שונות

סבלנות, סבלנות

יש משפט כזה שאומרים לילדים: "סבלנות / סבלנות / לא קונים בשום חנות". רק היום קלטתי שהמשפט הזה אומר בדיוק ההפך ממה שחושבים. כי אם סבלנות לא קונים בשום חנות, אז מאיפה הילדים אמורים להשיג את זה? לקטוף מהעץ? לגדל בעצמם? אנחנו נמצאים בעידן בו עשינו מיקור חוץ לכל אספקט בחיים – מישהו אחר מגדל עבורנו את האוכל ומביא לנו אותו עד פתח הבית ומנקה לנו את הדירה ואת האוטו ואפילו אורז לנו את הכל בארגזים ופורק את הכל במעבר דירה – אז למה שהילדים יתחילו לפתח סבלנות? מה הם, משק אוטרקי? מישהו זוכר עוד את התקופה בה האבות היו שוטפים בעצמם את המכונית והאמהות היו עושות ספונג'ה ואף אחד לא חשב אפילו על האפשרות שמישהו זר יעשה עבורנו את העבודה הזאת?

במילים אחרות, כשאנחנו אומרים לילדים שלנו שאי אפשר לקנות סבלנות בשום חנות אנחנו בעצם אומרים להם "אי אפשר להשיג סבלנות בשום מקום. אין. אמרו בחנות שיתקשרו אלינו אם יגיע משלוח של סבלנות, אבל עד אז תתאזרו ב… בקיצור אין". לילדים, בתורם, לא תהיה סבלנות לחכות לסבלנות וכל הספירלה הלוגית הזאת תסתכם באחת משני דרכים: או התקף טנרום, או שהילד יקבל במקום את מה שרצה. בלא מעט מקרים שתי הדרכים ייפגשו.

הילדים שלי לא מכירים עולם בו לא מקבלים כל דבר שהם רוצים, מתי שהם רוצים. הם לא יודעים מה זה לחכות לפרק בסדרה שמשודר ביום מסוים בשעה מסוימת, הם לא מבינים למה אי אפשר לעצור את השידור באמצע ולהמשיך אחרי הפיפי, והם בהחלט לא מבינים למה אי אפשר פשוט להזמין סבלנות באינטרנט. לך תגיד להם שניסית פעם להזמין סבלנות מעלי אקספרס, אבל הסבלנות שהגיעה הייתה במידה של סינים, שלמרות מימדי הגוף הקטנים שלהם יש להם חתיכת סבלנות, וזה לא מתאים לאקלים הישראלי או שאין מתאם לשקע עם הארקה, ולמי בכלל יש סבלנות לדברים מעלי אקספרס שלא עובדים.

מודעות פרסומת
מערכונים

דולה

בית חולים. חדר לידה. גבר על מיטה, נאנק מכאבים. לידו עומד גבר אחר, מחזיק בידו. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בחברים טובים או בבני זוג. אבל לא – זהו הדולה של הגבר הנאנק מכאבים.

גבר: (צועק) אאאאאאהההההההה!!!

דולה: ששששש, אל תשכח את כל מה שלמדנו בשיעורים.

גבר: אני מנסה, באמת…

דולה: אני יודע, זה קשה.

גבר: שיט!

דולה: מה?

גבר: אני מרגיש עוד אחד בא.

דולה: הכל בסדר, תקפיד על הנשימות ו….

גבר: (צורח) אאאאההההההה!!!!

דולה: תזכור, מהכאב רק גדלים. תחזור אחרי, מהכאב רק גדלים. מהכאב רק גדלים. מהכאב רק…

גבר: מהכאב רק… אאאהההההההההההה!!!!!

נכנס רופא ומציץ בלוח של המטופל.

רופא: אז מה שלומנו?

הרופא מרים את ראשו ומביט לרגע בדולה, ואז בגבר השוכב.

דולה: הכל מצוין.

רופא: מבחוץ זה לא נשמע ככה. (לגבר) מתי הייתה לך יציאה אחרונה?

גבר: לפני יומיים בערך.

רופא: בערך או בדיוק?

דולה: הנה, זה הכל רשום אצלי (מוציא פנקס) לפני 32 שעות וארבעים ושבע דקות.

רופא: (לדולה, בעודו לובש כפפת גומי) ומי כבודו?

דולה: אני הדולה שלו.

רופא: הבנתי. (לגבר) אני הולך לבדוק אותך רגע. זה יכאב קצת לכמה שניות.

גבר: לא, בבקשה לא! (אוחז בשרוולו של הדולה) בבקשה תגיד לו שלא ייגע.

דולה: (לרופא) זה הכרחי?

רופא: כן.

דולה: ממש הכרחי?

רופא: ממש הכרחי.

דולה: אבל בעדינות, טוב? הוא רגיש שם.

גבר: (עדיין נאחז בדולה) בבקשה לא.

דולה: (מתכופף לעברו) זה בסדר, הוא יעשה את זה כאילו הוא מלטף גור חתולים. נכון, דוקטור?

רופא: בטח, גור חתולים.

הרופא שולח ידו לעבר הרקטום של הגבר. הגבר צורח מכאבים. גם הדולה נלחץ.

דולה: גור חתולים! גור חתולים!

הרופא מסיים את הבדיקה, מסיר את הכפפה ומשליך אותה לפח.

הרופא: זה טחור שדורש ניתוח.

גבר: לא, שום ניתוח.

דולה: אנחנו רוצים יציאה טבעית.

רופא: משלשלים הוא קיבל?

דולה: אמרנו יציאה טבעית.

רופא: במצבו הטחורים יכולים רק להחמיר.

גבר: אני רוצה להרגיש את היציאה, להתחבר ככה לאבא טבע.

דולה: הוא מרח את המשחה "שווה לתחת". זה טבעי. מכורכום ואלוורה.

רופא: אני לא יכול להכריח אותך, אבל שתדע ש…

גבר: (נדרך) זה מגיע! זה מגיע!

הרופא נעמד לצדו של הגבר, ששולח את ידיו לצדדים ואוחז בדולה וברופא.

דולה: לנשום. מהכאב רק גדלים. לנשום. מהכאב רק…

הרופא שולח את ידו אל אחוריו של הגבר.

רופא: קדימה, תדחוף!

הגבר ממש צורח עכשיו, כאילו גופו מתבקע לשניים.

רופא: קדימה, אני רואה את הראש.

דולה: מהכאב רק גדלים, מהכאב רק…

צווחה אחרונה של הגבר, וזהו. הרופא שולף את הגוש והגבר מתעלף. הדולה חיוור כולו.

רופא: בפעם הבאה ניתוח. (משליך את הצואה לפח ויוצא)

דולה: (מחפש משהו בתיק ואז מוציא שפופרת של משחה) באמת שווה לתחת.

הוא משליך את השפופרת לפח ויוצא. הגבר נשאר מעולף על המיטה. הסוף.

שונות

דברים שאני יודעת – ביקורת הצגה

אחד הז'אנרים השחוקים ביותר ביותר בתיאטרון המודרני בכלל, ובתיאטרון הישראלי בפרט, הוא הדרמה המשפחתית. לרוב זה מתנהל בצורה הבאה: משפחה שנראית אידילית כלפי חוץ מתכנסת לכבוד אירוע, בדרך כלל ארוחת חג. אל אחד או יותר מבני המשפחה מתלווה בן או בת זוג שזהו להם המפגש הראשון עם המשפחה. במהלך הארוחה המשפחתית יתגלה – כמה מפתיע – שהמשפחה הנורמטיבית היא בעצם כד חרס מנותץ שחלקיו השונים הודבקו ביד גסה, ומספיקה נגיעה אחת קלה כדי לנפץ אותו שוב לרסיסים. על פי רוב גם יחשף איזשהו סוד מן העבר שיאלץ את המשפחה להתמודד עם אמת כואבת. בנוסף לכך, האורח שזה מקרוב בא, שבתחילת המחזה הוא ה"מוזר", יתגלה כאדם השפוי היחיד בחדר.

"דברים שאני יודעת", מאת המחזאי האוסטרלי אנדרו בוול, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של משה נאור, אינו חורג בהרבה מהשטאנץ של הדרמה המשפחתית. על תקן האורח מתפקדת הפעם בת המשפחה הצעירה, רוזי פרייס, שחוזרת מוקדם מהצפוי מטיול באירופה כשהיא שבורת לב ומחפשת להתנחם בחיק משפחתה: ההורים בוב ופראן, האחים מארק ובן והאחות הבכורה פיפ.

עד מהרה מתברר שהדמות המרכזית במחזה, הפיבוט שמניע את המשפחה ואת מערכות היחסים, היא האם פראן. לפרנסתה היא עובדת כאחות בבית חולים, אולי כאלגוריה ליכולתה לסייע לאחרים אך בו בזמן להיות חסרת יכולת לנתב את הגורל על פי רצונה. פראן תמיד יודעת כאשר אחד מילדיה בצרה. היא גם יודעת מתי הם משקרים כשהם אומרים שהכל בסדר או ששום דבר לא קרה. בעזרת חושיה החדים היא מגלה מיד שרוזי חזרה הביתה בגלל שגבר שבר את ליבה, או שפיפ בחרה לעזוב את בעלה ושתי בנותיה ולעבור לקנדה משום שהתאהבה בגבר אחר. בעוד שפראן היא אמא אקטיבית ומעורבת שתמיד תחפש כיצד לחלץ את ילדיה מצרות (וכאלו תמיד יש) אך גם תדע להביע את דעתה אם זאת לא נוחה, האב בוב הוא פאסיבי, אוהב ודואג בדרכו שלו, זה שתמיד יהיה אפשר לפנות אליו כדי שיפיס את דעתה של האם.

במהלך המחזה יתברר שלכל אחד מן הילדים במשפחת פרייס יש דילמה גורלית עמה הוא מתמודד, וכי משקעי העבר מקרינים גם הם על הדרך בה כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם הדילמה. אותו סוד מן העבר – פריט חובה בדרמות משפחתיות, כאמור – יחשף וישפוך אור לא רק על יחסה של פראן לילדיה, אלא גם על מערכת היחסים בין פראן ובוב. 

מכיוון שמדובר כאמור במלודרמה די סטנדרטית, מה שנותר לרומם אותה מעל רמת הטקסט הוא המשחק והבימוי, או ליתר דיוק – הבחירה של ההעמדות השונות על הבמה (המיזנסצנה). שני האלמנטים הללו אכן מצליחים למשך רגעים רבים להוסיף עוד נופך למחזה וליצור לא מעט רגעים יפים, כמו הוורדים שנופלים מלמעלה סטייל "אמריקן ביוטי", או ריקוד הסלואו של ההורים לאור הכוכבים. עם זאת, לעתים הפשטות של הבמה יוצרת דימויים חלשים יותר, כמו התלולית בה בוב מטפח את ורדיו, שהופכת בסיום לקבר (לא אגלה של מי מחמת אימת הספוילרים).

כאן אנו מגיעים לנקודת החוזקה של ההצגה: המשחק. מיכל עוזיאל מקסימה בתפקיד בת הזקונים רוזי, שצופה מן הצד כיצד משפחתה מתפרקת לחלקים אך גם מתאחדת ברגעים קשים; יעל וקשטיין מפגינה חוזק ופגיעות לחילופין, מבלי שהמעברים הללו יראו מלאכותיים; עידו רוזנברג עדין ונוגע ללב בתור גבר שמרגיש זר בגופו (אפשר היה לוותר על הפאה המעט מגוחכת); וגיא גורביץ' משרטט גבריות תחת לחץ, אם כי לעתים המשחק שלו נדמה כ"נכון" מדי – זה מרגיש יותר מדי פעמים כאילו הוא מגלם גבר במשבר כפי שזה מוצג בסרטים, ולא גבר במשבר כפי שזה באמת.

את שני התפקידים הראשיים מגלמים גדי יגיל וסנדרה שדה, שהוקפצה ברגע האחרון על מנת להחליף את יונה אליאן. יגיל משכנע בדמות האבא טוב הלב והמעט מנותק רגשית שמוכיח כי הוא גם יודע לעמוד על שלו כשמשהו מספיק חשוב לו. מיותר לציין שליגיל יש טיימינג קומי מעולה, ושהוא יודע לחלץ צחוקים רמים מהקהל בכל פעם שהרפליקה שלו כתובה עם הומור. קצת חבל שהבמאי לא ביקש ממנו למנן את ה"יגיליות" המפורסמת הזאת, כי לפעמים הגשה יותר עדינה של הפאנץ' הייתה מחלחלת עמוק יותר אצל הצופים.

את משחקה של סנדרה שדה יהיה כמעט לא הוגן לשפוט, בהתחשב בעובדה שהיא לא עברה עם שאר השחקנים את התהליך שעוברים במהלך חזרות. בהצגה שראיתי היא שכחה פה ושם שורות, והיה ניכר שהדינמיקה בינה ובין יתר השחקנים לא מושלמת. לטעמי שדה חסרה כמה גוונים של חמלה שחיוניים ליצירת דמות עגולה יותר, ומעניין לדמיין כיצד יונה אליאן תמלא את התפקיד, אם אכן תחזור אליו.

לסיכום, "דברים שאני יודעת" הוא מחזה סטנדרטי שמציג רגעים יפים בזכות משחק מדויק ורגיש, וכמה תמונות יפות מבחינה ויזואלית. אם נדרשים למשפט הפתיחה של "אנה קרנינה" – ועושה רושם שתמיד נדרשים למשפט הזה כשכותבים על דרמות משפחתיות – כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה. או שהיא מופיעה בהצגה.

"דברים שאני יודעת" מאת אנדרו בובל. תיאטרון חיפה בשיתוף תיאטרון בית ליסין. בימוי: משה נאור. תרגום: דורי פרנס. שחקנים: סנדרה שדה, גדי יגיל, יעל וקשטיין, עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, גיא גורביץ'.

שירה

איש זקן

מָה אַתָּה רוֹאֶה בַּתְּמוּנוֹת

אִישׁ זְקַן

פָּנָיו חֲרוּשׁוֹת תְּלָמִים

חֲרוּצֵי אַכְזָב

בָּהֶם נִטְמָנִים

עֶבְרָה

וְזַעַם

וְצָרָה

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי יֵאוּשׁ

לֹא נוֹתָר לוֹ דָּבָר

רַק

לִבְכּוֹת

 

מָה אַתָּה רוֹאֶה בַּמַּרְאָה

אִישׁ זָקֵן

בְּעֵינֶיךָ נוֹתַר זִיק זָעִיר

צֵל שֶׁל בָּרָק

תִּזְכֹּרֶת לְיָמִים בָּהֶם חָשַׁבְתָּ

רַבּוֹת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בַּחַיִּים הַלָּלוּ

כָּל שֶׁנּוֹתָר לִי

רַק

לִבְחֹר

שונות

כרוב כבוש

כרוב כבוש. התמכרתי לכרוב כבוש. בוקר, צהריים וערב – כרוב כבוש. על פניו אין עם זה בעיה. להפך אפילו. מחקרים מצאו שבכרוב כבוש יש הרבה חיידקים פרוביוטיים. מספרים שבגרמניה יש אנשים שאוכלים כל היום כרוב כבוש ולכן הם אף פעם לא חולים. קהילת חיידקי המעיים שלהם חוגגת על זה כמו אוהדי כדורגל בווארים מבוסמים, ובתמורה הם זוכים לחסינות מפני מחלות שונות. אולי הסלוגן של המאכל הזה צריך להיות "כרוב כבוש – הפרוביוטיקה של הטבע", או "יש כרוב כבוש – אין פיגועים של חיידקים". אני גם אוהב להצמיד את האוזן לצנצנת ולשמוע את קולות התסיסה, את הבכחנליה של התרבות החיידקים.

הבעיה היא שיש פרסונה מסוימת שמקושרת עם אכילת כרוב כבוש, ואני מרגיש שהפרסונה הזאת נכפית עליי בלי רצוני בשל ההעדפה הקולינרית הזאת. היום בבוקר, למשל, התאוויתי פתאום לנקניקיית פרנקפורטר ולבירת חיטה בכוס גדולה. בצהריים שלחתי את ידי מבלי משים אל השפה העליונה והרגשתי חתימת שפם. מבט במראה גילה שצימחתי תוך שעות ספורות שפם שחור עבות. אחר הצהריים יצאתי להאכיל את הברווזים באגם, וילדה קטנה שעברה בסמוך שאלה למעשיי והאם היא יכולה גם להאכיל את הברווזים. "בוודאי", אמרתי לה, וכשהיא ליקטה את הפירורים מתוך כף ידי חשתי כיצד רעד פנימי עובר בי. בערב התיישבתי לאכול פרוסת לחם שחור עבה עם חמאה, נקניק וכמובן – כרוב כבוש. היה נדמה לי שאני שומע יפחות מכיוון המרתף. סיימתי בנחת את ארוחתי וירדתי למטה עם הצלחת כשעליה מעט שאריות. היפחות השתתקו לפתע. פתחתי את דלת המרתף והצצתי פנימה. הילדה שכבה שם, מקופלת, עיניה פעורות באימה. כיסוי הפה שלה היה ספוג בנזלת ודמעות. הנחתי לפניה את הצלחת ושחררתי את מחסום הפה. כשקירבתי לפיה את המזלג עם הכרוב הכבוש, היא הניעה במהירות את ראשה מצד לצד. הכרוב הכבוש נפל לרצפה, מה שעורר בי את חמתי. ליקטתי אותו מהמרצפות הקרות והאכלתי אותה בכוח, עד שכמעט נחנקה.

רגע לפני שעליתי במדרגות הטיתי אוזן. לא נשמעו עוד קולות יפחה. רק תסיסה חרישית, כמעט בלתי נשמעת. זה היה הכרוב הכבוש.

שירה

(חסר) בַּיִת

רְעִידַת הָאֲדָמָה כִּמְעַט אֵינָהּ מֻרְגֶּשֶׁת
עֵדוּת לָהּ נִתָּן לִמְצֹא
רַק בַּסְּדָקִים הַנִּבְעִים בְּקִירוֹת הַבַּיִת
הַקּוֹרוֹת מִתְרוֹפְפוֹת
מִתְרַחֲקוֹת אַט אַט זוֹ מִזּוֹ
כְּפִיו שֶׁל הוֹמְלֶס חֲסַר שִׁנַּיִם
שֶׁבַּת שְׂחוֹק עוֹלָה על פָּנָיו
אוֹמֵר בְּבִטָּחוֹן נְבוּאִי
שֶׁל מִי שֶׁחַסָּה שָׁם
גַּם בַּיִת זֶה יָבוֹא אֶל קִצּוֹ

מערכונים

חשבונית מס

לקוח וזונה מסיימים לשכב. הלקוח מתלבש בזמן שהזונה מעשנת סיגריה ליד החלון.

לקוח: היה טוב, אה?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: כמה אמרנו שזה, ארבע מאות?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: (שולף את הארנק, מוציא את הכסף ושם על השולחן) לשים לך את זה פה?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: שמתי את זה מתחת לגיליון של "לאישה", שלא יעוף אם תהיה רוח או משהו, טוב?

זונה: (מביטה אחורה לכיוון השולחן ואז מחזירה מבטה לחלון. מהמהמת) אה אה.

לקוח: (קם על רגליו) טוב, אז אני אלך… (מחכה שהזונה תענה. היא אפילו לא מהמהמת) היה לי כיף. (שהייה) טוב, אז… ביי. (הוא משתהה עוד שנייה. משרואה שהזונה אינה מגיבה, הוא יוצא מהדלת. הזונה ממשיכה לעשן ליד החלון כשהדלת נפתחת שוב בתנופה).

לקוח: איזה מזל, כמעט שכחתי. תוכלי להוציא לי חשבונית מס?

שהייה. הזונה לא מבינה מאיפה זה נפל עליה. היא מסתובבת לעברו ומביטה בו כמו בחייזר.

לקוח: אני… אני צריך את זה בשביל העסק.

זונה: חשבונית מה?

לקוח: חשבונית מס.

זונה: מה אתה, מסתלבט עליי?

לקוח: חס וחלילה! אני פשוט צריך חשבונית בשביל ה…

זונה: תגיד לי, מאיזה כוכב נפלת? חשבונית מס עאלק.

לקוח: אני לא מבין, זאת פעם ראשונה שמבקשים ממך חשבונית מס?

זונה: אלא אם כן חשבונית מס זה שם של תנוחה שאני לא מכירה – אז כן, אף אחד לא ביקש ממני.

לקוח: זה אומר שאין לך פנקס חשבוניות.

זונה: בואנ'ה, אתה מתחיל להלחיץ אותי. אתה ממס הכנסה או משהו?

לקוח: איזה מס הכנ…

זונה: למה אם אתה הולך להלשין עליי אני אדווח לאשתך על ההכנסה הצדדית שלך, אפילו שהיא ממש קטנה ובכלל לא מרגישים אותה.

לקוח: מה פתאום מס הכנסה! יש לי עסק פרטי. אני יבואן.

זונה: וואלה. יבואן של מה?

לקוח: חלקי חילוף לאיירובוט רומבה.

זונה: מה זה, העגול הזה שמנקה את הרצפה?

לקוח: כן.

זונה: היה לי פעם אחד כזה. היה מנקה פה אחרי מספרים. לפעמים גם תוך כדי מספרים.

לקוח: כן, זה מכשיר מצוין. איפה הוא? (מסתכל סביב)

זונה: הוא נחנק מקונדום ומת.

לקוח: אה. (שהייה) אז לגבי החשבונית…

זונה: תקשיב, אני לא יודעת מה נפלת עליי עכשיו עם חשבונית מה חשבונית. אני עשרים שנה בעסק, בחיים לא הוצאתי חשבונית ואני לא מכירה אף זונה שמוציאה חשבוניות. זונות שמוציאות ללקוחות שחורים מהגב – פגשתי. זונות שמוציאות את הכלב כי הלקוח גמר תוך שנייה ונרדם אז נשאר להן זמן עד הלקוח הבא – פגשתי. זונות שמוציאות דברים מהמה שמו שלהן כי זה מזכיר ללקוח את החופשה המשפחתית בתאילנד – זה גם פגשתי. אבל חשבוניות מס – זה לא.

לקוח: זה רע מאוד. בשביל הלקוחות, הכוונה.

זונה: למה מה יש לך לעשות עם חשבונית מס מזונה?

לקוח: מה זאת אומרת? אני יכול לקבל על זה החזרי מס. זה הרבה כסף.

זונה: האמת, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של חשבוניות מס. אני רואה אנשים מבקשים את זה בחנות ולא יודעת מה זה.

לקוח: אה, זה פשוט. את כבעל עסק…

זונה: איזה עסק בראש שלך? אני כולה זונה.

לקוח: אל תזלזלי בעצמך. את מוכרת שירותים.

זונה: לא לא, אני חייבת את השירותים! אחרי כל מספר אני חייבת להתיישב שם כמה דקות ו…

לקוח: לא, יא מצחיקה, לא כאלה שירותים. התכוונתי שאת מעניקה שירות כלשהו בתמורה לכסף.

זונה: הלו, אצלי זה לא סתם שירות – זה שירות עם הרפייה.

לקוח: בדיוק! והשירות הזה כולל מע"מ. נכון שאת תמיד שומעת את המשפט "כולל מע"מ"? מע"מ זה מס ערך מוסף – מס שאת משלמת למדינה על כל רכישה או קנייה שאת מבצעת.

זונה: (יורקת) פיייי, חבורה של נבלות אוכלי חינם כל הפוליטיקאים האלה! אני לא זוכרת שמישהו מהם שילם לי פה מע"מ על כל הדברים הדפוקים שהם ביקשו. אתה יודע שהיה אחד שביקש לשחק ביו"ר ועדת חוץ וביטחון ועוזרת פרלמנטרית צעירה שזה היום הראשון שלה בעבודה?

לקוח: בקיצור, זה כסף שאני יכול לבקש עליו החזר כי זה גם כסף שאני משלם בעסקאות אחרות שאני עושה.

זונה: תקשיב, חמוד שלי, אני יודעת שיש את הסטיגמה הזאת שזונות זה כל מיני סטודנטיות בטכניון שמשלמות ככה על הלימודים אבל וואלה אני בקושי סיימתי 12 שנות לימוד וגם זה כי אבא שלי היה כבר גוסס והבקשה האחרונה שלו הייתה שתהיה לי לפחות תעודת בגרות מלאה, למה הוא בחיים לא הייתה לו והוא תמיד היה מסתכל על האחרים שכן הייתה להם בגרות ואיך הם הצליחו בחיים, והוא היה בטוח שאם תהיה לי בגרות אני אוכל לפרנס את המשפחה שלי בצורה מכובדת, לא כמוהו שהיה זונה ממין זכר. אני זוכרת איך הוא תפס אותי חזק בחולצה, למרות שהוא כבר היה חצי מת, קירב אותי אליו ואמר לי: "שולמית…" – אני בדרך כלל לא אומרת את השם האמיתי שלי ללקוחות, אומרים שזה מביא מזל רע וגם יכולים אחר כך לחפש אותך בפייסבוק ולשלוח לך הצעת חברות, אבל אתה נראה לי בחור נחמד בלי פייסבוק אז אני מספרת לך – בקיצור, הוא אומר לי "שולמית, אני בזבזתי את כל החיים שלי על זנות ממין זכר בגלל שלא הייתה לי תעודת בגרות. אני רוצה שלך יהיו חיים יותר טובים משהיו לי. מגיע לך", ואז הוא נשכב אחורה על המיטה, עצם עיניים ומת, כשהוא עדיין מחזיק בחולצה שלי. אני עד היום שומרת את החולצה. ככה כל פעם שאני רוצה להיזכר בו אני פותחת את הארון ומלטפת אותה.

לקוח: ואוו, זה היה ממש…

זונה: אהבת? זה המונולוג שלי מהחוג תיאטרון שאני לוקחת במתנ"ס.

לקוח: את רוצה להגיד לי ש…

זונה: זה אני כתבתי.

לקוח: תקשיבי, זה היה מעולה!

זונה: תודה.

לקוח: אז אבא שלך לא היה…?

זונה: היה אחראי מחלקת ירקות בסופר.

לקוח: (קצת מאוכזב) אהה… (שהייה) אז לגבי מה שדיברנו…

זונה: חכה רגע (היא ניגשת לטלפון הנייד שלה ומחייגת) הלו, דויד… לא, הכל בסדר, אף אחד לא מרביץ לי… גם לא ברחו בלי לשלם… לא, זו לא עוד פעם מחלת מין מומצאת בשביל לקבל חופש… נו תקשיב רגע, יש פה בחור שרוצה חשבונית מס.

לקוח: מה… מי זה… זה ה…?

זונה: (מאותתת בידה שיהיה בשקט) לא, לא עובד במס הכנסה… כי שאלתי, זה למה… כן, אמרתי לו את הקטע שאני אדווח על ההכנסה הקטנה שלו מהצד…

לקוח: (נלחץ) שלא יבוא לפה, זה בסדר…

זונה: (מופתעת) יש לנו?

לקוח: את יודעת מה? לא צריך…

זונה: (עדיין בטלפון, מתעלמת ממנו. היא ניגשת לשידה ופותחת את אחת המגירות) פתחתי… יש פה ויברטור שחור (מוציאה אותו), אזיקים רגילים (מוציאה), אזיקים פרווה ורודה (מוציאה), ג'ל סיכוך מדיום (מוציאה), ג'ל סיכוך מוגבר (מוציאה), ג'ל סיכוך אקסטרא אפשר להעביר אחרי זה קנה של תותח (מוציאה)… רגע, יש פה משהו… (מוציאה פנקס של קבלות וקוראת) "דויד ובניו בע"מ, (קוראת בפליאה בעודה מישירה מבט אל הלקוח) יבואן חלקי חילוף לאיירובוט רומבה?".

לקוח: אה, גם הוא…

זונה: בסדר, אני ארשום לו. ביי… רגע, דויד! שומע? אני צריכה מחר ומחרתיים חופש. נוסעת לבריתה של אחיינית שלי באילת… כי יש לי רק אחות אחת, והיא המשפחה היחידה שנשארה לי מאז שאבא שלי נפטר. אני בדיוק מלטפת עכשיו את החולצה שלו. (בקול שעומד להישבר) זוכר שסיפרתי לך עליה? הזיכרון היחיד שלי ממנו (שהייה. חוזרת לקול הרגיל) בסדר, תודה. (מנתקת את השיחה) טוב, אז מה כאילו לרשום על זה?

לקוח: תכתבי "עבור אייבוט שיווק חלפים", המלאכה 6, אור עקיבא. (הזונה כותבת)

זונה: (בעודה כותבת) אחת האחיות שלי גרה באור עקיבא. וואלה לא זוכרת מה הכתובת שלה (מנסה להיזכר).

לקוח: אני צריך גם פירוט.

זונה: מה, אוראלי, אנאלי, כפות רגליים, כאלה?

לקוח: לא, לא… תכתבי "ציוד משרדי".

זונה: (מורה על עצמה) זה נראה לך כמו ציוד משרדי?

לקוח: זה בסדר, זה מקובל.

זונה: אם אתה אומר.

היא מסיימת לרשום ונותנת לו את הקבלה.

לקוח: תודה. (שם את הקבלה בארנק. רגע לפני שהוא יוצא) אז אבא שלך…

זונה: מסדר מלפפונים בסופר ברגע זה ממש.

לקוח: הבנתי… אז ביי. תודה.

זונה: ביי.

הלקוח יוצא. הזונה מתקשרת בטלפון.

זונה: בטי? זאת אסתר. אני בסוף לא יכולה להגיע לבריתה מחר, למה יש לי מבחן חשוב… אין מה לעשות, לפחות שמישהי במשפחה תסיים עם תואר מהטכניון. זה יעשה את אבא שלנו כל כך מאושר שם למעלה.

הסוף.

שונות

מכיתות

esse est percipi

אדם הולך ברחוב. לא אדם אחד הוא, בעצם, אלא קליידוסקופ מלא בזכוכית שנשתברה, וכל רסיס מעוות קצת את מי שהוא בעיני הסובבים אותו. יביט בו נהג האוטובוס החולף ויקלוט בדיוק את המכיתה בה הבטן נצבטת לכדי בטנונית, חישוק הולה הופ של שומן שעובר מצד לצד עם כל פסיעה; תעבור מולו מטפלת פיליפינית בדרכה חזרה מהקניות והאור יחזור אליה מהרסיס שמראה את האוזניים גדולות מעט מהמידה הרגילה, תומכות את ידיות המשקפיים כמו אטלס ארוך וגמלוני הנושא את השמיים על גבו; הנהג שיעצור כדי שיוכל לחצות במעבר החצייה יפגוש במבטו את המכיתה שמשקפת את הרגליים הגרמיות, הלבנות, כרגלי עוף שפלא כיצד הוא מצליח לשאת את משקל גופו על שני כפיסים אלו מבלי לכרוע תחתיו.

אדם הולך ברחוב ושומע קולות שקשוק, רסיסי זכוכית מתערבלים ומתנפצים ונגרסים. הוא עוצר לרגע והקולות נפסקים. הוא מרים את נעלו כדי לוודא שלא דרך על משהו, ומשלא רואה דבר ממשיך בדרכו. רעשי הגריסה נמשכים, המכיתות משתברות, תמונתו מתעוותת בעיני הסובבים אותו, והוא אינו קולט דבר.

הצד העצוב של החיים·שונות

שלשלאות

היא שואלת אותך על ספר אהוב מהילדות, וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה על השלשלאות שכופתות אותך בדיוק כפי שכפתו את גוליבר בספר שהיה לך כשהיית בן 10 או 12. בעוד שהאיור זכור לך בבירור, כאילו שהשנים לא הדהו את הזיכרון ולא הוסיפו או גרעו קו מפה או משם, או שרטטו בשחור לבן איור שהיה בכלל צבעוני, את העלילה אתה זוכר במעומעם: בעיקר זכורה לך הספינה שנטרפה ואת גוליבר שנשטף אל החוף של ליליפוט, חסר הכרה. באיור שזכרונך מעיר לחיים במחי עפעוף גוליבר בדיוק מתעורר, אבל כשהוא מנסה להרים את ראשו או להזיז את ידיו הוא מגלה שהוא אסור בשלשלאות. לא רק את שערות ראשו הן כובלות לקרקע, אלא גם את זקנו שצמח פרא [אולי בין סבכותיו נחבאות אצות ים שנטרפו פנימה כמו מוך אל תוך שיערותיו המדובללות של מטאטא ישן], וגם את חולצתו וחפתיו ומכנסיו ונעליו. והזיכרון משרטט ביד בוטחת את הבלבול והכאב שניכרו בעיניו של גוליבר, שלפני רגע עוד הטלטל בין הגלים כמטלטל בין החיים והמוות, נושא על שפתיו המבוקעות תפילה חרישית ["לא אשא דבר שקר ולא אתעמר בבני ביתי"].

וכשהיא מתעקשת שתספר לה עוד על תחושותיך כלפי הספר וכיצד עיצב את עולמך הרוחני כמו גוש חימר בידיים מכיירות, אתה חושב על הבוקר, כשניסית להרים את ראשך מהכר והשלשלאות משכו בציצות ראשך ובזיפיך ועור פניך איים להיקרע מעל הבשר והצעקה נזדעקה כלפי פנים והדהדה בין חדרי הלב ובית הריאות והמעי גס והשלפוחית והערמונית ושאר האיברים שהטלטלו כארגזי המשא שעל ספינתו של גוליבר בעת שהסופה הטיחה אותה במשובת ילדות מצד לצד. ויכולת גם לספר לה שבהית בתקרה עד שנגלה לעיניך הבקיע שבעל הדירה סירב להאמין בקיומו, אבל אתה ידעת שמהשבר הזה תפתח יום אחד הרעה, ומבול של דם או צפרדעים או כינים או ערוב או ברד יטביע אותך תחתיו.

"אני לא זוכר יותר מדי מהתקופה הזאת", אתה עונה כדי להתחמק מהשאלה, וכשהיא קמה לרגע לשירותים אתה מנסה להרים את רגלך מן הקרקע, לבדוק אם היא עדיין אזוקה, ובעיניך משתקפות הבהלה והפחד שניבטו גם מעיניו של גוליבר בציור מתוך ספר הילדים שעדיין נמצא על המדף בספרייתך, ושכמה טיפות של דם יבש שנטפו מהתקרה מרבבות את שוליו.

שונות

השומרים

חוץ. אזור תעשייה שומם. שני טירונים שומרים על עץ. השניים שותקים במשך מספר שניות, ואז:

ולדי: מתי הוא אמר שהוא יבוא?

ישראל: מי?

ולדי: המפקד.

ישראל: איזה מהם?

ולדי: הגבוה.

ישראל: כולם גבוהים.

ולדי: נו, הכי גבוה.

ישראל: אלי?

ולדי: כן, אלי… נראה לי. איך הוא נראה?

ישראל: מי, אלי?

ולדי: נו, אז מי?

ישראל: הוא גבוה כזה…

ולדי: זה כבר הבנתי.

ישראל: וגם… יש לו כיפה.

ולדי: לכולם יש כיפה.

ישראל: ו… ונשק! הוא תמיד מסתובב עם נשק!

ולדי: אתה מבין שתיארת עכשיו את כל המפקדים.

ישראל: כן… יש בזה משהו…

ולדי: אז אתה לא יודע איך הוא נראה בדיוק?

ישראל: אההה, לא, לא ממש.

ולדי: אז איך נדע שזה הוא?

ישראל: מה זאת אומרת? לפי הכיפה.

ולדי: כתוב לו משהו על הכיפה?

ישראל: לא שראיתי.

ולדי: מה הצבע שלה?

ישראל: חום. ירוק. משהו שקשור לגולני. רגע, אולי זה בכלל שחור אדום. (שהייה) תגיד, איך זה שאתה לא זוכר איך הוא נראה?

ולדי: פחח, באמת. מצאת מי שיזכור, אחי.

ישראל: מה אתה גנוב? היינו ביחד כשהוא אמר לנו לשמור.

ולדי: ביחד?

ישראל: כן. עמדת לידי.

ולדי: אני חושב שאתה מבלבל אותי עם מישהו אחר.

ישראל: למה שאבלבל אותך עם מישהו אחר? למה אתה פה אם לא היית שם?

ולדי: הייתי פה לפניך.

ישראל: די עם השטויות. עלינו לשמור ביחד.

ולדי: הייתי פה לפניך. בוודאות.

ישראל: אתה מסתלבט עליי? לא אוהב שמסתלבטים עליי.

ולדי: מי מסתלבט, אחי? אומר לך שאני פה כבר משמונה בבוקר.

ישראל: (מביט בשעון היד) גם אני.

שהייה.

ולדי: אתה מבין שסתם תקעו אותנו פה?

ישראל: מי?

ולדי: (עצבני) מי? מי? מי?

ישראל: למה אתה עצבני, אחי?

ולדי: תסתכל סביבך. מה אתה רואה?

ישראל: (מסתכל) לא יודע… אזור תעשייה, מכוניות, עץ.

ולדי: נו?

ישראל: מה נו?

ולדי: על מה אנחנו שומרים פה?

ישראל: על… על המדינה שלנו.

ולדי: אנשים אתה רואה פה?

ישראל: (מסתכל שוב) לא.

ולדי: אז על מה אנחנו שומרים? על המכוניות? על העץ?

ישראל: זה הכל חלק מהמדינה שלנו.

ולדי: תגיד, ראית פעם מחבל שתוקף עץ?

ישראל: יש כאלה שבאים עם גרזן, כן.

ולדי: הם באים עם גרזן כדי לפגוע באנשים, לא כדי לכרות עצים!

ישראל: המחבל יכול לתקוף אותנו. כל שני וחמישי יש מחבל שתוקף חיילים. איפה אתה חי, אחי?

ולדי: ואם לא היינו פה?

ישראל: למה שלא נהיה פה?

ולדי: תיאורטית, אם לא היו אומרים לנו לשמור פה – את מי המחבל היה תוקף?

ישראל: אבל אם אנחנו לא נהיה פה, יבואו המחבלים.

ולדי: למה לעזאזל שהם יבואו לפה?! אין פה נפש חיה!

ישראל: אבל יש אותנו!

ולדי דופק את ראשו כמה פעמים בגזע העץ. שהייה.

ישראל: תגיד, אתה שמאלני?

ולדי: לא! מה קשור שמאלני?

ישראל: רק שמאלנים מדברים ככה שטויות.

ולדי: יודע מה, בוא נעשה ניסוי.

ישראל: איזה ניסוי?

ולדי: בוא נלך מפה.

ישראל: השתגעת? זה שבירת שמירה. זה ישר שבת. מה שבת? זה כלא!

ולדי: חמש דקות. אף אחד לא ידע.

ישראל: המפקד ידע.

ולדי: איך הוא ידע בדיוק?

ישראל: עם המזל שלי הוא יבוא בדיוק בחמש דקות האלה.

ולדי: הוא לא בא כבר שעתיים, אז דווקא בחמש דקות האלה הוא יבוא?

ישראל: ואם הוא מתצפת עלינו מלמעלה, רק מחכה שנשבור שמירה?

ולדי: (מסתכל סביב ואז צועק) הקשב המפקד! (שהייה. לא נשמע דבר. שוב צועק) הקשב המפקד הקשב! אני לא מרגיש טוב, המפקד! (שהייה) הקשב המפקד הקשב, יורים עלינו! אני פצוע!

שתיקה. השקט החריף מנוגד לצעקות.

ישראל: לא יודע, אחי…

ולדי: מסבירים לך שאין פה אף אחד.

ישראל: אתה לא מכיר אותי. אני כל החיים שלי נאחס בדברים האלה. פעם בבגרות הוצאתי שליף כשהבוחנת לא הסתכלה, ואיך שאני בא להחזיר אותו למקום – בום! קלטה אותי, אחי. עכשיו תבין, כל הכיתה עם שליפים, אנשים שמו בתחתונים, בגרביים, מישהו הכניס אפילו לאוזן, אבל רק אותי תפסו. זה הנאחס שלי, אחי.

ולדי: טוב, תעשה מה שאתה רוצה, אני הולך לשבת בצל. (נפנה ללכת)

ישראל: חכה רגע!

ולדי: מה עכשיו?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד.

ולדי: מה קרה, אתה מפחד שיבוא המחבל עם הגרזן?

ישראל: איזה מפחד, אני שומר לך על התחת.

ולדי: אתה אשכרה מפחד.

ישראל: אומר לך לא מפחד, למה אתה אומר סתם?

ולדי: אז מה אכפת לך שאני הולך?

ישראל: אומר לך שאני שומר עליך שלא תעשה שטויות. חבל על השבת שלך.

ולדי:תודה, אחי, אבל אני יכול לדאוג לעצמי. (שוב נפנה ללכת) אז ביי בינתיים…

ישראל: חכה רגע אומרים לך!

ולדי: (נעצר) מה עכשיו? אתה דואג לי שאני לא שותה מספיק?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד. אל תשאל למה… בבקשה.

ולדי: (שהייה) טוב, בסדר.

השניים שותקים למשך מספר שניות. ישראל מעיף מעליו זבוב טורדני. כעבור זמן:

ישראל: אז מתי נראה לך שהוא יבוא?

soldiers