מערכונים·סאטירה

זיכרון בסלון

מערכון לזום ושלושה משתתפים:

יאשה, 90, ניצול שואה

מירב, כבת 35-40

יפתח, כבן 35-40 (בני זוג. חולקים את אותו החלון בזום)

בצד אחד של המסך בני הזוג. בצד השני הקשיש, שהטלפון שלו על הצד ולכן התמונה הפוכה ב-90 מעלות.

מירב: היי יאשה. אתה שומע אותי? (מהנהן בראשו שכן)

יפתח: תהפוך את הטלפון.

יאשה הופך את הטלפון, אך עדיין לא שומעים אותו.

יפתח: אתה רואה למטה את הסימן של המיקרופון? (יאשה מהנהן בראשו) יופי, אז תלחץ עליו. (יאשה לוחץ)

יאשה: שומעים אותי?

מירב ויפתח: כן! מעולה. מה שלומך, יאשה?

יאשה: היום כאבים קצת כשנותן שתן. יציאה אחרונה לפני… (מנסה לחשוב)

מירב: יופי, יופי, זה נהדר. התכנסנו פה לזיכרון בסלון אינטימי כזה, רק בעלי יפתח ואני, מירב. חשבנו שאולי השנה הגיע הזמן שתהיה לנו שואה רק לעצמנו.

יפתח: אנחנו רוצים שתספר לנו מה עבר עליך בשואה. אם אתה יכול, ככה, לפרט כמה שיותר, זה יהיה נהדר.

יאשה: אז ככה: אני נולדתי ב-1930 בכפר רדזילוב, שבהתחלה היה חלק מפולין…

מירב: אני אקטע אותך לשנייה, יאשה, אם זה בסדר מצידך. אנחנו רוצים בעיקר לשמוע על… איך נגיד את זה?

יפתח: הדברים הקשים.

יאשה: לא בטוח שאני מבין מה… 

מירב: אם נגיד איבדת את כל המשפחה.

יאשה: את כולה? לא…

יפתח: או אם נאלצת להרוג חבר בשביל אוכל.

מירב: או אם קצין גרמני אנס אותך.

יפתח: אפילו אם סתם היית על סף מוות בגלל דיזנטריה.

מירב: אלה הסיפורים שאנחנו מחפשים. אז אולי תתחיל בלספר לנו על המשפחה שכן איבדת?

יאשה: איבדתי הרבה אצל הנאצים יימח שמם.

יפתח: זה נהדר. כמה מתו?

יאשה: סליחה?

יפתח: מהמשפחה. כמה מתו מהמשפחה?

מירב: ואיך. חשוב לנו גם לשמוע את האיך.

יפתח: נכון. כי אם הם סתם מתו מזקנה, זה… איך נגיד בעדינות… פחות מעניין.

יאשה: אני עד היום זוכר את הנשיקה האחרונה של אמא. היא חיבקה אותי חזק חזק ואמרה לי: "יאשינקה שלי, אפרוח שלי, אמא צריכה עכשיו ללכת. תשמור על עצמך" (עוצר, מנגב דמעה)

יפתח: נו, ו…?

יאשה: מה ו…?

יפתח: היא מתה?

מירב: יפתח, באמת, קצת רגישות. מה שבעלי התכוון לשאול הוא: ירו לה בראש?

יאשה: לא ראיתי אותה מאז. אני עדיין כל כך מתגעגע…

יפתח: בטח, בטח. תגיד, בתאי הגזים היית? בצעדות המוות אולי?

יאשה: למזלי לא הייתי במקומות הנוראים האלה. הייתי…

יפתח שם את יאשה על מיוט. יאשה ממשיך לדבר מבלי שנשמע בזמן שיפתח ומירב מדברים.

יפתח: תגידי, מאיפה הבאת את הניצול שואה המייבש הזה?

מירב: הוא היה בשנה שעברה בסלון של אמיתי וצהלה. הם עשו מסיבת חילופי שואה. אמרו שהיה נהדר.

יפתח: לא יודע… את רוצה לתת לו עוד צ'אנס?

מירב: כן. גם ככה קצת מאוחר עכשיו להביא ניצול אחר. זה לא שהמבחר כזה גדול.

יפתח: טוב, בסדר (מחזיר את הקול של יאשה).

יאשה: … ואז עמדנו כולנו מול בור ההריגה, ואני החזקתי ביד של יעקב וכבר עצמתי עיניים ואמרתי "שמע ישראל" וחיכיתי לשמוע את הבום, אבל בגלל שהייתי קטנצ'יק כזה ומכונת הירייה הייתה גבוהה הכדור רק גירד לי הראש מלמעלה, וכשנפלתי עם כולם לבור התעלפתי ובגלל זה חשבו שאני מת, ובלילה התעוררתי ושחררתי את היד שלי מהיד של יעקב וזחלתי החוצה בין כל הגופות.

מירב: אויש, זה נהדר.

יפתח: כן. זה כל כך… חי.

מירב: ומרגש.

הם מתחילים להתחרמן.

מירב: (ליאשה) תמשיך. אל תפסיק.

יאשה: כל הלילה הייתי ביער. זה היה אחרי שבוע שלא אכלתי כלום. בסוף תפסתי ארנבת והרגתי אותה בידיים שלי…

מירב: כן, בידיים…

יאשה: הייתי צריך להחביא את הגופה עמוק כדי שלא יבואו זאבים…

מירב: זה עמוק…

מירב ויפתח נופלים על הרצפה בלהט. כבר לא רואים אותם.

יאשה: גמרתי עליה תוך כמה שניות. (מדליק סיגריה) הלו? תזדרזו בבקשה, יש לי עוד שואה עם ועד העובדים של מילועוף ואחת עם צעירים מתגלית. שאלוהים יעזור לי, אלה לא מתעייפים אף פעם… הלו? סיימתם? 

הסוף.

סאטירה

שואת המנספרדינג

כמדי יום, נסעתי הבוקר ברכבת לעבודה. בכיסא לידי ישב חייל עם מדים בצבע בז' (אלה מדים של חיל האוויר או חיל הים? אני אף פעם לא מצליח לזכור). הוא עשה מנספרדינג מכובד, כאילו הרגליים שלו הן מחוגה שילד פתח אותה בכוח עד הקצה. רגל שמאל שלו חדרה אל תחום המושב שלי. בגלל שאני אדם רתיין, לא הערתי לו ונדחקתי אל המסעד, עד כי גבי כאב מהישיבה הדחוקה. הפקח התקרב אלינו. קיוויתי שישית את לבו להשתלטות העוינת מצד "חברי" לנסיעה, אך הלה חלף על פנינו באדישות כשהוא מפזם לעצמו שיר כלשהו (לא הצלחתי לזהות אם זה היה "קומסי קומסה" או "פרח נתתי לנורית").

מיד נזכרתי בסיפור של סבא שלי, שברכבת לגטו מיימוצה נאלץ לשבת ליד אנטון דובלרו, יהודי גאוותן שעשה גם הוא מנספרדינג שדחק את סבי וגרם לגבו לדאוב בשל הישיבה העקמומית. אותו יהודי בעל פימה וכסל היה סוחר העורות של העיירה, נצר למשפחת בורסקאים שהצטיינו בשלושה דברים: אכילה, שינה, ותקיעת נודות שהיו גורמים לכבשים להתחפר בתוך פרוותם ולייחל שהשוחט ישחט כבר.

החייל הרומני שמונה להיות שומר הסדר בקרונות היה איכר שמאס בחיי הפרך של עבודת האדמה, ולכן קפץ על התפקיד כמוצא שלל רב. כשסיפר על כך לאשתו היא סיננה לעברו שטף של קללות בעודה מחזיקה בידיה תינוק אחד ומנערת ילד שני מרגלה, אך האיכר לא שעה להפצרותיה הארסיות ויצא בלב חפץ למשימתו. בלשכת הגיוס המקומית קיבל את פניו סמל כפוף גב שהחתים אותו על טופס ("הנני מאשר בזאת שהצבא הרומני אינו אחראי לחיי או למעשיי, וכי כל נזק שאגרום לכל אדם או רכוש [למעט יהודי או צועני] עלול להביא להעמדתי מול קיר יורים ו/או לעיטור מופת"), הגיש לו חבילה צרורה של מדים ומשרוקית וצירף הנחייה ברורה: על היהודים להגיע, חיים או מתים, אל הגטו. ומה אם מישהו לא יחוש בטוב או שאישה הרה תכרע ללדת, ביקש לשאול, אך כבר נדחק מפני הבא בתור (פקיד מס ממושקף שחטף בילדותו מכות מבריון יהודי וכעת ביקש לנקום), ויצא אל תחנת הרכבת.

משראה סבא את השומר מתקרב, הרים את ידו בחשש.
"מה אתה רוצה, גלציאנו?" הטיח בו דובלרו, שותפו בעל כורחו למסע.
"אני לא מרגיש טוב." ענה סבי בתואנת שווא. "חשבתי אולי לעבור לקרון קצת יותר מאוורר."
"איפה אתה חושב שאתה נמצא? בארמון של המלך? בבורדל של מאדאם קרולינה? תוריד כבר את היד שלך לפני שהם שולחים את כולנו לנקות מחראות עם דיזנטריה."
ידו של סבי רעדה. דמותו של השומר גדלה עם כל צעד שעשה, והבורסקאי השמן נעץ בו מבט מזרה אימים.
"משוגע, תוריד כבר את היד!". דובלרו ניסה להגיע אל היד המורמת, אך כרס האדירים שלו מנעה ממנו כל טווח תנועה הדרוש מעבר לחיטוט באפו הבולבוסי. ידו של סבי נותרה באוויר.

השומר הגיע לקרון. הוא פיזם לעצמו שיר עם רומני ישן ("הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים"), וסובב את שרוך המשרוקית סביב אצבעו. פניו נהרו מאושר. לא רק שכבר אינו צריך לכוף את גבו בעבודת השדה ולכוף את ראשו בפני גערותיה של אשתו, אלא שהוא לובש בגדים נקיים ועבודתו מתמצה במשימה אחת פשוטה: לא לעשות כלום.

"סליחה," ביקע חץ הפנייה המהוססת את בועת האושר שמעל ראשו. הוא נעצר במקומו והביט בגבר הרזה והחיווריין שישב בצורה משונה.
"מה אתה רוצה, יהודי?"
"אינני חש בטוב. תהיתי האם אפשר יהיה לעבור לקרון אחר, מעט מאוורר יותר."
"תסתכל סביבך, אתה רואה פה מקום פנוי?"
סבא הסב את ראשו לכאן ולכאן.
"לא, אבל…"
"אז מה גורם לך לחשוב שבקרונות אחרים יש מקום?"
"תסלח לו, אדון קונדוקטור," התערב הבולבוס האנושי. "מר גלציאנו פשוט מבולבל. נדמה לו שמישהו בעולם הזה חייב לו משהו. שנינו יודעים, כמובן, שאין זה המצב, אך המסכן שוגה באשליות מסוכנות."

האיכר לשעבר חכך בדעתו כיצד לפעול, וכעבור כמה שניות פסק נחרצות, נהנה בעליל מעמדת השופט שהתפקיד החדש זימן לו. "תישאר כאן ותסתום את הפה!" אמר בקול רם, כך שכולם בקרון יידעו מי פה בעל הדעה. שקט השתרר בקרון. השומר שב לשרוק כשהוא ממשיך במסלולו. אני בהחלט יכול להתרגל לתפקיד הזה, אמר לעצמו בשביעות רצון.

כשהרכבת הגיעה לגטו גבו של סבי היה מעוקם לחלוטין. הוא צלע בקושי אל מחוץ לקרון וזוהה מיד כבעל מום. הוא נשלח אל ביתן החולים ומוכי הגורל, אך בזכות ניסיונו בשכיבה עצלה וממושכת בלא להניד עפעף – תכונה (ותנוחה) שעברה במשפחה מזה דורות – העמיד פני מת וגופתו החיה בהחלט הושלכה אל מחוץ לחומות הגטו. שם, בעזרת עדת זאבים ומחלקת פרטיזנים, הוא גנב את הגבול לאוקראינה. חייו ניצלו.

ודובלרו, הבורסקאי השמן? בגלל כושרו הגופני הלקוי הוא לא הצליח לעמוד בשום מעמסה גופנית, ולכן נשלח לנקות מחראות עם דיזנטריה. כבר ביומו הראשון בעבודה נפל לתוך אחת מהן ונתקע שם עם כרסו הענקית. הוא נפטר כעבור ארבעה ימים, אך נדרשו עוד חודשיים שלמים עד שבשרו יירקב מספיק כך שיוכלו לשלוף אותו מן הבור.

הכפרי שהפך לבעל בעמיו בעיני עצמו נטש את תפקידו מיד כשהבין שהרומנים עומדים להפסיד במלחמה. הוא שב לכפר, אל אשתו וילדיו, ולפני מותו ביקש כי על מצבתו יחרט השיר "הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים".

אז מה מוסר ההשכל, חברים? כאז כן היום – די עם המנספרדינג. זה גורם לכאב גב למי שיושב לידכם.

40862219_10216364836769427_8564222684383150080_n

מערכונים

ונעבור למשרפות

פנים. אולפן טלוויזיה – יום

מנחת תוכנית הבוקר, ששדיה עולים על גדותיהם מרוב סיליקון, מראיינת ניצול שואה קשיש.

מנחה (פונה למצלמה): תודה שחזרתם אלינו. כפי שהבטחתי, לרגל יום השואה אנחנו מארחים את נחום רוגל, ניצול שאיבד את כל משפחתו בגרמניה.

נחום: בפולין.

מנחה (מציצה בכרטיסייה): בפולין. ספר לי, מנחם, איך איבדת את כל משפחתך? במשרפות? בתאי הגזים?

נחום: שמי הוא נחום, לא מנחם. ואני מעדיף שלא להרחיב את הדיבור על הסיפור האישי שלי.

מנחה: כן, בוודאי. אז איך זה קרה? לקחו אותם למשרפות, או שסתם ירו להם בראש?

נחום: הזמינו אותי לבוא לדבר על האלימות נגד קשישים ניצולי שואה, לא…

מנחה: בטח, בטח. אז ראית אותם נשרפים מול העיניים? את אשתך האהובה ושתי הבנות שלך? זו בוודאי הרגשה נוראית, שאתה לא יכול לעזור כשהן מתבשלות ככה.

נחום: זה היה מזמן, ו…

מנחה: איך הזמן עף כשנהנים, אה?

רגע של שתיקה. המנחה מתעשתת.

מנחה: עכשיו אתה בזוגיות, נכון? אני לא זוכרת אותך לבד.

נחום: התחתנתי שוב לפני 35 שנה.

מנחה: ואשתך החדשה, היא לא מקנאה בזו שהלכה בשואה? בכל זאת, לא כל אחת מתה במשרפות.

נחום שותק. המצלמה מתמקדת בפניו, בעוד דמעה נקווית בזווית עינו.

מנחה (עצבנית): טוב, מה השתתקת? אתה מקבל רנטה בשביל זה, אז אין לך שום זכות לשתוק! אתה לא תעשה לי בושות בשידור חי! ספר לי עכשיו איך המשפחה שלך נשרפה!

נחום קורס תחת עצמו ומצטנף בתנוחת עובר, מייבב.

מנחה: נעבור לפרסומות, וכשנחזור נמשיך לשמוע ממנחם על המשרפות. כבר חוזרים.