שירה

ר ס י ס י ם

יֵשׁ רְגָעִים בָּהֶם מַחְשַׁבְתֵּךְ
מְעֻרְפֶּלֶת
עוֹמֶמֶת
מִתְ פַּזֶּ רֶ ת
רַק רָצוֹן אֶחָד מְנַקֵּר בְּךָ
לְהִבָּלַע בָּעַרְפִלִּים
לְהֵעָלֵם בֵּין דִּמְדּוּמִים
לְהִתְנַפֵּץ לִ רְ סִ י סִ י ם
אֵין גּוּף
וְאֵין מִלִּים
רַק תְּהוֹם מַחְשַׁכִּים
.
.
.
.
הֵרָגַע
עָצוּם אֶת עֵינֶיךָ
קְחִי נְשִׁימָה עֲמֻקָּה
הַחֲלָקִים יֵאָסְפוּ
שֶׁבֶר
שֶׁבֶר
עַד הַהִתְנַפְּצוּת הַבָּאָה

ביקורת תיאטרון

הבא אחריו – ביקורת הצגה

את דוד המלך אנחנו זוכרים בעיקר בתור מנהיג דגול שניצח את גולית ואיחד את ישראל ויהודה, אך מי שקורא את שני הפרקים הראשונים בספר מלכים א' נחשף לעוד צדדים, אלו שההיסטוריוגרפיה נוטה להשכיח, כמו אחרית ימיו והמאבק על הכתר בין הבנים אדוניה ושלמה.

המחזה "הבא אחריו", שכתבה שחר פנקס בהתבסס על אותם שני פרקים, מתמקד בימיו האחרונים של דוד, איש זקן ועייף שמשוכנע כי הוא עדיין כשיר להנהיג, ואת מסכת התככים בה מעורבים לא רק הבנים, אלא גם נתן הנביא, בת שבע ושר הצבא, יואב בן-צרויה.

זו אינה הפעם הראשונה בה יוצרים עוסקים במסכת האירועים הספציפית הזאת. המחזה "כתר בראש" של יעקב שבתאי והספר "אלוהים יודע" של ג'וזף הלר האירו, כל אחד בדרכו, את הפרק המסיים בסיפור חייו של דוד, והיה זה מעניין לראות האם וכיצד "הבא אחריו" מטפלת בסיפור בדרך מקורית.

המחזה נפתח בנאום משודר שנושא דוד המלך (נתן דטנר). הוא מכריז כי פניו למלחמה עם הפלשתים לאחר שאלה חיסלו 31 לוחמים "משלנו". כשהמצלמות נכבות מסתבר כי הוא בכלל מקדם שיחות שלום עם האויב, אך השמיע בפני העם אתה מה שהוא רוצה לשמוע (או מה שהוא חושב שהעם רוצה לשמוע). כך, בקריצה ברורה להווה, משורטט עמוד השדרה של המחזה: סיפור תנכ"י שמהדהד במודע לא מעט מן הרעות החולות שמאפיינות את הפוליטיקה בישראל מודל 2019. אולי אין לנו יותר מלכים, וקרב הירושה לא מתחולל בין הצאצאים הביולוגיים, אבל כן יש רמייה, ותככים, ומאבקי כוח, ופופוליזם, והתעלמות מהצרכים האמיתיים של האזרח הקטן.

אחד האלמנטים המוצלחים בהם השתמשה הבמאית, שיר גולדברג, הוא עירוב חינני בין עבר והווה: על אף שמדובר בתקופה קדומה, את הנאום נושא דוד אל מול המצלמות, כשפניו מוקרנות על מסך גדול. גם התפאורה, התלבושות והרקוויזיטים מעוצבים באופן הזה: דוד לובש חליפה, כאילו היה פוליטיקאי בן ימינו, אך עם זאת הוא עוטה כתר על ראשו; בנו אדוניה (תום אבני) לבוש באופן גנדרני, גופו מלא קעקועים, ובשלב מתקדם יותר במחזה הוא גם משתמש במכשיר הקלטה כדי להפיל בפח את יואב בן צרויה (יונתן צ'רצ'י). מה שעלול היה ליצור דיסוננס עובד היטב ועוזר להשרות תחושה אל-זמנית ועל-זמנית. אם יש לי טענה כלפי התפאורה, זה הניסיון לשוות לה מראה באווירת "משחקי הכס". דלות האמצעים של התיאטרון אל מול כוחה הוויזואלי של הטלוויזיה רק מאיר באור מגוחך כל ניסיון להתחרות על עינו של הצופה. באופן אירוני, אחת הנורות בנברשת בהצגה בה נכחתי הייתה שרופה, כנראה כמטפורה לדלות האמצעים בתיאטרון הישראלי אל מול הררי הכסף של HBO.

חוסר איזון בין דרמה לקומדיה

החולשה הגדולה ביותר של "הבא אחריו" היא המחזה. הוא אמנם שנון ומהנה ויש בו כמה רפליקות ונאומים מוצלחים שגורמים לקהל השמאלני ברובו – כך אני מנחש – לצחוק ולהתמוגג משביעות רצון עצמית (במיוחד זכור הנאום האנטי-מלחמתי שנושאת אבישג השונמית, בגילומה של ענבר דנון), אבל הוא לא מצליח להיות יותר ממחזה סאטירי בעל משקל סגולי די נמוך שלא מבדל עצמו מספיק מ"כתר בראש" של שבתאי, שגם עליו נאמר כי נכתב על מנהיג שסירב לוותר על כסאו, במקרה הזה דוד בן גוריון.

כפי שאני רואה את זה, הסיפור של דוד מגלם בתוכו כמה דרמות גדולות שנסובות סביב נושא הגבריות. כשגבר חזק, שרגיל שכולם עושים כדבריו, מגלה כי דווקא גופו בוגד בו – ואותו אי אפשר להוציא להורג באשמת בגידה כפי שנעשה לאבשלום, בנו של דוד – שם עיקר הדרמה. במקום לתת ביטוי כואב ומוחשי לתחושות ולמחשבות של דוד, אנחנו מקבלים גבר מבוגר שמתלונן פה ושם על מיחושים ומסרב להחליט מי יחליף אותו על כסא המלכות. איפה זה ואיפה תועפות התסכול שמסתתרות מתחת למשפט כמו "וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ".

נתן דטנר הוא שחקן נהדר שיכול לשלב בין דרמה לקומדיה, אבל הטקסט שהושם בפיו מאלץ אותו לפנות בעיקר לכיוון הקומי ולא להביע את נהמת לבו המזדקן. חוסר האיזון בין קומדיה לדרמה מאפיין לא רק את דמותו של דוד, אלא את המחזה כולו, שמחלץ מהקהל הרבה יותר רגעי צחוק מאשר רגעים של נשימה נעתקת. אין ברמה העקרונית שום פסול בכך, כמובן, אבל זה בדיוק מה שתוקע את המחזה ברמת הסאטירה הפשוטה, במקום להיות מחזה דרמטי בעל אלמנטים סאטיריים.

תום אבני בתצוגת משחק נפלאה, וזאת בדיוק הבעיה

הדוגמה הטובה ביותר לפוקוס השגוי היא דמותו של אדוניה, שתופסת מקום מרכזי מדי וגונבת את ההצגה, תרתי משמע. תום אבני מפליא להציג דמות נכלולית ותאבת שררה, כשמתחת לגינוני הגנדרנות והנכלוליות מסתתר ילד שרק מבקש את אהבתו של אביו. הבעיה נעוצה בכך שאדוניה לא אמור להיות דמות כה ראשית. אין לו באמת קונפליקט, והוא חותר באופן עיקש רק לדבר אחד: לכוח. 

הקונפליקט בהצגה היה צריך זה של דוד, שנאבק בין הצורך להוכיח שהוא עדיין רלוונטי לבין הקולות – הפנימיים והחיצוניים – שאומרים לו שהוא זקן ושהגיעה העת לפרוש. יש רק רגע כזה בשיחה עם בת שבע (אדווה עדני), אבל זה נגמר מהר מאוד ובלי להותיר חותם. לחילופין, היה ניתן לשים במוקד את שלמה, שהמלוכה כמו נכפתה עליו. אורן כהן, שמגלם את שלמה, הוא שחקן מוכשר, אבל הטקסט שניתן לו לא משאיר לו יותר מדי להבעת קשת של רגשות: הוא לרוב נראה אבוד ולא החלטי.

לסיכום, יש "בהבא אחריו" לא מעט דברים טובים: משחק מצוין, רפליקות שנונות ועירוב מעניין בין עבר והווה. עם זאת, חולשת המחזה לא מאפשרת לשלם להיות גדול מסך חלקיו, וחבל.

שורות אלה נכתבו בזמן שהיועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה בעבירת שוחד, וזה האחרון תקף את מערכת המשפט ונאחז בקרנות המזבח, מסרב בכל תוקף לפרוש מתפקידו, משוכנע כי הוא היחיד שראוי להנהיג את העם. את הדרמה הזו, שהיא חיינו, כנראה שאף אחד לא יכול לכתוב טוב יותר.

"הבא אחריו", תיאטרון באר שבע. מחזה: שחר פנקס. בימוי: שיר גולדברג.תאורה: זיו וולושין. תפאורה: אולה שבצוב. תלבושות: נטשה טוכמן. מוזיקה: דניאל סלומון. משחק: נתן דטנר, אדוה עדני, ענבר דנון, יונתן צ'רצ'י, רון ביטרמן, מולי שולמן, אורן כהן, תום אבני, איתי צ'מה.

 

דברים שאני יודעת – ביקורת הצגה

הצד העצוב של החיים·שונות

אין גשם

אין גשם. מי יודע אם יהיה עוד. אולי זה יהיה חורף ללא גשם. השנה נהיה מופתעים, נמלמל "דבר כזה עוד לא היה", אבל עד מהרה נחזור להתעסק בזוטי הזוטות שאנחנו רגילים להתעסק בהן. בעוד כמה שנים נביט בתחזית מזג האוויר לחודש נובמבר ונראה רק שמש, יום אחר יום. אחת לשבועיים אולי יהיה ציור של שמש עם ענן קטן עליה, כאילו היה עלה תאנה שמכסה את מבושיה, ונשמח שהנה נכון לנו יום של חורף שבו השמש לא קופחת והרוחות לא מעיפות לתוך הבתים עלים יבשים, מוכי רוחות קדים.

כשהיינו ילדים שידרו מדי שנה בטלוויזיה החינוכית סרט קצר שמבוסס על הסיפור All summer in a day מאת ריי ברדבורי. מסופר בו על חבורה של ילדים שמתגוררים בכוכב נוגה, שם יורד גשם ללא הפסקה, כשהשמש נגלית למשך שעה בלבד אחת לשבע שנים. במרכז הסיפור עומדת ילדה בשם מרגוט, שהגיעה מכדור הארץ והיא היחידה שחזתה בחייה בשמש. הילדים האחרים נהנים להקניט אותה, והם נועלים את מרגוט באיזה ארון בדיוק כשהשמש סוף כל סוף מפציעה. הילדים השיכורים מהחוויה הלא מוכרת משתוללים כמו שרק ילדים שרואים לראשונה שמש יכולים להשתולל, ורק כשהגשם חוזר להכות במלוא זעפו הם נזכרים במרגוט, שצפתה בנעשה דרך חור קטן.

אני זוכר עד היום תחושת המחנק בזמן הצפייה, את הכיווץ הזה בבטן, את תחושת ההחמצה הצורבת. ולחשוב שבעוד כמה שנים נוכל אולי לחזות בזה במציאות, רק בגרסה מהופכת: מישהו מבוגר ייזכר ביום בו ירד גשם, הוא היה ילד מתבודד והגשם נתן לו סיבה לא לצאת מהבית, וכשסוף סוף יירדו כמה טיפות מן השמיים הוא כבר יהיה מבוגר מדי ולא יהיה מסוגל למוש ממיטתו. הוא רק יניח יד מגוידת על החלון, והטיפות שיזלגו מהעבר השני של הזגוגית יידמו לדמעות שהוא כבר שכח איך מגירים.

שונות

זרימה

כשייצא החוצה יגיד לה בדיוק מה הוא חושב. הפעם לא יתפתל, לא יגמגם, לא ילעלע את המילים שהריץ פעמים כה רבות בראשו. הטלת שתן אחת, זה מה שמפריד בינו ובין חיים חדשים. טוב, אולי הם לא יהיו לגמרי חדשים; בכל זאת יישאר עם אותה העבודה הלא מספקת, והשכן שלא מפסיק להשמיע מוזיקה בקולי קולות, והאוטו שחורק בכל לחיצה על דוושת הבלם. שלא לדבר על אמו, שהבחין בביקור האחרון כי היא מתקשה להקים עצמה מן הכורסה, או כאב השיניים שהוא דוחה את הטיפול בו יותר מדי זמן. אבל דבר אחד כן ישתנה: היא תדע שככה הוא לא יכול להמשיך יותר. שהוא לא האסקופה הנדרסת שהיא רואה לנגד עיניה בכל פעם שהוא נכנס הביתה. שגם לו יש גבולות רגשיים, ושהיא חצתה אותם ברגל גסה, גם אם לשיטתה מה שעשתה מקובל לחלוטין. "זה לא ששכבנו או משהו", אמרה לו, "אלה היו בסך הכל כמה הודעות תמימות. אני לא הייתי עושה מזה עניין אם הייתי במקומך".

ובכן, היא לא במקומו, זה בטוח. והיא גם לא תהיה, כי הוא יודע לשמור על גבולות ברורים. "מזל שאתה עובד רק עם גברים", הייתה ספק מתבדחת ספק לועגת לו. והוא, הוא היה חושק שפתיים ולא עונה לה, לא מספר לה על ההיא בעבודה הקודמת שהייתה צעירה ממנו בעשר שנים ובכל זאת עשתה לו עיניים ושלחה רמזים שלא משתמעים לשתי פנים. הו הו, הרמזים שהיא שלחה. גם בתחנת החלל מיר היו קולטים אותם.

מתן השתן התעכב. זה תמיד קורה לו כשהוא בשירותים ציבוריים. הוא אומנם לא עמד במשתנות, שם בכלל לא היה סיכוי שיצליח במשימה, אבל עדיין יכול היה לשמוע בבירור את המתרחש בתאים הסמוכים. לתא משמאלו נכנס נער, כך זיהה לפי הקול ששוחח בטלפון בזמן שפתח את הריצ'רץ' במכנסיים והתחיל באותו הרגע להמטיר זרם חזק. כמו להכעיס הנער כיוון את הזרם ישר לתוך מימי האסלה, מזכיר לו את המזרקה שראה בטיול ההוא לבריסל, לפני שחייו החלו לפנות לכיוון הלא נכון.

הוא עצם את עיניו ונזכר באותו ילד מאובן שהשתין ללא לאות כשמבט זחוח מסותת על פניו. השצף ההוא, כמה רומם אז את רוחו. החיים נדמו לו כבלתי מנוצחים; לא משנה מה עשה, תמיד הצליח לתמרן את הנסיבות לטובתו. כשהתנער משרעפיו הבחין כי הנער כבר סיים ולא טרח אפילו להדיח את המים באסלה או לרחוץ את ידיו. הקול שלו הלך והתרחק. כמה ביטחון יש בגיל הזה, חשב לעצמו. נדמה לך שאתה חסין כל. במובן מסוים זה אכן כך.

הוא ניסה לעצום שוב את עיניו ולהתרכז, אבל הזרם מיאן להגיע. עושה רושם שיצטרך לחכות להזדמנות הבאה, או להתאפק עד שיגיע הביתה. הוא הדיח את האסלה, רק כדי שלא יחשבו ששהה שם לשווא, ושטף את ידיו. בבואת פניו העייפים חזרה אליו מן המראה. בפעם הבאה יגיד לה. כן, בפעם הבאה.

שונות

ארומת קין

הייתי היום בארומה בגליל העליון, ואחת הלקוחות שאלה אם כדאי להזמין כריך טונה. המוכרת ענתה שאין שום בעיה להזמין כי "ארומה תל אביב זה רשת אחרת. אנחנו שתי רשתות נפרדות". זה הזכיר לי את הסיפור המקראי על שני האחים שהקימו רשת בתי קפה מצליחה, ואז אלי, פקיד שומה במס הכנסה ירושלים, ביקש מהם להעלות לו מנחה, והאח המבוגר ביקש להעלות מנחה לא כולל מה שהופרש למלצרים כי זה בשחור ואין סיכוי שהם ילשינו כי זה אומר שיוותרו על הטיפים, ואילו האח הצעיר אמר שחבל לשחק משחקים עם מס הכנסה בסוף זה יבוא אלינו בהפוכה ועל מה על פארש על כסף כיס, והם לא הצליחו להגיע להסכמה והאח הבכור רצה לרצוח את אחיו הצעיר, אבל בקטע מטאפורי בלבד, כי מה פתאום הם מפרקים שותפות כל כך מצליחה בגלל פאקינג כסף, מה אמא שלהם עליה השלום הייתה אומרת על זה, היא הרי מלמלה על ערש דווי שאין דבר יותר חשוב מאחים ומקרן השתלמות, והאח הצעיר התעקש בכל זאת שעדיף שכל אחד יקבל נתח והם ייפרדו יפה לשלום וייפגשו רק בארוחות חג אם האישה תסכים, וזה אכן מה שקרה, עד שיום אחד הגישו ברשת של האח הצעיר טונה מקולקלת, והאח המבוגר שבדיוק היה בסידורים במס הכנסה ירושלים נשאל על ידי הפקיד אלי מה הסיפור עם הטונה, והאח אמר "השומר טונת אחי אנוכי?" ויצא משם מבואס כי הוא הבין שהישראלים לא יודעים מה ההבדל בין ארומה תל אביב לארומה ישראל, זה מעניין להם ת'תחת, והוא עכשיו יצטרך לסחוב את זה כמו אות קין על המותג רק בגלל השטויות של אח שלו, שגם הרס ביניהם את הקשר וגם לא עשה לעצמו קרן השתלמות.

שונות

סבלנות, סבלנות

יש משפט כזה שאומרים לילדים: "סבלנות / סבלנות / לא קונים בשום חנות". רק היום קלטתי שהמשפט הזה אומר בדיוק ההפך ממה שחושבים. כי אם סבלנות לא קונים בשום חנות, אז מאיפה הילדים אמורים להשיג את זה? לקטוף מהעץ? לגדל בעצמם? אנחנו נמצאים בעידן בו עשינו מיקור חוץ לכל אספקט בחיים – מישהו אחר מגדל עבורנו את האוכל ומביא לנו אותו עד פתח הבית ומנקה לנו את הדירה ואת האוטו ואפילו אורז לנו את הכל בארגזים ופורק את הכל במעבר דירה – אז למה שהילדים יתחילו לפתח סבלנות? מה הם, משק אוטרקי? מישהו זוכר עוד את התקופה בה האבות היו שוטפים בעצמם את המכונית והאמהות היו עושות ספונג'ה ואף אחד לא חשב אפילו על האפשרות שמישהו זר יעשה עבורנו את העבודה הזאת?

במילים אחרות, כשאנחנו אומרים לילדים שלנו שאי אפשר לקנות סבלנות בשום חנות אנחנו בעצם אומרים להם "אי אפשר להשיג סבלנות בשום מקום. אין. אמרו בחנות שיתקשרו אלינו אם יגיע משלוח של סבלנות, אבל עד אז תתאזרו ב… בקיצור אין". לילדים, בתורם, לא תהיה סבלנות לחכות לסבלנות וכל הספירלה הלוגית הזאת תסתכם באחת משני דרכים: או התקף טנרום, או שהילד יקבל במקום את מה שרצה. בלא מעט מקרים שתי הדרכים ייפגשו.

הילדים שלי לא מכירים עולם בו לא מקבלים כל דבר שהם רוצים, מתי שהם רוצים. הם לא יודעים מה זה לחכות לפרק בסדרה שמשודר ביום מסוים בשעה מסוימת, הם לא מבינים למה אי אפשר לעצור את השידור באמצע ולהמשיך אחרי הפיפי, והם בהחלט לא מבינים למה אי אפשר פשוט להזמין סבלנות באינטרנט. לך תגיד להם שניסית פעם להזמין סבלנות מעלי אקספרס, אבל הסבלנות שהגיעה הייתה במידה של סינים, שלמרות מימדי הגוף הקטנים שלהם יש להם חתיכת סבלנות, וזה לא מתאים לאקלים הישראלי או שאין מתאם לשקע עם הארקה, ולמי בכלל יש סבלנות לדברים מעלי אקספרס שלא עובדים.

מערכונים

דולה

בית חולים. חדר לידה. גבר על מיטה, נאנק מכאבים. לידו עומד גבר אחר, מחזיק בידו. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בחברים טובים או בבני זוג. אבל לא – זהו הדולה של הגבר הנאנק מכאבים.

גבר: (צועק) אאאאאאהההההההה!!!

דולה: ששששש, אל תשכח את כל מה שלמדנו בשיעורים.

גבר: אני מנסה, באמת…

דולה: אני יודע, זה קשה.

גבר: שיט!

דולה: מה?

גבר: אני מרגיש עוד אחד בא.

דולה: הכל בסדר, תקפיד על הנשימות ו….

גבר: (צורח) אאאאההההההה!!!!

דולה: תזכור, מהכאב רק גדלים. תחזור אחרי, מהכאב רק גדלים. מהכאב רק גדלים. מהכאב רק…

גבר: מהכאב רק… אאאהההההההההההה!!!!!

נכנס רופא ומציץ בלוח של המטופל.

רופא: אז מה שלומנו?

הרופא מרים את ראשו ומביט לרגע בדולה, ואז בגבר השוכב.

דולה: הכל מצוין.

רופא: מבחוץ זה לא נשמע ככה. (לגבר) מתי הייתה לך יציאה אחרונה?

גבר: לפני יומיים בערך.

רופא: בערך או בדיוק?

דולה: הנה, זה הכל רשום אצלי (מוציא פנקס) לפני 32 שעות וארבעים ושבע דקות.

רופא: (לדולה, בעודו לובש כפפת גומי) ומי כבודו?

דולה: אני הדולה שלו.

רופא: הבנתי. (לגבר) אני הולך לבדוק אותך רגע. זה יכאב קצת לכמה שניות.

גבר: לא, בבקשה לא! (אוחז בשרוולו של הדולה) בבקשה תגיד לו שלא ייגע.

דולה: (לרופא) זה הכרחי?

רופא: כן.

דולה: ממש הכרחי?

רופא: ממש הכרחי.

דולה: אבל בעדינות, טוב? הוא רגיש שם.

גבר: (עדיין נאחז בדולה) בבקשה לא.

דולה: (מתכופף לעברו) זה בסדר, הוא יעשה את זה כאילו הוא מלטף גור חתולים. נכון, דוקטור?

רופא: בטח, גור חתולים.

הרופא שולח ידו לעבר הרקטום של הגבר. הגבר צורח מכאבים. גם הדולה נלחץ.

דולה: גור חתולים! גור חתולים!

הרופא מסיים את הבדיקה, מסיר את הכפפה ומשליך אותה לפח.

הרופא: זה טחור שדורש ניתוח.

גבר: לא, שום ניתוח.

דולה: אנחנו רוצים יציאה טבעית.

רופא: משלשלים הוא קיבל?

דולה: אמרנו יציאה טבעית.

רופא: במצבו הטחורים יכולים רק להחמיר.

גבר: אני רוצה להרגיש את היציאה, להתחבר ככה לאבא טבע.

דולה: הוא מרח את המשחה "שווה לתחת". זה טבעי. מכורכום ואלוורה.

רופא: אני לא יכול להכריח אותך, אבל שתדע ש…

גבר: (נדרך) זה מגיע! זה מגיע!

הרופא נעמד לצדו של הגבר, ששולח את ידיו לצדדים ואוחז בדולה וברופא.

דולה: לנשום. מהכאב רק גדלים. לנשום. מהכאב רק…

הרופא שולח את ידו אל אחוריו של הגבר.

רופא: קדימה, תדחוף!

הגבר ממש צורח עכשיו, כאילו גופו מתבקע לשניים.

רופא: קדימה, אני רואה את הראש.

דולה: מהכאב רק גדלים, מהכאב רק…

צווחה אחרונה של הגבר, וזהו. הרופא שולף את הגוש והגבר מתעלף. הדולה חיוור כולו.

רופא: בפעם הבאה ניתוח. (משליך את הצואה לפח ויוצא)

דולה: (מחפש משהו בתיק ואז מוציא שפופרת של משחה) באמת שווה לתחת.

הוא משליך את השפופרת לפח ויוצא. הגבר נשאר מעולף על המיטה. הסוף.

ביקורת תיאטרון

דברים שאני יודעת – ביקורת הצגה

אחד הז'אנרים השחוקים ביותר ביותר בתיאטרון המודרני בכלל, ובתיאטרון הישראלי בפרט, הוא הדרמה המשפחתית. לרוב זה מתנהל בצורה הבאה: משפחה שנראית אידילית כלפי חוץ מתכנסת לכבוד אירוע, בדרך כלל ארוחת חג. אל אחד או יותר מבני המשפחה מתלווה בן או בת זוג שזהו להם המפגש הראשון עם המשפחה. במהלך הארוחה המשפחתית יתגלה – כמה מפתיע – שהמשפחה הנורמטיבית היא בעצם כד חרס מנותץ שחלקיו השונים הודבקו ביד גסה, ומספיקה נגיעה אחת קלה כדי לנפץ אותו שוב לרסיסים. על פי רוב גם יחשף איזשהו סוד מן העבר שיאלץ את המשפחה להתמודד עם אמת כואבת. בנוסף לכך, האורח שזה מקרוב בא, שבתחילת המחזה הוא ה"מוזר", יתגלה כאדם השפוי היחיד בחדר.

"דברים שאני יודעת", מאת המחזאי האוסטרלי אנדרו בוול, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של משה נאור, אינה חורגת בהרבה מהשטאנץ של הדרמה המשפחתית. על תקן האורח מתפקדת הפעם בת המשפחה הצעירה, רוזי פרייס, שחוזרת מוקדם מהצפוי מטיול באירופה כשהיא שבורת לב ומחפשת להתנחם בחיק משפחתה: ההורים בוב ופראן, האחים מארק ובן והאחות הבכורה פיפ.

עד מהרה מתברר שהדמות המרכזית במחזה, הפיבוט שמניע את המשפחה ואת מערכות היחסים, היא האם פראן. לפרנסתה היא עובדת כאחות בבית חולים, אולי כאלגוריה ליכולתה לסייע לאחרים אך בו בזמן להיות חסרת יכולת לנתב את הגורל על פי רצונה. פראן תמיד יודעת כאשר אחד מילדיה בצרה. היא גם יודעת מתי הם משקרים כשהם אומרים שהכל בסדר או ששום דבר לא קרה. בעזרת חושיה החדים היא מגלה מיד שרוזי חזרה הביתה בגלל שגבר שבר את ליבה, או שפיפ בחרה לעזוב את בעלה ושתי בנותיה ולעבור לקנדה משום שהתאהבה בגבר אחר. בעוד שפראן היא אמא אקטיבית ומעורבת שתמיד תחפש כיצד לחלץ את ילדיה מצרות (וכאלו תמיד יש) אך גם תדע להביע את דעתה אם זאת לא נוחה, האב בוב הוא פאסיבי, אוהב ודואג בדרכו שלו, זה שתמיד יהיה אפשר לפנות אליו כדי שיפיס את דעתה של האם.

במהלך המחזה יתברר שלכל אחד מן הילדים במשפחת פרייס יש דילמה גורלית עמה הוא מתמודד, וכי משקעי העבר מקרינים גם הם על הדרך בה כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם הדילמה. אותו סוד מן העבר – פריט חובה בדרמות משפחתיות, כאמור – יחשף וישפוך אור לא רק על יחסה של פראן לילדיה, אלא גם על מערכת היחסים בין פראן ובוב. 

מכיוון שמדובר כאמור במלודרמה די סטנדרטית, מה שנותר לרומם אותה מעל רמת הטקסט הוא המשחק והבימוי, או ליתר דיוק – הבחירה של ההעמדות השונות על הבמה (המיזנסצנה). שני האלמנטים הללו אכן מצליחים למשך רגעים רבים להוסיף עוד נופך למחזה וליצור לא מעט רגעים יפים, כמו הוורדים שנופלים מלמעלה סטייל "אמריקן ביוטי", או ריקוד הסלואו של ההורים לאור הכוכבים. עם זאת, לעתים הפשטות של הבמה יוצרת דימויים חלשים יותר, כמו התלולית בה בוב מטפח את ורדיו, שהופכת בסיום לקבר (לא אגלה של מי מחמת אימת הספוילרים).

כאן אנו מגיעים לנקודת החוזקה של ההצגה: המשחק. מיכל עוזיאל מקסימה בתפקיד בת הזקונים רוזי, שצופה מן הצד כיצד משפחתה מתפרקת לחלקים אך גם מתאחדת ברגעים קשים; יעל וקשטיין מפגינה חוזק ופגיעות לחילופין, מבלי שהמעברים הללו יראו מלאכותיים; עידו רוזנברג עדין ונוגע ללב בתור גבר שמרגיש זר בגופו (אפשר היה לוותר על הפאה המעט מגוחכת); וגיא גורביץ' משרטט גבריות תחת לחץ, אם כי לעתים המשחק שלו נדמה כ"נכון" מדי – זה מרגיש יותר מדי פעמים כאילו הוא מגלם גבר במשבר כפי שזה מוצג בסרטים, ולא גבר במשבר כפי שזה באמת.

את שני התפקידים הראשיים מגלמים גדי יגיל וסנדרה שדה, שהוקפצה ברגע האחרון על מנת להחליף את יונה אליאן. יגיל משכנע בדמות האבא טוב הלב והמעט מנותק רגשית שמוכיח כי הוא גם יודע לעמוד על שלו כשמשהו מספיק חשוב לו. מיותר לציין שליגיל יש טיימינג קומי מעולה, ושהוא יודע לחלץ צחוקים רמים מהקהל בכל פעם שהרפליקה שלו כתובה עם הומור. קצת חבל שהבמאי לא ביקש ממנו למנן את ה"יגיליות" המפורסמת הזאת, כי לפעמים הגשה יותר עדינה של הפאנץ' הייתה מחלחלת עמוק יותר אצל הצופים.

את משחקה של סנדרה שדה יהיה כמעט לא הוגן לשפוט, בהתחשב בעובדה שהיא לא עברה עם שאר השחקנים את התהליך שעוברים במהלך חזרות. בהצגה שראיתי היא שכחה פה ושם שורות, והיה ניכר שהדינמיקה בינה ובין יתר השחקנים לא מושלמת. לטעמי שדה חסרה כמה גוונים של חמלה שחיוניים ליצירת דמות עגולה יותר, ומעניין לדמיין כיצד יונה אליאן תמלא את התפקיד, אם אכן תחזור אליו.

לסיכום, "דברים שאני יודעת" הוא מחזה סטנדרטי שמציג רגעים יפים בזכות משחק מדויק ורגיש, וכמה תמונות יפות מבחינה ויזואלית. אם נדרשים למשפט הפתיחה של "אנה קרנינה" – ועושה רושם שתמיד נדרשים למשפט הזה כשכותבים על דרמות משפחתיות – כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה. או שהיא מופיעה בהצגה.

"דברים שאני יודעת" מאת אנדרו בובל. תיאטרון חיפה בשיתוף תיאטרון בית ליסין. בימוי: משה נאור. תרגום: דורי פרנס. שחקנים: סנדרה שדה, גדי יגיל, יעל וקשטיין, עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, גיא גורביץ'.

שירה

איש זקן

מָה אַתָּה רוֹאֶה בַּתְּמוּנוֹת

אִישׁ זְקַן

פָּנָיו חֲרוּשׁוֹת תְּלָמִים

חֲרוּצֵי אַכְזָב

בָּהֶם נִטְמָנִים

עֶבְרָה

וְזַעַם

וְצָרָה

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי יֵאוּשׁ

לֹא נוֹתָר לוֹ דָּבָר

רַק

לִבְכּוֹת

 

מָה אַתָּה רוֹאֶה בַּמַּרְאָה

אִישׁ זָקֵן

בְּעֵינֶיךָ נוֹתַר זִיק זָעִיר

צֵל שֶׁל בָּרָק

תִּזְכֹּרֶת לְיָמִים בָּהֶם חָשַׁבְתָּ

רַבּוֹת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בַּחַיִּים הַלָּלוּ

כָּל שֶׁנּוֹתָר לִי

רַק

לִבְחֹר

שונות

כרוב כבוש

כרוב כבוש. התמכרתי לכרוב כבוש. בוקר, צהריים וערב – כרוב כבוש. על פניו אין עם זה בעיה. להפך אפילו. מחקרים מצאו שבכרוב כבוש יש הרבה חיידקים פרוביוטיים. מספרים שבגרמניה יש אנשים שאוכלים כל היום כרוב כבוש ולכן הם אף פעם לא חולים. קהילת חיידקי המעיים שלהם חוגגת על זה כמו אוהדי כדורגל בווארים מבוסמים, ובתמורה הם זוכים לחסינות מפני מחלות שונות. אולי הסלוגן של המאכל הזה צריך להיות "כרוב כבוש – הפרוביוטיקה של הטבע", או "יש כרוב כבוש – אין פיגועים של חיידקים". אני גם אוהב להצמיד את האוזן לצנצנת ולשמוע את קולות התסיסה, את הבכחנליה של התרבות החיידקים.

הבעיה היא שיש פרסונה מסוימת שמקושרת עם אכילת כרוב כבוש, ואני מרגיש שהפרסונה הזאת נכפית עליי בלי רצוני בשל ההעדפה הקולינרית הזאת. היום בבוקר, למשל, התאוויתי פתאום לנקניקיית פרנקפורטר ולבירת חיטה בכוס גדולה. בצהריים שלחתי את ידי מבלי משים אל השפה העליונה והרגשתי חתימת שפם. מבט במראה גילה שצימחתי תוך שעות ספורות שפם שחור עבות. אחר הצהריים יצאתי להאכיל את הברווזים באגם, וילדה קטנה שעברה בסמוך שאלה למעשיי והאם היא יכולה גם להאכיל את הברווזים. "בוודאי", אמרתי לה, וכשהיא ליקטה את הפירורים מתוך כף ידי חשתי כיצד רעד פנימי עובר בי. בערב התיישבתי לאכול פרוסת לחם שחור עבה עם חמאה, נקניק וכמובן – כרוב כבוש. היה נדמה לי שאני שומע יפחות מכיוון המרתף. סיימתי בנחת את ארוחתי וירדתי למטה עם הצלחת כשעליה מעט שאריות. היפחות השתתקו לפתע. פתחתי את דלת המרתף והצצתי פנימה. הילדה שכבה שם, מקופלת, עיניה פעורות באימה. כיסוי הפה שלה היה ספוג בנזלת ודמעות. הנחתי לפניה את הצלחת ושחררתי את מחסום הפה. כשקירבתי לפיה את המזלג עם הכרוב הכבוש, היא הניעה במהירות את ראשה מצד לצד. הכרוב הכבוש נפל לרצפה, מה שעורר בי את חמתי. ליקטתי אותו מהמרצפות הקרות והאכלתי אותה בכוח, עד שכמעט נחנקה.

רגע לפני שעליתי במדרגות הטיתי אוזן. לא נשמעו עוד קולות יפחה. רק תסיסה חרישית, כמעט בלתי נשמעת. זה היה הכרוב הכבוש.