחי תופל) מה זה השטויות האלה? זה ילד בריא לגמרי.

תופל: לא בדיוק (לילד) שלום, חמוד. מה שלומך?

רביב: ברוך השם. היום קצת לא הרגשתי טוב, אבל הקב"ה יעזור לי להתגבר.

רה"מ: מה יש לך?

רביב: אי ספיקת כליות.

רה"מ: מה זה אומר?

רביב: שאם לא ימצאו לי תורם כליה תוך שלושה חודשים, הקב"ה ייקח אותי אליו.

סריקי: תגיד, חמוד, זה השיער שלך?

רביב: מה?

סריקי: זה השיער אמיתי שלך או פאה?

רביב: אההה… השיער שלי.

תופל קם וניגש לילד. הוא מושך לילד בשיער בחוזקה ומכאיב לו.

תופל: שלו. (חוזר לשבת)

סריקי: אפשר יהיה לגלח לו את הראש. או להוריד בפוטושופ.

רה"מ: זה לא מספיק טוב. שבועיים אחרי זה יבקשו לראיין אותו ל"ישראל היום" ויראו שהשיער שלו צומח ושהוא בריא לגמרי.

רביב: אני לא כל כך בריא. אבל הקב"ה….

רה"מ: בסדר, חמוד, בסדר. הבנו, הקב"ה. אתה מתחיל להישמע קצת כמו תקליט שבור.

תופל: אנחנו גם לא רוצים שהסרטון יפנה רק לבייס הדתי.

סריקי: נכון. נרצה לטרגט בעיקר את הקולות הצפים. אלה שבחיים לא יצביעו לבנט.

תופל: עם הילד הנכון אנחנו יכולים בקלות להגיע ל-35-40 מנדטים.

סריקי: ולשלושה מיליון צפיות, 45 אלף לייקים ו-12 אלף שיירים.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: תודה, חמוד, אתה יכול לצאת.

רביב: (בקול מלא תקווה) אז אני אשתתף בסרטון? אבא שלי אמר שזה יגדיל מאוד את הסיכוי למצוא תורם.

השלושה מביטים זה בזה.

תופל: תשמע, מתוק…

סריקי: אולי עוד שלושה-ארבעה חודשים…

תופל: כשתיראה קצת יותר חולה…

סריקי: מנופח מסטרואידים…

תופל: עם כובע שמכסה על הקרחת.

סריקי: ומתחת הכיפה!

תופל: ברור, מתחת הכיפה.

סריקי: תהיה בקשר עם מלי, המזכירה שבחוץ, בסדר?

הילד צועד החוצה, כל גופו אומר אכזבה. שוב מלי דוחפת ראשה פנימה.

מלי: איזה מלאך, נכון? הוא בטח התקבל…

רה"מ: אולי כשהוא יתקרב יותר למצב של מלאך.

מלי: מה?

תופל: מלי, להזכיר לך שוב את תפקידך?

מלי: סליחה, סליחה.

סריקי: תכניסי את הילד הבא.

מלי: בסדר… אה, לפני שאשכח. ראש המוסד התקשר, הוא ביקש…

רה"מ: לא עכשיו.

מלי: אתה בטוח? זה נשמע דחוף.

רה"מ: יותר דחוף מלמצוא ילד חולה לסרטון?

מלי: אה, אני לא יודעת…

רה"מ: אז תשאירי לי בבקשה להחליט על סדר העדיפויות. תודה.

מלי: סליחה.

היא יוצאת. לחדר נכנס יהלי שוורץ, בן 9, ממושקף, חובש כובע צמר שמסתיר קרחת, לובש חולצה עם הדפס של מיינקראפט או משחק וידאו פופולרי אחר.

תופל: אתה…

יהלי: יהלי שוורץ.

סריקי: בן כמה אתה, יהלי?

יהלי: תשע.

סריקי: מאיפה?

יהלי: הוד השרון.

שתיקה בת כמה שניות.

רה"מ: מה יש לך, יהלי?

יהלי: לוקמיה.

שוב שתיקה.

תופל: מה ההורים שלך עושים?

יהלי: אבא שלי מנכ"ל בהייטק, ואמא מנהלת משאבי אנוש.

סריקי: גם בהייטק?

יהלי: יש משהו אחר?

רה"מ: תאמר לי, מה אבא שלך עשה בצבא?

יהלי: הוא היה סגן אלוף בסיירת מטכ"ל.

רה"מ: (מכווץ את מצחו) רגע, אבא שלך הוא…

יהלי: (יחד ראש הממשלה) אבירם שוורץ. (שתיקה קצרה) הוא ביקש למסור לך דרישת שלום.

רה"מ: (די המום) תמסור לו… כן…

תופל: (לוחש לראש הממשלה) הכל בסדר?

רה"מ: (לוחש) אבא שלו היה המפקד שלי בסיירת.

תופל: נו, מעולה. נוכל לדבר על ערבות הדדית.

רה"מ: איזה ערבות הדדית בראש שלך? הוא השאיר אותי פעם שבת כי יצאנו כל הצוות לחגוג במסעדה איזה מבצע מוצלח, ואני לא הסכמתי להשתתף בטיפ.

סריקי: (מנסה להצטרף לשיחה) הכל בסדר?

רה"מ: זה לא יעבוד.

סריקי: למה?

סריקי: תסתכל עליו.

סריקי: (מסתכל) מה הבעיה? הוא באמת נראה חולה.

רה"מ: הוא אשכנזי.

תופל: מהוד השרון.

רה"מ: עם שני הורים בהיי-טק.

סריקי: אני מתחיל להבין את הבעיה…

תופל: הוא יכול לככב בסרטון של מרצ.

רה"מ: אנחנו צריכים מישהו שהעם יתחבר אליו.

סריקי: הוא יקבל יותר אימוג'י כועס מלייקים.

תופל: הוא בקלות מעביר חמישה מנדטים לגנץ.

סריקי: או ללפיד.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: (לילד) תודה, אתה יכול ללכת.

רה"מ: תמסור לאבא שלכל שבת יש מוצאי שבת.

יהלי: מה?

רה"מ: לא משנה. ביי.

הילד יוצא. ראש הממשלה מזמזם למלי.

רה"מ: אל תכניסי עדיין את הילד הבא.

מלי: טוב, אדוני.

רה"מ: אני מקווה מאוד בשבילכם שהילד הבא יתאים, כי אין לי את כל היום לזה. בערב יש לי בר מצווה של ראש המטה באשקלון ואחרי זה מפגש עם חיילים בודדים. התקשורת מגיעה לזה, כן?

תופל: ברור.

רה"מ: ויהיה שידור חי בעמוד הפייסבוק?

סריקי: איזו שאלה.

תופל: הילד הבא יתאים, אני מבטיח.

סריקי: איתמר שמעוני מאשקלון. בן חמש, סרטן בכבד, גרורות בעצמות, כימותרפיה אגרסיבית, הקרנות, תלה פוסטרים שלך על קירות החדר, לא מפסיק לדבר עליך, חולם יום אחד להיות ראש ממשלה.

רה"מ: בטח, בטח. (מזמזם למלי) תכניסי בבקשה את איתמר שמעוני.

הדלת נפתחה. פנימה צועד בצליעה ילד קטן וחמוד, מנופח מסטרואידים, כובע מכסה את פדחתו.

השלושה מתבוננים בו בעיניים מצועפות.

רה"מ: הוא…

סריקי: פשוט…

תופל: מושלם…

שתיקה בת כמה שניות, שמופרת על ידי ראש הממשלה.

רה"מ: שלום איתמר.

איתמר: (מבויש) שלום.

רה"מ: זה נכון מה ששמעתי?

איתמר: מה?

רה"מ: שאתה מעריץ אותי?

איתמר: (מצחקק) כן.

רה"מ: איזה חמוד. ושמעתי גם שאתה רוצה להיות ראש ממשלה כשתהיה גדול?

איתמר: כמוך.

רה"מ: (מתמוגג) כמוני…

איתמר: (כובש מבטו בקרקע, כמעט ממלמל) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: מה זה? מה אמרת?

איתמר: (מרים את ראשו, פניו מסמיקות) אני אוהב אותך, ביבי.

תופל: תגיד את זה שוב, הפעם בקול קצת יותר רם.

איתמר: אההה… (בקול קצת רם יותר) אני אוהב אותך, ביבי.

סריקי: (שולף את הטלפון הנייד ומצלם) תגיד את זה עכשיו למצלמה.

איתמר: (בקול רם) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: עוד פעם.

איתמר: (כמעט צועק) אני אוהב אותך, ביבי!

תופל: תגיד: ביבי, אני רוצה אותך.

איתמר: ביבי, אני רוצה אותך!

רה"מ: ביבי, אני צריך אותך!

איתמר: ביבי, אני צריך אותך!

השלושה עומדים ומוחאים כפיים. ניכר שהילד התעייף מהעמידה והצעקות. סריקי מפסיק את ההקלטה. הם מתיישבים.

תופל: (לילד, בעודו מביט בטלפון שלו) איך אתה ביום ראשון? אנחנו יכולים לצלם בין 10 ל-12.

איתמר: אני צריך לשאול את אמא. יכול להיות שיש לי כימו.

תופל: וזה יותר חשוב מצילום עם ראש הממשלה?

איתמר: אני צריך לשאול את…

סריקי: אין בעיה, תשאל, אבל תזכור שיש עוד הרבה ילדים שמחכים להצטלם עם ראש הממשלה. והם חולים לא פחות ממך ואוהבים את ביבי לא פחות ממך.

איתמר: בסדר, אני…

תופל: יופי, אז תתאם עם מלי שלנו בחוץ, בסדר?

איתמר: בסדר.

הילד מדדה דרכו החוצה.

השלושה מביטים זה בזה.

סריקי: זה יהיה ויראלי.

רה"מ: מה? מה שיש לילד?

סריקי: הסרטון.

רה"מ: אה.

סריקי: לפחות 300 אלף לייקים.

תופל: עשרה מנדטים של קולות צפים. קל.

רה"מ: יופי, עבודה טובה. (קם ללכת) רגע, איפה אמרתם שהוא גר?

תופל: (מביט בניירות) באשקלון.

רה"מ: אז כדאי שנזדרז עם הסרטון.

סריקי: למה?

רה"מ: ראיתם פעם את המחלקה האונקולוגית שם?

סאטירה

צוללת לכל ילד

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חשף היום את תכנית הדגל של ממשלתו, "צוללת לכל ילד". הוא פתח את הקמפיין בביקור בגן ילדים, שם העניק לכל ילד מפתח לצוללת האישית שלו ואמר: "תדע כל אם עבריה שלבן שלה יש יכולת מכה שנייה".

מערכת החינוך הישראלית ספגה בשנים האחרונות קיתונות של ביקורת על ההידרדרות המתמשכת בציוני המיצ"ב ועל כך שהתלמידים מפגרים בידיעת המתמטיקה והבנת הנקרא אחרי מדינות כמו מוזמביק וקזחסטן, ולכן הודיע בנימין נתניהו בפתח ישיבת הממשלה השבועית כי יעניק לילדי ישראל את הכלי שיחלץ אותם ממעמקי הבורות. "ממשלתי תדאג לכך שכל ילד יקבל את מה שנחוץ כדי לחזור להיות אור לגויים, או לפחות כדי לדעת לכתוב עוד משהו חוץ מפחחחח", אמר תוך שהוא מטיח את אגרופו בשולחן. "לכן אני מכריז היום על התוכנית הלאומית 'צוללת לכל ילד', במסגרתה תרכוש המדינה לכל ילד בגילאי שלוש עד שמונה עשרה צוללת חדשה".

בתום הישיבה יצאו ראש הממשלה ושריו לגן ילדים בירושלים, שם קידמו אותם הילדים בשירת "לי כל גל נושא מזכרת". כאשר נשאל ראש הממשלה אם ילדים בני ארבע בשלים נפשית להיות אחראים על צוללת שעל פי פרסומים זרים היא בעל יכולת גרעינית, השיב נתניהו: "אשתי, כידוע לכם, היא פסיכולוגית ילדים, והיא אמרה שככל שנותנים לילדים יותר אחריות כך הם גדלים להיות אנשים יותר טובים. אלא אם כן הם מזרחים". ראש הממשלה הוסיף שהגיע הזמן שתדע כל אם עבריה שלילד שלה יש יכולת מכה שנייה, כדי שהערבים לא יתעסקו איתו. "מה באמת לגבי ילדים ערבים? הם גם יקבלו צוללת?", שאלה אותה אחת העיתונאיות רגע לפני שהורחקה מהמקום בידי המאבטחים.

על האירוע החגיגי העיבה תקרית לא נעימה, כשראש הסגל כמעט העניק מפתח לצוללת לילד ג'ינג'י. ראש הממשלה זינק עליו בצעקות "השתגעת?! אתה לא יודע מה קורה כשנותנים לג'ינג'י את המפתח לצוללת?" וחטף את המפתח מידיו של הילד. לאחר שפרץ בבכי עז ניסה נתניהו לרצות אותו, ובתום משא ומתן ממושך הוחלט כי הג'ינג'י יקבל צוללת שתפתח באמצעות טביעת אצבע מהמאגר הביומטרי.

"עד סוף תקופת הכהונה שלי, ב-2025, לא יהיה ילד שלא ביקר לפחות פעם אחת במים הטריטוריאליים של מדינה זרה", אמר ראש הממשלה בנאום שנשא בפני הילדים. "כשתגיעו לצבא יהיה לכם יותר קל, כי כבר תדעו מה זה להיות תקוע באמצע שום מקום כשהדבר היחיד שיש לך לאכול זה במבה וקולה חמה בלי גזים".

סאטירה

תותח של פריכיות, או: כיצד פגשתי את ראש הממשלה בסופר

גם אני פגשתי את ראש הממשלה. כן, כן, מה שאתם שומעים. פגשתי אותו בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה שעושים בו קניות. מה שקרה זה שהלכתי כמו כל שבוע להסתכל מהופנט על הרוסייה הזאת שמכינה פריכיות דקות בתוך מכונה כזאת שיורה אותם כמו תותח בתוך כלוב, אבל היא לא הייתה שם. במקום זה עמד שם ראש הממשלה. אני יודע מה אתם חושבים, נו, זה בטח סתם מישהו שדומה לו, כי זה בדיוק גם מה שאני חשבתי, אבל כשהוא ראה שאני מסתכל עליו הוא הצביע עליי וקרא לי לבוא אליו. כשהייתי קרוב ראיתי שזה באמת הוא אז שאלתי אותו, "תגיד, אתה לא ראש הממשלה?", והוא הביט לצדדים ואמר, "כן, אבל פה תקרא לי דימה, כי מנהל הסניף מתעצבן אם קוראים לי 'אדוני ראש הממשלה' בזמן שלו אף אחד לא קורא 'אדוני מנהל הסניף'. המקסימום זה שצועקים לו 'משה, למה לא יורדת לי ההנחה על הנייר טואלט?". "תגיד, דימה", אמרתי לו, "מה בן אדם עסוק כמוך עושה פה בפינה של הפריכיות, אין לך דברים יותר חשובים להתעסק בהם?", ודימה, כבוד ראש הממשלה בשבילכם, ענה לי שבזמן האחרון הוא מרגיש שהאנשים שקונים בסופר לא מספיק מודעים לדברים הטובים שהוא עושה בשבילם, וזה ממש חורה לו (נשבע לכם שכשהוא אמר את המילה חורה לא צחקתי בפעם הראשונה בחיים שלי ולא חשבתי שזה נשמע כמו ספרדי עם מבטא שאומר "אני לא מאמין שזה חורה לי!"). הוא סיפר לי איך אנשים בוחרים עגבניות לפי הצבע או לפי כמה הן רכות, במקום לחשוב "ואוו, בזכות ראש הממשלה שלי אני יכול לבחור מכל מיני סוגים של עגבניות במחיר שווה לכל נפש, בזמן שיש ילדים בסוריה שיושבים על ספסל עם עין חצי שפוכה ומבט המום על הפנים", ואז הוא לקח אותי למחלקת הירקות והצביע על העגבניות, שעל חלק מהן היה עובש וחלק היו כל כך רכות כשכשאתה בא להכין מהן שקשוקה הן משפריצות לך לעין. אישה מבוגרת אחת שלא הצליחה למצוא אף עגבניה נורמלית הסתכלה על דימה, שלבש מדים של הסופר, ואמרה לו "זה סחורה זה? זה זבל!", ונדמה לי שהיא אפילו ירקה לכיוונו, למרות שיכול להיות שזה היה מיץ של עגבניה שהיא בדיוק לחצה עליה כדי לבדוק אם היא אכילה.

"אתה מבין?", הוא שאל אותי. "אין גרם של הערכה במדינה הזאת לדברים הגדולים שאני עושה בשבילכם". כשחזרנו לעמדה שלו הוא ירה פריכית אחת והוציא אותה מהמכונה. "תסתכל על הפריכית הזאת שיצרתי עכשיו. היא כמו המדינה הנפלאה שלנו – חמה וטעימה. עכשיו תחשוב שאני לא אהיה פה כדי לשמור על הפריכית, אתה יודע מה יקרה?". הנהנתי בראשי לשלילה. הייתי רעב ומהופנט לפריכית. "אם אני לא אשמור על הפריכית, יבואו כל מיני אנשים רעים ויאכלו אותה. הנה חמאס באים". הוא נגס בפריכית. "והנה דאע"ש, והנה איראן, והנה התקשורת, והנה ארגוני השמאל במימון זר, והנה תאגיד השידור הציבורי, והנה נהגי אוטובוס ששומעים בריפיט את השיר החדש של סטטיק ובן אל תבורי". הוא סיים את הפריכית עם דמעות בעיניים. אמרתי לו שהוא לא צריך לקחת את זה כל כך קשה כי אין בזה כמעט קלוריות, אבל אחרי שהוא סיים לבלוע את הביס האחרון הוא אמר, "זה היה רותח. אני תמיד שוכח לעשות על זה פו", ואז ביקש שאחליף אותו לכמה דקות בזמן שהוא הולך לשירותים כי הוא כל היום תוקע פריכיות והמעיים שלו עוד שנייה מתפוצצים מרוב סיבים. לא נעים להגיד לא לראש הממשלה, אפילו אם כרגע קוראים לו דימה, אז עמדתי ליד המכונה והכנתי לעצמי פריכיות עד שהרגשתי מלא באוויר חם. התיישבתי בצד וחיכיתי לראש הממשלה שלקח את הזמן שלו. אחרי כמה דקות הגיע מנהל הסניף וצעק עליי, "דימה, למה אתה לא עומד ליד המכונה? אתה רוצה שיגנבו לנו את כל הפריכיות? מה זה המפעל של אבא שלך?". ניסיתי להסביר לו שאני רק מחליף פה את ראש הממשלה שהלך לשירותים ותקע אותי שם עם מכונת הפריכיות המסריחה שלו, אבל למנהל זה לא הזיז כי הוא היה צריך לרוץ לבדוק למה לא ירדה ההנחה על הנייר טואלט. בקיצור, אם בא לכם על פריכיות חמות אני בעמדה שלי בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה עם העגבניות הרקובות.

מערכונים·סאטירה

ראש ממשלת גללים

סלון כל-ישראלי ממוצע. ארבעת בני המשפחה: אב, אם, ילדה בת 10 וילד בן 6 עומדים בשורה במרכז.

ילדה: אבל אבא, אני חייבת לשירותים.

אב: לא עכשיו!

ילדה: אבל יש לי קקי.

אב: הוא תיכף מגיע!

ילדה: כמעט יוצא לי.

אם: (בעצבים) אבל מה אמרנו לך, אה?

ילדה: (בדמעות) לא ידעתי שהוא כבר…

אם: מה לא ידעת?! מה?! שבועיים שאנחנו מתכוננים לביקור שלו! שבועיים היו לך לעשות כמה קקי שאת רוצה.

ילדה: (בוכה בקול רם יותר) היום לא יצא.

ילד: (בלגלוג) מגיע לך ומגיע לך.

אב: שקט שניכם! אתם עושים לי בושות! דיר באלאק אתם הורסים את הביקור הזה עם הקקי שלכם!

קול צעדים כבדים מגיע מבחוץ. כל בני המשפחה מביטים בציפייה דרוכה אל עבר הדלת. כשהיא נפתחת, נכנסים פנימה שלושה שומרי ראש גברתנים, מרכיבים משקפי שמש שחורים, אוזנייה תחובה בתוך אוזנם. כל אחד מהם נעמד בפינה אחרת של הסלון. רגעים ספורים לאחר מכן נכנס גבר לבוש בהידור. הוא מלווה במזכירתו הצעירה.

ראש הממשלה: ערב טוב משפחת… (המזכירה לוחשת לו) רחמים.

אב: ערב טוב, אדוני ראש הממשלה. זה כבוד גדול בשבילנו ש…

ראש הממשלה: אני תמיד שמח לפגוש את הנתינים שלי (המזכירה לוחשת מאחור)… את האזרחים שלי באזור המחיה הטבעי שלהם. (ניגש ללחוץ את ידי בני המשפחה).

אב: אדוני ראש הממשלה, אנחנו כל כך שמחים שבחרת דווקא בנו לביקור השבועי שלך.

ראש הממשלה: מה זאת אומרת? הכבוד הוא כולו שלי. אנשים פשוטים כמוכם נותנים לי את הכוחות לעשות את העבודה הקשה יום יום.

אב: תרצה משהו לשתות? לאכול? אשתי הכינה את עוגת הבננות המפורסמת שלה, היא…

ראש הממשלה: בננות עושות לי עצירות.

אם: כן, אבל היא עשויה מרכיבים טבעיים…

ראש הממשלה: (נרגז) עצירות, גברת, שמעת פעם על עצירות?

אב: תסלח לה, אדוני ראש הממשלה, היא פשוט קצת מתרגשת, כמו כולנו.

ראש הממשלה: זה בסדר, אתם יודעים, בגילי זה לא קל…

אב: כן, בטח, בטח.

ראש הממשלה: … עד שמגיע הרגע שבו אתה יכול לעשות משהו טוב בשביל העם שלך, שעבר את הפוגרומים והשואה והערבים וכל החרא הזה, הדבר האחרון שאתה רוצה זה עצירות.

אם: אני מתנצלת, לא ידעתי…

ראש הממשלה: שלוש מאות שישים וחמישה ימים אני עובד בשבילכם, אין לי לילות, אין לי סופי שבוע, אין לי חגים, את התחת אני נותן בשביל המדינה הזאת.

אם: כן, בטח, אנחנו מרגישים את זה!

ראש הממשלה: אז אמרתי לאחד מיועצי התקשורת שלי, אני לא זוכר כרגע מי מהם בדיוק כי כולם נראים לי אותו הדבר, אמרתי לו: אני רוצה להיפגש עם האנשים הנפלאים של המדינה הזאת ולהראות להם עד כמה הם חשובים לי.

אב: תשמע, אדוני ראש הממשלה, כששמענו שבחרת בנו מכל השכנים לא עצמנו עין שבועיים.

אם: הברקנו את הבית לכבודך.

ילד: אני הכנתי את כל השיעורי בית.

ילדה: יש לי קקי.

ראשיהם של בני המשפחה נפנים אליה, נזעמים.

אב: (מסנן לעבר הילדה) נשבע לך שאם את לא סותמת את הפה שלך עכשיו… (לראש הממשלה) תסלח לה, הוד מעלתו, יש לה קצת מעי רגיז ובעיות באישיות.

ראש הממשלה: זה בסדר גמור. איך אומרים אצלנו? I don't give a shit (ניגש לילדה ומלטף אותה על ראשה) בן כמה אתה, חמוד? שלוש? ארבע?

ילדה: אני בת עשר.

ראש הממשלה: (צוחק) איך הזמן עף כשנהנים במדינה הזאת, אה?

ילדה: אבל באמת יש לי קקי.

ראש הממשלה: (מתכופף אליה ולוחש באוזנה) אבל קודם אני (למזכירתו) אני מוכן.

המזכירה מסמנת לשומרי הראש, ואחד מהם שולף סדין כהה. יחד עם שומרי הראש הנוספים הם יוצרים וילון באמצע הסלון. גובהו של הווילון הוא כמחצית גובהו של אדם. ראש הממשלה נכנס אל מאחורי הפרגוד המאולתר, רק פלג גופו העליון מציץ מתוכו.

אם: אני בדיוק ניקיתי את השטיח כדי שתוכל…

ראש הממשלה: אני מבקש לא להפריע לי.

אם: סליחה.

ראש הממשלה מפשיל את מכנסיו וכורע אל מאחורי הווילון, כך שלא רואים אותו בכלל. הוא מתחיל להשמיע קולות מאמץ גוברים והולכים.

ראש הממשלה: (במאמץ) ז-ה… ל-א… י-ו-צ-א… (מתרומם, פניו אדומות ממאמץ) יש לכם שזיפים?

אב: שזיפים?

ראש הממשלה: שזיפים, שזיפים.

אב: (לאם, בלחץ) תביאי שזיפים.

אם: (לילדה) תביאי שזיפים.

ילדה: אבל יש לי קקי (לילד) תביא שזיפים.

הילד רץ החוצה. כולם מחכים, קוברים מבטיהם ברצפה. הילד חוזר עם פרי עגול בידו. הוא מגיש אותו לראש הממשלה.

ראש הממשלה: זה תפוח. הבאת לי תפוח.

ילד: חשבתי ש….

ראש הממשלה: חשבת (בקול מתיילד) "לא משנה איזה פרי אביא, זה בטח יהיה כמו שזיף". אתה יודע מה תפוחים עושים?

ילד: (מבוהל) ל.. לא.

ראש ממשלה: עצירות! תפוחי עץ מלאים בסיבים והם עושים עצירות! אתה יודע מה זה אומר?

ילד: לא.

ראש הממשלה: זה אומר שאני אהיה תקוע איתכם, משפחה של פרימטיבים, בסלון, עם עצירות מהגיהנום!

אב: תסלח לו, אדוני, הוא לא התכוון…

ראש הממשלה: בטח לא התכוון! גם אני לא התכוונתי לקצץ בקצבאות הזקנה כשהייתי שר אוצר, ולא התכוונתי לצאת למלחמה כשהייתי שר הביטחון, ולא התכוונתי להיות ראש ממשלה שתקוע עם עצירות בסלון!

מזכירה: ראש הממשלה, אנחנו צריכים להמשיך לישיבת הקבינט.

ראש הממשלה: ומה את מצפה, שאני פשוט אלבש חזרה את התחתונים והמכנסיים ואמשיך לישיבת הקבינט כאילו כלום? האנשים הטובים האלה כבר חודש לא ישנים מאז שהודיעו להם שהם זכו…

אב: שבועיים.

ראש הממשלה: מה?

אב: הודיעו לנו לפני שבועיים.

ראש הממשלה: (למזכירה) תגידי ליצחקי שאם הוא לא רוצה לעבוד כל שארית החיים שלו בתור פקח בסחנה מטעם רשות שמורות הטבע והגנים, כדאי לו מאוד שיתנו לאנשים התראה של חודש לפחות לפני שאני מגיע (פונה לאב) נכון שהיה עדיף אם לא הייתם ישנים חודש מראש?

אב: תראה, אנחנו דאגנו להכל…

ראש הממשלה: כן, אבל תחשוב כמה עוד הייתם יכול להספיק אם היה לכם חודש התארגנות – הייתם עושים איזה רמונט קטן, מחליפים את הבלטות הישנות האלה, צנרת, חשמל, צבע, ריסוס…

אם: אבל אין פה נמלים או משהו.

ראש הממשלה: מספיק שנמלה אחת קטנה תצליח לעבור את מעגלי האבטחה ולהיכנס לי לתוך התחת בזמן שאני מחרבן לכם בסלון – וכל העתיד של מדינת ישראל בסכנה. אתם מסוגלים בכלל להבין את זה?

אם: אני מבטיחה לך ש…

ראש הממשלה: מבטיחה, מבטיחה. גם לי הבטיחו במלחמה האחרונה שהצבא יעצור את הטילים תוך ארבעים ושמונה שעות. אז הבטיחו!

מזכירה: אפשר לעשות את מה שעשינו בבית הקודם.

ראש הממשלה: לא, עזבי, זה לא נעים…

אב: כן, בטח, מה שצריך. רק תגידו.

מזכירה: (לאב) טוב, אז אני אצטרך שתשכב פה באמצע (מחווה על אמצע הסלון).

אב: מה, ככה באמצע? פשוט לשכב?

מזכירה: כן, מתחת לראש הממשלה.

האב נשכב מתחת לראש הממשלה.

אב: ככה זה טוב?

ראש הממשלה: בוא נראה (כורע מעל הראש של האב) קח קצת שמאלה (האב זז) קצת ימינה (האב זז) עוד טיפ טיפה שמאלה (זז) זהו!

ילד: אמא, מה אבא עושה?

אם: שששש, חמוד, אבא עוזר למדינה.

ראש הממשלה: (במאמץ, מזיע) צא, גוש חוסם, צא! צא בשביל ששת המיליונים! צא בשביל אנוסי ספרד! למען השם ולתפארת מדינת ישראל – צא!

הילדה מתחיל לייבב חרישית.

אם: (לוחשת לעבר הילדה בעצבים) מה קרה עכשיו?

ילדה: ברח לי.

ראש הממשלה: מה היא אמרה?

אם: שברח לה.

ראש הממשלה: ככה? פשוט ברח לה?

ילדה: סליחה, הייתי חייבת.

ראש הממשלה: זה בסדר, חמודה, ככה אני מבין את המצוקות של הדור הצעיר פה במדינה, דור שבלעדיו אין לנו עת… רגע! נראה לי שיצא! (מביט אל האב הכורע תחתיו) הרגשת משהו?

אב: (בפה מלא, מחרחר) כככככ….

ראש הממשלה: (בשמחה מתפרצת) זה יצא! זה יצא! אחרי עשרה ימים – זה יצא!

המזכירה מגישה לו חבילת מגבונים לחים. ראש הממשלה מנגב ומשליך את המגבונים על האב.

אם: זה בסדר, אני אנקה.

ראש הממשלה: לא נעים לי להטריח אתכם, אבל אצל אחת המשפחות הקודמות הבן הגולנצ'יק לא התקלח שבועיים אחרי הביקור שלי. הוא השתמש בזה בתור הסוואה כשנכנס לעזה. חבל רק שהכלבים נבחו עליו וחשפו את המיקום שלו…. טוב, לא נורא, עכשיו המשפחה שלו מקבלת קצבה ממשרד הביטחון, אז הכל בסדר.

ראש הממשלה לוחץ את ידו של האב השוכב, ועובר ללחוץ את ידיהם של שאר בני המשפחה.

ראש הממשלה: (כשהוא עומד מול הילדה) איכס, משהו פה מסריח… (למזכירה ולשומרי ראש) בואו נעוף מפה לפני שניחנק למוות. יש לי עוד ישיבה של ממשלת גללים לנהל (צוחק מהבדיחה של עצמו).

ראש הממשלה ופמלייתו יוצאים. בני המשפחה נותרים נטועים במקומם. הבת בוכה. הסוף.