שונות

מפלצת

המפלצת חזרה. היא הבינה את זה מיד כששמעה את זגוגית החלון נרעדת. היא הכירה את הזמזום הזה, שהרעיד גם בתוכה איזה עמוד שדרה נוסף. במשך מספר שניות התקפדה בתוך הספה, ניסתה להיבלע בתוכה, אבל משענת הגב הזקופה, המסעדים הקשיחים, קפיצי המושב המתוחים, כל אלו מנעו ממנה את ההיטמעות המוחלטת. בפגישה האחרונה נאמר לה שעליה להתמודד עם המפלצת, להישיר אליה מבט, גם אם לשניות חטופות. בכל פעם זה יהיה קל יותר, הבטיחו לה, בתנאי כמובן שתצלח את זו הראשונה.

היא צעדה לעבר החלון באיטיות, כאילו היא חוצה ביצה סמיכה ומבעבעת כשרגליה אסורות בשלשלאות. היא חשה את הרטט מתגבר ונעצרה במקום. הנהמות והנשיפות גברו. היא הביטה לאחור לעבר הכורסה, שנראתה עכשיו קטנה ומעוותת, כאילו נלקחה מאיזה ציור של דאלי. לא ברור כיצד הצליחה לשבת עליה במשך זמן כה רב (כמה זמן באמת ישבה שם? היא לא זכרה).

היא המשיכה להתקדם בזהירות. הווילון השקוף למחצה שיווה לענני הבוקר מראה של דמעות שפוכות. עכשיו יכלה ממש להרגיש בידה את רטט הזגוגית. בפיה התפשט טעם של חלודה, אבל היא לא נכנעה. כשהסיטה קלות את הווילון ראתה זרוע אחת של המפלצת מניפה אל על את הקורבן התורן ומריקה אותו אל פיה (זו יכולתי להיות אני, חשבה). לסתותיה עלו וירדו בשעה שדחסה את העצמות והבשר הלחלוחי יחד עם שאר השאריות המרקיבות. המפלצת הורידה לקרקע את קליפת הקורבן, משאירה אותו על המדרכה מרוקן, נוטף לשד עצמו. נהמה עמוקה של שביעות רצון נשמעה. המפלצת לטשה לעברה עין והיא מיהרה להסיט חזרה את הווילון. רגליה היה נטועות בקרקע והדם זרם מפניה אל כפות הרגליים ומשם אל שורשי השטיח. רק שלא תזהה תנועה. היא המתינה כך במשך זמן שנדמה כנצח, עד ששמעה שהמפלצת לכדה עוד קורבן. שוב אותו הסדר: תפיסה, הנפה, הרקה, נהמה.

המפלצת סיימה. כשהחלה לנוע, הזגוגית רעדה בעוצמה. תיכף היא תתנפץ והרסיסים יתפזרו למרגלותיה ויבוססו בדמה. היא שמעה אותה מתרחקת, תרה אחר קורבנות ברחוב אחר, מרוחק. היא אזרה אומץ והניחה יד על החלון. הרטט לא פסק.

מודעות פרסומת
מחזה

תחנה – מחזה קצר

הדמויות:

גבר

אישה

מנקה שחור

כרוז (שומעים את קולו בלבד)

 

תחנת רכבת. גבר ואישה מביטים מטה, אל עבר הפסים שמעבר לקו ההפרדה.

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב כעשר דקות זמן משוער. עמכם הסליחה.

[פאוזה]

גבר: מתי זה נפל לך?

אישה: לפני כמה דקות.

גבר: תמיד תהיתי איך זה אפשרי.

אישה: מה?

גבר: להפיל משהו לפסים של הרכבת. הייתי רואה שם כל מיני חפצים וחושב לעצמי איך הם נפלו לשם.

אישה: לא יודעת, זה פשוט נפל לי.

גבר: פעם ראיתי שם תמונת פספורט של אישה זקנה עם מטפחת סביב הראש. נראתה רוסייה או משהו.

אישה: אתה חושב שאני יכולה לרדת לקחת את זה?

גבר: דמיינתי איך גבר רוסי מבוגר עזב את הבית בכעס והחליט לעלות על רכבת לבן שלו. כשהוא שלף את הארנק כדי לקנות כרטיס הוא קלט את התמונה של אשתו, והנקמה הכי גדולה שלו הייתה לא לזרוק את התמונה לפח, אלא לתת לרכבת לדרוס אותה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

אישה: אז אפשר לרדת? הכרוז אמר שיש עשר דקות עד שהרכבת תגיע.

גבר: לא, לא! זה חשמלי… נראה לי.

אישה: [מסתכלת סביב] אין אף אחד שעובד פה?

גבר: וחוץ מזה יכולה לבוא רכבת מצד שני.

אישה: אני חושבת שאלך לדבר עם המנהל.

גבר: הוא לא יעזור לך.

אישה: אבל זה התפקיד שלו, לא?

גבר: מתי ראית לאחרונה מישהו שעובד פה?

אישה: [מסתכלת הצידה] יש שם את משרד המנהל. חייב להיות שם מישהו.

גבר: אני אף פעם לא ראיתי מישהו עובד פה. בטח מחתימים כרטיס ונעלמים.

אישה: [מביטה בשעון] אני הולכת לבדוק. [יוצאת]

גבר: [קורא אחריה] חבל על הזמן שלך! את תפספסי את הרכבת!

הגבר מלווה את האישה במבטו ואז חוזר להביט קדימה. הוא מסתכל למטה, למקום בו נמצא ה"חפץ". הוא עושה צעד קטן לעבר הפסים, מתכופף, ואז יורד על ברכיו ומושיט את ידו קדימה. את הכל הוא עושה בחשש, מביט תדיר לצדדים לראות שלא באה רכבת.

כרוז: למען בטיחותכם, הנכם מתבקשים להישאר מעבר לקו הצהוב [הגבר לא שועה לאזהרה] אני חוזר: למען בטיחותכם, הנכם מתבקשים להישאר מעבר לקו הצהוב. [הגבר מותח את ידו, מתאמץ להגיע לחפץ. הפעם הכרוז כבר עצבני] תעוף כבר מעבר לקו הצהוב!

הגבר קם.

גבר: [לעבר השמיים] בסדר, בסדר, מה קרה?

האישה חוזרת.

אישה: אתה לא מאמין!

גבר: מה אמרתי לך? לא היה שם אף אחד בטח.

אישה: היו בפנים שלושה אנשים.

גבר: [מופתע] שלושה?

אישה: כשהגעתי לשם שמעתי מלא קולות צחוק. איך שדפקתי על הדלת הקולות השתתקו. דפקתי עוד פעם וכשלא ענו פשוט נכנסתי פנימה. היו שם שלושה גברים שנראים בול אותו הדבר: חולצה כחולה ששני הכפתורים העליונים שלה פתוחים, כרס גדולה, שיער מקליש. שאלתי "מי פה המנהל?", והם פשוט הביטו אחד בשני כאילו הם לא מצליחים להחליט מי מביניהם האחראי. אז הסתכלתי ישר בגבר האמצעי ושאלתי אם הוא המנהל. הוא פתח את הפה אבל לא יצאה ממנו שום מילה. הוא שב והביט בחברים שלו, ושלושתם המשיכו לנעוץ בי מבטים כאילו נפלתי מהירח.

גבר: חבורה של פרזיטים!

אישה: אמרתי להם שנפל לי משהו יקר ערך לפסים של הרכבת ושאני צריכה שמישהו יוציא את זה, ואז אחד מהם שלף קופסה מתחת לשולחן והגיש לי אותה. היו שם כל מיני טבעות, טלפונים, מצתים, אפילו שריון ריק של צב היה שם.

גבר: ותמונת פספורט של זקנה רוסייה לא הייתה?

אישה: ניסיתי להגיד שזה לא יכול להיות בקופסה כי זה עדיין על המסילה, אבל הגבר משך אליו את הקופסה בזעם וסימן לי עם היד שאצא. אתה מאמין לחוצפה?

גבר: אמרתי לך, פרזיטים.

אישה: הודעתי להם שאני לא זזה משם עד שמישהו בא לעזור לי.

גבר: טוב מאוד עשית!

אישה: אחד מהם ניגש אליי, תפס אותי ביד והוציא אותי בכוח מהמשרד. פשוט דחף אותי ונעל את הדלת. צעקתי שזה לא יעבור להם בשלום ושאני אהפוך את העולם עד שיפטרו אותם… הם חזרו לצחוק שם בפנים כאילו כלום.

גבר: עבד כי ימלוך. את חייבת ללכת עם זה לעיתונים, לשר התחבורה, לאלוהים יודע מי.

אישה: [שולפת טלפון מהתיק] אני הולכת להתקשר עכשיו לשירות לקוחות שלהם ולהרים כאלה צעקות עד ש… [מורידה את הטלפון] אין קליטה.

גבר: במדינה מתוקנת כל המנהלים האלה מזמן היו עפים על טיל. המקסימום שהיו נותנים להם זה להיות מנקים בתחנת רכבת.

מצד שמאל של הבמה נכנס מנקה שחור, דוחף עגלה עם מטאטא ופח. השניים מסתכלים עליו בתימהון.

גבר: את חושבת שהוא שמע אותי?

אישה: לא נראה לי.

גבר: זה ממש לא נעים.

אישה: אני באמת לא חושבת שהוא…

גבר: לא התכוונתי חלילה לזלזל בעבודה של המנקים. כל עבודה מכבדת את בעליה וזה, פשוט דיברתי על המנהלים פה, שהם חבורה של אוכלי חינם.

המנקה עובר על פניהם.

אישה: [למנקה] סליחה! [לא שומע] סליחה! [היא נעמדת מולו ומנופפת בידיה] תסלח לי!

המנקה עוצר ומוציא את האוזניות שהיו תחובות באוזניו.

מנקה: מה?

אישה: זה המנהלים שלחו אותך?

מנקה: איזה מנהלים?

אישה: השלושה שם במשרד.

מנקה: אין פה מנהלים, גברת.

גבר: [לאישה] מה אמרתי לך?

מנקה: יש מנהלת.

אישה: [מופתעת] מנהלת? הייתי במשרד שכתוב עליו הנהלה, ובפנים היו שלושה גברים.

מנקה: לא יודע מי ראית ומה ראית, פה בתחנה יש מנהלת.

אישה: הו, מעולה. איפה אני יכולה למצוא אותה?

מנקה: וואלה לא יודע, אני רק המנקה פה.

גבר: מה זה לא יודע? אתה לא יודע איפה המנהלת שלך נמצאת? יש לך את הטלפון שלה?

מנקה: לא. והיא לא המנהלת שלי.

אישה: אז מי המנהלת שלך?

מנקה: יש לי מנהל.

אישה: אתה הרגע אמרת…

גבר: לא, זה לא להאמין המקום הזה. בחוץ מזמן היו סוגרים אותו.

אישה: [למנקה] אני צריכה שתביא לי את זה [מצביעה אל עבר המסילה].

מנקה: אני לא יכול.

אישה: אבל זאת העבודה שלך, לא?

מנקה: לא, אני מנקה רק ברציף.

גבר: איזה ראש קטן. זה כמו שאני אגיד לבוס שלי שלא מתאים לי לעשות את העבודה שלי. באותו יום הוא מזמין אותי לשימוע לפני פיטורים. מה זה באותו יום? באותה שנייה!

מנקה: [מגיש לגבר את המטאטא] קח, תביא את זה בעצמך.

אישה: זאת לא העבודה שלו! זאת העבודה שלך!

גבר: [דוחף בחזרה את המטאטא] נכון, זאת העבודה שלך.

מנקה: גברת, אני לא יורד לשם.

גבר: במדינה מתוקנת…

מנקה: פה זה לא מדינה מתוקנת.

גבר: מה אמרת?

מנקה: שפה זה לא מדינה מתוקנת.

גבר: איפה המנהל הזה שלך? אני רוצה לדבר איתו.

מנקה: לך על זה. ותשאל אותו על הדרך מה קורה עם התשלום על השעות הנוספות שלי.

אישה: אז אתה כן יודע איפה המנהל.

מנקה: כוס אמא של המנהל! יושב לו שם עם הכרס השמנה שלו, מסתובב בכיסא כמו איזה בוס גדול, ורק מנחית עליי פקודות מלמעלה: תעבור ברציף, תנקה את השירותים, תרוקן פחים, תעבור עוד פעם בשירותים, תעשה…

כרוז: למה עצרת? [השלושה מביטים למעלה] שאלתי: למה עצרת?

מנקה: אההה… סליחה… הם ביקשו שאני אעזור להם…

כרוז: סיימת עם השירותים?

מנקה: אהההה…. כן, בטח! הייתי שם עכשיו. הכל מבריק, מצוחצח.

כרוז: ומה עם הרציף?

מנקה: גם! כל החלק הזה מצוחצח [מצביע אחורה] אפשר ללקק את הרצפה.

כרוז: יופי, אז תלקק.

מנקה: מה?

כרוז: אמרת שאפשר ללקק, לא? אז תלקק.

גבר: [עושה צעד קדימה] אני לא חושב שהוא התכוון ש…

כרוז: למען בטיחותך, אנא הישאר מעבר לקו הצהוב.

גבר: [צועד חזרה] רק רציתי להגיד שזו מטפורה, הוא לא באמת התכוון שאפשר ללקק…

כרוז: למען בטיחותך, אנא הישאר מעבר לקו הצהוב.

גבר: [מביט מטה] אבל לא עברתי…

אישה: הוא באמת לא עבר…

כרוז: שקט! אני הבוס שלו ואני אחליט אם הוא התכוון לזה שאפשר ללקק את הרצפה או לא התכוון לזה שאפשר ללקק את הרצפה! עכשיו – תלקק.

אישה: הוא אמר אבל שיש לו בוסית… רגע, אתה אחד מהשלושה שם במשרד? כי זה היה ממש לא בסדר איך שהתנהגתם אליי קודם.

גבר: כן, במדינה מתוקנת…

מנקה: סתום כבר עם המדינה המתוקנת שלך! סתום!

[פאוזה]

כרוז: אז אתה מלקק או שאני צריך לרדת אליך?

אישה: [למנקה] אל תלקק! אני רוצה לראות את הפרצוף שלו. אני אצלם את זה ואשלח לכל העיתונים.

גבר: צריך להרים את הבן אדם הזה על טיל. אל תלקק!

מנקה: אני יכול להחליט לבד, תודה.

כרוז: בפעם האחרונה: אתה מלקק או לא?

הגבר והאישה מביטים במנקה בציפייה דרוכה. הוא נד בראשו כלא מאמין ואז נפנה אחורה ויורד על ברכיו. כשהוא מקרב את ראשו אל הרצפה הגבר מזנק עליו ומרים אותו.

גבר: אנחנו רוצים לראות אותו!

מנקה: די, תעזוב אותי. הוא לא יירד לפה בחיים.

אישה: הוא אמר שאם לא תלקק הוא יירד.

מנקה: הוא לא יירד.

אישה: למה אתה מתווכח על כל דבר?

כרוז: כן, למה אתה מתווכח על כל דבר?

המנקה נאבק להשתחרר מהתפיסה של הגבר. מתחיל להתפתח מאבק.

מנקה: די, תעזוב אותי כבר.

גבר: לא! אני לא אתן לך ללקק.

השניים נאבקים בעוצמה הולכת וגוברת. האישה מביטה מהצד, דרוכה. היא עומדת להגיד משהו בכל פעם שהמנקה מתקרב עם ראשו אל הרצפה, אבל הגבר מצליח להרחיק אותו ולמנוע ממנו ללקק. לבסוף המנקה מצליח לזחול אל המטאטא שלו, בעזרתו הוא חובט בראשו של הגבר, שצונח על הרצפה ונאנק מכאבים. ברגע שזה קורה המנקה מצמיד את ראשו אל הרצפה ומלקק אותה.

מנקה: [על ברכיו, מביט למעלה] מרוצה?

כרוז: לא.

מנקה: [מופתע] מה לא?

כרוז: כשאני אומר ללקק, אני מתכוון ללקק.

הגבר מתרומם על רגליו, מחזיק בראשו הדואב.

אישה: חבל שאתה לא מקפיד על הזמנים של הרכבות כמו שאתה מקפיד על הליקוקים.

כרוז: שקט אמרתי! [פאוזה] אלא אם כן אתם רוצים גם ללקק.

אישה: [מתפרצת] די, נשבר מהיחס הזה! אנחנו לקוחות פה, אתה שומע? ל-ק-ו-ח-ו-ת? שמעת פעם על המשפט "הלקוח תמיד צודק"? אה? שמעת? אנחנו לא איזה אסירים שלך פה שאתה יכול לחלק להם פקודות. אנחנו לקוחות שקורעים את התחת בעבודה ומשלמים כסף טוב על כרטיס ובסך הכל מבקשים שהרכבת תגיע בזמן ושיהיה מקום לשבת. זה הכל. ואם אתה לא מסוגל לספק את זה, אז.. אז… אנחנו נלך מפה! שמעת אותי? אנחנו פשוט נקום ונלך. מה אתה חושב, שאין לנו אופציות אחרות אז אנחנו מוכרחים לאכול את החרא שאתה מאכיל אותנו? אז אתה טועה, אדוני! טועה בגדול!

פאוזה.

כרוז: סיימת?

אישה: [נבוכה מההתפרצות של עצמה] אההה, כן.

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב כעשרים דקות זמן משוער. עמכם הסליחה.

אישה וגבר: מה?

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב…

גבר: את זה שמענו, אבל איך עברת פתאום להודעה המוקלטת הזאת? זה מה שיש לך להגיד לה? [מצביע על האישה]

מנקה: אל תנסו להבין. וחוץ מזה הוא לא רואה כלום.

אישה: אני לא מבינה…

מנקה: אמרתי לך, אל תנסי.

אישה: אם הוא לא רואה כלום, אז איך הוא ידע שליקקת רק קצת?

מנקה: כי אני תמיד מלקק רק קצת.

גבר: אני לא נשאר פה בטירוף הזה. [נפנה לצאת ואז מסתובב אחורה] את באה?

אישה: אני לא יכולה.

גבר: את מתכוונת להישאר פה עם היחס הזה?

אישה: אין לי ברירה. אני חייבת את זה. [מצביעה על החפץ]

גבר: [ניגש בזעם למנקה, תופס אותו בצווארון] אתה תביא לה את זה עכשיו, אתה שומע? ולא מעניין אותי בכלל אם זה כן התפקיד שלך או לא התפקיד שלך. אתה המנקה פה. זה כל מה שאתה, המנקה, שום דבר מעבר, ואם מישהו אומר לך להביא את מה שנפל לו לפסים של הרכבת, אתה תגיד "כן, אדוני, מיד" או "בטח, גבירתי, לכבוד יהיה לי לרדת למטה ולהביא לך את מה שנפל אפילו בסיכון החיים האפסיים שלי שלא שווים כלום כי אני רק המנקה פה. בסך הכל המנקה". הבנת את זה?!

המנקה מתחיל שוב להיאבק בגבר, כל אחד מנסה להפיל את הזולת למטה, אל הפסים.

אישה: די, תפסיקו עם זה! די!!!! [השניים ממשיכים במאבק]

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תיכנס מיד לתחנה. אנא הקפידו לעמוד מעבר לקו הצהוב.

השניים ממשיכים להיאבק למרות ההודעה.

אישה: [צועקת] תעצרו, הרכבת מגיעה! [השניים ממשיכים במאבק] תעצרו, זה מסוכן! הרכבת מגיעה! [היא מביטה לכיוון ממנו אמורה להגיע הרכבת] אני רואה אותה! היא מגיעה! [האישה מנסה להפריד ביניהם, אבל היא חוטפת מכה ועפה אל הפסים, סמוך למקום שבו נמצא החפץ. הגבר והמנקה מפסיקים את המאבק]

גבר: תעלי! מהר!

אישה: [מושיטה יד לעבר החפץ] אני רק אקח את זה.

גבר: אין זמן! הרכבת מגיעה!

המנקה מושיט לעברה את המטאטא.

מנקה: קחי, תתפסי את המטאטא.

אישה: [נמתחת במאמץ לכיוון החפץ] אבל אני ממש עוד שנייה מגיעה…

גבר: גם הרכבת מגיעה! תתפסי כבר את המטאטא!

אישה: אני ממש…

נשמעת צפירה של רכבת. המנקה קופץ לפסים, תופס באישה ומנסה לסחוב אותה בכוח אל עבר הרציף. האישה מתנגדת, היא ממש כבר נוגעת בחפץ. נשמעת עוד שריקה של הרכבת, הפעם חזקה יותר, ממש מחרישת אוזניים. הגבר מנסה לצעוק משהו, אבל לא שומעים אותו בגלל הצפירה. הוא מביט בבעתה לעבר הרכבת המתקרבת [אנחנו לא רואים אותה בשום שלב, רק שומעים אותה], ואז מכסה את עיניו. המנקה מצליח בשנייה האחרונה לקחת את האישה בזרועותיו ולהרים אותה אל מעבר לפסים. בכל משך הפעולה האישה נאבקת, היא ממש רוצה את החפץ. הרכבת חולפת. הגבר פוקח את עיניו בזהירות ורואה שהמנקה והאישה ניצלו. האישה מכסה את פיה – החפץ נדרס. שקט משתרר במשך מספר שניות.

אישה: [המומה] אני לא… לא מאמינה…

מנקה: אין בעד מה.

אישה: זה… אני… לא….

גבר: במדינה מתו… [המנקה תוקע בו מבט מצמית. הגבר משתתק]

כרוז: הרכבת של השעה שש וחמישה תתעכב כחצי שעה זמן משוער. עמכם הסליחה.

אישה: פשוט לא מאמינה…

הגבר מביט בשעון ונאנח. האור יורד על הבמה. הסוף.

שונות

הילד חולם – ביקורת הצגה

אין עוררין על כך ש"הילד חולם" הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין. הוא קודר ומהפך קרביים, מגלם בתוכו את הסיוט הנורא ביותר של כל הורה באשר הוא, אך במקביל הוא גם מלא פיוט ומשרה תחושה של שותפות גורל. הפעם הראשונה שהועלה על הבמה הייתה ב-1993, בבימויו של לוין עצמו, ובשנת 2010 הופקה גרסה אופראית בבימויו של עמרי ניצן. התיאטרון הקאמרי, בשיתוף הבימה, מעלה בימים אלו הפקה חדשה של ההצגה, כשגם הפעם מחזיק ניצן במושכות הבימוי.

המחזה, שנכתב בהשראת סיפורה של ספינת הנוסעים סנט לואיס, מתחיל עם אב ואם העומדים מעל מיטת בנם הישן, מביטים בנשימותיו הקצובות והשלוות, רק כדי להיחרד מיד אחר כך מכניסתם של פליטים נואשים וכוחות צבא לובשי שחורים. מכאן מתחילה השתלשלות אירועים שנוגעת בנושאי פליטוּת, אובדן ורוע אנושי בכללותו. הרבה חסד, כפי שאפשר להבין, אין במחזה (ובעולם?) הזה.

ההפקה הנוכחית, בניגוד לזו שביים לוין, היא מינימליסטית יותר, הן מבחינת כמות המשתתפים והן מבחינת העיצוב הבימתי. הבמה מעוצבת בפשטות יחסית, כשהדגש הוא על משחקי תאורה (קרן גרנק), תלבושות (פולינה אדמוב) ומוזיקה (יוסף ברנדשווילי). הבעיה היא שהמינימליזם הזה טומן בחובו את הסיבה העיקרית לכך שההצגה לא רק שאינה מותירה חותם משמעותי, ברגעים לא מעטים שלה היא אפילו מאכזבת. אני לא יודע מה הסיבה לבחירה האמנותית הזאת – האם מדובר באילוצים כלכליים, או שאולי זו בחירה שנובעת מהמחשבה שהטקסט של לוין כל כך חזק, ש"קישוטים" בימתיים רק יאפילו עליו – אבל חלק גדול מהעניין בהצגה שמושתתת על יצירת אווירה מסויטת הוא היכולת להעביר את הצופה אל תוך אותו עולם קדורני. לטקסט, מעולה ככל שיהיה, יש יכולת מוגבלת למלא את המשימה הזאת כשהוא מושם בפיו של שחקנים. הם לבדם לא יכולים להעביר את כל האימה. יש צורך בחוויה רב-חושית, חוויה שאינה מתממשת כשהבמה אינה "תוקפת" את הצופה. הדוגמה הטובה ביותר לכך, על דרך השלילה, היא התמונה עם מושל האי ורעייתו. במקרה הזה עיצוב התלבושות המבריק מצליח לכמה רגעים לייצג עולם מוזר ולא הגיוני אך עם זאת מאוד אלגורי, ייצוג שהיה אמור להימשך על פני כל ההצגה.

המחזה מספק כמה תפקידים בלתי נשכחים, אבל לא כל השחקנים בהפקה הנוכחית ממלאים עד הסוף את הנעליים הגדולות שהותירו אחריהם ג'יטה מונטה, יוסף שילוח ואחרים. הכוונה היא בעיקר לאולה שור-סלקטר בתפקיד התובעני של האם ושל נורמן עיסא בתפקיד רב החובל. שניהם שחקנים מצוינים ובעלי קבלות, אבל דווקא כאן המשחק שלהם קהה מבחינה רגשית. המונולוג שהאם נושאת לקראת סוף המחזה אמור לשרוף את הלב ולהעלות דמעות גם בעיניהם של הקשוחים ביותר, אבל זה לא קורה. הכאב נותר שטחי.

מנגד, ראויים לציון נעמה שטרית המצוינת בתפקיד הילד החולם, עם נימת דיבור ילדית מדויקת ותועפות של תום; בן יוסיפוביץ' כאבא / פקיד הגירה מנומנם, ורות אסרסאי כפאם פאטאל צמאת  דם. גם נמרוד דגן וערן שראל מצוינים בתפקידיהם כפליטים, אחד עדין ואנושי והאחר מר נפש ומתוסכל.

התמונה האחרונה בהצגה מבליטה ביתר שאת את הבעייתיות בהפקה הנוכחית. מדובר בתמונה שבה הילד מצטרף אל ילדים מתים אחרים, אותם מגלמים שחקנים שרגע קודם עוד שיחקו פליטים. נכון שבתאטרון יש מקום לכפל תפקידים, אבל גם להשעיית הספק שלי יש גבולות. כשאני רואה גבר מקריח עם גופיית סבא רץ במעלה ובמורד הבמה, ובכן, קצת קשה לי להאמין שהוא ילד, במיוחד כשבתפקיד הראשי הקפיד ניצן ללהק שחקנית מתאימה גם מהבחינה הפיזית. נחרת בוז ששמעתי מאחת הצופות מאחוריי הבהירה לי שאני לא היחיד שחשב כך.

"הילד חולם" הוא מחזה חובה שלא הפך להצגת חובה, וחבל.

ואם לא קראתם את המחזה הנהדר והאכזר הזה, זה הזמן. ובכלל, שאפו ליורשי עיזבונו של לוין שהעלו את כל מחזותיו לרשת. נותר רק לקוות שאותו הדבר ייעשה עם כתביו של ניסים אלוני.

מערכונים·סאטירה

מותו של סוכן מוצרי הקוסמטיקה

בעקבות הכתבה במוסף "הארץ" על הטבת הבוטוקס שניתנת ללקוחות חדשים (אך לא צעירים) של היכל התאטרון בקרית מוצקין, ניסיתי לדמיין שיחת טלפון בין נציג מכירות של תאטרון כלשהו ובין לקוחה פוטנציאלית.

איש מכירות: שלום, גברת מיטלמן?

אישה (מבוגרת): נכון.

איש מכירות: מדבר יואש מתאטרון המרכז. רציתי להציע לך…

אישה: איזה תאטרון אמרת?

איש מכירות: תאטרון המרכז.

אישה: אתה מתכוון לתאטרון האמצע.

איש מכירות: לא, תאטרון האמצע הוא המתחרה שלנו.

אישה: אני כבר לא זוכרת למי מהם יש לי מנוי. או שאולי זה בכלל להיכל התרבות במועצה האזורית. בשנה שעברה הם הביאו כאלה הצגות יפות. היה שם יונה אליאן וששי קשת, והיה גם…

איש מכירות: כן, אני בטוח שאת ובעלך נהניתם, אבל אני רוצה להציע לך משהו אחר. שונה. פורץ דרך.

אישה: הוא לא.

איש מכירות: סליחה? איך את יודעת?

אישה: הוא לא נהנה.

איש מכירות: מי?

אשת מכירות: בעלי.

איש מכירות: מה קשור בעלך?

אישה: בהצגה של יונה אליאן וששי קשת הוא לא נהנה. אמר שזה קשקוש כי אי אפשר להיות מאוהבים אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי זה התווכחנו אם זו פאה או לא.

איש מכירות: בסדר, אבל אני דיברתי על המבצע החדש של התאטרון שלנו. כל הרפטואר של השנה הבאה יהיה בסימן התחדשות. יהיו לנו הצגות בבכורה עולמית.

אישה: מחזמר עם ההוא ההומוסקסואל מהטלוויזיה יהיה? הוא זז כל כך יפה ההומו הזה.

איש מכירות: אני מדבר איתך על משהו שלא נעשה בשום מקום בעולם. "המלט" מכירה? אז לנו יהיה את "המלט בלי קמטים", עם המשפט האלמותי "לעשות בוטוקס או לא לעשות, זאת השאלה".

אישה: לא אוהבת את שייקספיר, זה רק דיבורים שם כל הזמן.

איש מכירות: על "מחכים לגודו" שמעת?

אישה: בטח ששמעתי על יעקב בודו! איך מחכה לו!

איש מכירות: אצלנו קוראים למחזה "מחכים לגודו, כי דוקטור דב קליין עמוס", והוא יעסוק בשני גברים שמחכים שמישהו ירים להם את החזה הנפול.

אישה: אולי בעלי יאהב את זה.

איש מכירות: וגולת הכותרת של העונה הבאה, הדובדבן בקצפת המלאכותית – עיבוד מופתי למחזה הקלאסי "מותו של סוכן".

אישה: אני לא אוהבת דברים עם מוות.

איש מכירות: זה מוות מטאפורי בלבד, כי אצלנו מדובר בסוכן של חברת קוסמטיקה שעוד לא הפנים שהעתיד טמון בניתוחים קוסמטיים.

אישה: אני לא יודעת, אני צריכה להתייעץ עם בעלי.

איש מכירות: אין בעיה, קחי את הזמן, אבל את יודעת, אנחנו לא נעשים צעירים יותר.

אישה: סליחה?!

איש מכירות: אלא אם כן את עושה מנוי אצלנו לתאטרון. אפשר גם לפרוס את זה ל-12 תשלומים ו-11 זריקות. אז מה את אומרת?

אישה: לא יודעת, אולי בשנה הבאה. אבל תביאו את המחזמר עם ההומוסקסואל, כן?

סיפורים קצרים

עטלפים

אף אחד לא זוכר מתי בדיוק העטלפים הגיעו אלינו. כלומר, אנחנו כן זוכרים בבירור את הלילה שבו העטלף הראשון התעופף דרך החלון ונתלה על מעקה הווילון בסלון, אבל אנחנו לא יכולים למקם את האירוע על ציר הזמן. לפעמים נדמה כאילו הם היו שם מאז ומתמיד.

היינו ילדים קטנים, חלקנו תינוקות ממש, והיום ההוא לא היה מיוחד משום בחינה. סתם יום שבו נכנס אלינו הביתה עטלף. זו הייתה שעת ערב מאוחרת ואנחנו התחבאנו מאחורי הגב של אבא, שניסה להעיף את העטלף בעזרת הסמרטוט הראשון שנקרה בדרכו. היצור המכונף לא התרגש מהניסיונות לסלקו, אלא עף במעגלים אחידים ולבסוף קבע את מקומו במהופך על המעקה, אדיש לתכונה סביבו. הוא התנדנד באין מפריע כמה שניות עד שהתייצב והביט עלינו במבט שבאותו הזמן נראה לי כמלגלג. חלפו מספר שנים עד שהבנתי שלא לגלוג היה שם, אלא משהו אחר. שותפות גורל אולי.

כשקמנו בבוקר מצאנו אותו באותו מקום, כנפיו סוגרות על גופו וראשו. הוא נראה כמו ילד שמתחפר בתוך השמיכה ולא רוצה לקום לבית הספר. ירון אמר, בוקר טוב, עטלף, אבל משראה שלא קורה כלום התחיל לצעוק, בוקר טוב, עטלף! בוקר טוב, עטלף! אמא אמרה לו שיפסיק כי איתמר לא ישן כל הלילה בגלל שיוצאות לו שיניים ולה כואב הראש, וירון אמר לה שהם למדו בבית הספר שלעטלפים יש שמיעה מעולה ואולי העטלף הזה חירש והגיע אלינו בגלל שהוא לא כמו כל השאר.  

כשחזרנו מבית הספר מצאנו שיש שני עטלפים תלויים על המעקה. התלהבנו כי עכשיו לעטלף שלנו יש חבר לשחק איתו, אבל אמא חשבה אחרת. היא התקשרה לעירייה ושם אמרו לה שמה שקורה בתוך הבית הוא באחריותנו. אם אנחנו רוצים להיפטר מהעטלפים, ציינה הפקידה, אנחנו יכולים להזמין איש מקצוע. אמא ניתקה וקיללה ברומנית, כי לא היה לנו כסף בשביל איש מקצוע וקללות זה בחינם. לפתע ניתקו העטלפים מן המעקה והחלו לחוג באוויר בטירוף. אמא אספה את איתמר בידיים ונמלטנו אל המטבח. התקרבנו לדלת כדי להציץ לסלון אבל אמא צעקה עלינו שנחזור לעמוד לידה. הדבר היחיד שהספקנו לקלוט הוא את הצללים המרפרפים בקדחתנות על הרצפה. זה לקח כמה דקות, אבל אט אט טפיחות הכנפיים החלו לשכוך עד שנדמו כליל. בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחה ואבא נכנס הביתה. הוא חלף על פני המטבח מבלי להבחין בנו, נכנס לסלון והתיישב לצפות בטלוויזיה. הקריין דיבר על מתיחות בצפון. נכנסנו בחשש לסלון, רק כדי לגלות את העטלפים במקומם. אבא בכלל לא הבחין שיש עכשיו שניים במקום אחד.

מספרים על דוד ארתור שגבר בצעירותו על זאב בידיים חשופות, ולכן הוא הוזעק לטפל במטרד שחדר לביתנו. הוא הגיע מבאר שבע הרחוקה בשלושה אוטובוסים, כשבמשך כל הנסיעה הושיב לידו שני מקלות שונים של מטאטא. כשנכנס אלינו הביתה שלף מתיקו מסקינגטייפ וחיבר בין המקלות. כשפרץ לסלון יחד עם הרומח המאולתר, כמו קופץ במוט אולימפי, היינו בטוחים שהגיעה שעתם של העטלפים להעתיק את מקום מגוריהם לביתה של משפחה אחרת. כלפי חוץ שמחנו לראות את הדוד המוזר, אותו אביר שתקן שהסיפורים על אודותיו מופלאים באותה המידה שהם מופרכים, אבל בלב התפללנו שהוא ייכשל במשימתו. זה התחיל בהטחות חוזרות ונשנות של מקל המטאטא במעקה הווילון, ממש ליד העטלפים, כנראה מתוך מחשבה שהרעשים יטרידו את מנוחתם, אבל הם לא הראו כל סימן שזה בכלל נוגע להם. משראה זאת הדוד החל לטפוח על העטלפים עצמם, תחילה בעדינות אך לאחר מכן באגרסיביות ותוך התזת רוק וקללות מפיו. התחלנו לבכות ולצעוק שיעזוב אותם בשקט, ובשנייה שבה לקח הדוד תנופה והתכוון להטיח את מקלו המתנדנד בראשו של אחד העטלפים, הם פרשו את כנפיהם ותקפו אותו בתיאום מושלם. הדוד ניסה להתגונן אבל קדחת הנפות המקל גרמה לכך שהוא יתפרק לשני חלקיו, כשאחד מהם שובר לרסיסים את האגרטל בעל העיטורים הסיניים שאמא כל כך אהבה, כי היא קיבלה אותו כמתנת נישואים מהוריה. זה היה האות מבחינתה לשים סוף לפיאסקו, והדוד ארתור הובל אחר כבוד אל הדלת ואל באר שבע הרחוקה.

מכיוון שלא ראינו אף פעם את העטלפים אוכלים, תהינו כיצד הם שורדים. בספריית בית הספר שלפנו את כרך האנציקלופדיה שהאותיות ע'-פ' מוטבעות בצדו, ולפי התמונה זיהינו שהאורחים שלנו הם עטלפי פירות. מזונם העיקרי, נכתב שם, הוא פירות בדרגת בשלות מושלמת. כשחזרנו הביתה הוצאנו מהמקרר תפוח והנחנו אותו על השולחן בסלון. העטלפים לא זזו. חשבנו שאולי הם חוששים מאיתנו, ולכן התחבאנו מאחורי הספה. מדי פעם שרבבנו את ראשנו כדי לראות אם משהו השתנה. כלום. חזרנו על הפעולה עם תפוז, אך גם הפעם לא קרה דבר. תהינו אם זה קשור לדרגת הבשלות של הפירות, אולי הם חשים במשהו שאנחנו, בחושינו הלא עטלפיים, לא מסוגלים לתפוש. בדיוק אז שמענו את קרקוש המפתחות בדלת, אבל לא הספקנו להחזיר את הפירות למקרר לפני שאמא נכנסה נושאת את איתמר על ידיה. היא נזפה בנו שהיא לא עובדת כמו חמור בשביל לממן אוכל לעטלפים, וכעונש אולצנו לאכול את התפוח והתפוז. איתמר זחל לעברנו, חטף את אחד מפלחי התפוח הלא מקולף וקירב אותו אל פיו. בן רגע התעוררו שני העטלפים ועטו על אחינו הקטן. אחד מהם הפיל את פלח התפוח מידו והשני אסף אותו, ושניהם התעופפו אל מחוץ לחלון. הבטנו במחזה נדהמים בעוד איתמר פרץ בבכי מר שנקטע בפתאומיות כשאל הסלון חזרו ארבעה עטלפים במקום שניים. כל העניין ארך כנראה מספר שניות בלבד, כי כשאמא נכנסה לחדר עם המבט הרושף שלה, ארבעת המכונפים כבר התנדנדו להם באין מפריע על המעקה, כאילו דבר בעצם לא קרה. היא תפסה את ראשה בידיה, הרימה את איתמר ויצאה.

וכך חיינו עם ארבעה עטלפים בסלון, עד שפרצה המלחמה במלוא עוזה. ההורים לא רצו שנשמע חדשות ולכן שלחו אותנו לחדר בשעה שמונה, אבל אי אפשר היה שלא לשמוע את הקריין מרעים בקולו: ירי בצפון, התושבים מתבקשים להישאר במרחבים המוגנים, ראש הממשלה כינס את הקבינט, הצבא ערוך למהלומה, גיוס מילואים נרחב. למחרת כבר דפקו בדלת – אבא צריך ללכת. הוא ארז בשתיקה תיק גדול מלא בתחתונים, גופיות וגרביים, חיבק חזק כל אחד מאיתנו ויצא. בלילה שמענו את אמא בוכה בחדר, וכשהתעוררנו בבוקר שמענו קולות לא ברורים מכיוון הסלון. רצנו לשם בהתרגשות כי חשבנו שאולי אבא חזר, אבל לתדהמתנו גילינו שלא ארבעה עטלפים גרים אצלנו, אלא עשרים. הם היו תלויים בצפיפות על המעקה, גוף דחוק אל גוף. רצנו לקרוא לאמא והיא הגיעה עם עיניים טרוטות והביטה בעדת העטלפים כלא קולטת דבר מכל זה. מבלי לומר מילה היא חזרה לחדר השינה וטרקה אחריה את הדלת.

בינתיים הלכה המלחמה והשתוללה, והדי הפיצוצים נשמעו יותר ויותר קרובים. בפעם הראשונה שהושמעה האזעקה היינו באמצע משחק כדורגל בסלון. איתמר אולץ לעמוד בשער וירון בעט לעברו את הכדור המאולתר מזוג גרביים מגולגלים, ובדיוק כשהוא עבר את קו השער המדומיין ניקבו קולות הצופרים את האוויר. כל העטלפים זקפו את ראשם למשמע האזעקה, פרשו את כנפיהם וחגו מעל ראשינו במעגל מושלם, ראש רודף זנב. הבטנו במחזה נדהמים כשקול הפיצוץ הראשון הרעיד את קירות הבית. התעשתנו במהירות ורצנו למקלט. כשהודיעו ברדיו שניתן לחזור לבתים, מצאנו את העטלפים במקומם, כאילו מעולם לא זזו משם.

החברה הראשונה של ירון לא האמינה לו שאנחנו כבר שנים גרים עם עטלפים בבית. מה אתה, באטמן, היא הקניטה אותו, והוא בתגובה אמר, תיזהרי שאני לא אדרוס אותך עם הבאטמוביל שלי. כשהוא הביא אותה לבסוף הביתה היא נכנסה בצעד מלא חשש כשעיניה תרות את התקרה. היא צחקקה במבוכה כשעשתה את הדרך הקצרה מהמבואה ועד הסלון, וכשחצתה את מפתן החדר ניטעה במקומה ונאלמה דום. החיוך נזל משפתיה כמו חלמון של ביצה רכה. מגניב, אה, אמר ירון כבדרך אגב, כאילו הציג בפניה את אוסף מדליות הקראטה שלו או משחק מחשב חדש, והוביל את הבחורה הנדהמת אל חדרו. הם הסתגרו שם כשעה, ובמשך כל הזמן הזה העטלפים זעו באי נחת. כשהם יצאו מהחדר אחד העטלפים טס לעבר הבחורה כחץ שלוח ונחבט במצחה. היא צווחה, הוא תקף אותי, הוא תקף אותי, וכשירון אמר לה שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, היא אמרה, אתם משפחה של משוגעים, זה מה שאתם, מי חי ככה עם עטלפים, ויצאה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

המלחמה נמשכה והדי הפיצוצים והאזעקות הפכו לרעש הרקע של חיינו. אבא היה מגיע מדי פעם לחופשות כשפניו עטורי זקן ועיניו כבריכה שרוקנו מתוכה את המים. הוא היה מנשק אותנו וריח האבק והזיעה היה נדבק גם בנו. ניסינו לדלות ממנו פרטים על המלחמה, האם הוא הרג מישהו, האם מישהו מחבריו נהרג, אבל הוא רק היה נכנס למקלחת לשעה ארוכה ואז מתיישב מול הטלוויזיה. הוא לא היה מוכן לשמוע חדשות ולפעמים היינו מוצאים אותו בוהה בסרטים מצוירים. פעם אחת הוא שב לחופשה כשעל ידו תחבושת מוכתמת בדם יבש. כשהוא פרק את התיק מכתפו הגיע אחד העטלפים והתיישב על הכתף של היד הפצועה. אבא התייחס לזה בשוויון נפש וחרג ממנהגו כשהתיישב מול המסך מבלי להתקלח. התיישבנו למרגלותיו וראינו ביחד כיצד זאב הערבות מנסה לשווא לתפוס את הרוד ראנר. למרות שכבר היינו נערים עדיין צחקנו כשנפל על הזאב סלע ענק שהוא תכנן לגלגל על הקוקייה. רק אבא שתק והביט במסך בעיניים מימיות, כאילו הוא צופה בסרט אמנותי בשחור לבן.

כשירון קיבל צו גיוס אמא צעקה שהיינו צריכים להישאר ברומניה כי שם אולי החיים מחורבנים אבל זה תמיד עדיף על פני המוות, וירון אמר לה שאין לו שום כוונה לסכן את עצמו. לא מספיק בעל אני שולחת לשם, עכשיו גם את הבנים אני צריך לתת לגנרלים הדגנרטים האלה, היא סיננה בזעם. את אבא שחררו למחרת ליממה כדי שיוכל ללוות את בנו ללשכת הגיוס, ואת הנסיעה לשם עשינו בשתיקה מוחלטת. אבא חיבק חזק את ירון ולחש לו משהו באוזן. פניו של ירון התכרכמו, והוא נשא עמו את ההבעה הזאת גם כשנפנף לנו לשלום מחלון האוטובוס.

בחופשה הראשונה שלו בבית ירון נראה אחרת – שזוף יותר, חסון יותר, גא יותר. הוא חלק חוויות מהטירונות וסיפר שרכש חברים חדשים שמוכנים למות למענו. איתמר שתה את הסיפורים בצמא ולא הפסיק לשאול שאלות, ואני אמרתי שלא יתלהב כל כך כי תמיד בסיפורים זה נשמע יותר טוב מכפי שזה במציאות. שניהם צחקו עליי ואמרו שאם משהו הורג, זאת הנאיביות. למרות שהאוזן האנושית לא מסוגלת לקלוט את קולות העטלפים, היה נדמה שאחד מהם מצייץ. לא הבנו אם הוא מצטרף ללגלוג או שהוא שותף לדעתי. כשקמנו בבוקר נדהמנו לגלות שהעטלפים נעלמו, כאילו לא גרו איתנו כל השנים האלה. הבטנו מחוץ לחלון, אולי הם תלויים על ענפי אחד העצים, אבל הם לא נראו בשום מקום. צפירת מכונית שהגיעה מלמטה החזירה אותנו למציאות. זה היה אחד מחבריו לפלוגה של ירון שהגיע לאסוף אותו לבסיס. נפרדנו ממנו במהירות וצפינו בו כשהוא שועט במורד המדרגות, מחליק כיף עם חברו, זורק את התרמיל הענק במושב האחורי ונכנס לאוטו.

השליחים הגיעו בזריחה יחד עם אבא. דפקו בדלת והודיעו שהם מצטערים אבל היה קרב קשה ויש אי ודאות גדולה והרבה נעדרים וירון הוא אחד מהם. אמא התחילה לצרוח, מה זאת אומרת אתם לא יודעים איפה הוא, אתם שלחתם אותו לשם ואתם אחראים למצוא אותו, ואבא ניסה ללא הצלחה וכמעט ללא מילים להרגיע אותה. לבסוף תשו כוחותיה והיא צנחה על הספה והביטה בתקרה במבט חלול. כשנושאי הבשורה עזבו, הפעם ללא אבא, העטלפים חזרו. מכיוון שהייתה לי הרגשה משונה בבטן ספרתי אותם, רק כדי לגלות שאחד חסר. איתמר יצא מהבית וחזר כשבידו אבן גדולה. הוא יידה אותה לעבר העטלפים והתחיל לצעוק שזה הכל בגללם ושיעופו משם. העטלפים נבהלו והתעופפו בחלל הסלון, וזה נראה כאילו ענן שחור וסוער התאבך מתחת לתקרה. צעקתי עליו שזה לא באשמתם ושיעזוב אותם בשקט, אבל הוא התנפל עליי והתחלנו להיאבק ולהתגלגל על הרצפה עד שאבא קם והטיח כל אחד מאיתנו לצד אחר של הסלון, מותיר אותי ואת איתמר מתנשפים ומרוקנים.

המלחמה נגמרה לפני שהספיקו לגייס אותי, אבל ירון לא חזר וגם החיים לא שבו לקדמותם. את הדי הפיצוצים החליפו הצעקות של אבא ואמא. ליתר דיוק, זו הייתה בעיקר אמא שצעקה ואבא ששתק, עד שנמאס לו והוא עזב את הבית. בתוך זמן קצר הם כבר הצטיידו בעורכי דין וחילקו ביניהם את הרכוש. אף אחד מהם לא רצה את הדירה, שאכלסה אותנו, את העטלפים ואת הזיכרונות, ולכן הוחלט למכור אותה ולחלק את שוויה חצי בחצי. הרוכשים הפוטנציאליים הגיעו בזה אחר זה, אך תגובת כולם הייתה זהה, או שאתם מעיפים מפה את העטלפים, או שאין עסקה. לבסוף הגיע גבר כרסתן ונוטף ביטחון עצמי שטען שהוא בעל מספר דירות באזור והיה מוכן לשלם את הסכום המופרז שהוריי נקטו בו. הוא גם ציין שיש לו קשרים בעירייה ולכן אין לו בעיה עם העטלפים. ביקשתי ממנו שיבטיח שהוא רק מעביר אותם למקום אחר ושלא יפגע בהם, והוא אמר, בטח, בטח, עליי. לא סמכתי עליו, אבל אמא אמרה שמצידה היא תמכור את הדירה להיטלר יימח שמו, העיקר לא לגור שם יותר.

תוך שבועיים הבית כולו כבר היה ארוז וכל אחד מההורים שכר דירה משלו. בלילה האחרון בבית התעקשתי ללכת לישון בסלון. שכבתי על הגב והבטתי על העטלפים. ההתנדנדות העדינה והקבועה שלהם כמעט הרדימה אותי,  אבל בכל פעם ששמורות עיניי היו קרובות להיעצם תחושה של אי שקט הייתה מעירה אותי. לא נרדמתי כל הלילה.

חזרתי כעבור חודש לבניין. רציתי לדעת מה עם העטלפים, וחשבתי שאולי הדיירים החדשים יוכלו לספר לי איפה הם. את הדלת פתחה אישה מבוגרת שלא הבינה מילה ממה שאמרתי. העטלפים, את יודעת אולי איפה הם, אמרתי והחוויתי בידיי תנועת כנפיים. היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה משהו ברוסית. הוצאתי את הטלפון מהכיס והראיתי לה תמונה של עטלפים. עיניה נאורו באחת. דה, דה, אמרה, והחוותה תנועת שיסוף בגרונה. עיניי נמלאו דמעות. שעטתי במורד המדרגות ורצתי מבלי לדעת לאן מועדות פניי. כעבור זמן שנדמה כנצח עצרתי באמצע שדה שומם. אחרי שהסדרתי את נשימתי נשאתי את עיניי מעלה. ענן שחור חצה את האופק. הוא ריצד כאילו עמד להתנפץ לרסיסים מכונפים.

סאטירה

אפקט יאיר נתניהו: פעילי הליכוד מזיינים בחזרה

פרשת יאיר נתניהו, שחשפה הקלטות בהן נשמע בנו של ראש הממשלה כשהוא מבלה במועדוני חשפנות ומתרברב כי הוא משלם עבור שירותי מין, הובילה לא רק לגינויים מגורמים שונים במערכת הפוליטית, אלא גם לתגובת נגד: ביקורי הזדהות של פעילי ליכוד אצל זונות. "אנחנו רוצים להראות שאלה דברים שכולם עושים, מימין ומשמאל, מקדימה ומאחור", אמר אחד הפעילים

לא דופקים ראש ממשלה מכהן רק בגלל זונה. זה המסר שמנסים להעביר בימים האחרונים פעילי ליכוד לאחר חשיפת הקלטת של יאיר נתניהו. בתעשיית הזנות מדווחים על עלייה של מאות אחוזים בביקורים של פעילי ליכוד, המבקשים להביע בכך הזדהות עם מעשי בנו של ראש הממשלה.

"מיד אחרי שראיתי את הכתבה בחדשות רצתי לאיזו דירה דיסקרטית שאני מכיר", סיפר אבי, פעיל ליכוד מרמת גן. "ידעתי שבתקשורת יעשו הכל כדי להכפיש את משפחת נתניהו, וזו הדרך שלי להביע בהם תמיכה. עושים ליאיר עוול, כאילו לא כולם הולכים לזונות בגיל הזה". אבי הוסיף כי בכוונתו לצאת לרחובות ולהחתים עוברים ושבים על עצומת הזדהות עם נתניהו הצעיר. "הכותרת תהיה 'גם אני הלכתי לזונה. מה כבר קרה?', ואני מתכוון להשיג לפחות עשרת אלפים חתימות ולשלוח למשפחה. אני בטוח ששרה נתניהו תהיה מאוד גאה לגלות שהבן שלה נמצא בחברה טובה".

ביציאה מאחד הכוכים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב פגשנו את יחיאל, שסיפר כי משפחתו תומכת בליכוד מאז שהוא זוכר את עצמו. "סבא שלי היה באצ"ל ואבא שלי היה הולך לעצרות של בגין ומתעמת עם שוטרים", סיפר בגאווה. "אני מרגיש שאני חייב להם לפחות את זה", אמר והצביע על הזונה האוקראינית בעלת המבט העצוב שיצאה אחריו מהכוך. "אבא שלי חטף מכות בגלל שהפגין נגד הסכם השילומים, אז המינימום שאני יכול לעשות זה לשלם לה". לדברי יחיאל, הוא ניסה לשכנע את אביו להצטרף אליו, אך זה האחרון סירב משום שעבר לאחרונה ניתוח להסרת בלוטת הערמונית. "אני בטוח שאם הוא לא היה אחרי ניתוח, הוא היה בא להביע תמיכה באותה תדירות כמו לפני כן", סיכם.

"אפילו בימים של הליכודיאדה באילת לא נראו מספרים כאלה של ביקורים אצל זונות", סיפר בגאווה ינאי, סגן ראש מחוז הצפון של צעירי הליכוד. "חשוב כי אנו, הדור הבא של ההנהגה במדינה, נפגין תמיכה במי שהוא לא רק בן גילנו ובשר מבשרנו, אלא גם זה שיכול לקבוע את עתידנו הפוליטי". ינאי הדגיש כי "המסר שלנו הוא חד וחלק: כשמנסים לזיין אותנו – אנחנו מזיינים בחזרה". כאשר נשאל מה אשתו הטרייה חושבת על הפגנת התמיכה הזו, השיב: "בהתחלה היא הסתייגה מהרעיון של מחאת שלישייה בגלל שהיא הצביעה לכחלון. אחרי שהסברתי לה שכחלון בקואליציה ולא אמר כלום על הקלטת, היא נאלצה להסכים ולהיכנס איתי לזונה".

מחזה

חדר בריחה – מחזה קצר

הדמויות:

יקי, הבורח

אסתר, אשתו

אבנר, הבוס

רבקה, אמו של יקי

דוקטור לוין, רופא

יונתן, בנם של יקי ואסתר

תמונה ראשונה

במרכז הבמה: מושב אסלה תחום בשלושה קירות. זהו חדר השירותים. על כל אחד מהקירות שעונות ערימות גבוהות של ספרים וקופסאות שימורים. לפני האסלה עומד יקי. תחילת התמונה בכך ששאר הדמויות במחזה נכנסות ויוצאות בתזזיתיות, באות אליו בדרישות. בכלל, כל המחזה צריך להתנהל בזרימה מתמשכת בין התמונות, עם דמויות נכנסות ויוצאות, שימחישו את מעבר הזמן לעומת ההיתקעות של יקי.

אסתר: נו, אתה בא?

אבנר: קדימה, יקי, תסיים.

רבקה: המקרר שלי עושה קולות משונים.

אסתר: צריך לשלם על הלימודים של יונתן.

אבנר: מה עם הדוחות של הרבעון האחרון?

יונתן: חוג הקפוארה מתייקר ב-500 שקל.

ד"ר: אתה חייב להתחיל להתעמל.

אסתר: גם הפילאטיס שלי יעלה יותר.

אבנר: המכירות יורדות, יקי.

יונתן: עוד יומיים נגמר הטסט לאוטו.

רבקה: צריך להזמין טכנאי.

ד"ר: יש לך לחץ דם גבוה וכולסטרול בשמיים.

יונתן: אבא, תעבור איתי רע על השאלות למבחן.  

אבנר: הדוח היה אמור להיות גמור לפני שבוע.

רבקה: זה מין גרררר גרררר כזה. דיברת עם הטכנאי?

אבנר: יש ישיבת הנהלה בשלוש. אני חייב את הדוח!

יונתן: אמא אמרה שהבלמים באוטו לא עובדים.

ד"ר: אל תאכל יותר מטוגן. ומתוק. ומלוח.

אסתר: ואל תשכח להביא חלב שקדים. ושיהיה אורגני!

יקי: די!!!!!

חמש הדמויות יוצאות, משאירות את יקי לבד. אלומת אור בודדה מאירה אותו ואת השירותים. נכנסת אסתר.

אסתר: נו, אתה בא? אנחנו צריכים לצאת לבר מצווה של המיטלמנים.

יקי: אני לא בא.

אסתר: עוד פעם עצירות?

יקי: לא עצירות, אסתר, שחרור.

אסתר: יופי, תשחרר ובוא.

יקי: שחרור מטרדות החיים.

אסתר: רשמת כבר צ'ק?

יקי: הדבר היחיד שאני רוצה לרשום זה את שמי בספר  הימים של בתי השימוש: האיש שנכנס לתא ולא יצא. אני לא מגיע לבר מצווה – וזהו!

אסתר: יופי, מה אני אמורה להגיד להם? שדוד יקי נתקע בשירותים?

יקי: כן! זו האמת! נתקע בשמחה.

אסתר: אמרת למיטלמן שאתה בא.

יקי: אז אמרתי.

אסתר: אמא שלך בדרך.

יקי: שתיסע ישר לשם.

[פאוזה]

אסתר: נו, אתה יוצא?

יקי: אסתר, אני את השירותים עוזב רק בתנאי אחד:

שאף אחד לא רוצה ממני יותר כלום.

יונתן: [נכנס] אנחנו צריכים כבר לצאת.

אסתר: אבא שלך לא רוצה לבוא. תגיד לו משהו.

יונתן: אבא, בוא.

[פאוזה. אין תגובה מצידו של יקי]

אסתר: טוב, אנחנו מחכים לך באוטו בדיוק חמש דקות. [נפנית לצאת ואז נעצרת לרגע] ותשכח מזה שאני מביאה לך שאריות. כולם כבר יודעים שאין לנו כלב [אסתר ויונתן יוצאים].

תמונה שנייה

נכנס אבנר. למרגלות יקי מספר חפצים: מטהר אוויר, קופסאות שימורים, גלילים של נייר טואלט.

אבנר: יקי? אתה פה? יקי?

יקי: כן, אבנר, אני פה.

אבנר: באתי לדבר איתך, לראות אם הכל בסדר.

יקי: כשאני פה הכל בסדר.

אבנר: אסתר סיפרה לי מה קרה. תגיד לי, יקי, האם מתוקף תפקידי כבוס שלך פגעתי בך או השפלתי אותך? האם אם אני הוא זה שדחף אותך, גם אם מטפורית בלבד, אל בית הכיסא?

יקי: [לעצמו] אתה, היא, הוא, הם, כולכם.

אבנר: אני מחשיב עצמי אדם רגיש ונגיש, איש רעים להתרועע. יכולת לדבר איתי.

יקי: [מגחך] איש רעים להתרועע. פעם כאבה לי הבטן וביקשתי ללכת הביתה. אתה זוכר מה אמרת לי?

אבנר: "צא מהשירותים ותחזור מיד לעבודה, יא חתיכת דגנרט"?

יקי: כן. וגם [יחד עם אבנר] "דיר באלאק אתה גומר לי את כל הנייר טואלט".

[לבד] עכשיו בוא נראה אותך מוציא אותי מפה.

אבנר: יקי, יקי. האם טעיתי בך כשחשבתי אותך לסוס עבודה אציל?

יקי: בטח סוס אציל. רכבת עליי כל היום בלי בעיה. עכשיו לך תמצא לך פראייר אחר להתעלל בו. אני לסד העינויים הבירוקרטי שלך לא חוזר!

אבנר: חתיכת פרזיט! אתה חושב שאתה היחיד שרוצה להינעל בשירותים? גם אני, עם כל כובד האחריות, רוצה בבוקר להצטנף כמו גולם במיטה, ולמרות הכל אני פורש כנפיים ועף.

יקי: אז אולי תעוף כבר, חתיכת גולם?! [יקי מרסס לעברו מטהר אוויר]

נכנסת רבקה.

רבקה: הגעתי ברגע שיכולתי. עד עכשיו היה אצלי הטכנאי.

יקי: שלום, אמא.

רבקה: אז זה נכון.

אבנר: הוא לא יוצא.

רבקה: למה?

יקי: כי אני לא רוצה.

אבנר: גברת גוטפריד, תגידי לו משהו.

יקי: [מחקה בלעג] גברת גוטפריד, תגידי לו משהו.

רבקה: מה אתם, ילדים?

אבנר ויקי: [יחד] זה הוא התחיל!

אבנר: איש קטן ובזוי! הלוואי שתעביר את כל החיים שלך לבד בשירותים [נפנה לצאת].

יקי: זו בהחלט התוכנית.

אבנר: רבקהל'ה, כל דבר שאתם צריכים, אני פה בשבילכם. [יוצא]

רבקה: מה השטויות האלה שאני שומעת? לא מוכן לצאת?

יקי: כן, אמא, נמאס לי.

רבקה: אז נמאס לך! לכולם נמאס! זה לא אומר שהם הולכים ונועלים את עצמם

בשירותים. יש לך ילד ואישה שצריכים אותך.

יקי: הם לא צריכים אותי, הם צריכים כספומט.

רבקה: נו באמת, יקיל'ה, כמה זמן אתה חושב שתחזיק ככה מעמד?

יקי: כמה שצריך עד שילמדו לא לבקש ממני כלום.

רבקה: יונתן התקשר אליי אתמול בהיסטריה ואמר שהוא דואג לך. זה מה שהוא צריך עכשיו במקום להתרכז בבגרות? צא תעזור לו ללמוד.

יקי: די, אמא, אני רוצה לנוח.

רבקה: אתה בדיוק כמו אבא שלך.

יקי: מה קשור אבא עכשיו? הלוואי והייתי כמוהו.

רבקה: לא קשור, בכלל לא קשור… להתראות יקי, מקווה לשמוע שהפסקת עם השטות הזאת כמה שיותר מהר.

רבקה יוצאת.

תמונה שלישית

יקי מרים שתי פחיות שימורים ומתחיל להתאמן. נכנסים אסתר ודוקטור לוין.

יקי: [תוך כדי הנפה] ארבע מאות חמישים ואחת, ארבע מאות חמישים ושתיים,

ארבע מאות…

ד"ר: כבר שבועיים, את אומרת.

אסתר: כן, דוקטור.

ד"ר: וממה הוא חי?

אסתר: הוא אגר מאה וחמישים קילו של קופסאות שימורים.

ד"ר: שימורים?

אסתר: תירס, טונה, לוף.

ד"ר: יקי, זה דוקטור לוין, מה שלומך?

יקי: [ממשיך להתעמל] הכל בסדר, דוקטור, תודה על הדאגה. מעולם לא הרגשתי טוב יותר.

ד"ר: אתה כבר שבועיים יושב על האסלה וחי מקופסאות שימורים.

יקי: [לעצמו] שבועיים?

ד"ר: ומה מצב הטחורים? התנפחו?

יקי: מה זה קצת טחורים לעומת זה שאני סוף סוף אדון לעצמי.

אסתר: תגיד לו מה קורה למי שאוכל כל כך הרבה לוף.

ד"ר: לוף בכמויות כאלו זה מתכון בטוח להסתיידות עורקים, לכולסטרול גבוה ולמוות עצוב ובודד.

יקי: זה עדיין נשמע יותר טוב ממה שמחכה לי בחוץ.

אסתר: אתה רואה, דוקטור? אין שום דרך לשכנע אותו לצאת. כולם דיברו, ביקשו, התחננו, והוא – עדיין בפנים.

יקי: כולם קשקשו על תועלת לחברה ועזרה למשפחה. על עזרה ותועלת ליקי אף אחד לא דיבר.

ד"ר: אתה תשתגע בפנים.

יקי: אתה טועה, דוקטור, בחוץ משתגעים. פה מתחזקים [ממשיך בהתעמלות במלוא המרץ]

הד"ר מרים ידיים, מסמן לאסתר שעשה כל שביכולתו.

ד"ר: תרגיש טוב, יקי. [יוצא]

אסתר: אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך. מה אתה רוצה, שאני אנתק לך את החשמל?

יקי: שלא תעזי!

אסתר: בהתחלה עוד אמרתי לעצמי "זה יעבור לו, כמו תמיד", אבל המשחק הזה עובר כל גבול. אני מודיעה לך שיש לך שתי אפשרויות: או שאתה יוצא ואנחנו מורידים באסלה את כל מה שקרה, או שאתה ממשיך להיות מרוכז רק בעצמך ואנחנו ממשיכים הלאה בחיים. עכשיו אתה צריך להחליט אם זה איתך או בלעדיך.

יקי: האדם האחרון שאפשר להגיד עליו שהוא מרוכז בעצמו זה אני. את שומעת? האחרון! [אסתר יוצאת מבלי שיקי שם לב] אם אני כזה מרוכז בעצמי, איך אני יודע שעכשיו את עומדת עם ידיים משולבות על החזה כמו שאת עושה כשאת כועסת עליי? אה? את שותקת כי אני צודק [פאוזה] אסתר, את עדיין פה? אסתר? [חושך נופל על הבמה בבת אחת] אסתר?

אסתר יוצאת.

תמונה רביעית

עדיין חושך. שומעים רק את קולו של יקי.

יקי: לי היה יום רגיל, משעמם כזה. ספרי לי על היום שלך. הייתה לך את המצגת הגדולה הזאת בעבודה, לא? נו, אמרתי לך שתצליחי כמו גדולה. דרך אגב, השיער שלך מאוד יפה היום. הסתפרת?

נכנסים יונתן ומדליק את האור. האור מכאיב לעיניו של יקי, שמחבק חזק את מברשת האסלה, איתה הוא בעצם דיבר.

יונתן: אבא…

יקי: [מכסה את עיניו] אין לי, תבקש מאמא!

יונתן: אני לא צריך כסף.

יקי: [חושב רגע] עדיין אין לי.

יונתן: אני מתגייס היום. אני רוצה שתצא לכמה שעות ותבוא ללוות אותי לבקו"ם.

יקי: הקדימו לך את הגיוס?

יונתן: אפילו סבתא מגיעה. ותדע לך שהיא לא מרגישה טוב בזמן האחרון.

יקי: סבתא היא כמו שור. גידלה שני חתולים, עבדה בשלוש עבודות וקברה ארבעה כלבים. זה יעבור לה.

יונתן: אבא, אני לא מבין, שום דבר לא מזיז לך?

יקי: זה לא כזה פשוט…

יונתן: זה כן כזה! אתה יודע מה אמרתי לחברה הראשונה ששאלה איפה אבא שלי?

אמרתי לה שאתה סופר ושאתה מסתגר בשירותים כי רק שם יש לך מוזה.

יקי: זה נכון, באמת יש לי פה מוזה.

יונתן: לחברה השנייה סיפרתי שאתה סוכן מוסד שעובד בחו"ל. לשלישית כבר אמרתי שאתה מת.

יקי: פששש, יונתן, אתה מחליף אותן כמו גרביים. ממש אבא כמו שלך בצעירותו.

יונתן: אתה יודע שלא הייתי מבקש אם זה לא היה חשוב לי.

יקי: יונתן, חמוד שלי, תזכור את מה שאני אומר לך: יום אחד יהיו לך אישה וילדים ועבודה ואתה תעשה בדיוק את מה שכולם מצפים ממך לעשות, עד שבוקר אחד אתה תתעורר ותשאל את עצמך: אלה החיים שאני באמת רוצה לחיות? מה, לי לא מגיע? ואתה יודע מה כולם יענו לך? לא, לך לא מגיע!

יונתן: טוב, אז אבנר יבוא במקומך!

יקי: איזה אבנר? אבנר אבנר?

יונתן: אבנר אבנר.

יקי: למה שהוא יבוא איתכם?

יונתן: כי הוא דואג לנו. במיוחד לאמא.

יקי: יופי, שייקח את הדאגות שלי. יש לי עוד אם הוא צריך.

יונתן: התכוונתי דואג דואג, אבא.

יקי: אבנר אבנר?

יונתן: דואג דואג.

יקי: אין לה בושה?! ועוד עם הדגנרט הזה?!

יונתן: תקשיב מה נעשה: תצא ונלך להגיד להם שאתה בא איתנו במקום אבנר. אם הם יתעקשו, אני אגיד שזה או זה, או שאני לא מתפנה מהבקו"ם. שישלחו אותי לכלא מצידי. אמא לא תוכל לסרב.

יקי: [מתלהב] אני רוצה לראות את הפרצוף שלו כשנגיד לו להתחפף.

יונתן: ואחרי שתורידו את סבתא בבית תוכל לקחת את אמא למסעדה שהיא הכי אוהבת.

יקי: אני לא יודע, זו מסעדה יקרה…

יונתן: ואז תחזרו לבית ריק. רק אתם ובקבוק היין ששמתי בארון מעל המקרר.

יקי: הופה, יונתן…

יונתן: ותגיד לאמא שאתם פותחים דף חדש. הפעם בלי דרישות.

יקי: זה רעיון מעולה, קטן שלי!

יונתן: יאללה, אני מחכה לך ליד הדלת. [יוצא]

יקי חוזר למברשת. הוא לא מתכוון לצאת.

יקי: זה היה הבן שלי. חמוד, אה? יום אחד הוא יבין אותי.

תמונה חמישית

נכנסים אבנר ואסתר, חבוקים ומצחקקים.

אבנר: … ואז אמרתי לו: אם המכירות לא עולות ב-400 אחוז עד סוף היום – אתה מפוטר. [שניהם צוחקים] היית צריכה לראות איך הפרצוף שלו נהיה לבן. [ליקי] שלום, יקי. מה המצב שם בשירותים? עדיין חש תקיעות?

אסתר: יש לנו חדשות טובות.

אבנר שולף מסמכים ומעביר אותם ליקי מתחת לדלת.

אבנר: אתה רק צריך לחתום.

יקי: [תוך כדי קריאה] לתת לאסתר גט? אבנר יאמץ את יונתן? לוותר על הפוך נוצות של אמא שלי? על גופתי המתה!

אסתר: אבל זה מה שרצית.

אבנר: בסופו של דבר הכל לטובתך. אתה תוכל להמשיך להעביר את החיים בשירותים, ואילו אסתר ואני נוכל להכריז קבל עם ומשפחה מורחבת, שאנחנו מאוהבים.

יקי: אסתר, מה לעזאזל את מוצאת בו?

אסתר: אבנר? הוא מפנק אותי, הוא מטפח אותי, הוא מקרזל אותי, הוא מלפף אותי, הוא מקפיץ אותי, הוא מנחית אותי,  ויש לו חתיכת קרן השתלמות!

יקי: האיש הזה לא יאמץ את הבן שלי!

אסתר: טוב שנזכרת באמת…[אסתר ואבנר] יונתן!

נכנס יונתן.

כולם נכנסים לעמדות, כמו בשעשועון.

אסתר: איך קוראים לחברה שלו?

יונתן: [רומז ליקי] דו… דו….

יקי: דולפין!

אבנר: דורית! [גונג של תשובה נכונה]

אסתר: כמה זמן הם ביחד?

יונתן: ש… ש….

יקי: שבועיים!

אבנר: שנתיים! [גונג]

אסתר: מה הוא לומד באוניברסיטה?

יונתן: מה הכי אהבתי כשהייתי ילד?

יקי: דרדסים!

אבנר: כלכלה ומנהל עסקים [גונג]

יקי: אהבת כלכלה?

אסתר: מתי הם עוברים לגור ביחד?

יקי: אתה עוזב את הבית, יונתן?

אבנר: בעוד חודשיים ושלושה ימים! [גונג]

אסתר: מתי הוא מתכוון להציע נישואים?

אבנר: בעוד חצי שנה!

יונתן: [לאסתר] אמרתי לך לא לגלות לו!

אסתר: כמו שאתה מבין, החיים לא עוצרים רק בגלל שאתה לא רוצה להשתתף בהם.

אבנר: תחתום, יקי, והכל יהיה מאחוריך.

בלב כבד, יקי חותם על המסמכים ומחזיר להם אותם. כולם יוצאים, אבל ברגע האחרון יונתן מסתובב לאחור. הוא מביט לעבר התא במשך שנייה או שתיים, ואז יוצא גם הוא.

תמונה שביעית

נכנסת רבקה.

רבקה: שלום, יקי.

יקי: גם את באת להגיד לי שאת עוזבת אותי?

רבקה: ד"ר לוין אמר שאין לי עוד הרבה זמן.

יקי: אני לא הייתי מאמין לו. הוא למד רפואה ברומניה.

רבקה: יש משהו שלא סיפרתי לך אף פעם. זה בקשר לנפילה שלו בתעלה.

[בשלב הזה שניהם מספרים את הסיפור כמעט במקביל, כל אחד וגרסתו הוא]

יקי: מאז שאני ילד אני שומע את הסיפורים על הלחימה העיקשת, חסרת הסיכוי,  מול דיביזיות מצריות חמושות עד השיניים.

רבקה: כשהתחילה ההפגזה כל החברים שלו רצו איישו את להעמדות, ורק אבא שלך התחבא.

יקי: רק הוא ומצבור של לוף ממנו הוא הכין פגזים קטנים וחומציים.

רבקה: הוא נעל את עצמו בשירותים. כשהמצרים הגיעו הם לקחו את כולם בשבי, ואף אחד לא אמר להם שיש עוד מישהו במוצב.

יקי: עשרים ואחד טנקים הוא הוריד עם הלוף! ומטוס!

רבקה: כשאבא שלך שמע פתאום שקט הוא חשב שהכל נגמר והחליט לצאת מהתא, ובדיוק אז הוא הפתיע חייל מצרי שירה בו. הוא גסס על האסלה עד שנפח את נשמתו.

[פאוזה]

יקי: האבא הגיבור שלי…

רבקה: היה חתיכת פחדן.

יקי: וכל הסיפורים על העוז והגבורה…

רבקה: שקרים שהמצאתי כדי שתהיה לך דמות לחיקוי.

יקי: [לעצמו] אני לא מאמין.

רבקה: כשהיית ילד הייתי מביטה בך ומקווה שלא תהיה כמוהו. פיללתי שאולי לא שמת לב לכל הפעמים בהם היה מתקפל, בורח, נעלם. לצערי, בכל יום שעבר נהיית דומה לו יותר ויותר. הייתי רואה איך המבט שלך הופך מזוגג ומשהו בך נרעד בכל פעם שהיית נתקל בקושי. תמיד רצית לברוח אבל הצלחת להילחם, ואני הייתי משלה את עצמי שבסוף תנצח. כנראה שטעיתי.

יקי: אמא, אני כבר לא יכול לצאת. אשתי מתחתנת עם הבוס שלי, הבן שלי שונא אותי, הרחקתי את כולם.

רבקה: אל תהיה כמו אבא שלך, צא ותילחם! החיים שלך עוד לא נגמרו.

יקי: את תראי, צעד אחד בחוץ והכל חוזר לקדמותו. נכון, אמא? [רבקה

יוצאת] אמא?

תמונה שמינית

נכנסים אסתר, אבנר ויונתן. עומדים בצד אחד של הבמה, מרכינים ראשיהם.

יונתן: יתגדל ויתקדש שמה רבא.

יקי: מה?

יונתן: בעלמא די ברא כרעותה. וימליך מלכותה ויצמח פרקנה ויפרוק עמיה, בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

אבנר ואסתר: אמן.

יקי יוצא ומתקדם לכיוונם, אבל הם מסתובבים ועוברים לצד השני של הבמה, כמעט רומסים אותו בדרך. הם נעמדים שוב, הפעם עם חיוך גדול על פניהם. יונתן מניח לפני אבנר כוס בנייר כסף.

אבנר: אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

אבנר מנפץ את הכוס. השלושה צוהלים ומתחבקים. יקי שוב מנסה להתקרב.

יקי: שיהיה במזל ט…

יקי מנסה להצטרף לחיבוק הקבוצתי, אבל הם מעיפים אותו כאילו הוא לא שם בכלל. השלושה עוברים שוב לצד השני של הבמה, ויונתן מביא עגלת תינוק. השלושה מביטים מלמעלה מוקסמים.

אסתר: הוא כל כך דומה לך.

יונתן: כולם אומרים לי את זה.

אסתר: התכוונתי לאבנר. רואים שאלה הגנים שלו.

אבנר: [ליונתן] מחר בבוקר אתה מתייצב אצלי במשרד. שיהיה בהצלחה. [לוחץ את ידו]

אסתר: כשאתה חוזר מחר מהעבודה תוכל להביא חלב שקדים? ושיהיה אורגני!

יקי מנסה להציץ גם הוא, אבל אסתר ואבנר לוקחים את העגלה לטיול ודורסים את יקי בדרך. יונתן עוצר לרגע כדי לקשור את השרוכים. כשהוא נעמד, יקי עומד מולו, פותח את ידיו לחיבוק. יונתן יוצא "דרכו", מעיף אותו כאילו לא היה שם.

תמונה תשיעית                                 

יקי חוזר לתא ונשכב על הרצפה. נכנס יונתן. אסתר בעקבותיו.

אסתר: אז איך היה בעבודה? אבנר התייחס אליך יפה? ומה עם החלב שקדים? הבאת?

יונתן נכנס לתא ומתיישב על האסלה. האור יורד על הבמה. הסוף.

המחזה הועלה לראשונה בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, 2017. השחקנים:

יקי – משה פרסטר

אסתר – נינה קוטלר

רבקה – תמי ספיבק

יונתן – אמיר גולדמן

אבנר, ד"ר לוין – לואי נופי

סאטירה

בעקבות פרשת הצוללות: עלייה חדה בביקוש לשירות בחיל הים

פרשת הצוללות, הידועה גם כפרשת 3000, הובילה אמנם למצעד ארוך של נחקרים מצמרת מערכת הביטחון והמערכת הפוליטית, אך מסתבר שיש לחקירה גם השלכות חיוביות. מנתונים שפרסם חיל הים עולה כי נרשמה עלייה של 225 אחוזים בביקוש של צעירים לשרת בחייל.

"גם אנחנו הופתענו מהזינוק בביקוש לשירות אצלנו", אמר ראש מספן כוח אדם, אלוף משנה אבנר בן גלים. "בכל שנה אנחנו נדרשים לגרור לאוטובוסים צעירים שמסרבים להתפנות אלא אם כן ישלחו אותם לגולני או לשירות משמעותי בן חמש שעות קרוב לבית. אבל מאז שהתפרסמה הפרשה הצעירים הולכים מכות בתור כדי שלא יקרה מצב שבו הם לא עולים לאוטובוס".

כאשר נשאל מה לדעתו הסיבה לשינוי המגמה הקיצוני, ענה: "אין לי ספק שזה בגלל עבודת הקודש שאנחנו עושים יום יום, שעה שעה. לאט לאט זה חלחל לציבור, שהבין שחיל הים זה לא רק ירי עקר לעבר ספינות דייגים בעזה והשתזפות בעירום במים הטריטוריאליים של מדינות שלישראל אין עמן יחסים דיפלומטיים, אלא תרומה עצומה לביטחונה של מדינת ישראל".

מבדיקה שנערכה בקרב מתגייסים חדשים, עולה תמונה שונה לגמרי. "מאז ששמעתי שאפשר לקבל בסוף השירות לפחות מאה אלף שקל מענק שחיתות, בנוסף למענק הרגיל ולג'וב במשרד ממשלתי, אמרתי שבשבילי רק חיל הים", אמר נדב גרוסמן, בן 18 מחולון. "איך מישהו אמר פעם? אל תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה, תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך מתחת לשולחן או בהעברה בנקאית".

"רציתי בהתחלה להתגייס ל-8200, כי הבנתי שאחרי השירות חוטפים אותך להיי-טק ואתה מקבל מהיום הראשון משכורת כמו של מישהו בן 50 שעובד כבר שלושים שנה במשרד קטן בלי חלון, רק בלי החלק של הדיכאון הקיומי, הציפלרקס והזקפה החלשה", סיפר אנדריי גורביץ', בן 18 וחצי מקרית אתא. "אחרי שקראתי את הכתבות בעיתונים על כל הבכירים בחיל הים שקנו צוללות בלי למצמץ אפילו שהפעם האחרונה שהם היו בים הייתה בהפלגה לקפריסין מטעם העבודה של בנות הזוג שלהם, הבנתי שזו הדרך שלי להתקדם בחברה הישראלית".

שירן מנור מנס ציונה, שעתידה להתגייס בדצמבר הקרוב לתפקיד מדריכת האמרים בבסיס שכוח אל בדרום, הלינה על חוסר השוויון שנוצר. "לא מספיק שאני אישה ושהולכים להטריד אותי מינית לפחות 2500 מילואימניקים שבטוחים שאני מתה לשכב איתם בגלל שהם כאלה מצחיקים וסקסיים עם הכרס והשערות באוזניים, אז אחרי שאשתחרר אני אפילו לא אוכל לעשות לביתי. מה הם חושבים, שאני אלך אחרי זה לעבוד וללמוד? מה אני, פראיירית?".

בחיל השריון מיהרו להודיע כי יבחנו את החלפת טנקי המרכבה הישראליים בטנקים תוצרת גרמניה. "הביקוש לשירות בחיל השריון נמצא בשפל הגדול ביותר בשלושים השנים האחרונות, למרות הניסיונות לשווק את שילוב הנשים הלוחמות כ'פוטנציאל נפיץ לגעת בציץ'", אמרו בסביבתו של מפקד חיל השריון, תת אלוף אלי בר-גיל. "אולי אם הצעירים ידעו שגם אצלנו מקבלים מענק שוחד, הם ישושו להיכנס לתוך קופסת פלדה סגורה שבתוכה עשרות פגזים עם חומר נפץ דליק".

מחזה·סאטירה

המלך – מחזה קצר

הדמויות:

המלך חבּיבּי
המלכה
המזכיר המדיני
המזכיר הצבאי
הצייצן המלכותי
אזרח
זקיף
המלך הכנוע
הנסיך

תמונה ראשונה: בדרך לארץ המובטחת

פיל מלכותי גאה נושא על גבו אפיריון ובו המלך והמלכה. לצד הפיל צועדת הפמליה.

המלכה: [מוציאה ראשה מהחלון] נו, הגענו?

המזכיר המדיני: בקרוב מאוד, מלכתי, ממש בקרוב.

המלכה: כמה זמן עוד אפשר לחכות? אי אפשר לישון פה עם כל העליות והירידות.

המזכיר המדיני: עוד קצת אורך רוח, זה כל מה שאני מבקש.

המלכה: אני שומעת את זה כבר חודשים. בינתיים אני רואה פה רק גבעות מצהיבות ואדמת טרשים.

המזכיר המדיני: על פי המפות והכוכבים, הארץ המובטחת כבר מעבר לסיבוב. מלוא הטנא כיבודים מחכים לך שם, תכשיטי זהב פרוויים ומיני תרגימא, שמלות עם אמרות מזהב ויין שממלא תדיר את כוסך, מבלי שאת, גבירתי הנעלה, תצטרכי להוציא אגורה שחוקה מכיסך.

המלכה: הארץ המובטחת בתחת שלי!

המלך: [נזעק להוציא ראשו מחלון אחר] ששששש, איך את מדברת? אולי יש בסביבה איזה עיתונאי מרוט שיעשה מזה כותרת?

המלכה: עיתונאי? הצחקת אותי. הבט סביב מלוא האופק – הדבר היחיד שיש פה הוא קרנף עצל שריח הפרשותיו מזכיר את התופת.

הצייצן המלכותי: כמה טוב לראות את זיו פניך, אדוני. [מוציא דף ועט] אנסח מיד מודעה נמלצת בשמך: נתינים יקרים, עת גבורות היא זו, זמן למעשים גדולים, הנה אנו באים להצילכם מיד זדים ורשעים. טחו עיניכם מראות כי חייכם אינם סוגים בשושנים, בעוד מספר שעות תוכלו לומר: המלך חבּיבּי הוא המלך שלי.

המלך: [מפהק] זה דווקא לא…

המלכה: איום ונורא! בלי מילה אחת של פרגון למלכתנו הנדירה.

המלך: [מתעורר] נכון! איום ונורא! איך הם אמורים להכיר ככה את פועלה של המלכה?

הצייצן המלכותי: אלפי בקשות סליחה ומחילה, גבירתי, את ההודעה הקודמת אשליך ברגע זה. כבר מתנסחת הודעה חדשה בראשי וזו לשונה: ידוע היטב כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, אך במקרה שלפנינו מדובר בתופעת…

המלכה: תופעה?!

הצייצן המלכותי: …טבע מופלאה, כולה אומרת רוך אך גם חוזקה, משליכה את מרותה על כל איש ואישה, עד כי יהללוה כולם במקהלה.

המלכה: אני משליכה את מרותי?

הצייצן המלכותי: בקטע טוב.

המלכה: [למלך] אני משליכה את מרותי?!

מלך: [נרתע] לא, חלילה, אף פעם לא השלכת שום…

המזכיר הצבאי: מלכתי, אם יורשה לי לדבר בזכותו…

המלכה: לא יורשה!

הצייצן המלכותי: באמת שרציתי…

המלכה: להלבין את פניי ברבים [למזכיר הצבאי] הצייצן הפך למטרד ביטחוני ממעלה ראשונה, גרוע יותר מכל צבאות האויב יחדיו. שפוט אותו בעוון בגידה, על האדמה הקדושה כף רגלו לא תדרך.

המזכיר הצבאי: כן, גבירתי [שולף אקדח]

המזכיר המדיני: רגע, גבירתי, אם יורשה לי להעיר הערה.

המלכה: נניח שיורשה.

המזכיר המדיני: גם אם שגה הצייצן בשגגה…

המלכה: בשגגה או לא בשגגה, הוא שגה שגיאה גדולה.

המזכיר המדיני: מחלי לו על מילותיו הנפסדות. כשתגיע שעת האמת להשתלט על הכתר, זה שמגיע לך בזכות ולא בחסד, נצטרך את לשונו הזריזה כדי לשכנע את נתיני הממלכה שאת הדבר הכי טוב שקרה להם מאז שבעת ימי בריאה.

המלך: יש משהו בדבריו.

המזכיר המדיני: וממך אדוני אבקש בכל לשון של בקשה, אל תזכיר לנתינים ולו ברמז מה קרה בממלכה שהותרנו מאחור.

המלך: אבל הם צריכים לדעת ש…

כולם חוץ מהמלך: [בצעקה] לא!!!

המלך: אוקיי, אז לא.

המזכיר הצבאי: עצרו הכל! מישהו מתקרב.

המזכיר המדיני: נדמה לי שזהו נתין מהממלכה החדשה. גש, הבא אותו הלום, בוא נראה את פניו אורות כשאנחנו מבשרים לו שהגענו לשחרר אותו מעול הבחירות.

תמונה שנייה: הפגישה עם האזרח

המזכיר הצבאי: נתין, השתחווה בפני המלך.

אזרח: מה… מי אתם?

המזכיר הצבאי: אנחנו שואלים פה את השאלות!

המזכיר המדיני: [לאזרח] סלח למזכיר הצבאי, את נימוסיו הוא למד בשדות הקרב. במקום לחלות את פניהם של אנשים, הוא ישר תוקף אותם. טעינו גם אנחנו שלא הצגנו עצמנו תחילה, אנא קבל זאת במחילה.

אזרח: בסדר, אבל למה אתה מדבר בחרוזים?

המזכיר המדיני: כי כך אנחנו מראים שאנו נעלים על הבלי החיים.

הצייצן המלכותי: הוא מתכוון לומר שכך הנתינים יודעים שהם בידיים טובות, שהחיים עצמם שמורים מכל משמר אצלנו במרתפים.

אזרח: אבל החיים שלי די טובים, תודה [פונה ללכת]

המזכיר הצבאי: לא חבל שתמות במלחמה?

אזרח: [נעצר] סליחה?

הצייצן המלכותי: מה שהוא רצה להגיד זה שחבל שלא תהיו מוכנים למתקפת פולשים. אתה רואה את המלך פה, רכוב על הפיל? הוא עצר בגופו שלוש מתקפות, אפילו שזה עלה לו במחיר כבד. אל תשאל איזה מחיר… [האזרח לא שואל] לא, אל תשאל איזה מחיר נורא, באמת, אתה לא רוצה לדעת…

אזרח: טוב, אז מה המחיר?

המלך: את אחי יקירי איבדתי בקרב. הוא צעק "קדימה הסתער" ונהרג מכדור תועה.

המזכיר הצבאי: סיפור קשה.

המזכיר המדיני: איום ונורא.

המלך: על ערש דווי הוא אמר לי, "חבּיבּי, יהיה אשר יהיה, אמור לנתינים שהכל היה שווה. צווה עליהם שימליכו אותך למלכם והזכר תדיר את גבורתי". ואז הוא עצם את עיניו…

המזכיר המדיני: אני תמיד דומע בקטע הזה.

המלך: …וראיתי את נשמתו פורחת. רגע לפני שדאתה מעלה מעלה הנשמה אמרה "אל תניח לרסן השלטון לעולם, אחרת ארדוף אותך מהעולם הבא".

המזכיר הצבאי: עד היום אנחנו מלמדים בגני הילדים ובבתי הספר את מורשת הקרב שלו. איזה לוחם הוא היה, עשוי ללא חת.

המלכה: וגם גבר נורא נאה, בל נשכח.

המלך: טוב, דיברנו עליו מספיק, עכשיו זמן מעשים. נתין, הראה לנו את הדרך לארצך, בואו נלך להציל את המסכנים.

אזרח: אבל אני באמת לא חושב שאנחנו…

המזכיר הצבאי: [שולף אקדח] קדימה צעד! שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל…

תמונה שלישית: בשערי הארץ המובטחת

מגיעים לשערי הארץ המובטחת. זקיף עומד בכניסה.

זקיף: עצרו! יש לכם אישור כניסה?

המזכיר המדיני: זה בסדר, אנחנו בדרך לארמון.

זקיף: אין כניסה סתם כך. צריך אישורים והזמנה חתומה.

אזרח: הם אומרים שהם באו להשתלט…

המזכיר הצבאי: [מכה בו מאחור] שתוק!

המזכיר המדיני: להשתלט על חוסר הצדק המשווע שפשה בממלכה.

זקיף: החוק הוא פשוט: יש אישור – נכנסים, אין אישור – מתחפפים.

המזכיר הצבאי: בוא אני אראה לך מה זה אישור… [מתחיל לשלוף את האקדח. המזכיר המדיני ממהר לקראתו]

המזכיר המדיני: אין צורך בזה. [לזקיף] זה מחמם את הלב לראות חייל ממלא את פקודתו ללא שאלות ותהיות, אך בטוחני שאחרי שתבין כי האיש שבאפיריון הוא מנהיג מסדר גודל אחר, על-זמני ואל-אנושי, תפתח לא רק את שערי הארמון, אלא גם את שערי ליבך. הרשה לי להציג בפניך את בן האלים שכל בני התמותה נושאים אליו עיניים מעריצות, המצביא שכיבושיו עוד יילמדו בגני הילדים, המדינאי שמנהיגי העולם עולים אליו לרגל רק כדי לשמוע את אוושת כנפי ההיסטוריה, קבל את המלך חבּיבּי הראשון [המלך יורד מן האפיריון, מסתכל סביבו במיאוס לא מוסתר אבל עוטה על פניו ארשת מתנחמדת ברגע שהוא פונה אל הזקיף].

המלך: בוקר טוב. [הצייצן לוחש משהו באוזנו] ערב טוב. אני תמיד שמח לפגוש מישהו בעל רקע קרבי, זה אומר שיש לנו הרבה במשותף. [הזקיף שותק] תגיד לי, כמה אתה מרוויח בחודש?

זקיף: אם אתה חושב שתוכל לשחד אותי…

המלך: חס וחלילה! שוחד? לא יעלה על דעתי! מאז ומתמיד דגלתי בטוהר המידות ובשלטון נקי כפיים. צייצן, ספר להם מה קרה לקודמך בתפקיד.

הצייצן: הוא ניסה למכור ציוצים עבור אחד השרים.

המלך: והיום הוא?

הצייצן: מאכל לעורבים.

המלך: אני מאמין בשוויון בפני החוק ובדין אחד לכולם. אצלי הזקיפים הם שווי ערך לכל אחד אחר, ובגלל זה התעניינתי בהכנסתך, שוודאי אינה תואמת את רמתך האישית. זה בסדר אם ברצונך לשמור זאת לעצמך, גם אני מאמין בקניין אישי ובזכות השתיקה. אמור לי, כמה זמן אתה כבר עומד פה?

הזקיף: כמה שעות טובות.

המלך: מעניין, אני לא שומע את הצעדים של המחליף שלך. הוא בטח מבלה עכשיו עם בחורה צעירה, מספר לה סיפורי גבורה…

הזקיף: ממציא סיפורי גבורה, אתה מתכוון.

המלך: נו, אתה רואה שיש לנו הרבה במשותף? שנינו הקרבנו את עצמנו למען המדינה בזמן שאחרים תקעו איזו מזכירה [הזקיף מביט אחורה, עצבני] ועכשיו הוא תוקע אותך. למה שלא תדבר על זה עם המלך שלך?

הזקיף: הוא לא…

המלך: הוא לא מבין, אני יודע. כל מה שהשמן הזה עושה הוא לשבת על התחת שלו ולחלק פקודות, בזמן שאתה קופא פה מקור [הצייצן שוב לוחש לו משהו] מתייבש מחום. הוא כבר שכח מה זה להיות מלך של כולם.

הזקיף: כדאי שאשתוק עכשיו. אם יגלו שלא הגנתי על כבודו של המלך…

המלך: ומי יגן על הכבוד שלך? כל החיים אתה רגיל לציית, לומר הן, לספוג השפלות, להרכין את הראש, בזמן שהאחרים מטפסים על גבך הכפוף וקוטפים את מנעמי החיים. הגיע הזמן לומר די! להיות זה שמטפס במקום להיות מטופס, שרומס במקום להירמס, שמזיין במקום מזוין, ש…

זקיף: תיכנסו. [זז הצידה] אבל אל תשכח אותי כשתהיה השליט, אה? אני רוצה להיות אחראי משמר, ומשכורת כפולה, לא כפולה, משולשת! וגם לבחור את הבחורה הכי…

אזרח: אל תעשה את זה!

המזכיר הצבאי תוקע בו כדור ומשליך את גופתו הצידה. הפמליה עושה את דרכה פנימה, חולפת על פני הזקיף מבלי להתייחס אליו כלל.

תמונה רביעית: ההשתלטות

בתוך ארמון המלוכה. המזכיר הצבאי עומד מעל המלך הישן, שנמצא כנוע על ברכיו. מסביב גופות של בני משפחתו של המלך הכנוע וכמה משריו. חיל המשמר, שאמור היה להגן על המלך מפני פולשים, ניצב בבירור לצד המלך החדש ופמלייתו.

המזכיר הצבאי: [למלך חבּיבּי] מילה אחת שלך והוא מצטרף לאשתו ולילדים שלו.

המלך הכנוע: [מתחנן] בבקשה לא, אני אתן לכם כל מה…

המזכיר הצבאי: [מהדק את האחיזה] שתוק!

המלך: זה בסדר, תן לו להשלים את המשפט. אנחנו הרי אורחים בארמון שלו. כרגע.

המלך הכנוע: תקבלו את כל הזהב ואת כל המסים שאני גובה מהאזרחים ואת כל הנשים [מביט לעבר הצייצן] והגברים, אם זה הקטע שלכם…

הצייצן: גברים?! אני סטרייט מאוד. הלוואי עליך לצאת עם חצי מהדוגמניות שיצאתי איתן.

המלך: אין צורך להתרגש, אנחנו לא חיים בימי הביניים, וחוץ מזה גם אני תוהה לגביך לפעמים [פונה למלך הישן] תן לי לשאול אותך שאלה: אם גם ככה אני אקבל את כל המיסים והנשים…

המלכה: איזה נשים?!

המלך: זה לא בשבילי, יפתי. זו תשורה לחיילים הנאמנים. אני זקוק לריחו של פרח אחד בלבד כל חיי.

המלכה: ידעת לדחוף את האף שלך טוב מאוד גם לפרחים אחרים.

המלך: אבל אף אחת מהן היא לא שושנת פרא כמוך.

המלכה: קשקשן.

המלך: דבורה עוקצנית שלי.

המלכה: לפני שנייה הייתי פרח.

המלך: את עולם ומלואו: גם הפרח וגם הדבורה, גם המכתש וגם העלי, גם המוץ וגם התבן.

המלכה: המילים שלך לא מספיקות. אתה יודע מה ירצה אותי, נכון?

המלך: יקירה, אנחנו באמצע השתלטות על השלטון.

המלכה: שאזכיר לך מה כתוב בחוזה? חובה על המלך לרצות את אשתו בכל מקום וזמן שיידרש, בין אם בעתות שלום או בעתות מלחמה, בין אם בעת משחק כדורגל או בעת ערב צדקה לילדים חולים. קדימה, תפעיל את הלשון.

המלך ניגש בלית ברירה אל המלכה, נעמד מאחוריה וכורע על ברכיו. הוא מרים את שולי שמלתה ונבלע תחתיה.

המלכה: עם כל הלשון, חבּיבּי, אל תעצור. שירת בסיירת, אתה בוודאי יודע להתמודד עם מעצור.

המזכיר המדיני: [אחרי שהות, מכחכח בגרונו] אדוני, אם תוכל רק להחליט מה לעשות עם המלך הישן.

המלך: [מוציא את ראשו מתחת לשמלה] כן, נכון. [ נעמד וניגש למלך הכנוע] מה כבר תוכל לתת לי מעבר לכל המסים וההטבות להם אזכה מתוקף תפקידי כמלך החדש?

המלך הכנוע: אוכל לגלות לך כיצד להחזיק את מוסרות השלטון לנצח.

המלך: [צוחק] אני רואה כמה טוב הצלחת.

המלך הכנוע: אחשוף בפניך כיצד גרמתי להמונים להעריץ אותי.

המלך: בוא נראה: ראשית עליי להבטיח להם שאני האביר על הסוס הלבן שבא להושיע אותם מחייהם הקטנים וחסרי המשמעות, אחר כך אצטרך לשסות אותם באליטות שנישלו אותם ממה שמגיע להם, ולבסוף עליי להזהיר מפני איומים חיצוניים ופנימיים שרק אני יכול להם. עשיתי את זה נכון?

המלך הכנוע: [מגמגם] זה… לא… כן… בערך….

המלך: ניסית ללמד אותי את השיטה הרשומה על שמי? אני הרי כתבתי את "מקום נצחי תחת השמש: מדריך חבּיבּי להשתלטות על השלטון".

המלך הכנוע: כן, אבל…

המלך מסמן בראשו למזכיר הצבאי, שיורה כדור בעורפו של המלך הישן.

המלכה: סיימנו עם המשחקים? כי אני ממש לא גמרתי.

המלך חוזר למקומו מתחת לשולי שמלתה של המלכה. היא נאנחת בעונג.

תמונה חמישית: יורש העצר

אידיליה עצלה שוררת בארמון המלוכה. המלך והמלכה יושבים משועממים על כיסאות המלכות. לפתע נכנס בריצה הצייצן המלכותי.

הצייצן: [חסר נשימה] אדוני המלך…

המלך: [נושא מבט בקושי] מה קרה?

הצייצן: [עדיין חסר אוויר] יש הפ… יש הפ…

המלך: אמור כבר, מה יש? הפוגה? הפקדה?

הצייצן: יש הפגנה.

כל הנוכחים בארמון מזדקפים.

המלך: הפגנה?

הצייצן: מאות אנשים מחוץ לארמון קוראים להעמיד אותך לדין.

המלך: אותי? לדין? חצופים! רק אני מחליט את מי מעמידים לדין, ובפעם האחרונה שבדקתי, אני צח כשלג שבתולה פוסעת בו עם שמלה לבנה ותחתוני משי אדומים.

הצייצן: הם צועקים "חבּיבּי מושחת, חבּיבּי גנב" ואפילו, רחמנא לצלן, קוראים לעבר המלכה "עושקת הציבור יכולה לנשק לי בתחת".

המלכה: היו מתים! לא, באמת, הם היו צריכים להיות מתים ברגע שהעזו לעלות את המחשבה הזאת על דל מוחם הרופס. שר הצבא, העמד אותם אל הקיר!

המזכיר הצבאי: [לצייצן] כמה אמרת שיש שם?

הצייצן: מאות, אולי אלפים. לא הצלחתי לספור כי הייתי עסוק בבריחה מחמת זעמם.

המזכיר הצבאי: אם זה מאות אני אצטרך רק כמה אקדחים ורובים. אם זה אלפים אצטרך גם תותחים רושפי אש.

הצייצן: אני לא יודע בדיוק…

המזכיר הצבאי: אני לא אקח סיכון. אירה בליסטראות של אש גם אם הם בודדים. זה עדיין יהיה מחזה יפה. לא כמו אלפים בוערים, ועדיין…

המלך: חכה רגע עם הבליסטראות. אני רוצה לשמוע מה יש ליורש העצר להגיד. הוא זה שמחובר אל העם והוא זה שיידע כיצד להשקיט את רוח המרד המפעמת בהם שלא לצורך. [קורא החוצה] נסיך!

נכנס יורש העצר. גבוה, רזה, חיוור, מלא בעצמו.

יורש העצר: כן, אבא?

המלך: הצייצן המלכותי דיווח על המונים שצובאים על הטירה ודורשים את הדחת משפחת המלוכה.

יורש העצר: שיצעקו להם כמה שהם רוצים.

המלך: ומה אם הם יסחפו אחריהם עוד אחרים?

יורש העצר: העם איתנו. הם יודעים שבלעדינו הממלכה תושמד בן לילה.

המלכה: ילד חכם. שתי טיפות מים אמא שלו.

המלך: אלה בטח המלכים מהממלכות האחרות שבוחשים בעניינים לא להם.

יורש העצר: נכריז עליהם מלחמה!

המלכה: כן, מלחמה!

המזכיר המדיני: מדובר בעשרות ממלכות, אנחנו נובס.

המזכיר הצבאי: פחדן!

המזכיר המדיני: לתקוף כך, ללא קאזוס בלי מובהק.

יורש העצר: הם הביאו זאת על עצמם כשביקשו להחליף בדרכי מרמה שלטון נבחר.

המלך: גייסו את כל העם למלחמה!

יורש העצר: הוקיעו את כל המפגינים כבוגדים והשליכו אותם לכלא.

המזכיר הצבאי: [מאוכזב] רק לכלא?

יורש העצר: כך נוכל לקיים משפטי ראווה בתום המלחמה.

המלכה: גאון שלי. הגנים שלי עשו לו רק טוב.

יורש העצר: [לצייצן] בוא, נלך להתייחד… כלומר, לצייץ. ההמונים זקוקים עכשיו יותר מתמיד לקריאות העידוד שלנו. עליהם לדעת שלא לחינם הם משלמים בחייהם בשעה שאנו מוגנים [שניהם יוצאים].

המלכה: [למלך, בנימה פתיינית] אתה יודע עד כמה מלחמה מחרמנת אותי, נכון?

המלך: למענך אבעיר את העולם. אהפוך אותו לחור שחור.

המלכה: בוא תתחיל מחור אחד קטן לפני שאתה הולך בגדולות.

המלכה מסובבת את אחוריה כלפי המלך. הוא ניגש אליה ונעלם מתחת לשמלתה. ברקע נשמעים פיצוצים וזעקות. המלכה מתענגת. הסוף.

שונות

"שמשהו יקרה", יאיר אגמון – ביקורת ספר

יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה אמיץ.
יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה פחדן.

לא, זו לא שאלה במבחן הפסיכומטרי בה צריך ליישב סתירה לוגית. אין צורך לענות מה נכון בהכרח – האם יאיר אגמון הוא אמיץ או פחדן או גם וגם או לא זה ולא זה. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא: מדוע מספר סיפורים מוכשר ששם את הלב שלו בין הדפים לא סומך את ידו על ראשי דמויותיו ואומר להן: לכו, ספרו את הסיפור שלכן מבלי שאצטרך לשרבב את ראשי מבין השורות כמו אמא דאגנית שגם כאשר בנה בגר היא מתפרצת אל חדרו עם מגש עמוס עוגיות בשעה שהוא מבקש להתייחד עם החברה החדשה אבל הרוק מתלעלע בגרונו וכפות ידיו מזיעות מהתרגשות וחלציו בוערים והוא אומר "אמא, ביקשתי ממך אלף פעם לא להיכנס בלי רשות" והיא עונה "נו, אני לא מאמינה שאני כבר כל כך זקנה שאני צריכה לדפוק בדלת של החדר של הבן שלי לפני שאני נכנסת. רק אתמול עוד החלפתי לו חיתולים".

השיטה הזאת, של להכניס את עצמו ואת חייו האמיתיים (או "אמיתיים") עבדה מצוין ב"יאיר ויהונתן", ספרו הקודם של אגמון, שחקר באופן שנון את היחס בין המבדה הספרותי ובין העולם שמחוץ למילים. במקרה של הספר החדש זה רק גרם לי לרצות לצעוק במהלך הקריאה: "יאיר, תן לדמויות שלך להתרגש ולהזיע וללעלע ולטעות ולגמור תוך חמש שניות ולהתנצל ולהיות נבוכים ואבודים וגלמודים, גם מבלי שתתפרץ להם לחדר".

***

הרבה כמיהה יש ב"שמשהו יקרה". כמיהה לשינוי, לריגוש, לרגש, למשמעות. כולם כמהים כל הזמן, אבל אגמון מקפיד להזכיר לנו יותר מפעם אחת שהכל הבל הבלים, כפי שאבחן קהלת. הכמיהה לא רק שנותרת בלי מסופקת, אלא אף עוברת "מוות בקונפורמיזם" – הדמויות, שבסך הכל רצו להרגיש משהו, לשנות קצת את ההוויה שהותוותה להם מגיל אפס ושתלווה אותם עד יום מותם, נשאבות בחזרה אל אמצע התלם רק כי "ככה צריך". וזה, אם תשאלו אותי, מסר הרבה יותר מייאש מהמסר הפסימי של שלמה המלך. כי עם חוסר משמעות אפשר עוד איכשהו לחיות ואפילו לנסות לשאוב סיפוק מפעולות קטנות של התנגדות לסדר הקיים, אבל ההישאבות לתוך חיים של בינוניות – הו, זו כבר צרה הרבה יותר גדולה. הנרי דיוויד ת'ורו כתב שרוב הגברים מנהלים חיים של ייאוש שקט, אבל התמונה שמציג בפנינו אגמון אפילו מייאשת יותר, כי הוא מראה שגם הניסיונות לשינוי סופם להסתיים באותה הנקודה: ביונדאי + שלושה ילדים + עבודה די סתמית + משכנתה + פנטזיות על הבת של השכן. ממש למות באוהלה של בורגנות. פחד אלוהים.

הסיפורים של אגמון פוסעים במשעולי הישראליאנה וחושפים את פניה השונות. חשוב לכתוב על הפנים השונות האלה של הישראליות הממוצעת, נטולת הדרמות לכאורה, שלא מספיק באות לידי ביטוי בספרות בת זמננו. אני יכול לחשוב על "משוחרר" של יונתן פיין ו"קופי ופייסט" של יואב רוזן, שביקשו גם הם להראות לא רק את הלבטים והשאיפות של הבורגנות הישראלית, או של כאלה העומדים לבוא בשעריה, אלא גם את חוסר היכולת לחוות אמפתיה בסיסית בחסות הישראליות הדביקה (ספרו של רוזן הוא פצצת דיכאון בהקשר הזה). אבל לשלושת הספרים הללו יש עוד מכנה משותף, פחות חיובי: חוסר היכולת של הדמויות לחוות קשר משמעותי בינן ובין עצמן מונע גם מהקוראים להיקשר אליהן.

במקרה של "שמשהו יקרה", גם פיתוח הדמויות לוקה בחסר. ניקח לדוגמה את הסיפור הראשון, "ומותר לאהוב", הגרסה התורנית של הר ברוקבק. זה לא שהייתי צריך לדעת מי הם ההורים והחברים של חמי והרב יואל ומה עבר עליהם בילדותם. להפך, דווקא החסכנות הזאת בתיאור העולם הסובב אותם משרתת היטב את הבערה הפנימית שבוערת בשתי הדמויות הנאהבות והנעימות, אבל כשסיימתי לקרוא את הסיפור ידעתי מעט מאוד, מעט מדי, על שניהם. שתי הדמויות כמעט נמסכו זו לתוך זו, אבל לא באופן מיטבי כמו שאמור לקרות בסיפור על שתי נפשות שמחפשות אהבה אך לעולם לא יוכלו לממשש זו בזרועות זו. פיתוח העולם הנפשי של הדמויות הראשיות, על כל הלבטים והפחדים והאהבות והשנאות והכמיהות שלהם, היה תורם לקשר הנפשי בין הדמויות לבין עצמן, וכן בין הקוראים לבינן.

***

קראתי פעם ראיון עם אגמון שבו טען כי הוא לא אוהב את הסיפורים של אליס מונרו, אבל כן אוהב את הכתיבה של מישל וולבק. חבל, אימוץ הטון ה"מונורי" – לעומת הטון "וולבקי" הקר וחסר הרחמים – היה עושה חסד עם הסיפורים. הסופרת הקנדית היא אלופת העולם בתיאור חיים של החמצות קטנות. הדרמה אצלה מינורית לכאורה, אבל זה רק בגלל שהיא יודעת שהחיים רצופים משברים קטנים, ואהבות קטנות שמתו, וילדים שנאהבו, ורצון, לרוב לא ממומש, לשבור את כל הכלים ולממש את החיים כפי שקראנו עליהם בספרים וכפי שראינו בסרטים. אבל היא עושה את זה מבלי להכניס את התהיות וההתלבטויות שלה לתוך הסיפור. היא נותנת לדמויות שלה ללכת לבד; הן לא צריכות שהיא תחזיק להן את היד בזמן שהן לשגות את שגיאותיהן ולומדות על בשרן את תלאובות העולם הזה.

אבל חשוב לציין את הנימוחות של הסיפורים, את הקריאה השוטפת שהספר מספק. בימים בהם אנשים רק יודעים ללהג על סדרת הכלום התורנית, כשצעירים לא יודעים שהספרות בועטת בתחת לכל הסדרות בכל מה שנוגע ליכולת לספר סיפור שחודר לך לתוך המוח והנשמה והקרביים והטחול, ולא רק נכנס מעין אחת ויוצא מהשנייה, חשוב שיהיו גם סיפורים שאנשים יוכלו לקרוא ולהגיד "ואללה, תפס אותי הסיפור הזה". בימינו זה לא דבר של מה בכך.

גם היכולת לספר סיפור סוחף לא תמיד זוכה להערכה הראויה לה. דרושים לא מעט ידע ואינטואיציה על מנת לקחת את הקורא בידו ולהוליכו בנתיבי העלילה. הבעיה מתחילה כשמספרי הסיפורים מסתפקים בעלילה בלבד, טובה ככל שתהיה. הכתיבה של אגמון היא כתיבה תסריטאית כמעט, מכילה פעולות ודיאלוגים ומחשבות מדוברות ועלילה לינארית ברורה ופריכה. בכך הוא נמנע כמעט מדימויים וממורכבות ספרותית של ממש, כזו שגורמת לך ללכת לאיבוד בין המילים עד שאתה מצליח להרכיב באמצעותן עולם שלם, על כל הנסתר והמשונה והנשגב ומעורר המחשבה והבלתי מובן עד הסוף שבו. כשהוא כן נדרש למטפורות, הוא טורח להסביר אותן לקורא; כך עם האימפוטנציה של אפי או ההתרחקות של אליק מהחברה ומהמדינה. חבל שהוא לא נותן קצת יותר קרדיט לקורא, גם אם הוא מתייחס לכל "גילוי הטריק" בקריצה ועם הומור עצמי.

***

כתבתי כבר שאהבתי מאוד את "יאיר ויהונתן". היה בו כוח חיות מתפרץ, לא מתנצל, שגרם לי לצאת אחר כך אל העולם ולרצות לשנות משהו, להזיז במעט את המחט שהחיים כפו עליה את קיפאונה. גם בספר החדש כוח החיות הזה נמצא, אבל הוא מעומעם, קבור תחת שכבות של סיפור.

ועדיין, אתה יוצא אל העולם אחרי שקראת את אחד הסיפורים ב"שמשהו יקרה" ואתה רוצה לעשות משהו שלא חשבת שתעשה בגלל מה שהאחרים יחשבו ומי אני שאבגוד בדרך בה הם תופסים אותי ומכתיבים את כל מהלכי החיים, גדולים וקטנים כאחד. ואתה גם פחות מתבייש לקרוא כל מיני כתבות קיקיונית ב"מעריב TMI", רק בגלל שהתפתית ללחוץ על הקישור בפייסבוק שטען "דרמה בחייו הרומנטיים של גידי גוב. לכל הפרטים", וכשנכנסת לכתבה היה כתוב שתם הרומן המבטיח בין גידי גוב לרונית רביץ-בוס, נערת התסריט מהוליווד. וה"עיתונאית" ליאורה גולדנברג-שטרן, שמתפרנסת מלחטט לאנשים בחיים ולהתקשר אליהם ולשאול אותם שאלות על הפרטים הכי אינטימיים בחיים שלהם כי אין בושה, שאלה את גוב "גידי, תם השרב הגדול?", והוא ענה לה "יקירתי, אני ממש לא מדבר על הדברים האלה, אני מאחל לך ערב קסום", וליאורה השיבה "קסום זו מילה דוחה. אפשר ברכה אחרת?", וגוב ענה "תעשי לך טוסט נחמד". והנה, גם אני עשיתי מעשה אגמון וכתבתי על פכים קטנטנים מחיי, כאלה שברגיל הייתי מתבייש בהם ומסתיר אותם, וניסיתי למצוא משמעות גם ברגעים האלה, הפרוזאיים עד כדי מחנק, ואולי מצאתי ואולי לא, אבל לפחות חיפשתי ורק מעצם החיפוש הצלחתי לאחוז בבדל זנבה של איזו משמעות חמקמקה שעד עכשיו לא ברורה לי עד תום.

אז למה יאיר אגמון הוא גם אמיץ וגם פחדן? כי הוא לא מפחד להסתכל ללבן בעיניים של העולם שסביבו, אבל הוא כן מפחד להתחיל לכתוב ספרות ולא רק סיפורים. אבל יש לי אמונה שבספר הבא שלו זה יקרה.