שונות

הטרגדיה של אפי נוה

ובסוף, כך נדמה לי, הכל נובע מהפחד מן המוות.

לא אחת אני תוהה האם הטרגדיות היווניות או השייקספיריות רלוונטיות בכלל לימינו. משיחות המכחול העבות של כוח וגורל, תאוות ואסונות, אהבות ובגידות – האם כל אלו נוגעות בכלל לחיי היום יום שלנו, שמלאים בעיקר באפור על שלל גווניו, בשתיקות מעיקות, במילות סרק שמתפוקקות באוויר, ברצונות דלוחים לגנוב עוד כמה דקות שינה בבוקר או לעגל פינות בעבודה? ובמילים אחרות: אם החיים שלנו הם דרמה כה מינורית, צ'כובית באופיה, למה שנאמין כי הדרמות הגדולות מהחיים עדיין קונות אחיזה במציאות העכשווית?

ואז אתה שומע על הסיפור של אפי נוה, ואתה מבין שיש אנשים שחייהם מתנהלים מתוך הכוחות הגדולים האלה; מי שרצונותיהם מונעים מתאוות שררה ומין; אלו שחשבו שהכוח שלהם – הפיזי או הסימבולי – הוא בלתי מוגבל, לא ניתן לעצירה, אומניפוטנטי. ואתה מנסה להבין כיצד אדם, כל אדם, מגיע להכרה שכוחו כה עצום עד כי אין דבר שיכול לעצור אותו. ועד כמה שאתה נמנע מחקירות פסיכולוגיסטיות פשטניות, אתה לא יכול שלא לתהות: האם זהו חסך מהילדות? חוסר באהבת אם? מחסור בחברים? האם הבור שפעור בתוך נפשו כל כך עמוק ואפל שרק תועפות של און – דליים על גבי דליים של עזוז – מצליחות להשקיט, ולו לרגע חטוף, את נפשו המסוערת? האם הוא מודע לכך שהבור לא יכול באמת להתמלא?

הרבה שאלות עולות, והתשובה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא חרדת המוות. אני מאמין שכל אדם בוגר מונע מהחרדה הזאת – מי יותר מי פחות, מי במודע ומי מתת-ההכרה. רוב בני האדם מתמודדים איתה בצורה פאסיבית יחסית: מעסיקים את עצמם בעבודה, מביאים ילדים כדי להותיר חותם כלשהו בעולם, הולכים לחדר הכושר כדי לנסות לשכנע את עצמם שהמשקולות או ההליכון יכולים לנצח את הזמן, או לכל הפחות להאט אותו.

מנגד, יש את אלו שהחרדה שלהם לא מסתפקת בהדחקה פשוטה. אצלם היא מתפרצת ונוכחת ומובילה אותם לאחת משתי דרכי פעולה: או מעשי אלטרואיזם גדולים שיצדיקו ביתר שאת את נוכחותם הארעית בעולם, או מעשים שכל מטרתם השגת עוד ועוד כוח. הסיבה היא אותה סיבה; התוצאות – הפוכות בתכלית.

ואם כבר פסיכולוגיזם בשקל, אמשיך את קו המחשבה הזה ואשער שנוה ראה את סימני נשיכת הזמן בקרקפת ובגוף ונבהל תבהלה גדולה. הוא הבין שזמנו על פני כדור הארץ קצוב ואם ברצונו להיות קצת יותר ממוץ ברוח ההיסטוריה, עליו לחרוט את שמו בחריטה עמוקה שיהיה קשה למחות. אז הוא הביא לעולם שישה ילדים, וצבר ממון רב, וקשר קשרים עם כל הצמרת המשפטית, ובעיקר רצה להוכיח לעצמו שהוא עדיין מסוגל לזיין בחורות יפות שיתמסרו לכל גחמותיו המיניות.

וכמו בטרגדיות הגדולות, שכרון הכוח הביא אמנם לעלייתו המטאורית, אך גם להתרסקות הגדולה. הוא לא למד דבר מאיקרוס, אגממנון או מקבת. הוא עף קרוב מדי לשמש, ולקח לו נשים בכוח, והאמין שאף ילוד אישה לא יפיל אותו. וכמו תמיד, על חטא ההיבריס משלמים את המחיר הגדול ביותר. כי אתה יכול להתכחש לעובדת היותך בן חלוף, ולעשות כל שלאל ידך על מנת למנוע את הסוף המר, אבל שום דבר לא באמת יעזור. כי כשיגיע תורך, גם אתה תיפול אל הבור הכרוי.

אז תודה לך, אפי נוה, שהוכחת לי שיש עדיין מקום בחיינו לטרגדיות הגדולות. כי לצד השתיקות והאנחות הצ'כוביות יש גם שגעונות גדלות ויצרים שייקספיריים. ושניהם דרים זה לצד זה בכפיפה אחת, גם בחיינו אבל בעיקר באישיותנו, ואיש בחרדתו יחיה. עד המוות הבלתי נמנע.

מודעות פרסומת
מחזה

יעקב ורחל – מחזה קצר

הדמויות:

יעקב, בן 67, אוטוטו גמלאי

רחל, בת 64, גמלאית

שכן (שומעים רק את קולו)

המקום:

סלון של דירה. בימין במה הכניסה לבית. בצד שמאל מאחור רואים חלקית את חדר השינה. במרכז הבמה הסלון, עם כורסת טלוויזיה מפנקת, ספה גדולה ושולחן קפה. המראה הוא של דירה מתוחזקת היטב, אם כי ניכר שבמקום הזו לא גרה משפחה. הכל מסודר מדי ונקי מדי ובודד מדי.

האור עולה על הבמה. יעקב נע בין חדרי הבית, מסדר את החפצים על אף שהכל כבר מסודר. התנועות שלו קצת נוירוטיות, תזזיתיות, אך הן לא נעשות מתוך עצבנות אלא מהתרגשות. אחרי שהוא מחליק את מצעי המיטה הוא חוזר לסלון ומסדר את שלטי הטלוויזיה: תחילה השלט של הטלוויזיה מצד ימין ושלט הממיר מצד שמאל, אחר כך ההפך, ואז שוב בחזרה, עד שהסידור משביע את רצונו. אחר כך הוא הולך לדלת, מציץ בעינית וחוזר לסלון. הוא מתיישב בכורסת הטלוויזיה, אבל הוא כה חסר מנוח עד שהוא קם ממנה תוך חמש שניות. מתיישב על הספה הגדולה, ושוב קם. הוא מסתובב עוד כמה שניות בדירה כעפיפון שניתק לו החוט, עד שנשמע רשרוש מפתחות בדלת. יעקב נדרך. הוא צועד צעד לכיוון הדלת, ואז עוצר בעצמו. הוא לא רוצה להיראות נלהב מדי. אל הדירה נכנסת רחל. היא רואה את יעקב עומד באמצע הסלון כמו לולב.

רחל: היי… (שהייה) אתה עומד לצפירה?

יעקב: מה?

רחל: יש צפירה עכשיו שאתה עומד ככה?

יעקב: (קולט וצוחק) אה, לא, לא (מנסה להשתחרר, אך עושה זאת בגמלוניות. הוא ניגש אליה ומחבק אותה. רחל מחזירה לו חיבוק מהוסס) חיכיתי לך.

רחל: כל היום עמדת וחיכית לי בסלון?

יעקב: מה פתאום! הייתי בעבודה כל היום. פשוט…

רחל: אתה מתחיל להלחיץ אותי. (מרחיקה אותה מעט ממנו)

יעקב: פשוט נורא חיכיתי לראות אותך, זה הכל.

רחל: אה… נחמד מצידך.

יעקב: למה, את לא…?

רחל: לא מה?

יעקב: לא חיכית כל היום שניפגש כבר?

רחל: (אחרי שהייה) כן… בטח.

יעקב: חוץ מזה, היום זה היום סרט שלנו.

רחל: היום יום…

יעקב: שלישי! זה היום סרט שלנו.

רחל: כן, אני זוכרת…

יעקב: חשבת כבר איזה סרט בא לך לראות?

רחל: (מתחילה להתקדם לכיוון הסלון, כך שהיא מדברת אליו כשגבה מופנה אליו) לא, אני לא… היה לי פשוט יום עמוס בעבודה.

שהייה.

יעקב: הכל בסדר?

רחל: (עונה במהירות מוגזמת) כן.

יעקב: את בטוחה? זה לא נשמע ככה.

רחל: (מסתובבת אליו) הכל בסדר… אמרתי לך, היה לי יום עמוס בעבודה ואני ממש צריכה… קצת זמן לעצמי.

יעקב: (בהתלהבות) בסדר גמור! (מתקרב אליה ומוריד ממנה את התיק, מניח אותו על הספה) תראי אותך, אפילו את התיק לא הורדת עדיין. זה מה שנעשה עכשיו: את תלכי להתקלח ולשטוף ממך את היום הזה, ואני אחמם לנו את הלזניה שהכנתי אתמול. מקלחת, לזניה, בקבוק יין וסרט – סיום מושלם ליום מחורבן!

רחל עדיין נטועה במקומה.

יעקב: (עדיין נלהב) נו, חבל על הזמן. היום הזה לא ייגמר יותר מהר אם תעמדי ככה. קדימה, הופ הופ למקלחת!

יעקב מראה לה את הדרך לחדר השינה, אבל אחרי שני צעדים רחל נעמדת במקומה, גבה מופנה ליעקב.

שהייה.

רחל: אני באמת צריכה זמן לעצמי.

יעקב: קחי כמה זמן שאת צריכה. יש מלא מים חמים. וידאתי!

רחל: (מסתובבת אליו) אני מתכוונת, באופן כללי.

יעקב: אני לא…

רחל: בוא נשב.

רחל הולכת לספה ומתיישבת. יעקב נשאר נטוע במקומו.

רחל: בוא, אל תעמוד שם ככה.

יעקב: המים… הם יתקררו…

רחל: יעקב, בוא שב… (שהייה) בבקשה.

יעקב מתחיל להתקדם לעבר הספה כמי שכפאו שד. הוא צועד כל כך לאט, שאפשר להרגיש את הזמן נע לאחור. לבסוף הוא מגיע אל הספה ומתיישב. משתררת שתיקה מעיקה של שניות ארוכות.

רחל: יעקב, אני חושבת ש… שזה יהיה יותר טוב לשנינו אם ניפרד.

שתיקה.

רחל: יעקב? (לא עונה) שמעת מה אמרתי?

יעקב: (המום לגמרי) מה?

רחל: שמעת מה אמרתי? על זה שיהיה טוב לשנינו אם ניפרד.

יעקב: כן… יהיה טוב… (מתנער) לא! לא יהיה טוב (הוא קם בפתאומיות ומתחיל להסתובב בחדר) לא יהיה טוב!

רחל: יעקב, שב בבקשה. (ממשיך להסתובב) יעקב (מחווה על המושב לידה) אני לא יכולה לדבר איתך כשאתה חג מסביבי כמו אווירון.

יעקב: זה היום סרט היום. ויש לזניה. חבל על הלזניה.

רחל: (מתחילה להתעצבן) אתה מוכן לשבת כבר?

לאחר היסוס, יעקב מתיישב.

יעקב: אבל הלזניה…

רחל: תעזוב כבר את הלזניה! (שהייה) תקשיב, בימים האחרונים הבנתי שמה שיש בינינו לא יוביל לשום מקום וש…

יעקב: לא יוביל לשום מקום?! לאן זה צריך להוביל?

רחל: … שנינו כבר לא ילדים.

יעקב: ובדיוק בגלל זה…

רחל: בדיוק בגלל זה אני לא יכולה לחכות יותר.

יעקב: אני לא מבין אותך! למה את מחכה?! לחתונה? זה העניין? (כורע ברך לרגליה) רחל, האם תסכימי…

רחל: יעקב, בבקשה קום.

יעקב: אני לא אקום עד שלא תעני לי! האם את מוכנה להיות…

רחל: (קוטעת אותו בעצבנות) יעקב, קום!

יעקב קם. נשאר לעמוד.

רחל:  התכוונתי שב.

יעקב חוזר להתיישב לצדה של רחל.

רחל: אני רוצה שתבין שזה לא א… (עוצרת בעצמה) לא, זה לא טוב… אני מחפשת מישהו שארצה להזדקן לצידו, אתה מבין? מישהו שהמחשבה על להעביר איתו את מעט השנים הטובות שעוד נותרו לי, ואחרי זה השנים הקשות של כל החרא המחלות והזקנה האמיתית והמגעילה, עם כל ה…

יעקב: (חולמני) וזה לא אני.

רחל: לפני יומיים הסתכלתי עליך ישן. היה לך חיוך כזה על הפרצוף, כמו ילד שחולם שהוא בחנות צעצועים ביום ההולדת והוא יכול לבחור איזה צעצוע שהוא רוצה. זה היה ממש מתוק…. (שהייה) אבל אז הבנתי סופית שאני מחפשת משהו אחר.

יעקב: מישהו אחר.

רחל: משהו אחר. משהו שיעניק לי את התחושה הזאת בבטן שאומרת אם זה נכון או לא נכון. כי כל החיים שלי הלכתי לפי הראש, לפי מה שצריך לעשות. מספיק התפשרתי בחיים… (קולטת את מה שאמרה) לא לא, אני לא מתכוונת שהתפשרתי. אני… (שהייה) אוף, אף פעם לא הייתי טובה בדברים האלה.

(שהייה)

רחל: אני לא חושבת שמה שיש בינינו חזק מספיק. כי עכשיו אולי הכל נראה ורוד, אבל עוד כמה שנים דברים ישתנו… אתה יודע שיש אצלי במשפחה נטייה גם לאלצהיימר וגם לסרטן הכבד? תחשוב על זה, גם קירחת וגם עושה צרכים בחיתול. עם זה אתה רוצה להיתקע?

יעקב לא משועשע מהבדיחה של רחל.

יעקב: שלושה חודשים… (שהייה) שלושה חודשים, רחל, זה כל הזמן שהיינו יחד. ובשלושה חודשים האלה היה לי טוב. היה לנו טוב. בילית פה יותר ממה שבילית בדירה שלך. ויש לנו את הערב סרט. ואת המנוי לתיאטרון. והטיולים בטיילת. ואת השגרה הקטנה שלנו… אני רק אומר את המילה שלנו ונהיה לי חם בלב. ועכשיו…

רחל: עכשיו נחזור כל אחד לשגרה שהייתה לו לפני שנפגשנו ונמשיך לחפש…

יעקב: ומה אם אני כבר מצאתי?

(שהייה)

רחל: אבל אני לא.

יעקב: אני לא מבין מה השתנה פתאום. רק לפני שבוע אמרת לי שהצלתי אותך מהבדידות הנוראית של הלילות…

רחל: זה היה לפני חודש… (שהייה) ובאמת הצלת, ואני…

יעקב: ואנחנו צוחקים מאותן השטויות בטלוויזיה, ואוהבים את אותם המאכלים, חוץ מקישואים, שאני לא מבין איך אפשר לאכול את הירוק חסר האישיות הזה…

רחל: זה לא בגלל הקישואים.

יעקב: וכל בוקר אני רק מחכה לרגע שבו ניפגש שוב. אני סופר את הדקות עד שאצא לפנסיה – שזה, לידיעתך, עוד 57,600 דקות – כדי שנוכל כל היום להיות יחד. ועכשיו את באה ומשום מקום אומרת לי שאת רוצה שניפרד? אז מה עשית עד עכשיו, שיקרת?

(שהייה)

רחל: יעקב, כל הדברים שאמרתי היו נכונים. אתה איש מקסים והיה לי כיף איתך, באמת, אבל דברים גם משתנים בחיים.

יעקב: דברים לא משתנים פתאום בגיל 64!

רחל: זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על החלומות שלנו.

יעקב: את כל מה שאי פעם חלמתי עליו!

רחל מלטפת את לחיו ברוך ומביטה בעיניו.

רחל: אתה אדם מקסים, יעקב. באמת. ומגיע לך את הכי טוב בעולם. ואתה תמצא מישהי שתהיה ממש טובה אליך. מגיע לך…

יעקב: (מתפרץ) את יודעת כמה שנים חיכיתי לך?!

רחל (נרתעת לאחור, מופתעת): מה?

יעקב: כל החיים חיכיתי לך!

רחל: בכלל לא הכרת אותי לפני שלושה חודשים.

יעקב: שישים ושבע שנים אני מחכה. מהרגע שיצאתי מהבטן של אמא שלי אני מחכה.

רחל: אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?

יעקב: כששיחקתי בקוביות בגן – חיכיתי לך; כשלמדתי בבית הספר – חיכיתי לך; כשהייתי בצבא – גם אז חיכיתי לך; באוניברסיטה, בעבודה, בטיולים המאורגנים לחו"ל, בקניות בסופר, בכל לילה שהלכתי לישון לבד וחלמתי על אהבה שיורדת אליי מהשמיים – כל הזמן הזה חיכיתי לך.

רחל נעמדת.

רחל: אתה מתחיל להלחיץ אותי…

יעקב נעמד אף הוא. עושה צעד לעבר רחל. היא נרתעת מעט לאחור.

יעקב: … ואז הגעת. אני אגיד לך את האמת, הקולות שאמרו לי לוותר נהיו ממש חזקים. בשנים הראשונות הייתי מצליח להשתיק אותם בשנייה, אבל עם הזמן הם הלכו והתחזקו. "תוותר, יעקב", הם אמרו, "נגזר דינך לחיות לבד. פשוט תפנים את זה. תחוס על הלב שלך". היו ימים שחשבתי שהם צודקים, שכמעט ויתרתי, אבל אז פגשתי אותך בקולנוע וראית אותי בוכה בסרט ושאלת אם הכל בסדר…

רחל: הרגישות שלך תמיד הקסימה אותי, ובגלל זה אני חושבת ש…

יעקב: והלב שלי, שכבר עמד בפני סגירה סופית, נפתח פתאום בבום והתחיל להזרים לי דם חדש בעורקים ובוורידים ובכל האיברים הפנימיים. זה כאילו… כאילו מישהו גלל מעל הלב שלי אבן כבדה ועכשיו אני סוף סוף יכול לנשום… סוף סוף יכול לחיות…

(שהייה. הם עומדים אחד מול השנייה, לא לגמרי יודעים מה להגיד או לעשות. רטט כמעט בלתי מורגש עובר בגופו של יעקב. אולי הוא ניכר ברעד בידיו. זה נמשך כך כעשר שניות, עד שרחל קולטת משהו)

רחל: רגע, אמרת קודם שכל החיים חיכית לי. אבל היית נשוי ארבעים שנה. התאלמנת רק לפני שנתיים, אז אני לא מבינה…

יעקב: (בחוסר ביטחון) כן, אבל… אמרתי לך שזה לא היה זה… שארבעים שנה חייתי בשקר…

רחל: אתה באמת היית נשוי, נכון?

יעקב: נו, באמת…

רחל: הראית לי תמונות שלה. שלכם. ביחד. ואמרת שלא היו לכם ילדים כי היא לא יכלה…

יעקב: הכל נכון! לאה באמת הייתה…

רחל: (צועדת לעבר חדר השינה) אני פשוט אאסוף כמה דברים שלי ואלך.

יעקב חוסם את דרכה.

רחל (נעצרת): יעקב, אני רוצה ללכת.

יעקב: (תופס בידה, קצת יותר מדי בכוח) רחל, אני מבקש ממך… אני מתחנן…

רחל: תוריד בבקשה את היד ותן לי ללכת.

יעקב: אני… אני שיקרתי.

רחל: מה?

יעקב מרפה מידה של רחל.

יעקב: שיקרתי. לא הייתי נשוי.

רחל: אז מי הייתה האישה בתמונות?

יעקב: אחותי, עירית.

(שתיקה)

רחל: אתה יודע מה? אני לא צריכה עכשיו את הדברים שלי. אני אשלח מישהו שייקח אותם.

היא מסתובבת ומתחילה לצעוד לעבר הדלת. יעקב מזנק לעברה וחוסם את הכניסה.

יעקב: אני לא יכול לתת לך ללכת.

רחל: יעקב, אתה מפחיד אותי…

יעקב: אני לא אוותר. לא עכשיו.

רחל: זוז מהדלת.

יעקב: אני חייב שתביני קודם.

רחל: אני מבינה, באמת שאני מבינה… עכשיו רק תן לי…

יעקב: הייתי חייב לשקר, אחרת לא היית לי מאמינה לי בחיים ש… (עוצר בעצמו)

רחל: שמה?

יעקב: שאת הראשונה.

רחל: הראשונה?

יעקב: בת הזוג הראשונה שלי.

רחל: אני לא מאמינה לך.

יעקב: את רואה?

רחל: אתה רוצה להגיד לי שכל החיים לא הייתה לך…

יעקב: (מושפל) לא… לא משנה כמה רציתי, זה אף פעם לא קרה…

רחל: (צועדת לעבר התיק שלה על הספה) זה עוד יקרה, אתה תראה. (היא מנסה להגיע אל הטלפון הנייד שלה, אבל כשיעקב קולט את זה הוא מזנק לעברה ותופס לה את היד).

רחל: (צועקת) הצילו! ה…

יעקב מכסה את פיה בידו. מתפתח מאבק במהלכו השניים נופלים לרצפה. במשך כל הזמן יעקב חוסם את פיה של רחל.

יעקב: בבקשה אל תצעקי… הם עוד עלולים לחשוב שאני פוגע בך… (גופה של רחל נרפה. יעקב מעליה) אם אני אוריד את היד את לא תצעקי? (רחל מהנהנת בחיוב. יעקב מסיר לרגע את ידו).

רחל: הצילו!!!!

יעקב עט עליה וחוסם את פיה. רחל חוזרת להיאבק. במהלך המאבק יעקב חונק אותה בידו השנייה. מאבקיה של רחל הולכים ונחלשים ככל שהמאבק נמשך.

יעקב: אני לא מוכן לחזור לראות סרטים לבד. תמיד דמיינתי איך אני מתכרבל עם מישהי על הספה ואני מכין לנו פופקורן וחמים ונעים לנו, לא רק חיצונית אלא בתוך הגוף, אושר כזה שממלא אותנו מבפנים כמו שממלאים מאפה בשוקולד חם… ואנחנו צוחקים מאותם הדברים ומשתפים זה את זה בכל מה שעבר עלינו, ואנחנו יודעים שאנחנו לא לבד בעולם הזה… אף פעם לא לבד…

גופה של רחל לא נע יותר. יעקב מסיר את ידיו ממנה. הוא מביט בה מספר שניות שנדמות כנצח, ולאחר מכן יורד ממנה ונשכב לצידה. הוא מלטף את לחיה.

יעקב: את יודעת למה אף פעם לא הייתה לי חברה? כי תמיד הייתי נחמד מדי. ככה נשים שאני מכיר אמרו לי. "אתה נחמד מדי, יעקב. נשים לא רוצות מישהו נחמד. הן רוצות מישהו שישלוט בהן". ואני לא יכולתי. כי זה לא אני, את מבינה?

שהייה ארוכה במהלכה יעקב ממשיך ללטף את לחיה של רחל.

יעקב: אז איזה סרט תרצי לראות? יש ב-VOD את "מחוברים לחיים". אמרת לי שזה הסרט האהוב עלייך. זוכרת?

נשמעת דפיקה בדלת. קול קורא מבחוץ.

שכן: מר יעקב, הכל בסדר שם? (שתיקה) מר יעקב, זה השכן, אסף… שמעתי קולות משונים אז רציתי לבדוק שהכל בסדר…

יעקב לא מגיב. הוא ממשיך ללטף את לחיה של רחל. האור יורד על הבמה. סוף מחזה.

אהבתם? יש גם את "מוות אהבה"

מחזה

תחנה – מחזה קצר

הדמויות:

גבר

אישה

מנקה שחור

כרוז (שומעים את קולו בלבד)

 

תחנת רכבת. גבר ואישה מביטים מטה, אל עבר הפסים שמעבר לקו ההפרדה.

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב כעשר דקות זמן משוער. עמכם הסליחה.

[פאוזה]

גבר: מתי זה נפל לך?

אישה: לפני כמה דקות.

גבר: תמיד תהיתי איך זה אפשרי.

אישה: מה?

גבר: להפיל משהו לפסים של הרכבת. הייתי רואה שם כל מיני חפצים וחושב לעצמי איך הם נפלו לשם.

אישה: לא יודעת, זה פשוט נפל לי.

גבר: פעם ראיתי שם תמונת פספורט של אישה זקנה עם מטפחת סביב הראש. נראתה רוסייה או משהו.

אישה: אתה חושב שאני יכולה לרדת לקחת את זה?

גבר: דמיינתי איך גבר רוסי מבוגר עזב את הבית בכעס והחליט לעלות על רכבת לבן שלו. כשהוא שלף את הארנק כדי לקנות כרטיס הוא קלט את התמונה של אשתו, והנקמה הכי גדולה שלו הייתה לא לזרוק את התמונה לפח, אלא לתת לרכבת לדרוס אותה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

אישה: אז אפשר לרדת? הכרוז אמר שיש עשר דקות עד שהרכבת תגיע.

גבר: לא, לא! זה חשמלי… נראה לי.

אישה: [מסתכלת סביב] אין אף אחד שעובד פה?

גבר: וחוץ מזה יכולה לבוא רכבת מצד שני.

אישה: אני חושבת שאלך לדבר עם המנהל.

גבר: הוא לא יעזור לך.

אישה: אבל זה התפקיד שלו, לא?

גבר: מתי ראית לאחרונה מישהו שעובד פה?

אישה: [מסתכלת הצידה] יש שם את משרד המנהל. חייב להיות שם מישהו.

גבר: אני אף פעם לא ראיתי מישהו עובד פה. בטח מחתימים כרטיס ונעלמים.

אישה: [מביטה בשעון] אני הולכת לבדוק. [יוצאת]

גבר: [קורא אחריה] חבל על הזמן שלך! את תפספסי את הרכבת!

הגבר מלווה את האישה במבטו ואז חוזר להביט קדימה. הוא מסתכל למטה, למקום בו נמצא ה"חפץ". הוא עושה צעד קטן לעבר הפסים, מתכופף, ואז יורד על ברכיו ומושיט את ידו קדימה. את הכל הוא עושה בחשש, מביט תדיר לצדדים לראות שלא באה רכבת.

כרוז: למען בטיחותכם, הנכם מתבקשים להישאר מעבר לקו הצהוב [הגבר לא שועה לאזהרה] אני חוזר: למען בטיחותכם, הנכם מתבקשים להישאר מעבר לקו הצהוב. [הגבר מותח את ידו, מתאמץ להגיע לחפץ. הפעם הכרוז כבר עצבני] תעוף כבר מעבר לקו הצהוב!

הגבר קם.

גבר: [לעבר השמיים] בסדר, בסדר, מה קרה?

האישה חוזרת.

אישה: אתה לא מאמין!

גבר: מה אמרתי לך? לא היה שם אף אחד בטח.

אישה: היו בפנים שלושה אנשים.

גבר: [מופתע] שלושה?

אישה: כשהגעתי לשם שמעתי מלא קולות צחוק. איך שדפקתי על הדלת הקולות השתתקו. דפקתי עוד פעם וכשלא ענו פשוט נכנסתי פנימה. היו שם שלושה גברים שנראים בול אותו הדבר: חולצה כחולה ששני הכפתורים העליונים שלה פתוחים, כרס גדולה, שיער מקליש. שאלתי "מי פה המנהל?", והם פשוט הביטו אחד בשני כאילו הם לא מצליחים להחליט מי מביניהם האחראי. אז הסתכלתי ישר בגבר האמצעי ושאלתי אם הוא המנהל. הוא פתח את הפה אבל לא יצאה ממנו שום מילה. הוא שב והביט בחברים שלו, ושלושתם המשיכו לנעוץ בי מבטים כאילו נפלתי מהירח.

גבר: חבורה של פרזיטים!

אישה: אמרתי להם שנפל לי משהו יקר ערך לפסים של הרכבת ושאני צריכה שמישהו יוציא את זה, ואז אחד מהם שלף קופסה מתחת לשולחן והגיש לי אותה. היו שם כל מיני טבעות, טלפונים, מצתים, אפילו שריון ריק של צב היה שם.

גבר: ותמונת פספורט של זקנה רוסייה לא הייתה?

אישה: ניסיתי להגיד שזה לא יכול להיות בקופסה כי זה עדיין על המסילה, אבל הגבר משך אליו את הקופסה בזעם וסימן לי עם היד שאצא. אתה מאמין לחוצפה?

גבר: אמרתי לך, פרזיטים.

אישה: הודעתי להם שאני לא זזה משם עד שמישהו בא לעזור לי.

גבר: טוב מאוד עשית!

אישה: אחד מהם ניגש אליי, תפס אותי ביד והוציא אותי בכוח מהמשרד. פשוט דחף אותי ונעל את הדלת. צעקתי שזה לא יעבור להם בשלום ושאני אהפוך את העולם עד שיפטרו אותם… הם חזרו לצחוק שם בפנים כאילו כלום.

גבר: עבד כי ימלוך. את חייבת ללכת עם זה לעיתונים, לשר התחבורה, לאלוהים יודע מי.

אישה: [שולפת טלפון מהתיק] אני הולכת להתקשר עכשיו לשירות לקוחות שלהם ולהרים כאלה צעקות עד ש… [מורידה את הטלפון] אין קליטה.

גבר: במדינה מתוקנת כל המנהלים האלה מזמן היו עפים על טיל. המקסימום שהיו נותנים להם זה להיות מנקים בתחנת רכבת.

מצד שמאל של הבמה נכנס מנקה שחור, דוחף עגלה עם מטאטא ופח. השניים מסתכלים עליו בתימהון.

גבר: את חושבת שהוא שמע אותי?

אישה: לא נראה לי.

גבר: זה ממש לא נעים.

אישה: אני באמת לא חושבת שהוא…

גבר: לא התכוונתי חלילה לזלזל בעבודה של המנקים. כל עבודה מכבדת את בעליה וזה, פשוט דיברתי על המנהלים פה, שהם חבורה של אוכלי חינם.

המנקה עובר על פניהם.

אישה: [למנקה] סליחה! [לא שומע] סליחה! [היא נעמדת מולו ומנופפת בידיה] תסלח לי!

המנקה עוצר ומוציא את האוזניות שהיו תחובות באוזניו.

מנקה: מה?

אישה: זה המנהלים שלחו אותך?

מנקה: איזה מנהלים?

אישה: השלושה שם במשרד.

מנקה: אין פה מנהלים, גברת.

גבר: [לאישה] מה אמרתי לך?

מנקה: יש מנהלת.

אישה: [מופתעת] מנהלת? הייתי במשרד שכתוב עליו הנהלה, ובפנים היו שלושה גברים.

מנקה: לא יודע מי ראית ומה ראית, פה בתחנה יש מנהלת.

אישה: הו, מעולה. איפה אני יכולה למצוא אותה?

מנקה: וואלה לא יודע, אני רק המנקה פה.

גבר: מה זה לא יודע? אתה לא יודע איפה המנהלת שלך נמצאת? יש לך את הטלפון שלה?

מנקה: לא. והיא לא המנהלת שלי.

אישה: אז מי המנהלת שלך?

מנקה: יש לי מנהל.

אישה: אתה הרגע אמרת…

גבר: לא, זה לא להאמין המקום הזה. בחוץ מזמן היו סוגרים אותו.

אישה: [למנקה] אני צריכה שתביא לי את זה [מצביעה אל עבר המסילה].

מנקה: אני לא יכול.

אישה: אבל זאת העבודה שלך, לא?

מנקה: לא, אני מנקה רק ברציף.

גבר: איזה ראש קטן. זה כמו שאני אגיד לבוס שלי שלא מתאים לי לעשות את העבודה שלי. באותו יום הוא מזמין אותי לשימוע לפני פיטורים. מה זה באותו יום? באותה שנייה!

מנקה: [מגיש לגבר את המטאטא] קח, תביא את זה בעצמך.

אישה: זאת לא העבודה שלו! זאת העבודה שלך!

גבר: [דוחף בחזרה את המטאטא] נכון, זאת העבודה שלך.

מנקה: גברת, אני לא יורד לשם.

גבר: במדינה מתוקנת…

מנקה: פה זה לא מדינה מתוקנת.

גבר: מה אמרת?

מנקה: שפה זה לא מדינה מתוקנת.

גבר: איפה המנהל הזה שלך? אני רוצה לדבר איתו.

מנקה: לך על זה. ותשאל אותו על הדרך מה קורה עם התשלום על השעות הנוספות שלי.

אישה: אז אתה כן יודע איפה המנהל.

מנקה: כוס אמא של המנהל! יושב לו שם עם הכרס השמנה שלו, מסתובב בכיסא כמו איזה בוס גדול, ורק מנחית עליי פקודות מלמעלה: תעבור ברציף, תנקה את השירותים, תרוקן פחים, תעבור עוד פעם בשירותים, תעשה…

כרוז: למה עצרת? [השלושה מביטים למעלה] שאלתי: למה עצרת?

מנקה: אההה… סליחה… הם ביקשו שאני אעזור להם…

כרוז: סיימת עם השירותים?

מנקה: אהההה…. כן, בטח! הייתי שם עכשיו. הכל מבריק, מצוחצח.

כרוז: ומה עם הרציף?

מנקה: גם! כל החלק הזה מצוחצח [מצביע אחורה] אפשר ללקק את הרצפה.

כרוז: יופי, אז תלקק.

מנקה: מה?

כרוז: אמרת שאפשר ללקק, לא? אז תלקק.

גבר: [עושה צעד קדימה] אני לא חושב שהוא התכוון ש…

כרוז: למען בטיחותך, אנא הישאר מעבר לקו הצהוב.

גבר: [צועד חזרה] רק רציתי להגיד שזו מטפורה, הוא לא באמת התכוון שאפשר ללקק…

כרוז: למען בטיחותך, אנא הישאר מעבר לקו הצהוב.

גבר: [מביט מטה] אבל לא עברתי…

אישה: הוא באמת לא עבר…

כרוז: שקט! אני הבוס שלו ואני אחליט אם הוא התכוון לזה שאפשר ללקק את הרצפה או לא התכוון לזה שאפשר ללקק את הרצפה! עכשיו – תלקק.

אישה: הוא אמר אבל שיש לו בוסית… רגע, אתה אחד מהשלושה שם במשרד? כי זה היה ממש לא בסדר איך שהתנהגתם אליי קודם.

גבר: כן, במדינה מתוקנת…

מנקה: סתום כבר עם המדינה המתוקנת שלך! סתום!

[פאוזה]

כרוז: אז אתה מלקק או שאני צריך לרדת אליך?

אישה: [למנקה] אל תלקק! אני רוצה לראות את הפרצוף שלו. אני אצלם את זה ואשלח לכל העיתונים.

גבר: צריך להרים את הבן אדם הזה על טיל. אל תלקק!

מנקה: אני יכול להחליט לבד, תודה.

כרוז: בפעם האחרונה: אתה מלקק או לא?

הגבר והאישה מביטים במנקה בציפייה דרוכה. הוא נד בראשו כלא מאמין ואז נפנה אחורה ויורד על ברכיו. כשהוא מקרב את ראשו אל הרצפה הגבר מזנק עליו ומרים אותו.

גבר: אנחנו רוצים לראות אותו!

מנקה: די, תעזוב אותי. הוא לא יירד לפה בחיים.

אישה: הוא אמר שאם לא תלקק הוא יירד.

מנקה: הוא לא יירד.

אישה: למה אתה מתווכח על כל דבר?

כרוז: כן, למה אתה מתווכח על כל דבר?

המנקה נאבק להשתחרר מהתפיסה של הגבר. מתחיל להתפתח מאבק.

מנקה: די, תעזוב אותי כבר.

גבר: לא! אני לא אתן לך ללקק.

השניים נאבקים בעוצמה הולכת וגוברת. האישה מביטה מהצד, דרוכה. היא עומדת להגיד משהו בכל פעם שהמנקה מתקרב עם ראשו אל הרצפה, אבל הגבר מצליח להרחיק אותו ולמנוע ממנו ללקק. לבסוף המנקה מצליח לזחול אל המטאטא שלו, בעזרתו הוא חובט בראשו של הגבר, שצונח על הרצפה ונאנק מכאבים. ברגע שזה קורה המנקה מצמיד את ראשו אל הרצפה ומלקק אותה.

מנקה: [על ברכיו, מביט למעלה] מרוצה?

כרוז: לא.

מנקה: [מופתע] מה לא?

כרוז: כשאני אומר ללקק, אני מתכוון ללקק.

הגבר מתרומם על רגליו, מחזיק בראשו הדואב.

אישה: חבל שאתה לא מקפיד על הזמנים של הרכבות כמו שאתה מקפיד על הליקוקים.

כרוז: שקט אמרתי! [פאוזה] אלא אם כן אתם רוצים גם ללקק.

אישה: [מתפרצת] די, נשבר מהיחס הזה! אנחנו לקוחות פה, אתה שומע? ל-ק-ו-ח-ו-ת? שמעת פעם על המשפט "הלקוח תמיד צודק"? אה? שמעת? אנחנו לא איזה אסירים שלך פה שאתה יכול לחלק להם פקודות. אנחנו לקוחות שקורעים את התחת בעבודה ומשלמים כסף טוב על כרטיס ובסך הכל מבקשים שהרכבת תגיע בזמן ושיהיה מקום לשבת. זה הכל. ואם אתה לא מסוגל לספק את זה, אז.. אז… אנחנו נלך מפה! שמעת אותי? אנחנו פשוט נקום ונלך. מה אתה חושב, שאין לנו אופציות אחרות אז אנחנו מוכרחים לאכול את החרא שאתה מאכיל אותנו? אז אתה טועה, אדוני! טועה בגדול!

פאוזה.

כרוז: סיימת?

אישה: [נבוכה מההתפרצות של עצמה] אההה, כן.

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב כעשרים דקות זמן משוער. עמכם הסליחה.

אישה וגבר: מה?

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב…

גבר: את זה שמענו, אבל איך עברת פתאום להודעה המוקלטת הזאת? זה מה שיש לך להגיד לה? [מצביע על האישה]

מנקה: אל תנסו להבין. וחוץ מזה הוא לא רואה כלום.

אישה: אני לא מבינה…

מנקה: אמרתי לך, אל תנסי.

אישה: אם הוא לא רואה כלום, אז איך הוא ידע שליקקת רק קצת?

מנקה: כי אני תמיד מלקק רק קצת.

גבר: אני לא נשאר פה בטירוף הזה. [נפנה לצאת ואז מסתובב אחורה] את באה?

אישה: אני לא יכולה.

גבר: את מתכוונת להישאר פה עם היחס הזה?

אישה: אין לי ברירה. אני חייבת את זה. [מצביעה על החפץ]

גבר: [ניגש בזעם למנקה, תופס אותו בצווארון] אתה תביא לה את זה עכשיו, אתה שומע? ולא מעניין אותי בכלל אם זה כן התפקיד שלך או לא התפקיד שלך. אתה המנקה פה. זה כל מה שאתה, המנקה, שום דבר מעבר, ואם מישהו אומר לך להביא את מה שנפל לו לפסים של הרכבת, אתה תגיד "כן, אדוני, מיד" או "בטח, גבירתי, לכבוד יהיה לי לרדת למטה ולהביא לך את מה שנפל אפילו בסיכון החיים האפסיים שלי שלא שווים כלום כי אני רק המנקה פה. בסך הכל המנקה". הבנת את זה?!

המנקה מתחיל שוב להיאבק בגבר, כל אחד מנסה להפיל את הזולת למטה, אל הפסים.

אישה: די, תפסיקו עם זה! די!!!! [השניים ממשיכים במאבק]

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תיכנס מיד לתחנה. אנא הקפידו לעמוד מעבר לקו הצהוב.

השניים ממשיכים להיאבק למרות ההודעה.

אישה: [צועקת] תעצרו, הרכבת מגיעה! [השניים ממשיכים במאבק] תעצרו, זה מסוכן! הרכבת מגיעה! [היא מביטה לכיוון ממנו אמורה להגיע הרכבת] אני רואה אותה! היא מגיעה! [האישה מנסה להפריד ביניהם, אבל היא חוטפת מכה ועפה אל הפסים, סמוך למקום שבו נמצא החפץ. הגבר והמנקה מפסיקים את המאבק]

גבר: תעלי! מהר!

אישה: [מושיטה יד לעבר החפץ] אני רק אקח את זה.

גבר: אין זמן! הרכבת מגיעה!

המנקה מושיט לעברה את המטאטא.

מנקה: קחי, תתפסי את המטאטא.

אישה: [נמתחת במאמץ לכיוון החפץ] אבל אני ממש עוד שנייה מגיעה…

גבר: גם הרכבת מגיעה! תתפסי כבר את המטאטא!

אישה: אני ממש…

נשמעת צפירה של רכבת. המנקה קופץ לפסים, תופס באישה ומנסה לסחוב אותה בכוח אל עבר הרציף. האישה מתנגדת, היא ממש כבר נוגעת בחפץ. נשמעת עוד שריקה של הרכבת, הפעם חזקה יותר, ממש מחרישת אוזניים. הגבר מנסה לצעוק משהו, אבל לא שומעים אותו בגלל הצפירה. הוא מביט בבעתה לעבר הרכבת המתקרבת [אנחנו לא רואים אותה בשום שלב, רק שומעים אותה], ואז מכסה את עיניו. המנקה מצליח בשנייה האחרונה לקחת את האישה בזרועותיו ולהרים אותה אל מעבר לפסים. בכל משך הפעולה האישה נאבקת, היא ממש רוצה את החפץ. הרכבת חולפת. הגבר פוקח את עיניו בזהירות ורואה שהמנקה והאישה ניצלו. האישה מכסה את פיה – החפץ נדרס. שקט משתרר במשך מספר שניות.

אישה: [המומה] אני לא… לא מאמינה…

מנקה: אין בעד מה.

אישה: זה… אני… לא….

גבר: במדינה מתו… [המנקה תוקע בו מבט מצמית. הגבר משתתק]

כרוז: הרכבת של השעה שש וחמישה תתעכב כחצי שעה זמן משוער. עמכם הסליחה.

אישה: פשוט לא מאמינה…

הגבר מביט בשעון ונאנח. האור יורד על הבמה. הסוף.