סנדוויץ' ביס טונה

פנים. מזנון בתיאטרון הקאמרי – לילה

ליאור (43), ניגש אל המזנון. הוא בוחן את היצע הסנדוויצ'ים. הקופאית מחייכת אליו.

ליאור: היי. יש רק סנדוויצ'ים קטנים?

קופאית: כן.

ליאור: מה יש בהם?

קופאית: אלה עם טונה ואלה עם גאודה.

ליאור: אני אקח אחד כזה ואחד כזה.

קופאית: זה 54 שקלים.

ליאור: כמה???

קופאית: כל אחד 27 שקלים, ביחד זה…

ליאור: כן, אני יודע חשבון. אבל על מה 27 שקלים? (הקופאית מושכת בכתפיה) תסתכלי עליו. זה סנדוויץ' ביס. את יודעת למה קוראים לו ככה?

קופאית: כי הוא נגמר בביס?

ליאור: בדיוק!

קופאית: אז אתה לא רוצה?

ליאור: זה יחס ביס-תועלת של מסעדת מישלן!

קופאית: יש פשוט אנשים בתור, אז…

ליאור: (מציץ מאחורי כתפו) בטח, בטח, כל המלייאנים התל אביבים האלה באו לראות סוס אחד נכנס לבר ולצקצק בלשון ולאכול סנדוויץ' ביס גאודה בעשרים ושבעה שקלים, בזמן שאנשים כמוני, שגדלו במרכז קליטה בקרית ים וקיבלו לארוחת עשר בבית ספר לחם עם חמאה ודבש, בסך הכל רוצים משהו שיחזיק אותם בזמן שהם מתפעלים את הסאונד בהצגה שלהם, כי ככה זה בפרינג', אתה גם מחזאי וגם סאונדמן וגם איש שיווק, ואם צריך אתה מוכן אפילו לשכב עם אנשים, העיקר שיבואו להצגה.

מאחור בתור אישה כבת 60, עם משקפיים עגולים בצבע כחול ושל סגול על כתפיה, שמאבדת את סבלנותה.

אישה: סליחה, אפשר לדעת מה לוקח כל כך הרבה זמן? ההצגה שלנו תיכף מתחילה.

ליאור: (לקופאית) לחם עם חמאה ודבש, את קולטת? מה אני, פו הדוב?!

קופאית: וואי, זה נשמע דוחה.

אישה: אני לא מבינה מה הולך פה.

ליאור: (מסתובב אחורה ומביט בה במבט מלא משטמה) תגידי, גברת, אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם גובים מאיתנו 27 שקלים על סנדוויץ' ביס, אנחנו לא מתים מבפנים?

אישה: אני מבקשת לדבר עם האחראי.

ליאור: (מסתובב חזרה לקופאית) ססאמק, תביאי אחד עם טונה.

הוא משלם בהססנות ולוקח הצידה את מגש הקרטון עם הסנדוויץ' ביס טונה. הוא מחזיק אותו בשתי ידיים, שחלילה לא ייפול פירור, ונוגס בו. הוא לועס במשך זמן ממושך, לא סביר בעליל. דמעה ניגרת במורד לחיו.

קאט ל:

פנים. חדר ניתוח – יום

אחיות ורופאים עומדים מעל המיטה ובה ליאור גונח ומתפתל מכאבים. צפצוף מוניטורים נשמע ברקע. לחדר נכנס רופא כבן 60.

רופא: מה יש לנו פה?

אחות: ליאור, בן 43, ללא יציאות מזה שבוע, נמצאו בדם כמויות אסטרונומיות של חומר מקדם עצירות. פיתח סלמונלה תוך-בטנית, עם חום גבוה והזיות. הוא לא מפסיק לומר משהו על "סנדוויץ' ביס טונה בעשרים ושבעה שקלים".

רופא: שלום ליאור, אני פרופסור בן-בסט. אני מבין שאתה לא רוצה, אבל אנחנו נהיה חייבים להוציא ממך את הטונה הזאת, אחרת אתה עלול למות. אתה מבין את זה, נכון?

ליאור: (במאמץ) עשרים ו… עשרים וש… שב…

רופא: אני אצטרך שתעשה בשבילי מאמץ ותדחוף, אחרת נצטרך לפתוח אותך.

ליאור: ביס… סנ… סנד… סנדוויץ'… ביס…

רופא: (לאחות) אין ברירה, תלחצי לו על הבטן.

האחות לוחצת לליאור על הבטן, הוא מתפתל מכאבים.

רופא: חזק!

האחות לוחצת חזק יותר.

ליאור: (צורח) עשרים ושבע שקל!!!

רופא: אני רואה את הזנב. ללחוץ חזק!!!

שני רופאים מצטרפים ולוחצים לליאור על הבטן.

ליאור: (צורח) לללאאאאא!!!!

רופא: זה יוצא… פוש אחרון ו… יצא!

האחות לוקחת את מה שנשאר מהסנדוויץ' ביס טונה ומשליך אותו לפח. ליאור שוכב, מותש לחלוטין, ומביט בפח. דמעה זולגת במורד לחיו. הסוף.

סנדוויץ' ביס טונה. נסתפק בתמונת הלפני