שונות

סיכום תיאטרונטו 2021, או: מה למדתי השבוע על תיאטרון ועל החיים

שלושה דברים שלמדתי השבוע על תיאטרון ועל החיים:

  1. איינשטיין אמר שטירוף פירושו לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאות שונות. ובכן, מסתבר שתיאטרון זה עסק מטורף. הטקסט הוא אותו הטקסט, התאורה זהה, כך גם הסאונד. אבל התוצאה, הו התוצאה, היא יכולה להיות כל כך שונה.
    קחו לדוגמה את החזרה הגנרלית שערכנו ל"מענטש". הקהל צחק מכל בדיחה, גיחך מכל דבר שנינה ועצר נשימתו בכל רגע של רגש. אני יודע את זה כי ישבתי מאחורה, בתפקידי כאיש סאונד לעת מצוא, ויכולתי לחוש את אדוות האנרגיה הזעירות ביותר שעוברות מהבמה אל הקהל וחזרה. יצאתי משם עם התחושה שיש לנו אחלה הצגה.
    ואז הגענו לבכורה בעכו, ושום דבר לא עבד. אף בדיחה לא הצחיקה. השנינות הלכה לאיבוד. הרגש היחיד שאפשר היה לחוש הוא השעמום הקל שננסך על הצופים. אני יודע את זה כי גם הפעם ישבתי מאחורה (איש סאונד, זוכרים?), ויכולתי לחוש את הדם אוזל לי מהפנים ויורד במורד הגוף וזורם הלאה, אל הים של עכו שנמצא כמטחווי קשת משם. יצאתי משם עם התחושה שאני צריך להפסיק לאלתר לכתוב ושעדיף חלומות במגירה מכישלון מפואר. ולחשוב שעוד עודדתי אנשים לשלם ממיטב כספם כדי לחזות בפרי הבאושים שיצא מגינתי החרבה.
    אבל וחפוי ראש חזרתי למקומי שליד התאורן, רק כדי לגלות שבהצגה הבאה צוחקים כבר מהבדיחה הראשונה. את אנחת הרווחה ששחררתי שמעו לדעתי גם זקני עכו.
    בהצגות הבאות כבר הבנתי שאין ערובה לשום דבר: מקום ההצגה, הקהל, מזג האוויר, הדיונים הקואליציוניים, רמת העייפות של השחקן – כל אלו משתנים שמעלים את רמת האנטרופיה במערכת. כפועל יוצא מכך, לא ניתן לחזות איזו הצגה תהיה באותו הרגע. מצד אחד זה מבאס, כי אין ערובה לשום דבר, אבל מצד שני זה היופי בתיאטרון: החד-פעמיות. חוסר הוודאות. היכולת לחזות בפלא או בכישלון. הטירוף שבחזרה על אותו הדבר, תוך קבלת תוצאה שונה.
    ואולי בשביל זה יש הצגות הרצה. כדי ללמוד איך לנטרל את הרעשים במערכת ככל שניתן. זו גם אפשרות, והיא אפילו יותר שפויה.
  2. כולם מכירים את המשפט There’s no business like show business, אבל מעט מכירים את Show business is No business. כמות הדחיות שמקבלים ב"תעשייה" עולה ביחס ישיר לכמות ההגשות. זה לא משנה מה עשית לפני, אתה תמיד נמדד ביחס לאיכות הטקסט שהגשת. זה אומנם יכול לגרום לתחושת חוסר ביטחון תמידית, אבל מצד שני זה גם מכריח אותך לכתוב את הדבר הכי טוב שאתה יכול, וגם מאפשר לקולות צעירים להישמע (נדמה לי שלמרות גילי, אני עדיין נחשב קול צעיר יחסית).
    120 מחזות הוגשו בשנה שעברה לתיאטרונטו שבוטל, ועוד 70 הוגשו השנה בתגובה לקול הקורא שהוצא בחופזה. כל היוצרים שהמחזות שלהם עברו את השלב הראשון היו צריכים להציג פרזנטציה בפני הוועדה האמנותית, גם אם כבר התקבלו בעבר. אני מניח שזה קשור גם לעובדה שאת יו"ר הוועדה האמנותית, יעקב אגמון המנוח, החליפה רעייתו, גילה אלמגור אגמון. זה אומר שהצגות שהתקבלו לפסטיבל של 2020 לא צלחו את המשוכה. מתוך שבע הצגות התחרות, שלוש היו כאלה משנה שעברה ועוד ארבע חדשות. "מענטש" הייתה אחת מהן.
    בפעם הבאה שאקבל לא כתשובה, ויהיו לא מעט כאלה, אצטרך לשנן לעצמי את היחס הזה: 7 מתוך 190. קצת יותר מ-3.5%. כבוד, לא?
    זה אומנם לא מתכון גדול לצניעות, אבל לפעמים גאווה היא מעין "מעיל רוח" כנגד כל טילי הלאווים.
  3. חזרנו לחיפה עם הפנים בין הידיים, אם להשתמש בעוד רפרנס לשיר רוק ישראלי. לא זכינו באף פרס. אחרי שהבאסה הראשונית עברה, הבנתי שבכל זאת הרווחתי כמה דברים בחצי השנה האחרונה, והם אפילו יקרים יותר מכל פרס. הרווחתי למשל חברים חדשים. וצברתי חוויות שלא הייתי צובר בשום דרך אחרת, בטח ובטח בשנת הקורונה שסגרה אותי בבית למשך שנה. ולמדתי על תיאטרון. ועל אנשים שאני יכול לבטוח בדעתם הבלתי משוחדת. בסוף, אחרי כל הפרסים והכיבודים, הדברים האלה נשארים איתך למשך הרבה מאוד שנים.
    זאת פשוט עוד מדרגה במעלה ההר בתהליך הסיזיפי הזה שנקרא יצירה. וזה נהדר להביט מדי פעם הצידה ולגלות שעוד אנשים נרתמים לדחוף את הסלע למעלה, למרות שברור שכשתגיעו לפסגה – קטנה כגדולה – תצטרכו להתחיל הכל מהתחלה.
    ואם לסכם, אז רק במילותיו של סבא דוב: "לנצח, להפסיד, מה זה חשוב. חשוב רק איזה בן אדם אתה. אם הלכת בדרך שלך. אם אחרי הכל נשארת מענטש". צודק.

בתמונה: תיאטרון הסמטה ביפו, רגע לפני כניסת קהל ושנייה לפני שאני תופס את מקומי ליד התאורן, כשכולי עדיין השתאות לנוכח העובדה שתיכף יישבו שם אנשים ששילמו במיטב כספם וזמנם כדי לראות משהו שכתבתי. אין לכם מושג כמה אני מכיר טובה על זה.

שונות

המלצת צפייה: שופטים בשר ודם

"שופטים בשר ודם" היא סדרת דוקו שמשכנעת את המשוכנעים. מי שחושב שבג"צ הוא מעוז של שפיות, של אנטי-פופוליזם, אביר זכויות האדם בישראל – ימשיך להאמין בכך, ואף ביתר שאת. מי שמאמין שבית המשפט מאוכלס בחבורה של שמאלנים מנותקים שלקחו לידיהם סמכויות שמעולם לא ניתנו להם על ידי הפופולוס – יעלה קצף על שפתיו בזמן הצפייה.

בפועל, אם היוצר נפתלי גליקסברג היה מבקש "לאזן" את התכנית עם מרואיינים שמתנגדים לאותו אקטיביזם שיפוטי ידוע לשמצה, היינו מקבלים את העיסה הרגילה של דעות מבוצרות בעמדתן שמשאירות את הצופה תָּמֵהַּ. השאלות שהוא שואל הן יותר הרמות להנחתה מאשר עמדת אפכא מסתברא.
בהשאלה, גליקסברג עצמו נוטה באקטיביזם שיפוטי, כשהוא מבין שלעתים צריך מבוגר אחראי שיסתכל על התמונה הגדולה ויתווה דרך נכונה מבחינה פרקטית ומוסרית.

לכאורה, אין דבר גרוע מזה ליצירה שאמורה לעורר מחשבה ודיון. זה נכון אולי ברמה התיאורטית, ובטח שצריך לבחון גם את בית המשפט העליון במבט ביקורתי. אבל במצב הדברים היום, כאשר החינוך לדמוקרטיה נמצא במלחמת מאסף וכשהדמוקרטיה מתפרשת על פי רוב כ"רצון העם" ותו לא, חשוב שיהיה מי שמזכיר שיהיה עוד גורמים במשוואה שמרכיבה את חיינו המדינתיים. שהמושג מדינת לאום הוא בסופו של דבר, ובכן, מושג – קונסטלציה שהתעצבה בעיקר במאות ה-19 וה-20 – שבסיסו הסכמות על עקרונות משותפים שעל פיהם יש לפעול, או במילים אחרות: חוק.

אחת הנקודות הבולטות בסדרה, אם לא הבולטת שבהן, היא העובדה שמדינת ישראל מתנהלת ללא חוקה. אם דבר כזה היה עוד איכשהו מתקבל על הדעת בשלב הקמתה ועיצובה של המדינה, הרי שהיום הוא מעיד על חוסר ביטחון בהגדרה העצמית שלנו. יחסי דת ומדינה, העובדה שלישראל אין גבולות ברורים, השליטה על עם אחר באמצעות מערכת חוקים נפרדת – כל אלו פועל יוצא של המחסור בעמוד שדרה חוקתי; של חוסר הרצון המצמית של הפוליטיקאים – מקום המדינה ועד היום – לקחת אחריות.

כשזה מצב העניינים, לא מפליא שהכוחות הדמוקרטיים והמריטוקרטיים (מושג שמרני, דרך אגב) ניגפים אט אט בפני כוחות תיאוקרטיים חדורי אמונה. קל ונוח להאשים את שופטי העליון (אפילו לי העמדה הלא-רפקלטיבית של אהרון ברק לא תמיד מחליקה בגרון), כשבעצם אנחנו – על נציגינו בכנסת – מעדיפים להישאר בשלב הפאלי: להתאוות באופן ילדותי אל החיבוק החם של המדינה-האם, ולרצות לסלק מהדרך כל גורם מפריע. בטח אם הוא בסך הכל עשוי בשר ודם.

שונות

מכתש ועלי

שבתי הביתה לאחר יום קשה במרעה. חבורה של מואבים שוב הציקה לי וניסתה לגנוב את המשכוכית. למזלי הרב השכן, יואב בן פיתום, נחלץ לעזרתי והבריח אותם באמצעות אגרופן עשוי מסירה קוצנית. "כעסאל הדיכאוני, אתה לא יכול להמשיך ככה", נזף בי. "אתה חייב להתחיל לקחת איתך כלי זין לעבודה". הנהנתי בראשי והמשכתי הלאה. לא יכולתי להגיד לו שבבחירות האחרונות הצבעתי עבור הנביא מרציהו, שניבא כי מי שישתמש בכוח סופו להישפט בבית הדין הבינלאומי בשילה.
כשנכנסתי לאוהל שמתי לב שבפינת האוכל יש שני חפצים לא מוכרים. כשהתקרבתי אליהם זיהיתי כי מדובר במכתש ועלי. "כנמת!", התחלתי לצעוק, "כנמת המקומית! איפה את?".
כנמת צצה מאפלולית האוהל. "שוב פעם הציקו לך המואבים, כעסאל?", שאלה בהתגרות.
"אההה… לא. כלומר, רצו להציק, אבל אני שכנעתי שנפתור את הסכסוך בדרכי נועם".
"בקיצור, שוב פעם יואב בן פיתום הציל לך את השת?"
"את משנה בכוונה את הנושא. אני יכול בבקשה לדעת למה יש לנו בבית מכתש ועלי? לא סיכמנו שנכתוש את העלים בידיים כי זה יותר חסכוני?"
"היה מבצע אצל בלדר הליסטי", ענתה בשוויון נפש.
"אני כל היום במרעה, בגשם, בשמש, סופג אבנים וקללות מנערים זבי חוטם, חוסך מטבע כסף למטבע כסף, וכל מה שיש לך להגיד זה שהיה מבצע?"
כנמת לא התרגשה מדברי התוכחה שלי. "הגמל עם מטבעות הזהב בדרך", ענתה בארסיות. "וחוץ מזה, מי שקורעת לעצמה את הידיים בכל ערב עם עלי הסרפד שלך, אלה שהחלטת להשרות במים ולשתות כי איזו ידעונית מפוקפקת אמרה לך שזה ירגיע את עצביך הרופפים, זאת אני. אז עם כל הכבוד, אני הולכת לשמור את המכתש והעלי. ועכשיו, אפרוש לי ליצועי. אתה מוזמן לחלוט לעצמך את הסרפד, תרתי משמע!"
כנמת חזרה לאפלולית ממנה באה.
מלא בזעם ניסיתי להרים את המכתש, אך הוא היה כבד עד מאוד. לאחר שני ניסיונות נוספים ויתרתי. לקחתי את עלי הסרפד, אך הם היו דוקרניים ופצעו את עור ידיי. השלכתי אותם בזעם אל מחוץ לאוהל ונשכבתי על יצועי, החמה כוססת בי. מחר אגש אל הידעונית ואדרוש את מעותיי בחזרה, סיננתי מבין שיניים חשוקות. אם היא תסרב, אראה לה מאיפה הנאקה משתינה. או שאמלמל משהו בגנותה ואלך משם חפוי ראש, כמו שאני תמיד עושה. לעזאזל עם החיים האלה. בעתיד דברים ודאי ישתנו. הם חייבים להשתנות.

שונות

פיניאטה אהובתי

קנינו פיניאטה לכבוד יום ההולדת של נדב. הילדים מילאו אותה בממתקים עד להתפקע, והיום היינו אמורים לערוך מסיבת פיקניק שבסיומה נחבטת הפיניאטה אל קיצה. אלא שנאלצנו לדחות את המסיבה, והפיניאטה נותרה לעמוד ולהביט בי בעיניה התמימות והמודבקות. בזמן החסד שהתפנה התחלתי לפתח כלפיה רגשות, ואני כבר יכול לדמיין איך אשב איתה על ספסל בפארק ונשתוק, בזמן שכלב יעבור וירחרח אותה, אך היא לא תשעה לחיזוריו; ואחר כך נלך לקניות בסופר ואניח אותה במושב הזה העגלה שילדים אוהבים לשבת בו, ואף אתן לה לבחור חטיף אחד, לא לפני שאבדוק את כמויות הסוכר שבו ("אבל אל תגלי לאמא, טוב?"); ואז נגיע הביתה וניכנס יחד לשנת צהריים, וכשאתעורר ממנה הפיניאטה כבר לא תהיה במיטה, אלא תשב על הספה בסלון ותבהה בנוף הניבט מהחלון.והימים יעברו עלינו באושר לאה כזה שמגיע עד מח העצמות, כשבלי משים יגיע היום בו אנו אמורים לערוך את המסיבה הדחויה, ואני אנסה לדחות את הקץ ואומר כי אינני מרגיש טוב, ואחביא את הפיניאטה בארון, אבל כל המשפחה תתרה בי שאפסיק עם השטויות כי יום ההולדת של הבן שלי יותר חשוב מהכל, ובמהלך המסיבה אחזיק את הפיניאטה בחיקי ואסרב לכל דבר מאכל, ואשתי תתקע בי מבט שוטם משום שפניי נפולות ורוחי נכאה ("למה אתה תמיד חייב להרוס?!"), וכשיגיע רגע האמת אסרב לשחרר אותה, אבל אחד המבוגרים ייקח אותה ממני בכוח ויתלה אותה על עץ קרוב, והילדים יחלו לצהול ולחבוט בה, ואני ארגיש כאילו בי הם חובטים, ואתמוטט בבכי על האדמה, וכאשר היא תתנפץ וכל קרביה המתוקים יישפכו אל הרצפה מסך שחור ייפול לנגד עיניי, וכשאתעורר אהיה כבר במיטה, כשלצידי רק שקערורית בצורת הפיניאטה, ואעביר את ידי בעדינות אין קץ על מתווה הזכרונות המשורטט בבד, ובאופן תמוה דווקא מתיקות עדינה תעלה בפי, ועם הטעם הזה אשקע בשינה עמוקה ונטולת חלומות.

שונות

הדמוקרטיזציה של הידע (מונולוג)

אני אקח חצי. מהחבית. מה שיש.

(שהייה. לוגם)

אתה יודע מה הבעיה עם כל הרשתות החברתיות? מראית העין של הדמוקרטיזציה של הידע. הונאת הפלורליזם של הדעות. שקר חוכמת ההמונים.

אתה רוצה גם לאכול משהו? תביא נסתכל בתפריט.

מדברים על המדיה החברתית כעל מהפכת הדפוס החדשה. גוטנברג, צוקרברג, אפילו השמות דומים. עידן הדפוס 2.0, או 2.1, כי תמיד יש עדכוני גרסה. הם הרי תמיד בודקים את עצמם, יש להם מודעות עצמית גבוהה. לא כמו האחרים. האחרים כלואים בכלא מחשבתי, המוח שלהם מקובע בדפוסי חשיבה הרסניים, אבל הם… הם…

יאללה, שיהיה צ'יפס. אני זורם.

הם אווילים משרישים. חושבים שיצאו מהמערה של אפלטון, שהם כבר לא חיים בעולם הדו-ממדי של שטוחלנדיה. וזאת הבעיה הכי גדולה, אתה מבין? כולם בטוחים שהדעות שלהם "אותנטיות", שהם הגיעו אליהן בכוחות האינטלקט שלהם בלבד. הם עקפו בקלילות את כל ההטיות. כל אחד הוא החוקר, השופט והמוציא להורג. התמחות? ידע שנרכש במשך שנים? ספקנות בריאה? הם דילגו מעל המשוכות הקנטרניות האלה. כל הידע נמצא בקצות אצבעותיהם, והם רק צריכים למולל אותו קצת וליצור את הצורה הנכונה.

אתה זוכר מה קורה בסוף במשל המערה? המואר, או ה"מואר", חוזר למערה ומנסה לשכנע את האסירים שהם שבויים בקונספציות. שהצללים שהם רואים והקולות שהם שומעים הם לא האמת. שכוחות גדולים מהם מתעתעים בהם וגורמים להם לחשוב שהם חופשיים, למרות שההפך הוא הנכון. ומה הם עושים, האסירים הלא מודעים? הם רוצחים את המואר. הם לא רוצים לדעת את האמת. נוח להם במערת התעתועים.

שנייה, אני חייב לבדוק את ההודעה הזאת.

איפה היינו? אה, משל המערה. משל יפה, נכון? החיים כמטריקס. אם אתה אמיץ – בחר בגלולה הנכונה. הכחולה. או האדומה. לא זוכר איזו. בכל מקרה, בחר בזאת שתסיר את כיסוי העיניים, גם אם זה יעלה לך בחייך.

אתה יודע מה הבעיה עם המשל הזה? שהוא רקורסיבי. יש מערה בתוך המערה. ובתוכה עוד מערה, ועוד אחת, ככה עד אינסוף. כל אחד יכול לבוא ולהגיד שהוא המואר, עד שייכנס מישהו מאחוריו וילעג לו "עבדו עליך! רק גרמו לך לחשוב שראית את האור". והנה נכנס עוד מישהו מאחוריו וגם הוא בטוח שראה את האור ושהשאר עיוורים, וכך שוב ושוב עד אינסוף. בסוף כולם עדיין עבדים למרות שהם בטוחים שהשתחררו מהכבלים בכוחות עצמם. זה משל המערה על סטרואידים. הכפלה אינסופית של המניפולציה, תעתועי מראה אכזריים, עד שבסוף כולם נהיים זומבים חלולים שמנסים להרוג אותך עם ה"אמת" שלהם.

צ'ייסר? יאללה, למה לא? לחיים.

הדמוקרטיה של הידע. המרחב הציבורי של הברמאס. הדיאלקטיקה ההגליאנית. רעיונות נפלאים ונאצלים, באמת. אבל אוטופיים. וכמו כל רעיון אוטופי, הם כוללים בתוכם זרע של פורענות. כי אוטופיה היא באופן מהותני בלתי מושגת. תמיד יהיה עוד לאן לשאוף. וכשהמטרה חשובה יותר מהדרך, כל האמצעים כשרים. גם ניהיליזם. שום דבר טוב לא יוצא לאדם הפשוט מניהליזם. תמיד יהיה בעל כוח מאחורי הקלעים שירוויח מהכאוס.

סליחה, מה קורה עם הצ'יפס? הזמנו די מזמן.

אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף. מכיר את הפסוק? זה מתהילים. יש אמת שמיימית ואמת ארצית. ומכיוון שבני האדם, עם המוגבלות הקוגניטיבית שלהם, לא יכולים לתפוס את המהות של האמת השמיימית, הם נשארים עם האמת הארצית. האמת הקטנה, השבורה לטריליוני רסיסים, הפאזל שאין להשלימו. הבעיה היא שאיבדנו בדרך את הצניעות. הענווה האינטלקטואלית. ההבנה שאנחנו קודם כל טיפשים מוחלטים. שהדבר העיקרי שאנחנו צריכים לעשות הוא לשבת בשקט ולהשתאות.

השירות פה זוועה, אה? זה תמיד היה ככה או שזה בגלל ה… לא משנה, פעם אחרונה שבאים לפה.

אני יודע מה אנשים יגידו: "אוקיי בומר", "אתה שמרן", "ריאקציונר", "אתה רק רוצה לשמר את מבני הכוח הדכאניים". תגובות פבלוביות של כלבלבים שמכשכשים בזנב כשהם מסתכלים בראי. חבורה של נרקיסיסטים מפונקים. הכל צריך להיות מוגש להם לעוס, חלילה שיצטרכו להתאמץ כדי לעכל משהו. 

טוב, זה לא הגיוני מה שקורה פה.  סליחה, ברמן, תבטל בבקשה את הצ'יפס. תביא לי במקום עוד חצי. אבל אם אפשר שיהיה עכשיו למה אנחנו עייפים. תודה.

(שותה)

אם אתה שואל אותי, צריך לסגור את כל הרשתות החברתיות. זה פשע נגד האנושות. נגד האינטלקט. בורות במסווה של נאורות. לסגור הכל ואז לאט לאט לשקם את האמונה במדע, בביקורתיות אמיתית, בידע מצטבר. אבל קודם כל לסגור לפני שיהיה מאוחר מדי.

טוב, אני גמור. נזמין חשבון?

מחזה

החקירה – תסכית קצר

.התסכית "החקירה" נכתב במסגרת פסטיבל תמונע 2020, בשיתוף פעולה עם כאן הסכתים

וזה הטקסט של התסכית:

קול זמזם נשמע.

חוקר: (במערכת הקשר הפנימית) איציק, תכניס אותו בבקשה.

קול זמזם נשמע כשדלת כבדה נפתחת ונסגרת. נשמעים קולות הליכה. כיסא מוזז ממקומו. אדם אחד מתיישב והשני יוצא מהחדר. הדלת הכבדה נסגרת. פחית קולה נפתחת.

חוקר: רותם חיון?

שתיקה.

חוקר: השם שלך זה רותם חיון?

שתיקה.

חוקר: סליחה, אתה צודק, הייתי צריך להציג את עצמי קודם: שמי אלברט מְנָחֵמוֹב, אני חוקר פה ביחידה. הבנתי שאתה מסרב לשתף פעולה.

שתיקה.

חוקר: בסך הכל שאלתי איך קוראים לך, זה נימוס בסיסי.

שתיקה.

חוקר: הבנתי. (קורא במערכת הקשר) איציק, קח אותו חזרה לבידוד לשלו…

נחקר: קוראים לי רותם חיון.

חוקר: שלום רותם, נעים מאוד. מספר תעודת הזהות שלך הוא 337785923?

נחקר: אני לא זוכר בעל פה.

חוקר: תקשיב, אני מכיר את החוקרים שדיברו איתך לפניי. אצלם זה שחור או לבן, להיות או לא להיות. אם תמשיך עם המשחקים אני אלך והם יחזרו, אתה מבין? (שהייה) אז מספר תעודת הזהות שלך הוא שלוש…

נחקר: מה שאמרת קודם. זה המספר.

חוקר: יופי, אנחנו מתקדמים.

נחקר: אני רוצה לראות עורך דין. אני פה כבר שבוע ולא נתתם לי לראות עורך דין.

חוקר: אתה לא נמצא פה שבוע.

נחקר: מה?

חוקר: אתה פה כבר חודשיים וחצי.

נחקר: לא, אין מצב… זה לא…

חוקר: הגעת בשני במרץ והיום זה השנים עשר במאי.

נחקר: אני מכיר את השיטות שלכם. אתה מנסה לשחק לי בראש. זה לא יעבוד לך.

חוקר: הנה, אני פותח Ynet. ל-Ynet אתה מאמין, נכון? בבקשה, שנים עשר לחמישי, 2021. הכותרת הראשית: בית המשפט אישר להאריך את מצב החירום בתשעים יום. זאת הפעם ה-15 מאז פרוץ המגיפה שהממשלה מטילה סגר… להמשיך? 

נחקר: (שהייה) תשחרר אותי מפה!

חוקר: זה יכול לקרות עכשיו. הכל תלוי בך. (פותח לו את האזיקים) בוא אני אשחרר אותך מזה… אתה רק צריך לחתום. (מוציא מסמך מהמגירה)

נחקר: מה זה?

חוקר: מסמך ויתור. על המקצוע שלך. 

נחקר: כל מה שעשיתם לי פה זה רק בגלל שאתם רוצים שאני אפסיק להיות שחקן?

חוקר: לא. אתה חותם לי שאתה רוצה להפסיק להיות שחקן.

נחקר: אבל להיות שחקן זה לא רק "מקצוע". זה חלק ממי שאני. אני לא יודע לעשות משהו אחר.

חוקר: ובדיוק בשביל זה אנחנו פה! ברגע שאתה מוותר על כל ההצגות האלה שלך, המדינה מסדרת לך מקצוע חדש. תהיה לך דיפלומה ביד, משכורת קבועה, תהיה בן אדם!

נחקר: ללכת לעבוד באיזה משרד או מפעל, זה מה שאתה רוצה?

חוקר: אנשים בגילך הולכים לעבוד בפריפריה, מטפלים בזקנים, קוטפים גויאבות בשמש.

נחקר: אז מה קורה אם אני מסרב לחתום?

חוקר: יש נהלים.

נחקר: עינויים.

חוקר: נהלים.

נחקר: תביא את המסמך.

שהייה. נשמעים קולות דפדוף.

נחקר: (משתומם) "על האזרח לעבור סדנת גמילה ממשחק"? אתם רוצים לעשות לי מה, כמו בסרט הזה, נו, איך קראו לו…

חוקר: התפוז המכני… אתה מבין מה הבעיה? הכניסו לך כל השנים לראש כל מיני דימויים. בחיים האמיתיים זה לא עובד ככה. הבחירה בידיים שלך.

(שתיקה) 

חוקר: רוצה לשתות? (מוזג משקה תוסס לכוס) תגיד רותם, יש לך חברה? (שהייה) אני יודע שהעתיד נראה עכשיו קודר, אבל דברים ישתפרו. זה תמיד משתפר בסוף. אתה תכיר מישהי, תתאהב, תרצה להקים משפחה. מה תגיד לה? שאין לך כסף לשלם עליה במסעדה כי המקצוע שלך לא חיוני? שאתם לא יכולים להקים בית? שהעדפת לוותר על עבודה טובה בשביל… מה בעצם?

נחקר: (פותח את העט. קולט משהו במהלך הקריאה) שנייה רגע… כתוב פה… אתם… אתם עוקבים אחריי למשך שארית חיי ורשאים להפעיל "אמצעים מיוחדים" על מנת לוודא שאני לא עוסק בפעילות אמנותית?

חוקר: אנחנו לא אוהבים להחביא דברים בין השורות.

נחקר: תן לי להבין. נניח שאני יוצא עם הבחורה הזאת למסעדה ואני משלם עליה במיטב כספי שהרווחתי בעבודה המשרדית הנוחה שלך. ונגיד שאז אני מדקלם לה כמה שורות מרומיאו ויוליה, נגיד "הי! איזה אור בוהק שם בחלון? זה המזרח, ויוליה היא השמש". מה יקרה? יבוא אליי מישהו מאחורי הגב ויתקע לי כדור בעורף? ככה, מול העיניים שלה בזמן שהיא אוכלת פסטה ברוטב פומודורו? בום! (צוחק)

חוקר: זה מצחיק אותך? איציק, קח את האפס הזה מפה ותכניס אותו בחזרה לבידוד 

נחקר: (קורע דפים) 'לעולם לא אהפוך לקרנף, לעולם לא! לא אוכל להשתנות עוד. חוקר: מה אתה עושה? (נפתחת הדלת. נכנס איציק) 

נחקר: 'אינני יכול להסתכל על עצמי עוד. כמה אני מכוער! אוי לו לאדם המבקש לשמור על מקוריותו!' (קופץ על הכיסא)

חוקר: רד מהכיסא מיד! (נשמעים קולות מאבק וגרירה)

נחקר: (ממשיך למרות הכל) 'טינופת. אין לי הגדרה טובה יותר כשאני חושבת על בוגדנותך'.

חוקר: תוריד אותו משם!

נחקר: 'באת אלי, אתה, אויבי, באת אלי?. אבל בכל זאת טוב שבאת, מעל ליבי יוקל מעט הנטל כשאגנה אותך, וכשתקשיב תסבול'.

קולות המאבק נמשכים. אגרופים מוטחים. קללות. צעקות. כאב. 

חוקר: פגשתי מאות כמוך. מה מאות? אלפים. פה הם היו גיבורים גדולים, אבל כשהם יצאו הם הבינו שאף אחד לא מחכה לתרבות שלהם. וזה מה ששבר אותם. לא הצינוק. לא המכות. חוסר הרלוונטיות. אל תדאג, אתה עוד תגיע לשם. מילה שלי. כשאתה מסיים איתו תביא לי את הבא בתור.

הדלת נסגרת.

שהייה.

חוקר: (מחייג בטלפון) היי מותק, איך את? בסדר… אני אגיע מאוחר היום… גם היום… מישהו צריך לעשות  את זה, לא?… היי היי היי היי… 'הי! איזה אור בוהק שם בחלון? זה המזרח, ואת השמש.' יפה, נכון? (הפעם בקצב רגיל אך בטון יותר דרמטי) 'הי! איזה אור בוהק שם בחלון? זה המזרח – ואת השמש.' (בטון חרישי ומאופק) הי! איזה אור בוהק שם בחלון? זה המזרח… כן… ו… (קולו רועד, על סף השתנקות) את… (שהייה) את בוכה? (הדלת נפתחת) אני חייב לסיים. ביי. (מנתק את הטלפון. מכחכח בגרון) תכניס אותו (הדלת הכבדה נסגרת בטריקה).

סוף תסכית.

הציטוטים בתסכית לקוחים מתוך:
ויליאם שייקספיר, "רומיאו ויוליה", תרגום: אלי ביז'אווי. הוצאת לוקוס
אוריפידס, "מדיאה", תרגום: אהרן שבתאי. הוצאת שוקן
אוג'ן יונסקו, "קרנפים", תרגום: חיה ומיכל אדם. הוצאת אור-עם

סיפורים קצרים

הוספיס

הדרך לשם הייתה סתמית. רוב הזמן שתקנו והבטנו באדוות השוקטות שהמעבורת הותירה אחריה. זמזומו החד-גוני של המנוע נסך בנו שלווה שלא טעמנו זמן רב. היה בלתי אפשרי להבדיל בין הזוגות שהפליגו אותנו. כולם שתקו באותו האופן והביטו אל הים באותו האופן וקיוו שזה לא הסוף באותו האופן. במערכת הכריזה נשמע קול סמכותי שהודיע על ארוחת הערב שמוגשת במזנון שבחלקה האחורי של המעבורת. לא הייתי רעב, אבל היא התחילה לצעוד בכיוון אז הלכתי בעקבותיה.

האוכל שהוגש על עגלות מנירוסטה היה תכליתי: ביצים קשות עם קליפות סדוקות, כאילו ילד עבר וסדק כל אחת מהן בכוונה, פשטידות חיוורות וקרות וכמה עגבניות חתוכות שעסיס חייהן אבד מזמן. לקחתי לי רק כוס תה והתיישבתי מולה. כשהנמכתי את  ראשי אל הספל האדים טשטשו את דמותה, ששיחקה עם המזלג באוכל. לרגע התחשק לי לומר לה שתפסיק עם זה, אבל שתקתי. הזוג שישב לידנו העמיס על הצלחות הררים של אוכל, כאילו זו הארוחה האחרונה שלהם. הגבר שתה את התה שלו בקולניות מרגיזה, אבל האישה שישבה מולו לא העירה לו. למעשה, זה לא נראה כאילו היא בכלל שמה לב לכך. חשבתי על העניין הזה של מות האהבה – האם אפשר לזהות סימנים מקדימים, כמו הרגע הזה שבו דבר בבן הזוג כבר לא מציק לנו.

כשהגענו לאי הורדתי את המזוודות של שנינו. צעדנו על רציף עץ ארוך כשמעלינו חגים שחפים. הבטתי אחורה אל עבר המעבורת וראיתי שני עובדי מטבח נשענים על המעקה, מעשנים סיגריה ומסתכלים לעברנו.

בכניסה לאולם עמדה דיילת רזה מדי ובירכה אותנו לשלום. היא נתנה לכל זוג מפה של המתחם ולוח זמנים מפורט. צוינו שם שלוש ארוחות עיקריות ושלוש ארוחות ביניים, פעילות גופנית לפי בחירה והרצאת חובה שמתקיימת כל יום אחרי ארוחת הערב. חיכינו בתור לדלפק הקבלה יחד עם כל שאר הזוגות, אבל לאחר כמה דקות אמרתי לה שהיא יכולה לשבת בצד עם המזוודות עד שאארגן לנו מפתח לחדר. כשהגעתי לבסוף אל פקיד הקבלה ציינתי את שמנו והבטתי בו שעה שחיפש את השם במחשב. הוא היה צעיר – משום מה חשבתי שבמקום כזה יעבדו רק אנשים מבוגרים שעברו דבר או שניים בחיים – ומשהו בפעולות שלו, החל מהדרך שבה חייך ועד האופן שבו נגע במסך המגע, חשף עצבנות וחוסר שביעות רצון. הוא לא מצא את השם במחשב וביקש לוודא עם אחראי המשמרת שלא חלה טעות. הבטחתי לו שאנחנו אמורים להיות שם, אבל הוא נעלם ללא אומר לתוך משרד באחורי הקבלה וחזר כעבור שתי דקות עם המפתח בידו.

קיבלנו חדר עם נוף לים, וכלום לא נראה באופק למעט המעבורת שכבר הספיקה להגיע אל נקודת המגוז. היא נכנסה להתקלח ואני התיישבתי על המיטה הזוגית וקראתי באחד העלונים שהיו מונחים על השידה לצידה. היו שם תמונות של זוגות חבוקים שסיפרו כיצד השהות באי הצילה את חייהם. כשהיא יצאה מהמקלחת הבטתי בה מנגבת את השיער מול המראה ורציתי להוריד ממנה את המגבת אבל ידעתי שהיא תירתע מהמגע שלי. באופן משונה לא הייתה בי שום שמחה על זה שאני עדיין נמשך אליה. שאלתי אותה אם היא רוצה לרדת לאכול ארוחת צהריים, אבל היא הביטה בי דרך המראה ומהמבט שלה הבנתי שלא. שכבנו לנוח וכשהתעוררנו היה כבר חשוך בחוץ ועל הים הייתה פרושה שמיכה שחורה. התארגנו בזריזות וירדנו אל הלובי, שהיה עמוס בזוגות שחיכו בכניסה לאולם ההרצאות. חלק מהם החזיקו צלחות עם פרוסת עוגה עליה, שילוב מעורר בחילה של קציפת חלבונים וסוכר.

נכנסנו לאולם והתיישבנו באחת השורות האחוריות. על הבמה עלה מרצה עם קוקו שהתחיל להסביר לנו מדוע הזוגיות היא הכרח אבולוציוני שקידם את האנושות למקום שבו היא נמצאת היום. הוא הביא טיעונים מתחומי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והספרות. כל האנשים סביבנו הנהנו לאות הסכמה בכל פעם שניפק עוד טיעון או דוגמה, אבל אנחנו הבטנו קדימה באדישות. היא הסתכלה מדי פעם בשעון ואני הבטתי לעבר היציאה וראיתי את הבחור הצעיר מהקבלה עומד ליד הדלת כשעל פניו מבט חמור סבר. כשהמרצה סיים את דבריו האנשים מחאו כפיים בקול רם והצעיר פתח את הדלת. נשטפנו החוצה בזרם האנשים אבל במקום להישאר לקוקטייל החגיגי יצאנו החוצה. הרוח שהגיעה מהים הייתה קרירה והיא כרכה את ידיה סביב גופה. צעדנו לאורך החוף כשהירח המלא מאיר לנו את דרכנו. לפתע היא נעצרה ואמרה שהיא לא רוצה להמשיך יותר. אמרתי לה שאפשר לחזור, אבל היא אמרה שלא לזה היא התכוונה. שאלתי אותה אם היא מבינה את ההשלכות של ההחלטה שלה, אבל שנייה אחר כך התחרטתי על השאלה כי ידעתי שהיא תיעלב. היא אמרה שהייתי עסוק בלשכנע את עצמי ואת הסביבה שיכול להיות לזה סוף אחר, אבל אם הייתי טורח להקשיב לה באמת לכל אורך הדרך הייתי מבין שזו ההחלטה הראשונה בחיים שלה שהיא שלמה איתה לחלוטין. כשעשינו את דרכנו חזרה התקרבתי אליה ופרשתי את ידי לכיוונה. היא התמהמהה מספר שניות, אבל אז החליקה את ידה לתוך כף ידי. כשראינו את אורות המבנה ניתקנו זה מזו.

בבוקר ניגשתי אל דלפק הקבלה והודעתי שאני עוזב. הפקיד, הפעם גבר מבוגר יותר עם שפם עבה, ביקש שאחתום על מסמך ויתור. הוא הודיע לי שהמעבורת יוצאת בשעה אחת עשרה בדיוק, וכי כדאי שאנצל את הזמן שנותר על מנת להיפרד מבת הזוג. עליתי לחדר ומצאתי אותה שוכבת במיטה. היא כבר הייתה מחוברת למכשירים וצינורית הייתה תקועה לה בתוך הווריד. לצד המיטה עמדו אחות במדים לבנים מהוהים ורופא מקריח. רכנתי לעברה ולחשתי לה שאני מצטער שזה נגמר כך. היא הנהנה וחייכה.

על המעבורת חזרה עלו רק גברים בודדים. במשך מרבית הנסיעה עמדתי ליד המעקה והבטתי במים. ניסיתי להתרכז בקול המנוע, אבל לא הצלחתי לקלוט את הזמזום החד-גוני שזכרתי מהנסיעה הלוך. ניתקתי מהמעקה ונכנסתי למזנון. לקחתי ביצה קשה שבנס לא נסדקה ושתי פרוסות לחם והתיישבתי מול גבר ששתה רק תה. הוא הביט בי מבעד לאדים שעלו מהספל ושתק.

מחזה

גינוי – מחזה פוליפוני קצר

אין הסתה.

אין.

ולא הייתה.

לא.

ולא תהיה.

אף פעם.

זו לא דרכנו.

מעולם לא הייתה.

המחאה לגיטימית.

לחלוטין.

זו זכותם.

המלאה.

איננו מסכימים למילה מדבריהם.

אפילו לא לאות.

אך נהיה מוכנים להיהרג על זכותם לומר אותם.

כמובן.

עד גבול מסוים.

תמיד יש גבול.

שאסור לחצות.

כי כשחוצים.

יש אנשים.

לא אנחנו.

חס ושלום.

אבל אנשים.

תמיד יהיו אנשים.

שעלולים לפרש.

להבין אחרת.

להיפגע.

להתרגז.

לעשות מעשה.

שלא יעשה.

אלא אם כן.

לא.

אם הגבול נחצה.

והוא כאמור נחצה.

אבל הפעולה תיעשה.

על אחריותם.

בלבד.

ללא יד מכוונת.

ללא.

קומץ.

אספסוף.

שוליים סהרוריים.

היוצא מן הכלל.

שאינו מעיד על הכלל.

כלל וכלל לא.

ידינו נקיות.

הדם שנשפך.

לא אנחנו שפכנו.

לא.

הייתה התגרות.

משני הצדדים.

לכל מטבע יש שני צדדים.

ובלהט הרגע.

הדם רותח.

העצבים מתוחים.

עד להתפקע.

בום!

מה זה היה?

עצב שנקרע.

ככה?

בקלות.

כי המצב.

כי החום.

כי הכלכלה.

כי הבריאות.

העיקר הבריאות.

ולכן אנחנו מְגַנִּים.

בכל תוקף.

כל ניסיון.

לגולל את האשמה.

להעליל.

לדון לכף חובה.

לתפור תיקים.

כמו בזמנים אחרים.

במשטרים אפלים.

כולנו זוכרים.

יותר מדי טוב.

מה עשו ליהודים.

הם רק יצאו להפגין.

ושיסו בהם כלבים.

שוטרים.

אזרחים.

זה לא היה קומץ.

לא.

זה היה הכלל.

שהעיד על הכלל.

בדיוק בגלל זה אנחנו מְגַנִּים.

ונוקטים בכל האמצעים.

על מנת להבטיח ששנית זה לא יקרה.

ואם בטעות יקרה.

לא יקרה.

אבל טעות.

לעולם חוזרת.

כי בני אדם טועים.

ואנחנו כאמור בני אדם.

אז שלישית זה לא יקרה.

כי פעם שלישית גלידה.

כי שלוש יריות בכיכר.

כי יש גבול.

שאסור לחצות.

ואם בטעות חוצים.

אנחנו תמיד.

אבל תמיד.

מְגַנִּים.

סאטירה

המרוקאים החדשים

קראתי לשני הילדים לבוא לסלון ולשבת על הספה. אמרתי להם שבפי הודעה חשובה.
"אתה הולך לקנות לנו פלייסטיישן 5?", הם שאלו בתקווה.
"לא. זה משהו יותר טוב", עניתי.
"מחשב גיימיינג!!" הם החלו לקפוץ על הספה בהתלהבות.
"לא מחשב גיימינג! ושבו כבר, זה חשוב!"
הם התיישבו נפולי פנים.
"מה שם המשפחה שלכם?"
הם לא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
"תענו לי. מה שם המשפחה שלכם?"
"אההה, גלציאנו?" הם ענו כשספק מהול בקולם.
"לא! אין יותר גלציאנו. תשכחו מגלציאנו. מהיום אתם משתמשים בשם המשפחה של אמא שלכם. מהיום אתם נדב ואלון אזולאי".
שניהם כיווצו גביניהם באי אמון כאילו אמרתי להם שביטלו את בית הספר לצמיתות.
"כן, מה שאתם שומעים. בעקבות תזוזה בלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית והפיכתם של המרוקאים לאליטה החדשה, זה יהיה שם המשפחה שלכם מעכשיו".
הבן הצעיר שאל אם טקטוניים זה כמו תחתונים רק במרוקאית והשניים החלו לצחוק מהבדיחה.
"יש לכם שעה בלי מסכים!" הטחתי בהם. "זה מה שקורה למי שמזלזל במורשת המרוקאית שלו".
הבנתי שאם הם לא יכירו את המסורת ממנה הם באים, לעולם לא יוכלו להיות מרוקאים חדשים אסלים. החלטתי לערוך להם מבחן התמצאות.
"אתם יודעים מה סבא שלכם, צ'רלי, היה במרוקו?" שאלתי.
"אין לנו סבא צ'רלי" הם ענו בגאווה, כאילו נמלטו הרגע מפח יקוש שטמנתי להם.
"טעות! סבא שלום הוא מעכשיו סבא צ'רלי אזולאי. זה השם שאיתו הוא נולד במרוקו, ואתם תכבדו את זה. אז אם שואלים אתכם מי הסבא שלכם, מה אתם עונים?"
"סבא צרלי".
"לא צרלי. זה נשמע כמו התנצלות של אשכנזים. צ'רלי. צ'-ר-ל-י אזולאי. ואם שואלים אתכם מה הוא היה במרוקו, מה אתם עונים?"
"יש פלייסטיישן במרוקו?", הם תהו.
"זה בכלל לא משנה עכשיו אם יש או אין פלייסטיישן במרוקו!" זעקתי. "הוא היה המהנדס של המלך. הוא עזר לו לבנות… אענא עארף, דברים שיש במרוקו. בארות מים או משהו".
הלאה לשאלה השנייה.
"מה המאכל שאמא מכינה שאתם הכי אוהבים?"
"שניצל ואורז לבן בלי כלום", הם ענו יחד.
"פסטייה. ומטבוחה. ומופלטה. ומרק חרירה. ומעקודה. וחריימה. והכי אתם אוהבים זה את החריימה של אמא בשישי בערב."
"פסטייה זה כמו פסטה?" שאל הגדול. "כי אני אוהב גם פסטה, אבל בלי כלום. כמו שאמא מכינה".
"אבא, יש לי חריימה", ציין הצעיר. "אני יכול ללכת לשירותים?".
שיעור המורשת לא התקדם כמתוכנן. הייתי חייב לנקוט בצעד קיצוני. לא ייתכן שאשלח את ילדיי אל ישראל של 2020 מבלי שידעו היכן מרוחה החמאה. או המעקודה. כשהצעיר חזר מהשירותים ביקשתי מהם להוציא קלמרים.
"בבקשה, אבא, זה חופש עכשיו", הם התחננו.
"תוציאו את הצבע החום. אנחנו הולכים לעשות עכשיו חינה".
"לעשות מה?"
"חינה, חינה. זה טקס כזה של מרוקאים שמורחים צבע חום על היד."
הבן הצעיר ציין שחבל ששטף הרגע ידיים אחרי השירותים.
"לא נורא. פשוט תעשו עיגול חום על כף היד. אם שואלים אתכם, הייתם בחינה של אחת מארבע מאות קרובות המשפחה שיש לכם."
הילדים היו כבר על סף ייאוש. עברו חמש דקות בלי מסכים, והם היו מוכנים לעשות הכל כדי שאניח להם לחזור כבר לפלייסטיישן. עשינו חינה.
"אז אם שואלים אתכם מאיזה מוצא אתם, מה אתם עונים?"
"מרוקאים, מרוקאים. עכשיו אפשר…"
"מאכל אהוב?"
"אלון ספינג' ואני מופלטה", אמר הגדול, שכבר תופף בעצבנות על הרצפה כי ראה בזווית העין שחברים שלו משחקים בפורטנייט בלעדיו. שמחתי שהוא כבר מפגין את קוצר הרוח שמאפיין את העדה המרוקאית.
"אוקיי, שאלה אחרונה ואז אני עוזב אתכם לנפשכם", אמרתי. "למי תצביעו בבחירות?"
"ביבי, ביבי, רק ביבי. זה מה שאמרת לנו להגיד, לא?"
חייכתי בסיפוק וסרתי הצידה. הם עטו על השלטים כמו מרוקאים שרואים הפגנה של שמאלנים. "זהו", אמרתי לעצמי, "עכשיו הם חלק מהאליטה החדשה. אני רק מקווה שאפשר לעשות את האוכל המרוקאי בלי רוטב, כמו שהם אוהבים".

בתמונה: שני מרוקאים חדשים.

תסריטים

מתילדה – תסריט לסרט קצר

זהו תסריט לסרט קצר שנכתב בהשארת הפרויקט "במרחק 100 מטר" של הוט, במסגרתו יצרו בכירי הקולנוענים בארץ סרטים קצרים שעסקו בסגר.