מחזה·סאטירה

המלך – מחזה קצר

הדמויות:

המלך חבּיבּי
המלכה
המזכיר המדיני
המזכיר הצבאי
הצייצן המלכותי
אזרח
זקיף
המלך הכנוע
הנסיך

תמונה ראשונה: בדרך לארץ המובטחת

פיל מלכותי גאה נושא על גבו אפיריון ובו המלך והמלכה. לצד הפיל צועדת הפמליה.

המלכה: [מוציאה ראשה מהחלון] נו, הגענו?

המזכיר המדיני: בקרוב מאוד, מלכתי, ממש בקרוב.

המלכה: כמה זמן עוד אפשר לחכות? אי אפשר לישון פה עם כל העליות והירידות.

המזכיר המדיני: עוד קצת אורך רוח, זה כל מה שאני מבקש.

המלכה: אני שומעת את זה כבר חודשים. בינתיים אני רואה פה רק גבעות מצהיבות ואדמת טרשים.

המזכיר המדיני: על פי המפות והכוכבים, הארץ המובטחת כבר מעבר לסיבוב. מלוא הטנא כיבודים מחכים לך שם, תכשיטי זהב פרוויים ומיני תרגימא, שמלות עם אמרות מזהב ויין שממלא תדיר את כוסך, מבלי שאת, גבירתי הנעלה, תצטרכי להוציא אגורה שחוקה מכיסך.

המלכה: הארץ המובטחת בתחת שלי!

המלך: [נזעק להוציא ראשו מחלון אחר] ששששש, איך את מדברת? אולי יש בסביבה איזה עיתונאי מרוט שיעשה מזה כותרת?

המלכה: עיתונאי? הצחקת אותי. הבט סביב מלוא האופק – הדבר היחיד שיש פה הוא קרנף עצל שריח הפרשותיו מזכיר את התופת.

הצייצן המלכותי: כמה טוב לראות את זיו פניך, אדוני. [מוציא דף ועט] אנסח מיד מודעה נמלצת בשמך: נתינים יקרים, עת גבורות היא זו, זמן למעשים גדולים, הנה אנו באים להצילכם מיד זדים ורשעים. טחו עיניכם מראות כי חייכם אינם סוגים בשושנים, בעוד מספר שעות תוכלו לומר: המלך חבּיבּי הוא המלך שלי.

המלך: [מפהק] זה דווקא לא…

המלכה: איום ונורא! בלי מילה אחת של פרגון למלכתנו הנדירה.

המלך: [מתעורר] נכון! איום ונורא! איך הם אמורים להכיר ככה את פועלה של המלכה?

הצייצן המלכותי: אלפי בקשות סליחה ומחילה, גבירתי, את ההודעה הקודמת אשליך ברגע זה. כבר מתנסחת הודעה חדשה בראשי וזו לשונה: ידוע היטב כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, אך במקרה שלפנינו מדובר בתופעת…

המלכה: תופעה?!

הצייצן המלכותי: …טבע מופלאה, כולה אומרת רוך אך גם חוזקה, משליכה את מרותה על כל איש ואישה, עד כי יהללוה כולם במקהלה.

המלכה: אני משליכה את מרותי?

הצייצן המלכותי: בקטע טוב.

המלכה: [למלך] אני משליכה את מרותי?!

מלך: [נרתע] לא, חלילה, אף פעם לא השלכת שום…

המזכיר הצבאי: מלכתי, אם יורשה לי לדבר בזכותו…

המלכה: לא יורשה!

הצייצן המלכותי: באמת שרציתי…

המלכה: להלבין את פניי ברבים [למזכיר הצבאי] הצייצן הפך למטרד ביטחוני ממעלה ראשונה, גרוע יותר מכל צבאות האויב יחדיו. שפוט אותו בעוון בגידה, על האדמה הקדושה כף רגלו לא תדרך.

המזכיר הצבאי: כן, גבירתי [שולף אקדח]

המזכיר המדיני: רגע, גבירתי, אם יורשה לי להעיר הערה.

המלכה: נניח שיורשה.

המזכיר המדיני: גם אם שגה הצייצן בשגגה…

המלכה: בשגגה או לא בשגגה, הוא שגה שגיאה גדולה.

המזכיר המדיני: מחלי לו על מילותיו הנפסדות. כשתגיע שעת האמת להשתלט על הכתר, זה שמגיע לך בזכות ולא בחסד, נצטרך את לשונו הזריזה כדי לשכנע את נתיני הממלכה שאת הדבר הכי טוב שקרה להם מאז שבעת ימי בריאה.

המלך: יש משהו בדבריו.

המזכיר המדיני: וממך אדוני אבקש בכל לשון של בקשה, אל תזכיר לנתינים ולו ברמז מה קרה בממלכה שהותרנו מאחור.

המלך: אבל הם צריכים לדעת ש…

כולם חוץ מהמלך: [בצעקה] לא!!!

המלך: אוקיי, אז לא.

המזכיר הצבאי: עצרו הכל! מישהו מתקרב.

המזכיר המדיני: נדמה לי שזהו נתין מהממלכה החדשה. גש, הבא אותו הלום, בוא נראה את פניו אורות כשאנחנו מבשרים לו שהגענו לשחרר אותו מעול הבחירות.

תמונה שנייה: הפגישה עם האזרח

המזכיר הצבאי: נתין, השתחווה בפני המלך.

אזרח: מה… מי אתם?

המזכיר הצבאי: אנחנו שואלים פה את השאלות!

המזכיר המדיני: [לאזרח] סלח למזכיר הצבאי, את נימוסיו הוא למד בשדות הקרב. במקום לחלות את פניהם של אנשים, הוא ישר תוקף אותם. טעינו גם אנחנו שלא הצגנו עצמנו תחילה, אנא קבל זאת במחילה.

אזרח: בסדר, אבל למה אתה מדבר בחרוזים?

המזכיר המדיני: כי כך אנחנו מראים שאנו נעלים על הבלי החיים.

הצייצן המלכותי: הוא מתכוון לומר שכך הנתינים יודעים שהם בידיים טובות, שהחיים עצמם שמורים מכל משמר אצלנו במרתפים.

אזרח: אבל החיים שלי די טובים, תודה [פונה ללכת]

המזכיר הצבאי: לא חבל שתמות במלחמה?

אזרח: [נעצר] סליחה?

הצייצן המלכותי: מה שהוא רצה להגיד זה שחבל שלא תהיו מוכנים למתקפת פולשים. אתה רואה את המלך פה, רכוב על הפיל? הוא עצר בגופו שלוש מתקפות, אפילו שזה עלה לו במחיר כבד. אל תשאל איזה מחיר… [האזרח לא שואל] לא, אל תשאל איזה מחיר נורא, באמת, אתה לא רוצה לדעת…

אזרח: טוב, אז מה המחיר?

המלך: את אחי יקירי איבדתי בקרב. הוא צעק "קדימה הסתער" ונהרג מכדור תועה.

המזכיר הצבאי: סיפור קשה.

המזכיר המדיני: איום ונורא.

המלך: על ערש דווי הוא אמר לי, "חבּיבּי, יהיה אשר יהיה, אמור לנתינים שהכל היה שווה. צווה עליהם שימליכו אותך למלכם והזכר תדיר את גבורתי". ואז הוא עצם את עיניו…

המזכיר המדיני: אני תמיד דומע בקטע הזה.

המלך: …וראיתי את נשמתו פורחת. רגע לפני שדאתה מעלה מעלה הנשמה אמרה "אל תניח לרסן השלטון לעולם, אחרת ארדוף אותך מהעולם הבא".

המזכיר הצבאי: עד היום אנחנו מלמדים בגני הילדים ובבתי הספר את מורשת הקרב שלו. איזה לוחם הוא היה, עשוי ללא חת.

המלכה: וגם גבר נורא נאה, בל נשכח.

המלך: טוב, דיברנו עליו מספיק, עכשיו זמן מעשים. נתין, הראה לנו את הדרך לארצך, בואו נלך להציל את המסכנים.

אזרח: אבל אני באמת לא חושב שאנחנו…

המזכיר הצבאי: [שולף אקדח] קדימה צעד! שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל…

תמונה שלישית: בשערי הארץ המובטחת

מגיעים לשערי הארץ המובטחת. זקיף עומד בכניסה.

זקיף: עצרו! יש לכם אישור כניסה?

המזכיר המדיני: זה בסדר, אנחנו בדרך לארמון.

זקיף: אין כניסה סתם כך. צריך אישורים והזמנה חתומה.

אזרח: הם אומרים שהם באו להשתלט…

המזכיר הצבאי: [מכה בו מאחור] שתוק!

המזכיר המדיני: להשתלט על חוסר הצדק המשווע שפשה בממלכה.

זקיף: החוק הוא פשוט: יש אישור – נכנסים, אין אישור – מתחפפים.

המזכיר הצבאי: בוא אני אראה לך מה זה אישור… [מתחיל לשלוף את האקדח. המזכיר המדיני ממהר לקראתו]

המזכיר המדיני: אין צורך בזה. [לזקיף] זה מחמם את הלב לראות חייל ממלא את פקודתו ללא שאלות ותהיות, אך בטוחני שאחרי שתבין כי האיש שבאפיריון הוא מנהיג מסדר גודל אחר, על-זמני ואל-אנושי, תפתח לא רק את שערי הארמון, אלא גם את שערי ליבך. הרשה לי להציג בפניך את בן האלים שכל בני התמותה נושאים אליו עיניים מעריצות, המצביא שכיבושיו עוד יילמדו בגני הילדים, המדינאי שמנהיגי העולם עולים אליו לרגל רק כדי לשמוע את אוושת כנפי ההיסטוריה, קבל את המלך חבּיבּי הראשון [המלך יורד מן האפיריון, מסתכל סביבו במיאוס לא מוסתר אבל עוטה על פניו ארשת מתנחמדת ברגע שהוא פונה אל הזקיף].

המלך: בוקר טוב. [הצייצן לוחש משהו באוזנו] ערב טוב. אני תמיד שמח לפגוש מישהו בעל רקע קרבי, זה אומר שיש לנו הרבה במשותף. [הזקיף שותק] תגיד לי, כמה אתה מרוויח בחודש?

זקיף: אם אתה חושב שתוכל לשחד אותי…

המלך: חס וחלילה! שוחד? לא יעלה על דעתי! מאז ומתמיד דגלתי בטוהר המידות ובשלטון נקי כפיים. צייצן, ספר להם מה קרה לקודמך בתפקיד.

הצייצן: הוא ניסה למכור ציוצים עבור אחד השרים.

המלך: והיום הוא?

הצייצן: מאכל לעורבים.

המלך: אני מאמין בשוויון בפני החוק ובדין אחד לכולם. אצלי הזקיפים הם שווי ערך לכל אחד אחר, ובגלל זה התעניינתי בהכנסתך, שוודאי אינה תואמת את רמתך האישית. זה בסדר אם ברצונך לשמור זאת לעצמך, גם אני מאמין בקניין אישי ובזכות השתיקה. אמור לי, כמה זמן אתה כבר עומד פה?

הזקיף: כמה שעות טובות.

המלך: מעניין, אני לא שומע את הצעדים של המחליף שלך. הוא בטח מבלה עכשיו עם בחורה צעירה, מספר לה סיפורי גבורה…

הזקיף: ממציא סיפורי גבורה, אתה מתכוון.

המלך: נו, אתה רואה שיש לנו הרבה במשותף? שנינו הקרבנו את עצמנו למען המדינה בזמן שאחרים תקעו איזו מזכירה [הזקיף מביט אחורה, עצבני] ועכשיו הוא תוקע אותך. למה שלא תדבר על זה עם המלך שלך?

הזקיף: הוא לא…

המלך: הוא לא מבין, אני יודע. כל מה שהשמן הזה עושה הוא לשבת על התחת שלו ולחלק פקודות, בזמן שאתה קופא פה מקור [הצייצן שוב לוחש לו משהו] מתייבש מחום. הוא כבר שכח מה זה להיות מלך של כולם.

הזקיף: כדאי שאשתוק עכשיו. אם יגלו שלא הגנתי על כבודו של המלך…

המלך: ומי יגן על הכבוד שלך? כל החיים אתה רגיל לציית, לומר הן, לספוג השפלות, להרכין את הראש, בזמן שהאחרים מטפסים על גבך הכפוף וקוטפים את מנעמי החיים. הגיע הזמן לומר די! להיות זה שמטפס במקום להיות מטופס, שרומס במקום להירמס, שמזיין במקום מזוין, ש…

זקיף: תיכנסו. [זז הצידה] אבל אל תשכח אותי כשתהיה השליט, אה? אני רוצה להיות אחראי משמר, ומשכורת כפולה, לא כפולה, משולשת! וגם לבחור את הבחורה הכי…

אזרח: אל תעשה את זה!

המזכיר הצבאי תוקע בו כדור ומשליך את גופתו הצידה. הפמליה עושה את דרכה פנימה, חולפת על פני הזקיף מבלי להתייחס אליו כלל.

תמונה רביעית: ההשתלטות

בתוך ארמון המלוכה. המזכיר הצבאי עומד מעל המלך הישן, שנמצא כנוע על ברכיו. מסביב גופות של בני משפחתו של המלך הכנוע וכמה משריו. חיל המשמר, שאמור היה להגן על המלך מפני פולשים, ניצב בבירור לצד המלך החדש ופמלייתו.

המזכיר הצבאי: [למלך חבּיבּי] מילה אחת שלך והוא מצטרף לאשתו ולילדים שלו.

המלך הכנוע: [מתחנן] בבקשה לא, אני אתן לכם כל מה…

המזכיר הצבאי: [מהדק את האחיזה] שתוק!

המלך: זה בסדר, תן לו להשלים את המשפט. אנחנו הרי אורחים בארמון שלו. כרגע.

המלך הכנוע: תקבלו את כל הזהב ואת כל המסים שאני גובה מהאזרחים ואת כל הנשים [מביט לעבר הצייצן] והגברים, אם זה הקטע שלכם…

הצייצן: גברים?! אני סטרייט מאוד. הלוואי עליך לצאת עם חצי מהדוגמניות שיצאתי איתן.

המלך: אין צורך להתרגש, אנחנו לא חיים בימי הביניים, וחוץ מזה גם אני תוהה לגביך לפעמים [פונה למלך הישן] תן לי לשאול אותך שאלה: אם גם ככה אני אקבל את כל המיסים והנשים…

המלכה: איזה נשים?!

המלך: זה לא בשבילי, יפתי. זו תשורה לחיילים הנאמנים. אני זקוק לריחו של פרח אחד בלבד כל חיי.

המלכה: ידעת לדחוף את האף שלך טוב מאוד גם לפרחים אחרים.

המלך: אבל אף אחת מהן היא לא שושנת פרא כמוך.

המלכה: קשקשן.

המלך: דבורה עוקצנית שלי.

המלכה: לפני שנייה הייתי פרח.

המלך: את עולם ומלואו: גם הפרח וגם הדבורה, גם המכתש וגם העלי, גם המוץ וגם התבן.

המלכה: המילים שלך לא מספיקות. אתה יודע מה ירצה אותי, נכון?

המלך: יקירה, אנחנו באמצע השתלטות על השלטון.

המלכה: שאזכיר לך מה כתוב בחוזה? חובה על המלך לרצות את אשתו בכל מקום וזמן שיידרש, בין אם בעתות שלום או בעתות מלחמה, בין אם בעת משחק כדורגל או בעת ערב צדקה לילדים חולים. קדימה, תפעיל את הלשון.

המלך ניגש בלית ברירה אל המלכה, נעמד מאחוריה וכורע על ברכיו. הוא מרים את שולי שמלתה ונבלע תחתיה.

המלכה: עם כל הלשון, חבּיבּי, אל תעצור. שירת בסיירת, אתה בוודאי יודע להתמודד עם מעצור.

המזכיר המדיני: [אחרי שהות, מכחכח בגרונו] אדוני, אם תוכל רק להחליט מה לעשות עם המלך הישן.

המלך: [מוציא את ראשו מתחת לשמלה] כן, נכון. [ נעמד וניגש למלך הכנוע] מה כבר תוכל לתת לי מעבר לכל המסים וההטבות להם אזכה מתוקף תפקידי כמלך החדש?

המלך הכנוע: אוכל לגלות לך כיצד להחזיק את מוסרות השלטון לנצח.

המלך: [צוחק] אני רואה כמה טוב הצלחת.

המלך הכנוע: אחשוף בפניך כיצד גרמתי להמונים להעריץ אותי.

המלך: בוא נראה: ראשית עליי להבטיח להם שאני האביר על הסוס הלבן שבא להושיע אותם מחייהם הקטנים וחסרי המשמעות, אחר כך אצטרך לשסות אותם באליטות שנישלו אותם ממה שמגיע להם, ולבסוף עליי להזהיר מפני איומים חיצוניים ופנימיים שרק אני יכול להם. עשיתי את זה נכון?

המלך הכנוע: [מגמגם] זה… לא… כן… בערך….

המלך: ניסית ללמד אותי את השיטה הרשומה על שמי? אני הרי כתבתי את "מקום נצחי תחת השמש: מדריך חבּיבּי להשתלטות על השלטון".

המלך הכנוע: כן, אבל…

המלך מסמן בראשו למזכיר הצבאי, שיורה כדור בעורפו של המלך הישן.

המלכה: סיימנו עם המשחקים? כי אני ממש לא גמרתי.

המלך חוזר למקומו מתחת לשולי שמלתה של המלכה. היא נאנחת בעונג.

תמונה חמישית: יורש העצר

אידיליה עצלה שוררת בארמון המלוכה. המלך והמלכה יושבים משועממים על כיסאות המלכות. לפתע נכנס בריצה הצייצן המלכותי.

הצייצן: [חסר נשימה] אדוני המלך…

המלך: [נושא מבט בקושי] מה קרה?

הצייצן: [עדיין חסר אוויר] יש הפ… יש הפ…

המלך: אמור כבר, מה יש? הפוגה? הפקדה?

הצייצן: יש הפגנה.

כל הנוכחים בארמון מזדקפים.

המלך: הפגנה?

הצייצן: מאות אנשים מחוץ לארמון קוראים להעמיד אותך לדין.

המלך: אותי? לדין? חצופים! רק אני מחליט את מי מעמידים לדין, ובפעם האחרונה שבדקתי, אני צח כשלג שבתולה פוסעת בו עם שמלה לבנה ותחתוני משי אדומים.

הצייצן: הם צועקים "חבּיבּי מושחת, חבּיבּי גנב" ואפילו, רחמנא לצלן, קוראים לעבר המלכה "עושקת הציבור יכולה לנשק לי בתחת".

המלכה: היו מתים! לא, באמת, הם היו צריכים להיות מתים ברגע שהעזו לעלות את המחשבה הזאת על דל מוחם הרופס. שר הצבא, העמד אותם אל הקיר!

המזכיר הצבאי: [לצייצן] כמה אמרת שיש שם?

הצייצן: מאות, אולי אלפים. לא הצלחתי לספור כי הייתי עסוק בבריחה מחמת זעמם.

המזכיר הצבאי: אם זה מאות אני אצטרך רק כמה אקדחים ורובים. אם זה אלפים אצטרך גם תותחים רושפי אש.

הצייצן: אני לא יודע בדיוק…

המזכיר הצבאי: אני לא אקח סיכון. אירה בליסטראות של אש גם אם הם בודדים. זה עדיין יהיה מחזה יפה. לא כמו אלפים בוערים, ועדיין…

המלך: חכה רגע עם הבליסטראות. אני רוצה לשמוע מה יש ליורש העצר להגיד. הוא זה שמחובר אל העם והוא זה שיידע כיצד להשקיט את רוח המרד המפעמת בהם שלא לצורך. [קורא החוצה] נסיך!

נכנס יורש העצר. גבוה, רזה, חיוור, מלא בעצמו.

יורש העצר: כן, אבא?

המלך: הצייצן המלכותי דיווח על המונים שצובאים על הטירה ודורשים את הדחת משפחת המלוכה.

יורש העצר: שיצעקו להם כמה שהם רוצים.

המלך: ומה אם הם יסחפו אחריהם עוד אחרים?

יורש העצר: העם איתנו. הם יודעים שבלעדינו הממלכה תושמד בן לילה.

המלכה: ילד חכם. שתי טיפות מים אמא שלו.

המלך: אלה בטח המלכים מהממלכות האחרות שבוחשים בעניינים לא להם.

יורש העצר: נכריז עליהם מלחמה!

המלכה: כן, מלחמה!

המזכיר המדיני: מדובר בעשרות ממלכות, אנחנו נובס.

המזכיר הצבאי: פחדן!

המזכיר המדיני: לתקוף כך, ללא קאזוס בלי מובהק.

יורש העצר: הם הביאו זאת על עצמם כשביקשו להחליף בדרכי מרמה שלטון נבחר.

המלך: גייסו את כל העם למלחמה!

יורש העצר: הוקיעו את כל המפגינים כבוגדים והשליכו אותם לכלא.

המזכיר הצבאי: [מאוכזב] רק לכלא?

יורש העצר: כך נוכל לקיים משפטי ראווה בתום המלחמה.

המלכה: גאון שלי. הגנים שלי עשו לו רק טוב.

יורש העצר: [לצייצן] בוא, נלך להתייחד… כלומר, לצייץ. ההמונים זקוקים עכשיו יותר מתמיד לקריאות העידוד שלנו. עליהם לדעת שלא לחינם הם משלמים בחייהם בשעה שאנו מוגנים [שניהם יוצאים].

המלכה: [למלך, בנימה פתיינית] אתה יודע עד כמה מלחמה מחרמנת אותי, נכון?

המלך: למענך אבעיר את העולם. אהפוך אותו לחור שחור.

המלכה: בוא תתחיל מחור אחד קטן לפני שאתה הולך בגדולות.

המלכה מסובבת את אחוריה כלפי המלך. הוא ניגש אליה ונעלם מתחת לשמלתה. ברקע נשמעים פיצוצים וזעקות. המלכה מתענגת. הסוף.

שונות

"שמשהו יקרה", יאיר אגמון – ביקורת ספר

יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה אמיץ.
יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה פחדן.

לא, זו לא שאלה במבחן הפסיכומטרי בה צריך ליישב סתירה לוגית. אין צורך לענות מה נכון בהכרח – האם יאיר אגמון הוא אמיץ או פחדן או גם וגם או לא זה ולא זה. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא: מדוע מספר סיפורים מוכשר ששם את הלב שלו בין הדפים לא סומך את ידו על ראשי דמויותיו ואומר להן: לכו, ספרו את הסיפור שלכן מבלי שאצטרך לשרבב את ראשי מבין השורות כמו אמא דאגנית שגם כאשר בנה בגר היא מתפרצת אל חדרו עם מגש עמוס עוגיות בשעה שהוא מבקש להתייחד עם החברה החדשה אבל הרוק מתלעלע בגרונו וכפות ידיו מזיעות מהתרגשות וחלציו בוערים והוא אומר "אמא, ביקשתי ממך אלף פעם לא להיכנס בלי רשות" והיא עונה "נו, אני לא מאמינה שאני כבר כל כך זקנה שאני צריכה לדפוק בדלת של החדר של הבן שלי לפני שאני נכנסת. רק אתמול עוד החלפתי לו חיתולים".

השיטה הזאת, של להכניס את עצמו ואת חייו האמיתיים (או "אמיתיים") עבדה מצוין ב"יאיר ויהונתן", ספרו הקודם של אגמון, שחקר באופן שנון את היחס בין המבדה הספרותי ובין העולם שמחוץ למילים. במקרה של הספר החדש זה רק גרם לי לרצות לצעוק במהלך הקריאה: "יאיר, תן לדמויות שלך להתרגש ולהזיע וללעלע ולטעות ולגמור תוך חמש שניות ולהתנצל ולהיות נבוכים ואבודים וגלמודים, גם מבלי שתתפרץ להם לחדר".

***

הרבה כמיהה יש ב"שמשהו יקרה". כמיהה לשינוי, לריגוש, לרגש, למשמעות. כולם כמהים כל הזמן, אבל אגמון מקפיד להזכיר לנו יותר מפעם אחת שהכל הבל הבלים, כפי שאבחן קהלת. הכמיהה לא רק שנותרת בלי מסופקת, אלא אף עוברת "מוות בקונפורמיזם" – הדמויות, שבסך הכל רצו להרגיש משהו, לשנות קצת את ההוויה שהותוותה להם מגיל אפס ושתלווה אותם עד יום מותם, נשאבות בחזרה אל אמצע התלם רק כי "ככה צריך". וזה, אם תשאלו אותי, מסר הרבה יותר מייאש מהמסר הפסימי של שלמה המלך. כי עם חוסר משמעות אפשר עוד איכשהו לחיות ואפילו לנסות לשאוב סיפוק מפעולות קטנות של התנגדות לסדר הקיים, אבל ההישאבות לתוך חיים של בינוניות – הו, זו כבר צרה הרבה יותר גדולה. הנרי דיוויד ת'ורו כתב שרוב הגברים מנהלים חיים של ייאוש שקט, אבל התמונה שמציג בפנינו אגמון אפילו מייאשת יותר, כי הוא מראה שגם הניסיונות לשינוי סופם להסתיים באותה הנקודה: ביונדאי + שלושה ילדים + עבודה די סתמית + משכנתה + פנטזיות על הבת של השכן. ממש למות באוהלה של בורגנות. פחד אלוהים.

הסיפורים של אגמון פוסעים במשעולי הישראליאנה וחושפים את פניה השונות. חשוב לכתוב על הפנים השונות האלה של הישראליות הממוצעת, נטולת הדרמות לכאורה, שלא מספיק באות לידי ביטוי בספרות בת זמננו. אני יכול לחשוב על "משוחרר" של יונתן פיין ו"קופי ופייסט" של יואב רוזן, שביקשו גם הם להראות לא רק את הלבטים והשאיפות של הבורגנות הישראלית, או של כאלה העומדים לבוא בשעריה, אלא גם את חוסר היכולת לחוות אמפתיה בסיסית בחסות הישראליות הדביקה (ספרו של רוזן הוא פצצת דיכאון בהקשר הזה). אבל לשלושת הספרים הללו יש עוד מכנה משותף, פחות חיובי: חוסר היכולת של הדמויות לחוות קשר משמעותי בינן ובין עצמן מונע גם מהקוראים להיקשר אליהן.

במקרה של "שמשהו יקרה", גם פיתוח הדמויות לוקה בחסר. ניקח לדוגמה את הסיפור הראשון, "ומותר לאהוב", הגרסה התורנית של הר ברוקבק. זה לא שהייתי צריך לדעת מי הם ההורים והחברים של חמי והרב יואל ומה עבר עליהם בילדותם. להפך, דווקא החסכנות הזאת בתיאור העולם הסובב אותם משרתת היטב את הבערה הפנימית שבוערת בשתי הדמויות הנאהבות והנעימות, אבל כשסיימתי לקרוא את הסיפור ידעתי מעט מאוד, מעט מדי, על שניהם. שתי הדמויות כמעט נמסכו זו לתוך זו, אבל לא באופן מיטבי כמו שאמור לקרות בסיפור על שתי נפשות שמחפשות אהבה אך לעולם לא יוכלו לממשש זו בזרועות זו. פיתוח העולם הנפשי של הדמויות הראשיות, על כל הלבטים והפחדים והאהבות והשנאות והכמיהות שלהם, היה תורם לקשר הנפשי בין הדמויות לבין עצמן, וכן בין הקוראים לבינן.

***

קראתי פעם ראיון עם אגמון שבו טען כי הוא לא אוהב את הסיפורים של אליס מונרו, אבל כן אוהב את הכתיבה של מישל וולבק. חבל, אימוץ הטון ה"מונורי" – לעומת הטון "וולבקי" הקר וחסר הרחמים – היה עושה חסד עם הסיפורים. הסופרת הקנדית היא אלופת העולם בתיאור חיים של החמצות קטנות. הדרמה אצלה מינורית לכאורה, אבל זה רק בגלל שהיא יודעת שהחיים רצופים משברים קטנים, ואהבות קטנות שמתו, וילדים שנאהבו, ורצון, לרוב לא ממומש, לשבור את כל הכלים ולממש את החיים כפי שקראנו עליהם בספרים וכפי שראינו בסרטים. אבל היא עושה את זה מבלי להכניס את התהיות וההתלבטויות שלה לתוך הסיפור. היא נותנת לדמויות שלה ללכת לבד; הן לא צריכות שהיא תחזיק להן את היד בזמן שהן לשגות את שגיאותיהן ולומדות על בשרן את תלאובות העולם הזה.

אבל חשוב לציין את הנימוחות של הסיפורים, את הקריאה השוטפת שהספר מספק. בימים בהם אנשים רק יודעים ללהג על סדרת הכלום התורנית, כשצעירים לא יודעים שהספרות בועטת בתחת לכל הסדרות בכל מה שנוגע ליכולת לספר סיפור שחודר לך לתוך המוח והנשמה והקרביים והטחול, ולא רק נכנס מעין אחת ויוצא מהשנייה, חשוב שיהיו גם סיפורים שאנשים יוכלו לקרוא ולהגיד "ואללה, תפס אותי הסיפור הזה". בימינו זה לא דבר של מה בכך.

גם היכולת לספר סיפור סוחף לא תמיד זוכה להערכה הראויה לה. דרושים לא מעט ידע ואינטואיציה על מנת לקחת את הקורא בידו ולהוליכו בנתיבי העלילה. הבעיה מתחילה כשמספרי הסיפורים מסתפקים בעלילה בלבד, טובה ככל שתהיה. הכתיבה של אגמון היא כתיבה תסריטאית כמעט, מכילה פעולות ודיאלוגים ומחשבות מדוברות ועלילה לינארית ברורה ופריכה. בכך הוא נמנע כמעט מדימויים וממורכבות ספרותית של ממש, כזו שגורמת לך ללכת לאיבוד בין המילים עד שאתה מצליח להרכיב באמצעותן עולם שלם, על כל הנסתר והמשונה והנשגב ומעורר המחשבה והבלתי מובן עד הסוף שבו. כשהוא כן נדרש למטפורות, הוא טורח להסביר אותן לקורא; כך עם האימפוטנציה של אפי או ההתרחקות של אליק מהחברה ומהמדינה. חבל שהוא לא נותן קצת יותר קרדיט לקורא, גם אם הוא מתייחס לכל "גילוי הטריק" בקריצה ועם הומור עצמי.

***

כתבתי כבר שאהבתי מאוד את "יאיר ויהונתן". היה בו כוח חיות מתפרץ, לא מתנצל, שגרם לי לצאת אחר כך אל העולם ולרצות לשנות משהו, להזיז במעט את המחט שהחיים כפו עליה את קיפאונה. גם בספר החדש כוח החיות הזה נמצא, אבל הוא מעומעם, קבור תחת שכבות של סיפור.

ועדיין, אתה יוצא אל העולם אחרי שקראת את אחד הסיפורים ב"שמשהו יקרה" ואתה רוצה לעשות משהו שלא חשבת שתעשה בגלל מה שהאחרים יחשבו ומי אני שאבגוד בדרך בה הם תופסים אותי ומכתיבים את כל מהלכי החיים, גדולים וקטנים כאחד. ואתה גם פחות מתבייש לקרוא כל מיני כתבות קיקיונית ב"מעריב TMI", רק בגלל שהתפתית ללחוץ על הקישור בפייסבוק שטען "דרמה בחייו הרומנטיים של גידי גוב. לכל הפרטים", וכשנכנסת לכתבה היה כתוב שתם הרומן המבטיח בין גידי גוב לרונית רביץ-בוס, נערת התסריט מהוליווד. וה"עיתונאית" ליאורה גולדנברג-שטרן, שמתפרנסת מלחטט לאנשים בחיים ולהתקשר אליהם ולשאול אותם שאלות על הפרטים הכי אינטימיים בחיים שלהם כי אין בושה, שאלה את גוב "גידי, תם השרב הגדול?", והוא ענה לה "יקירתי, אני ממש לא מדבר על הדברים האלה, אני מאחל לך ערב קסום", וליאורה השיבה "קסום זו מילה דוחה. אפשר ברכה אחרת?", וגוב ענה "תעשי לך טוסט נחמד". והנה, גם אני עשיתי מעשה אגמון וכתבתי על פכים קטנטנים מחיי, כאלה שברגיל הייתי מתבייש בהם ומסתיר אותם, וניסיתי למצוא משמעות גם ברגעים האלה, הפרוזאיים עד כדי מחנק, ואולי מצאתי ואולי לא, אבל לפחות חיפשתי ורק מעצם החיפוש הצלחתי לאחוז בבדל זנבה של איזו משמעות חמקמקה שעד עכשיו לא ברורה לי עד תום.

אז למה יאיר אגמון הוא גם אמיץ וגם פחדן? כי הוא לא מפחד להסתכל ללבן בעיניים של העולם שסביבו, אבל הוא כן מפחד להתחיל לכתוב ספרות ולא רק סיפורים. אבל יש לי אמונה שבספר הבא שלו זה יקרה.

שונות

60 שנות כיבוש

הטלפון הנייד יצלצל והשם שלו יופיע על הצג. הלב יחסיר פעימה. אני אהיה אמנם בעבודה, אולי באמצע ישיבה, אבל הוא משרת עכשיו בשטחים ואני חייב לענות. מי יודע אם לא קרה משהו. ואולי סתם משעמם לו בשמירה והוא החליט להתקשר אליי כדי להעביר את הזמן. מחמם את הלב לחשוב שהוא היה יכול להתקשר לחברה שלו, אולי אפילו לאחיו הצעיר, אבל הוא מבכר לדבר דווקא עם אבא שלו. אני אבקש סליחה מעמיתיי לעבודה ואצא החוצה כדי לשוחח עמו. ברקע אשמע צעקות שלא אצליח להבין. "היי חמוד, מה נשמע? קרה משהו?", אשאל, והוא ישיב "אבא, מה הלחץ? הכל טוב", וכשאשאל מה פשר הצעקות שאני שומע ברקע הוא יגיד שלפני שהוא מספר לי אני צריך להישבע לא לספר לאמא. אני כמובן אבטיח לו, אבל אדע שלא באמת אעמוד בהבטחה הזאת. הוא גם ככה בטח אמר את זה כדי שאספר לה. תשתרר שתיקה במשך מספר שניות ואני אפציר בו "נו, ספר, אל תשאיר אותי במתח". אז הוא יגלה לי שכשהפלוגה ירדה מהאוטובוס במחסום התקרבה אליהם נערה צעירה שנראתה בסך הכל די תמימה – היה לה אמנם חיג'אב, אבל היא גם לבשה ג'ינס ונעלי אולסטאר – ובאופן כללי עשתה רושם של מישהי שהבריזה מבית הספר ומחפשת איך להעביר את הזמן עד שהיא חוזרת הביתה. אף אחד לא חשד בה עד שהיא שלפה סכין ותקפה את אחד החברים שלו לפלוגה. "ואוו, זה היה קרוב אליך?" אשאל בדאגה, כי אולי הוא לא מספר לי הכל, ואולי זה בכלל הוא שנפצע והוא מרחיק עדות כדי שיוכל לבשר לי את דבר פציעתו במשורה. "אני בדיוק הוצאתי את התיק מהלמטה של האוטובוס כשזה קרה", הוא יתחיל לתאר. "החבר'ה התחילו לצעוק 'מחבלת! מחבלת!' והתחלנו לרדוף אחריה. לא היה לה הרבה סיכוי". אני אשאל אותו שוב אם הוא מבטיח לי שהוא לא נפצע והוא יפטיר "מבטיח, מבטיח". ברקע אשמע מישהו צועק "תמותי, כלבה! תסבלי!" על רקע אנקות כאב, ובלב מלא חשש אשאל אותו האם המחבלת עדיין שם, והוא יענה שעדיין לא באו לפנות אותה. אני אגיד לו להיזהר כי אולי יש עליה מטען או משהו, והוא יצחק ויגיד "איזה מטען בראש שלך? בקושי להחזיק סכין היא יודעת", ועוד מישהו ברקע יצעק "שתמות! שתזדיין הקחבה!". אני אבלע את הרוק ואבקש ממנו להתרחק מהאזור. "לאן יש לי ללכת, אבא? כל הפלוגה שלי פה", הוא ישיב, ואני רק אבקש ממנו לשמור על עצמו כי יש לו משפחה שאוהבת אותו ומחכה בבית.

כשאנתק את השיחה ואחזור לחדר הישיבות אחשוב לרגע על אותה בחורה נאנקת שחבורה של צעירים עומדים מעליה ומייחלים לגסיסתה האיטית. אני אתהה האם היה נכון מצידי לתמוך בהחלטה של הבן לשרת ביחידה קרבית, למרות שראיתי במו עיני, גם בשירות הסדיר וגם במילואים, מה קורה בשטחים אחרי שישים שנות כיבוש. אשאל את עצמי האם הבן שלי, שניסיתי להנחיל לו את מיטב הערכים ההומניסטיים, שמח גם הוא לאידה של בחורה בת גילו של אחיו הצעיר שמוציאה את נשמתה בייסורים. העיקר שהוא בסדר, אחשוב, אי אפשר להאשים אותו אחרי שדקרו את אחד מחבריו. זכותו לפרוק את הפחד בקללות.

כשאתיישב בחזרה בכיסא הפנים שלי יסגירו את סערת הרגשות. מישהו ישאל אותי אם הכל בסדר ואני אפטיר "כן, זה היה הבן. הכל בסדר", והישיבה תימשך כסדרה. אחרי כמה דקות אירגע ואחשוב על כך שזה לא סוף העולם. אחרי ככלות הכל, הוא יכול היה להיפצע, או להתקשר במקום זה לחברה שלו.

סיפורים קצרים

הסוכן

אם לסכם, ניתן בהחלט לומר שהוא היה מרוצה מעבודתו. כאשר היה נשאל אם אינו רוצה להחליף יום אחד את עבודתו, להתקדם, כלשון השואלים, היה נעלב באמת ובתמים. לא היה זה עלבונם של אלו אשר אינם מוצאים גאווה גדולה במשלח ידם, אך דואגים עם זאת להפטיר איזה "כל עבודה מכבדת את בעליה" רפה לשון כאשר היו נאלצים לתאר את עיסוקם החד-גוני עד אימה. היה זה עלבונו של איש מקצוע שהאמין כי גריעתו ממצבת העובדים האנושית, ניתוקו מאותה רקמה פרולטרית חיה, לא רק שתפגע בו אישית ותגדע את מטה לחמו, אלא גם תהפוך את העולם למקום שפחות נעים לשהות בו.

השנים הראשונות לא היו קלות אומנם, כאשר נאלץ לעבור מדלת אל דלת ולהציע את מרכולתו, רק כדי לעמוד מול בריחים מוגפים, בעוד שבפנים הבית נשמעו בבירור קולות של בני אנוש הממשיכים באין מפריע את שגרת חייהם. אך אט אט הוא החל לפתח טכניקות מכירה ייחודיות, שאף זכו מאוחר יותר להיקרא על שמו, בעזרתן שכנע עוד ועוד אנשים פרטיים – בין אם עובדים קשי יום שצירפו פרוטה לפרוטה בעמל רב או נובורישיות משועממות שניסו למלא את הריק התהומי שבתוכן באמצעות בולמוסי קניות בלתי נשלטים – לרכוש מסנני אוויר אקסלוסיביים של חברת "מנטה" (כאן המקום לציין כי הוא שנא את הכינוי "מאווררים לשירותים" ואת הדגרגציה בכבודו ובכבוד מסנני האוויר המתקדמים, ולכן לא היסס לתקן כל בן שיח כאשר זה האחרון סינן לעברו בבוז לא מוסתר: "זה עוד פעם אתה עם המאווררים לשירותים?").

ברכה בעמלו הסיזיפי ראה כאשר קודם לתפקיד איש מכירות למגזר העסקי, אותה חטיבת סוכנים מובחרת שכל סוכן במגזר הפרטי לטש אליה עיניים מלאות הערצה, שדוק של קנאה מכסה עליה. הוא זכר בבירור כיצד זומן לשיחה עם מנהל האזור, שטפח בסחבקיות על כתפו והודיע לו שמכירה לבתים פרטיים "קטנה עליך. אתה קילר – קילר של ריחות", וכל גופו של המנהל הזדעזע מצחוק, בעוד הסוכן ניסה לשמור על ארשת פנים שלווה, כאילו לא ציפה לרגע מכונן זה במשך שנים ארוכות; כאילו כל טריקת דלת בפניו לא נשפה על אש התמיד שבערה בתוכו, מלבה אותה; כאילו לא הרגיש שזהו ייעודו בחיים – להפוך את מקומות העבודה למקומות שנעים לשהות בהם, גם אם במקרה שלו עסקינן בתאי השירותים, ולא בחדרי הישיבות המהודרים. אדרבא, היה אומר לעצמו ולבני שיחו, דווקא בשירותים העובד רוצה להעביר את זמנו בנעימים, בדיוק באותם הרגעים בהם הוא מתנתק למשך דקות ספורות משגרת העבודה ומטרדות העסק, ועובר לעסוק קצת בעצמו ובפנימיותו המתמצקת.

****

על אף שהיה בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, הוא נותר רווק החי בגפו; תמיד טען כי הקריירה היא בראש מעייניו, וכי הוא מעדיף לעשות לעצמו שם בתחום התובעני כל כך של מסנני אוויר מתקדמים, בטרם יוכל להרשות לעצמו את הפניות הרגשית הנדרשת למציאת בת זוג ולהקמת משפחה. גם את הזמן הפנוי שהיה ברשותו הקדיש באופן בלעדי להתמקצעות ועשיית שם: מדי ערב ביקר באתר הבינלאומי של החברה האם, בודק האם פותחו דגמים חדשים ומתקדמים שאפילו מנהליו עוד לא שמעו עליהם; הוא ניהל פורום בשם "מסנני אוויר ומטהרי ריחות דיגיטליים", שם ענה באריכות ובידענות בלתי ניתנת לערעור על כל שאלה מקצועית שהתעוררה, גם אם הייתה זו עקרת בית משועממת שביקשה לברר האם יש פתרון טבעוני לצחנת המוות והריקבון שהיה מותיר בנה המתבגר בבית הכיסא; אפילו את הבקרים של ימי שבת, כשבאוזניו מדנדנים צחקוקי ילדים שיצאו לרכוב על אופניהם, היה מקדיש לניקוי יסודי של להבי המאווררים – סליחה, מסננים – עובר בקפידה על כל להב עם מטלית ספוגה בחומר ניקוי מיוחד שאינו מותיר סימנים או ריחות לוואי. לאחר שסיים מלאכה זו, שארכה כשלוש שעות בממוצע, היה מתפנה לנקות ולסדר את מזוודת הג'יימס בונד שלו: מלבד מירוק חלקה החיצוני עם חומר ניקוי ייעודי לעור, היה מוודא כי בקבוקוני השמנים האתריים בהם השתמש, ואשר היוו מרכיב מרכזי ורב חשיבות בטכניקת המכירה הייחודית שלו, היו מלאים עד תום, מוכנים ליום המחר מלא ההזדמנויות.

****

שמעה של הטכניקה שפיתח יצא למרחוק, וכאמור נקראה לאחר מכן על שמו. אפילו במשרדיה של החברה האם, שמושבה בעיר מנומנמת בארצות הברית, אימצו לחיקם את השיטה וכינו אותה בתכתובת הפנים-משרדית "התרגיל של הישראלי".

כאן המקום לספר כי השיטה, אותה פיתח במרוצת השנים ושכלל עד כדי שלמות מדעית, הייתה בנויה משני שלבים: ראשית, היה מבקש ממנהל התפעול בכל מקום עבודה אליו הגיע כי יישמר לו תא שירותים אחד בשירותי הגברים – תמיד שירותי הגברים – אותו המנקה לא תפקוד במשך 24 שעות. הוא, מבין גדול בנפשו התאגידית של האדם, ידע כי גברים מרשים לגופם לפרוק מתוכו דברים שהם מתביישים לפרוק בביתם, שם האישה מוכיחה אותם על כל נפיחה שלא במקומה.

כאשר היה נכנס עם מנהלי התפעול אל אותו תא שירותים עזוב, הייתה נגלית לעיניהם תופת של ניירות טואלט מרובבים המתגוללים על הרצפה, שלוליות מעלות אד ומוספי ספורט הדחוקים בפינה כילדים נזופים. הוא תמיד חיכה מספר שניות, מעניק לאחראי התפעול שהות לספוג לתוכו את הזוועה, ואז שלף את מסנן האוויר שהביא עמו, שאת להביו משח מבעוד מועד בתערובת של שמנים אתריים מיוחדים. לאחר שהיה מחבר את המסנן לחשמל ומפעילו, היה מבקש מהלקוח הפוטנציאלי לשאוף מלוא ריאותיו. הוא ידע שהם יחששו – לא היה אף אחד שהרהיב עוז לשאוף מיד כשנתבקש – ולכן הוא עצמו היה צועד צעד פנימה, לעתים אף מבוסס בשלוליות הלא מזוהות שעל הרצפה, ושואף שאיפה עמוקה וקולנית המלווה באנחות עונג. או אז היו מהינים הלקוחות לעשות כמוהו, והניחוח העדין שהיה עולה באפם היה מחזיר אותם באחת אל זיכרונות ילדותם, זיכרונות של משחקים בשדות השלף ושל תמימות שאינה עוד, ובתמורה לאותה חוויה רוחנית שעברו באמצעו של יום עבודה מפרך, היו מזמינים ממנו את מסנן האוויר הטוב ביותר שיכול היה להציע, ואף היו מוכנים להוציא בנקל את כספי החברה על אחריות מורחבת לשלוש שנים.

****

הוא ידע שאנשי המכירות האחרים בחטיבה העסקית לועגים לו, מכנים אותו מאחורי גבו בשמות כמו "ד"ר נוד" ו"ג'יימס פלוץ", על שום ידענותו הרבה בכל הקשור להתאמת מסנן האוויר המתאים לכל ריח שהגוף האנושי מסוגל להפיק, וכן משום שנשא עמו לכל מקום את מזדוותו המבהיקה, שעליה יצאה גאוותו. לשמחתו, הוא נאלץ לראות את פרצופיהם הזחוחים רק בימי ראשון בבוקר, אז התכנסו כל סוכני החטיבה לישיבת המכירות השבועית, וכל סוכן קיבל את סידור העבודה שלו לאותו השבוע. באותם רגעים בודדים בהם הוכרח להיות במשרד הרגיש מחנק נורא וקוצר נשימה, כאילו משקולת כבדה מנשוא מונחת על חזהו. אך ברגע שהסתיימה הישיבה ויצא אל מחוץ למשרד, אל אוויר העולם מלא ההזדמנויות העסקיות לממכר מסנני אוויר איכותיים – חש כיצד ריאותיו נפתחות שוב לקבל בסימפונות רחבות את פרודות החמצן המחיות.

****

ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול. ישנן תעשיות שהצליחו לצלוח, גם אם בשן ועין, את הטלטלה הגדולה שפקדה את העולם כולו, וישנן כאלו שספגו מהלומת מוות. כזו הייתה גם המכה שניחתה על תעשיית מסנני האוויר, שכן אמצעי אלגנטי זה לסילוק ריחות נתפס – אם בצדק, אם לאו – כמותרות שיש להשליך מהסיפון במקרה של שקיעת הספינה. וכך, כמעט ביום בהיר אחד, הפסיקו להגיע ההזמנות. בתחילה הוא עוד ניסה לשכנע את מנהלי התפעול כי מדובר בכל דבר מלבד מותרות, שהרי הוכח מדעית שעובדים שמקום עבודתם נקי ואינו מעלה ריחות צחנה, הם עובדים מרוצים שתפוקתם גבוה ב-200 אחוזים ויותר מעובדים שנאלצים לכסות את פיהם ואפם עם קצה חולצתם בכל פעם שהם באים אל בית השימוש.

הסבריו והפצרותיו נפלו על אוזניים ערלות. לא זו אף זו, אלא שמנהלי התפעול, בייאושם כי רב, אף הפסיקו לשלם את דמי התחזוקה הקבועים שנהגו לשלם עבור שמירת המסננים תקינים, כך שתוך מספר חודשים בודדים שבקו אלה חיים, לא לפני שטרטרו וקרקשו, מנסים בכוחות אחרונים לעשות עבודתם נאמנה ולנקז החוצה ריחות באשה של קציצות לא מעוכלות היטב ותבשיל אורז ובשר שהקדיח.

שוב ושוב הושבו פניו של הסוכן ריקם. מנהלו, זה שטפח בחוזקה על כתפו כאשר שבר את שיאי המכירות, הפך חמוץ ונרגן, שופך עליו את מררתו בכל שיחת טלפון, שהלכו ותכפו ככל שהנתונים המספריים הצבועים אדום איימו להכריע את טבלאות האקסל. "לא מעניין אותי מאיפה תשיג מכירות," היה צועק המנהל בקול ניחר דרך הרמקול של הדיבורית, עד כי היושבים במכוניות סביבו היו מפנים כלפיו את מבטם תאב השמחה לאיד, "מצידי תמכור את המאווררים האלה לקשישים תתרנים שמחרבנים בחיתול!".

בפעמים הראשונות הוא עוד ניסה לתקן את הבוס, להסביר לו שישנו הבדל תהומי בין מאוורר פשוט, כזה שניתן לקנות בכל חנות אלקטרוניקה שכונתית, ובין מטהרי האוויר, פאר הטכנולוגיה העכשווית, אותם הוא משווק ברוב גאווה. אך כשהבין כי דבר זה רק מרתיח את המנהל עוד יותר, ביכר לשתוק במשך כל שיחת הנזיפה, ולפטור את הבוס עם הבטחה שעד ישיבת הצוות הוא לא רק יגיע ליעד הבלתי ריאלי שהוצב לו, אלא אף יתעלה עליו.

****

כשהגיע אל ישיבת המכירות באותו השבוע, שררה במקום אווירת נכאים כה כבדה, עד כי לרגע חשב שמישהו מאנשי המשרד הוציא את נשמתו באמצע היום העבודה. הפקידות חיבקו אחת את השנייה ומיררו בבכי, בעוד עמיתיו לחטיבה העסקית, שעד המשבר היו מנצלים את רגעי הכינוס האלה כדי להסתודד ולהתבדח על חשבונו, מלמלו דברים לא ברורים כאחוזי דיבוק. עד מהרה הוא הבין: מאכלת הפיטורים מונפת על צוואר כולם, ללא יוצא מן הכלל. בזה אחר זה נכנסו העובדים אל משרדו של המנהל, רק כדי לצאת משם כעבור דקות בודדות כשפניהם לבנים ולחלוחית בעיניהם. לא חלפו מספר רגעים, וגם הוא מצא עצמו ישוב אל מול המנהל, מאפרתו גדושה בדלים עד להתפקע. הוא אינו זוכר את המילים המדויקות שנאמרו לו, משהו על החלטה של החברה בארה"ב לסגור משרדים לא רווחיים, ובכללם המשרד בישראל, בשל מכירות נמוכות של מאווררים. כשיצא החוצה חלף על פניו עמיתיו לעבודה לשעבר, אשר בפעם הראשונה מאז החל לעבוד שם לא לעגו לו, אלא לחצו את ידו בלחיצה חמה של שותפות גורל.

הוא צעד שני צעדים מחוץ לבניין, נעמד, הביט לשמיים ושאף שאיפה עמוקה. האוויר היה נטול ריח, כאילו מישהו באבחה אחת רוקן אותו מהזדמנויות.

****

כשניגשו השוטרים אל שברי מכוניתו בתחתית המצוק, נישא מעליה אד ריח מתקתק עד כדי בחילה, תוצאה של שמנים אתרים מעורבבים שחום גבוה האיץ את תהליך התבוללותם באוויר. מעוצמת ההתרסקות, גופתו נזרקה כמה מטרים הצידה. כשהפכו אותו השוטרים על גבו, ראו כי על פניו נסוכה שלווה סטואית. זו הייתה הפעם הראשונה מזה עשור שהמזוודה לא הייתה צמודה אליו, כאילו הרשה לעצמו סוף כל סוף להינתק ממחויבויותיו כלפי מקום העבודה שלו וכלפיו חייו בכללותם – מחויבויות שהוא, ורק הוא, התנה לעצמו.

בתוך שלד המכונית המרוסקת מצאו השוטרים מסנן אוויר שפעל את פעולתו מבלי להיות מחובר כלל למקור חשמל ומבלי שתנשב ולו רוח קלה שבקלות. אחד השוטרים הוציא את המסנן, בחן אותו לרגע משני צידיו, ואז השליך אותו לשיחים כלאחר יד.

סיפורים קצרים

עטלפים

 

אף אחד לא זוכר מתי בדיוק העטלפים הגיעו אלינו. כלומר, אנחנו כן זוכרים במפורש את הלילה שבו העטלף הראשון התעופף דרך החלון ונתלה על מעקה הווילון בסלון, אבל אנחנו לא יכולים למקם את האירוע על ציר זמן קונקרטי. לפעמים נדמה כאילו הם היו שם מאז ומתמיד.

הייתי אז בן שמונה או תשע, אך היום ההוא לא היה מיוחד משום בחינה. סתם יום שבו נכנס אלינו הביתה עטלף. זו הייתה שעת ערב מאוחרת, ואני התחבאתי מאחורי הגב של אבא שלי, שניסה להעיף את העטלף בעזרת איזו חולצה או סמרטוט. היצור המכונף לא התרגש מהניסיונות לסלקו, אלא עף במעגלים ולבסוף קבע את מקומו על המעקה. הוא התנדנד באין מפריע כמה שניות עד שהתייצב והביט עלינו במבט שבאותו הזמן נראה לי כמלגלג. חלפו מספר שנים עד שהבנתי שלא לגלוג היה שם, אלא משהו אחר. שותפות גורל אולי. פחד.

כשקמנו בבוקר מצאנו אותו באותו המקום, כנפיו סוגרות על גופו וראשו. הוא נראה כמו ילד שמתחפר בתוך השמיכה ולא רוצה לקום לבית הספר. ירון אמר, בוקר טוב, עטלף, אבל משראה שלא קורה כלום התחיל לצעוק, בוקר טוב, עטלף! בוקר טוב, עטלף! אמא אמרה לו שיפסיק כי איתמר לא ישן כל הלילה וכואב לה הראש, וירון אמר לה שהם למדו בבית הספר שלעטלפים יש שמיעה מעולה ואולי זה שהגיע אליהם חירש ובגלל זה הוא לא מוצא את מקומו עם שאר בני מינו.

כשחזרנו מבית הספר מצאנו כבר שני עטלפים תלויים על המעקה. ירון ואני התלהבנו כי עכשיו לעטלף שלנו יש חבר לשחק איתו, אבל אמא חשבה אחרת. היא התקשרה לעירייה ושם אמרו לה שמה שקורה בתוך הבית הוא באחריותנו. אם אנחנו רוצים להיפטר מהעטלפים, הם אמרו, אנחנו יכולים להזמין איש מקצוע. אמא ניתקה וקיללה ברומנית, כי לא היה לנו כסף בשביל איש מקצוע וקללות זה בחינם. כשאיתמר זחל לתוך החדר העטלפים ניתקו לפתע מן המעקה והחלו לחוג באוויר כאחוזי טירוף תוך שהם פולטים צווחות מחרישות אוזניים. אמא אספה את איתמר בידיים ונמלטנו אל המטבח. ירון ואני התקרבנו לדלת כדי להציץ לסלון אבל אמא צעקה עלינו שנחזור לעמוד לידה. הדבר היחיד שהספקנו לקלוט הוא את הצללים המרפרפים בקדחתנות על הרצפה. זה לקח כמה דקות, אבל לאט לאט טפיחות הכנפיים החלו להירגע עד שנדמו כליל. בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחה ואבא נכנס הביתה. הוא חלף על פני המטבח מבלי להבחין בנו ונכנס לסלון. אני לא חושב שהוא בכלל הבחין שיש עכשיו שני עטלפים במקום אחד.

מספרים על דוד ארתור שהצליח לגבור על זאב בידיים חשופות, ולכן הוא הוזעק לטפל במטרד שחדר לביתנו. הוא הגיע מבאר שבע הרחוקה בשלושה אוטובוסים, כשבמשך כל הנסיעה הושיב לידו שני מקלות שונים של מטאטא. כשנכנס אלינו הביתה שלף מתיקו מסקינגטייפ וחיבר בין המקלות. כשפרץ לסלון יחד עם הרומח המאולתר, כמו קופץ במוט אולימפי, היינו בטוחים שהגיעה שעתם של העטלפים להעתיק את מקום מגוריהם לביתה של משפחה אחרת. כלפי חוץ שמחנו לראות את הדוד המוזר, אותו אביר שתקן שהסיפורים על אודותיו מופרכים באותה המידה שהם מופלאים, אבל בלב התפללתי שהוא ייכשל במשימתו. זה התחיל בהטחות חוזרות ונשנות של מקל המטאטא במעקה הווילון, ממש ליד העטלפים, כנראה מתוך מחשבה שהרעשים יטרידו את מנוחתם, אבל הם לא הראו כל סימן שזה בכלל נוגע להם. משראה זאת הדוד החל להכות בעטלפים עצמם, תחילה בעדינות אך תוך זמן קצר באגרסיביות ותוך התזת רוק וקללות מפיו. התחלתי לבכות ולצעוק שיעזוב אותם בשקט, ובשנייה שבה לקח הדוד תנופה והתכוון להטיח את מקלו המתנדנד בראשו של אחד העטלפים, הם פרשו את כנפיהם ותקפו אותו תוך שהם פולטים את אותן צווחות אימה. הדוד ניסה להתגונן אבל קדחת הנפות המקל גרמה לכך שהוא יתפרק לשני חלקיו, כשאחד מהם שובר לרסיסים את האגרטל בעל העיטורים הסיניים שאמא כל כך אהבה. זה היה האות מבחינתה לשים סוף לפיאסקו, והדוד ארתור הובל אחר כבוד אל הדלת ואל באר שבע הרחוקה.

מכיוון שלא ראינו אף פעם את העטלפים אוכלים, תהינו כיצד הם מצליחים לשרוד. בספריית בית הספר שלפתי את כרך האנציקלופדיה שהאותיות ע'-פ' מוטבעות בצדו ולפי התמונה זיהיתי שהאורחים שלנו הם עטלפי פירות. מזונם העיקרי, נכתב שם, הוא פירות בדרגת בשלות מושלמת. כשחזרנו הביתה הוצאנו מהמקרר תפוח והנחנו אותו על השולחן בסלון. העטלפים לא זזו. חשבנו שאולי הם חוששים מאיתנו, ולכן התחבאנו מאחורי הספה. מדי פעם שרבבנו את ראשנו כדי לראות אם משהו השתנה. כלום. חזרנו על הפעולה עם תפוז, אך גם הפעם דבר לא קרה. תהינו אם זה קשור לדרגת הבשלות של הפירות, אולי הם חשים במשהו שאנחנו, בחושינו הלא עטלפיים, לא מסוגלים לתפוש. בדיוק אז שמענו את קרקוש המפתחות בדלת, אבל לא הספקנו להחזיר את הפירות למקרר לפני שאמא נכנסה נושאת את איתמר על ידיה. היא נזפה בנו שהיא לא עובדת כמו חמור כדי לממן אוכל לעטלפים, וכעונש אולצנו לאכול את התפוח והתפוז. איתמר זחל לעברנו, חטף את אחד מפלחי התפוח הלא מקולף וקירב אותו אל פיו. בן רגע התעוררו שני העטלפים ועטו אחינו הקטן. אחד מהם הפיל את פלח התפוח מידו והשני אסף אותו, ושניהם התעופפו אל מחוץ לחלון. הבטנו במחזה נדהמים ואז איתמר פרץ בבכי מר שנקטע בפתאומיות כשאל הסלון חזרו ארבעה עטלפים במקום שניים. כל העניין ארך כנראה מספר שניות בלבד, כי כשאמא נכנסה לחדר עם המבט הרושף שלה, ארבעת המכונפים כבר התנדנדו להם באין מפריע על המעקה, כאילו דבר בעצם לא קרה. היא תפסה את ראשה בידיה ואז הרימה את איתמר ויצאה.

וכך חיינו עם ארבעה עטלפים בסלון, עד שהתחילה המלחמה. ההורים לא רצו שנשמע חדשות ולכן שלחו אותנו לחדר בשעה שמונה, אבל אי אפשר היה שלא לשמוע את הקריין מרעים בקולו: ירי בצפון, התושבים מתבקשים להישאר במרחבים המוגנים, ראש הממשלה כינס את הקבינט, צה"ל ערוך למהלומה, גיוס מילואים נרחב. למחרת כבר דפקו בדלת – אבא צריך ללכת. הוא ארז בשתיקה תיק גדול מלא בתחתונים, גופיות וגרביים, חיבק חזק כל אחד מאיתנו ויצא. בלילה שמענו את אמא בוכה בחדר, וכשהתעוררנו בבוקר שמענו קולות לא ברורים מכיוון הסלון. רצנו לשם בהתרגשות כי חשבנו שאולי אבא חזר, אבל לתדהמתנו גילינו שלא ארבעה עטלפים גרים אצלנו, אלא עשרים. הם היו תלויים בצפיפות על המעקה, גוף דחוק אל גוף, והמחזה היה בהחלט מבהיל. רצנו לקרוא לאמא והיא הגיעה עם עיניים טרוטות והביטה בעדת העטלפים כלא מאמינה. מבלי לומר מילה היא חזרה לחדר השינה וטרקה אחריה את הדלת.

בינתיים הלכה המלחמה והשתוללה, והדי הפיצוצים נשמעו יותר ויותר קרובים. בפעם הראשונה שהושמעה האזעקה היינו באמצע משחק כדורגל בסלון. אני עמדתי בשער וירון בעט לעברי את הכדור המאולתר מזוג גרביים מגולגלים, ובדיוק כשהוא הבקיע ניקבו קולות הצופרים את האוויר. כל העטלפים זקפו את ראשם למשמע האזעקה ואז פרשו את כנפיהם וחגו במעגל מושלם, ראש רודף זנב, במחזה מרהיב שעד היום, כשאני משווה אותו לנגד עיניי, מעלה בעורי סמרמורת. ירון ואני הבטנו במחזה נדהמים כשקול הפיצוץ הראשון הרעיד את קירות הבית. התעשתנו במהירות ורצנו למקלט. כשהודיעו ברדיו שניתן לחזור לבתים, מצאנו את העטלפים במקומם, כאילו מעולם לא זזו משם.

החברה הראשונה של ירון לא האמינה לו שאנחנו כבר שנים גרים עם עטלפים בבית. מה אתה, באטמן, הייתה מקניטה אותו, והוא בתגובה היה צובט לה בישבן ואומר, תיזהרי שאני לא אדרוס אותך עם הבאטמוביל שלי. כשהוא הביא אותה לבסוף הביתה היא נכנסה בצעד מלא חשש כשעיניה תרות את התקרה. היא צחקקה במבוכה כשעשתה את הדרך הקצרה מהמבואה ועד הסלון, וכשחצתה את מפתן החדר ניטעה במקומה ונאלמה דום. החיוך נזל משפתיה כמו חלמון של ביצה. מגניב, אה, אמר ירון כבדרך אגב, כאילו הציג בפניה את אוסף המדליות שלו או משחק מחשב חדש, והוביל את הבחורה הנדהמת אל חדרו. הם הסתגרו שם כשעה, ובמשך כל הזמן הזה העטלפים זעו באי נחת. כשהם יצאו מהחדר אחד העטלפים טס לעברה כחץ שלוח ונחבט במצחה. הבחורה צווחה, הוא תקף אותי, הוא תקף אותי, כאחוזת דיבוק, וכשירון אמר לה שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, היא אמרה, אתם משפחה של משוגעים, זה מה שאתם, מי חי ככה עם עטלפים, ויצאה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

המלחמה נמשכה והדי הפיצוצים והאזעקות הפכו לרעש הרקע של חיינו. אבא היה מגיע מדי פעם לחופשות כשפניו עטורי זקן ועיניו ריקות. הוא היה מנשק אותנו והריח של האבק והזיעה היה נדבק גם בנו. ניסינו לדלות ממנו פרטים על המלחמה, האם הוא הרג מישהו, האם מישהו מחבריו נהרג, אבל הוא רק היה נכנס למקלחת לשעה ארוכה ואז מתיישב מול הטלוויזיה. הוא לא היה מוכן לשמוע חדשות ולפעמים היינו מוצאים אותו בוהה בסרטים מצוירים. פעם אחת הוא שב לחופשה ומיד הבנו שמשהו אינו כשורה. על ידו הייתה תחבושת מוכתמת בדם יבש וכשהוא פרק את התיק מכתפו הגיע אחד העטלפים והתיישב על הכתף של היד הפצועה. אבא התייחס לזה בשוויון נפש וחרג ממנהגו כשהתיישב מול המסך מבלי להתקלח. איתמר, ירון ואני התיישבנו למרגלותיו וראינו ביחד כיצד זאב הערבות מנסה לשווא לתפוס את הרוד ראנר. למרות שכבר היינו נערים עדיין צחקנו כשנפל על הזאב סלע ענק שהוא תכנן לגלגל על הקוקייה. רק אבא שתק והביט במסך כאילו הוא רואה סרט אמנותי באורך שלוש שעות. העטלף על כתפו צייץ מדי פעם וחשבתי שזה נשמע קצת כמו המיפ מיפ שהרואד ראנר היה משמיע ברוב תמימותו רגע לפני שרגליו נושאות אותו משם.

כשירון קיבל צו גיוס אמא בכתה במשך עשרים וארבע שעות רצופות. היא צעקה שהיינו צריכים להישאר ברומניה כי שם אולי החיים מחורבנים אבל זה תמיד עדיף על פני המוות, וירון אמר לה שאין לו שום כוונה לסכן את עצמו. לא מספיק בעל אני שולחת לשם, עכשיו גם את הבנים אני צריך לתת לגנרלים הדגנרטים האלה, היא סיננה בזעם. את אבא שחררו למחרת ליממה כדי שיוכל ללוות את בנו ללשכת הגיוס, ואת הנסיעה לשם עשינו בשתיקה מוחלטת. אבא חיבק חזק את ירון ולחש לו משהו באוזן, ועד היום אני מצטער שלא שאלתי אותו מה אמר לו רגע לפני הפרידה.

בחופשה הראשונה שלו בבית ירון נראה אחרת – שזוף יותר, חסון יותר, גא יותר. הוא חלק חוויות מהטירונות וסיפר שרכש חברים חדשים שמוכנים למות למענו. איתמר שתה את הסיפורים בצמא ולא הפסיק לשאול שאלות, ואני אמרתי לו שלא יתלהב כל כך כי במלחמה יש רק מפסידים. שניהם צחקו עליי ואמרו שאני נאיבי, ואז אחד העטלפים צייץ. לא ידעתי אם הוא מצטרף ללגלוג או שהוא מסכים איתי. כשקמנו בבוקר נדהמנו לגלות שהעטלפים נעלמו, כאילו לא גרו איתנו בעשור האחרון. הבטנו מחוץ לחלון, אולי הם תלויים על ענפי אחד העצים, אבל הם לא נראו בשום מקום. צפירת מכונית שהגיעה מלמטה החזירה אותנו למציאות. זה היה אחד מחבריו לפלוגה של ירון שהגיע לאסוף אותו לבסיס. נפרדנו ממנו במהירות וצפינו בו כשהוא שועט במורד המדרגות, מחליק כיף עם חברו, זורק את התרמיל הענק במושב האחורי ונכנס לאוטו.

הם הגיעו בזריחה. דפקו בדלת והודיעו שהם מצטערים אבל. לא שמעתי מילה ממה שנאמר אחר כך כי הצרחות של אמא בלעו כל צליל אחר במרחב. כשנושאי הבשורה עזבו העטלפים חזרו, למעט אחד. היינו שרויים בהלם כל כך גדול שלא התייחסנו בכלל לנושא. העטלפים יצאו ואז חזרו, וזה הכל. אין לדברים משמעות ואין לחיים משמעות ואין ואין ואין כי ירון איננו.

אחרי ההלוויה איתמר נעלם לשלושה ימים. ביום הרביעי לשבעה, כשהבית היה מלא במנחמים, הוא נכנס פתאום בדלת. עיניו היו דלוקות, שיערו סתור, וזיפים שחורים הנצו על פניו. הוא לבש עדיין את החולצה מהלוויה, זאת שהרב גזר בצווארון. ביד הייתה לו אבן גדולה, ומיד כשנכנס לסלון הוא זרק אותה לעבר העטלפים והתחיל לצעוק שזה הכל בגללם ושיעופו משם. העטלפים נבהלו והתעופפו בחלל הסלון תוך שהם גורמים לבהלה גדולה בקרב האורחים. זה נראה כאילו ענן שחור וסוער התאבך מתחת לתקרה. האבן גם פגעה ביד של שכנה מבוגרת, אבל אף אחד לא שם לב אליה כי כולם היו עסוקים בהתכופפות ובריחה. כשכל האורחים נמלטו נשארנו רק אנחנו בסלון, נושאים מעלה עיניים מלאות התפעמות וזעם.

בסוף המלחמה נגמרה אבל החיים לא שבו לקדמותם. את הדי הפיצוצים החליפו הצעקות של אבא ואמא. ליתר דיוק, זו הייתה בעיקר אמא שצעקה ואבא ששתק, עד שנמאס לו והוא עזב את הבית. בתוך זמן קצר הם כבר הצטיידו בעורכי דין וחילקו ביניהם את הרכוש. אף אחד מהם לא רצה את הדירה, שאכלסה מלבד אותנו ואת העטלפים גם זכרונות קשים מנשוא, ולכן הוחלט למכור אותה ולחלק את שוויה חצי בחצי. הרוכשים הפוטנציאליים הגיעו בזה אחר זה, אך תגובת כולם הייתה זהה, או שאתם מעיפים מפה את העטלפים, או שאין עסקה. לבסוף הגיע גבר כרסתן ונוטף ביטחון עצמי שטען שהוא בעל מספר דירות באזור והיה מוכן לשלם את הסכום המופרז שהוריי נקטו בו. הוא גם ציין שיש לו קשרים בעירייה ולכן אין לו בעיה עם העטלפים. ביקשתי ממנו שיבטיח לנו שהוא רק מעביר אותם למקום אחר ושלא יפגע בהם, והוא אמר, בטח, בטח, עליי. לא סמכתי עליו, אבל אמא אמרה שמצידה היא תמכור את הדירה להיטלר יימח שמו בכבודו ובעצמו, העיקר לא לגור שם יותר.

תוך שבועיים הבית כולו כבר היה ארוז וכל אחד מההורים שכר דירה בשני קצוות שונים של העיר. בלילה האחרון בבית התעקשתי לישון בסלון ואמרתי לעטלפים שלא ידאגו כי ימצאו להם בית טוב יותר, אחד שלא מלא רק בצעקות ובשתיקות.

חזרתי כעבור חודש לבניין. הייתה לי הרגשה לא טובה לגבי העטלפים, וחשבתי שאולי הדיירים החדשים יוכלו לספר לי איפה הם. את הדלת פתחה אישה מבוגרת שלא הבינה מילה ממה שאמרתי. עטלפים, את יודעת אולי איפה הם, אמרתי והחוויתי בידיי תנועת כנפיים. היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה משהו ברוסית. הוצאתי את הטלפון מהכיס והראיתי לה תמונה של עטלפים. עיניה נאורו באחת. דה, דה, אמרה, והחוותה תנועת שיסוף בגרונה. עיניי נמלאו דמעות. שעטתי במורד המדרגות ורצתי מבלי לדעת לאן מועדות פניי. כעבור זמן שנדמה כנצח עצרתי באמצע שדה שומם והקאתי את נשמתי. אחרי שהסדרתי את נשימתי נשאתי את עיניי מעלה. באופק היה ענן שחור. ואולי היו אלה עטלפים.

שונות

מנדלבאום (הצעקה)

מנדלבאום התעורר עם תחושת מחנק בגרונו. הוא חש צורך דחוף לזעוק, אבל משהו בתוכו מנע ממנו את הצעקה. הוא התיישב במיטה והביט בסביבתו הקרובה: בכפות רגליו, ששערות בודדות עיטרו אותן בחוסר סדר, כאילו מישהו השליך באקראי חופן זרעים על גבעה קירחת; בנעלי הבית המרופטות, שאניצי ספוג צהוב השתרבבו מתוכן; וברצפה מרובבת הכתמים הדביקים. הוא המתין מספר דקות, אך משהבין כי המחנק אינו עתיד לחלוף מעצמו, קם מהמיטה.

כשנכנס למטבח הרגיש שהכל זר ומוכר בו זמנית. תסיסת הסוכרזית בקפה, למשל, נראתה לו מוכרת עד זרא, אבל קולות התסיסה נשמעו חזק בהרבה מהרגיל. הוא כיסה את אוזניו בשתי ידיו, אבל הקולות המשיכו להישמע גם בתוך המערה האטומה שיצר. הוא רצה בכל מאודו לצעוק, להסות את קולות התסיסה באמצעות קולו, אבל מפיו הפתוח לא בקע אף צליל.

כשהגיע לעבודה הצעקה המובלעת התגעשה בתוך בית החזה והרעידה את גופו, אבל מנדלבאום סכר את פיו. הוא ישב מול המחשב בשפתיים קפוצות ובגבינים מכווצים, וניסה להתרכז במשימות שלפניו. כשנשאל משהו על ידי אחד מעמיתיו לעבודה, השיב באמצעות תנועות ראש בלבד. הוא קיווה שאף אחד לא רואה את הרעד שאחז בגופו.

בשעת ארוחת הצהריים התיישב מול הצלחת ופתח את פיו רק כדי חרך אליו יוכל לתחוב את המזלג. כשסיים לאכול נתרופפה לרגע המשמעת שכפה על עצמו, ובשנייה שבה חיטט עם קיסם בין שיניו, כפי שהוא עושה כל יום, ניסתה הצעקה להימלט בין הרווחים. רגע לפני שהיא חצתה את דל שפתיו הגיח ממעמקי הקיבה גיהוק ודרס את הצעקה, שהתפוגגה אל האוויר מבלי להותיר חותם למעט ריח מעופש של עוף.

סיפורים קצרים

הוספיס

הדרך לשם הייתה סתמית. רוב הזמן שתקנו והבטנו באדוות השוקטות שהמעבורת הותירה אחריה. זמזומו החד-גוני של המנוע נסך בנו שלווה שלא טעמנו זמן רב. היה בלתי אפשרי להבדיל בין הזוגות שהפליגו אותנו. כולם שתקו באותו האופן והביטו אל הים באותו האופן וקיוו שזה לא הסוף באותו האופן. במערכת הכריזה נשמע קול סמכותי שהודיע על ארוחת הערב שמוגשת במזנון שבחלקה האחורי של המעבורת. לא הייתי רעב, אבל היא התחילה לצעוד בכיוון אז הלכתי בעקבותיה.

האוכל שהוגש על עגלות מנירוסטה היה תכליתי: ביצים קשות עם קליפות סדוקות, כאילו ילד עבר וסדק כל אחת מהן בכוונה, פשטידות חיוורות וקרות וכמה עגבניות חתוכות שעסיס חייהן אבד מזמן. לקחתי לי רק כוס תה והתיישבתי מולה. כשהנמכתי את  ראשי אל הספל האדים טשטשו את דמותה, ששיחקה עם המזלג באוכל. לרגע התחשק לי לומר לה שתפסיק עם זה, אבל שתקתי. הזוג שישב לידנו העמיס על הצלחות הררים של אוכל, כאילו זו הארוחה האחרונה שלהם. הגבר שתה את התה שלו בקולניות מרגיזה, אבל האישה שישבה מולו לא העירה לו. למעשה, זה לא נראה כאילו היא בכלל שמה לב לכך. חשבתי על העניין הזה של מות האהבה – האם אפשר לזהות סימנים מקדימים, כמו הרגע הזה שבו דבר בבן הזוג כבר לא מציק לנו.

כשהגענו לאי הורדתי את המזוודות של שנינו. צעדנו על רציף עץ ארוך כשמעלינו חגים שחפים. הבטתי אחורה אל עבר המעבורת וראיתי שני עובדי מטבח נשענים על המעקה, מעשנים סיגריה ומסתכלים לעברנו.

בכניסה לאולם עמדה דיילת רזה מדי ובירכה אותנו לשלום. היא נתנה לכל זוג מפה של המתחם ולוח זמנים מפורט. צוינו שם שלוש ארוחות עיקריות ושלוש ארוחות ביניים, פעילות גופנית לפי בחירה והרצאת חובה שמתקיימת כל יום אחרי ארוחת הערב. חיכינו בתור לדלפק הקבלה יחד עם כל שאר הזוגות, אבל לאחר כמה דקות אמרתי לה שהיא יכולה לשבת בצד עם המזוודות עד שאארגן לנו מפתח לחדר. כשהגעתי לבסוף אל פקיד הקבלה ציינתי את שמנו והבטתי בו שעה שחיפש את השם במחשב. הוא היה צעיר – משום מה חשבתי שבמקום כזה יעבדו רק אנשים מבוגרים שעברו דבר או שניים בחיים – ומשהו בפעולות שלו, החל מהדרך שבה חייך ועד האופן שבו נגע במסך המגע, חשף עצבנות וחוסר שביעות רצון. הוא לא מצא את השם במחשב וביקש לוודא עם אחראי המשמרת שלא חלה טעות. הבטחתי לו שאנחנו אמורים להיות שם, אבל הוא נעלם ללא אומר לתוך משרד באחורי הקבלה וחזר כעבור שתי דקות עם המפתח בידו.

קיבלנו חדר עם נוף לים, וכלום לא נראה באופק למעט המעבורת שכבר הספיקה להגיע אל נקודת המגוז. היא נכנסה להתקלח ואני התיישבתי על המיטה הזוגית וקראתי באחד העלונים שהיו מונחים על השידה לצידה. היו שם תמונות של זוגות חבוקים שסיפרו כיצד השהות באי הצילה את חייהם. כשהיא יצאה מהמקלחת הבטתי בה מנגבת את השיער מול המראה ורציתי להוריד ממנה את המגבת אבל ידעתי שהיא תירתע מהמגע שלי. באופן משונה לא הייתה בי שום שמחה על זה שאני עדיין נמשך אליה. שאלתי אותה אם היא רוצה לרדת לאכול ארוחת צהריים, אבל היא הביטה בי דרך המראה ומהמבט שלה הבנתי שלא. שכבנו לנוח וכשהתעוררנו היה כבר חשוך בחוץ ועל הים הייתה פרושה שמיכה שחורה. התארגנו בזריזות וירדנו אל הלובי, שהיה עמוס בזוגות שחיכו בכניסה לאולם ההרצאות. חלק מהם החזיקו צלחות עם פרוסת עוגה עליה, שילוב מעורר בחילה של קציפת חלבונים וסוכר.

נכנסנו לאולם והתיישבנו באחת השורות האחוריות. על הבמה עלה מרצה עם קוקו שהתחיל להסביר לנו מדוע הזוגיות היא הכרח אבולוציוני שקידם את האנושות למקום שבו היא נמצאת היום. הוא הביא טיעונים מתחומי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והספרות. כל האנשים סביבנו הנהנו לאות הסכמה בכל פעם שניפק עוד טיעון או דוגמה, אבל אנחנו הבטנו קדימה באדישות. היא הסתכלה מדי פעם בשעון ואני הבטתי לעבר היציאה וראיתי את הבחור הצעיר מהקבלה עומד ליד הדלת כשעל פניו מבט חמור סבר. כשהמרצה סיים את דבריו האנשים מחאו כפיים בקול רם והצעיר פתח את הדלת. נשטפנו החוצה בזרם האנשים אבל במקום להישאר לקוקטייל החגיגי יצאנו החוצה. הרוח שהגיעה מהים הייתה קרירה והיא כרכה את ידיה סביב גופה. צעדנו לאורך החוף כשהירח המלא מאיר לנו את דרכנו. לפתע היא נעצרה ואמרה שהיא לא רוצה להמשיך יותר. אמרתי לה שאפשר לחזור, אבל היא אמרה שלא לזה היא התכוונה. שאלתי אותה אם היא מבינה את ההשלכות של ההחלטה שלה, אבל שנייה אחר כך התחרטתי על השאלה כי ידעתי שהיא תיעלב. היא אמרה שהייתי עסוק בלשכנע את עצמי ואת הסביבה שיכול להיות לזה סוף אחר, אבל אם הייתי טורח להקשיב לה באמת לכל אורך הדרך הייתי מבין שזו ההחלטה הראשונה בחיים שלה שהיא שלמה איתה לחלוטין. כשעשינו את דרכנו חזרה התקרבתי אליה ופרשתי את ידי לכיוונה. היא התמהמהה מספר שניות, אבל אז החליקה את ידה לתוך כף ידי. כשראינו את אורות המבנה ניתקנו זה מזו.

בבוקר ניגשתי אל דלפק הקבלה והודעתי שאני עוזב. הפקיד, הפעם גבר מבוגר יותר עם שפם עבה, ביקש שאחתום על מסמך ויתור. הוא הודיע לי שהמעבורת יוצאת בשעה אחת עשרה בדיוק, וכי כדאי שאנצל את הזמן שנותר על מנת להיפרד מבת הזוג. עליתי לחדר ומצאתי אותה שוכבת במיטה. היא כבר הייתה מחוברת למכשירים וצינורית הייתה תקועה לה בתוך הווריד. לצד המיטה עמדו אחות במדים לבנים מהוהים ורופא מקריח. רכנתי לעברה ולחשתי לה שאני מצטער שזה נגמר כך. היא הנהנה וחייכה.

על המעבורת חזרה עלו רק גברים בודדים. במשך מרבית הנסיעה עמדתי ליד המעקה והבטתי במים. ניסיתי להתרכז בקול המנוע, אבל לא הצלחתי לקלוט את הזמזום החד-גוני שזכרתי מהנסיעה הלוך. ניתקתי מהמעקה ונכנסתי למזנון. לקחתי ביצה קשה שבנס לא נסדקה ושתי פרוסות לחם והתיישבתי מול גבר ששתה רק תה. הוא הביט בי מבעד לאדים שעלו מהספל ושתק.

סאטירה

מאלאור לחושך: הלינץ' בתחרות התחפושות

חג פורים הוא כנראה החג האהוב ביותר על ילדי ישראל, אבל יש ילד אחד שהחג הזה ייחרט בזיכרונו כאירוע טראומטי ואלים.

הכל החל מפוסט בפייסבוק שפרסם רן כרמי¯בוזגלו, פעיל למען שחרורו של אלאור אזריה, בו קרא להורים לחפש את ילדיהם לחייל היורה. בקרית עקרון לקחו את היוזמה צעד אחד קדימה, וארגנו תחרות תחפושות אלאור שהתקיימה במתנ"ס המקומי. עשרות ילדים בגילאים שונים, החל בפעוטות בני שנה שהגיעו עם בגד גוף שעליו הכיתוב "אוכל מחבלים עם המטרנה" ועד ילדים בני 13 עם חתימת שפם וכומתה שגנבו מ"ריקושט", הגיעו על מנת להשתתף בתחרות.

אך האירוע הצבעוני הפך עד מהרה לזירת קרב, אחרי שכמה מהילדים טעו לחשוב שברוך ישראל, ילד בן 7 ממוצא אתיופי, הוא מחבל. "הוא היה מאוד גאה בתחפושת שלו. היו לו מדים שאמא שלו תפרה לו ורובה שהוא שמר מתחת לכרית בלילה ולקח איתו לכל מקום, אפילו לבית הספר", שחזר אביו מנגיסטו. "כשהגענו למתנ"ס הוא התלהב לראות את כל הילדים שגם התחפשו לאלאור, אבל אמר לי שהוא האלאור הכי טוב מכולם".

האב הנסער הוסיף כי בדקות הראשונות הכל התנהל כשורה, עד שבנו התנגש בטעות בילד אחר שהחזיק בידו כוס מיץ פטל. "המיץ נשפך על הילד השני וכשהוא הסתכל על החולצה שלו הוא היה בטוח שזה דם וצעק 'נפצעתי! מחבל!"", סיפר מנגיסטו. לדבריו, כל הילדים שהיו במקום שלפו את כלי הנשק שלהם והחלו להפליא את מכותיהם בבנו. "הוא שכב חסר אונים בזמן שכולם הרביצו לו", תיאר בעיניים דומעות ובקול רועד. "ברגע האחרון הצלחתי להגיע אליו ולהסביר לילדים שהוא אלאור בדיוק כמוהם. הם לא האמינו בהתחלה ואמרו שזה הכל תרגיל הטעיה של שמאלנים, אבל אחרי שהראיתי להם תמונות של ברוך מחופש גם לצל הם ירדו ממנו".

על אף התקרית האלימה והמכוערת, ההורים האחרים שהיו במקום סירבו להתנצל. "הבן שלי עשה את מה שהיה צריך כדי להגן על האחרים", אמרה אמו של הילד שעל מדיו נשפך המיץ. "זה קל לכם העיתונאים לשבת בתל אביב ולהגיד שהוא לא היה צריך להגיב, אבל מה היה קורה אם זה לא היה פטל? הבן שלי מנע אסון". אב אחר, שבנו השתתף בלינץ', סיפר כי טפח לבנו על השכם בתום האירוע. "אם לפוליטיקאים במדינה הזאת היו ביצים כמו שיש לבן שלי, מזמן לא היה נשפך פה יותר מיץ", אמר.

כשמנגיסטו נשאל האם יחפש את בנו לאלאור אזריה גם בשנה הבאה, השיב בחיוב ללא שמץ של היסוס. "רק ככה הילדים האחרים ילמדו על סובלנות וכיבוד האחר. כולם בסופו של דבר יכולים להיות אלאור אזריה".

http://www.mako.co.il/AjaxPage?jspName=embedHTML5video.jsp&galleryChannelId=35e8d13bccb7a510VgnVCM100000290c10acRCRD&videoChannelId=df307db6ea759510VgnVCM100000290c10acRCRD&vcmid=164271477bb7a510VgnVCM100000290c10acRCRD

שונות

האחראי על המעטפה

אני חושב על האיש שאחראי על סידור המעטפות באוסקר. יש לו הרי משימה אחת פשוטה, כך אמר לו הבוס יום קודם, ולכן אין שום סיבה שבעולם שמשהו ישתבש. "רק אידיוט גמור – ואתה הרי לא אידיוט גמור, נכון? בכל זאת התקבלת לעבודה בטקס הפרסים החשוב בעולם, גם אם זה קרה בזכות חמך – יצליח לפשל עם זה", גער בו המנהל באותו טון מתנשא, נוטף פאסיב אגרסיב, שסיגל לעצמו מבלי משים מאז שמונה להיות מפיק בפועל.

אבל הוא פישל. כלומר, זו לא באמת אשמתו שהמעטפה עם שם הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר הגיעה לידיים הלא נכונות. זה ג'רמי, המתלמד מחוטט הפנים שחושב שאף אחד לא יודע שהוא מעשן ג'וינטים בשירותים, הוא אשם. סמכתי עליו שיזרוק את המעטפה אחרי ההכרזה, הוא סנט בעצמו, אבל האפס הלא יוצלח הזה בטח השתמש בה בשביל ליישר את השורות שלו. מיד אחרי הטקס אני הולך להלשין עליו.

הקלישאה תמיד אומרת שברגעי משבר הזמן עומד מלכת. בולשיט. במקום שיהיה לו זמן לכלכל את צעדיו ולנסות לפתור את הפלונטר הזה, מחוגי השעון, כמעשה שטן, דחקו זה בזה ודחפו את הזמן קדימה במהירות. לנגד עיניו הוא ראה את הצוות של הסרט המפסיד עולה על הבמה. הם החלו מודים בפאסט פורוורד לחברים, לאלוהים, לאישה שאיתם (כאילו שאתם לא מזיינים את העוזרת שלכם, צבועים!). על המסך הקטן זה אומנם נראה כמו מצעד ארוך ומייגע של גברים לבנים ומקריחים בטוקסידו שמלעלעים את המילים מול המיקרופון, אך אם זה היה תלוי בו הוא היה נותן להם לספר את כל קורות חייהם, שנייה אחר שנייה, רק כדי להרוויח עוד זמן.

רק רגע, הוא לא היחיד שיודע שחלה טעות! יש את חברי האקדמיה, אותם שותפים מסתוריים לאגודת המבקרים החופשיים, למה אף אחד מהם לא עולה על הבמה ועושה סדר בדברים? הם בטח מרוויחים הרבה יותר ממני, חשב, שהם יעשו את זה.

אבל אף אחד לא עולה לבמה, והגברים המקריחים ממשיכים ללהג ולשאת עיניים מודות לשמיים ("אני הולך לזיין כל כך הרבה!" הם חושבים לעצמם). פתאום מבזיקה בראשו המחשבה: כולם מפחדים להודות בטעות. הם בטח יושבים כשראשם מכונס לתוך כתפיהם ורק מייחלים שאף אחד לא יגיד מילה. זה יכול להיות הסוד שלנו, נהיה כולנו שותפי גורל וכשאלך ברחוב ויחלוף מולי חבר אקדמיה הוא בטח יהנהן לי בראשו הנהון מלא חשיבות כי הוא יזהה – בהליכתי הבוטחת, ממתיקת הסוד – שהמידע על הזוכה האמיתי שמור עמי לבטח.

נו, עוד דקה שתיים וכל זה לא רק שיהיה מאחוריו, אלא שמהעז הזה יצא עסיס מתוק – הוא יהפוך מסתם אדם רגיל וחסר ייחוד לחבר כבוד באקדמיה האמריקאית לקולנוע. הוא מביט במחוגי השעון, שהחליטו שהפעם הם דווקא כן מצייתים לקלישאה, והחלו מעכבים זה את התקדמותו של זה. שייגמר כבר, סינן מבין שיניו ותופף ברגלו בעצבנות. הנה, עוד נאום אחד ודי, זה מאחורי, הכל בסדר, אני אצליח לשמור על העבודה הזאת, אני אוכיח לכולם שאני מסוגל, במיוחד לבקי, היא אומרת שהיא מאמינה בי אבל אני רואה בעיניים שלה שלא, רגע, מה ג'רמי עושה, למה הוא עולה על הבמה, מה הוא לוחש להם שם, למה הפנים שלהם מתכרכמות, זה הסוד שלנו, אני חבר כבוד באקדמיה, הם לא יכולים לעשות לי את זה, בקי, אני נשבע לך שזו לא אשמתי, אני מסוגל בקי, אני מסוגל.

סאטירה

משאל רחוב: הירי באום אל-חיראן

האירוע הקשה שהתרחש השבוע ביישוב הבדואי אום אל-חיראן, במהלכו נהרגו שוטר והאזרח שנהג באוטו שדרס אותו, הביא גורמים מכל קצוות הקשת הפוליטית להתבטא בנושא במהירות הבזק. בצד ימין מיהרו לשייך את הדורס לדאע"ש, בעוד בצד השמאלי של המפה האשימו את המשטרה בטיוח ואת ההנהגה בליבוי האלימות במקום בניסיונות למצוא פשרה. יצאנו לרחוב כדי לשאול את העוברים ושבים מה דעתם על האירוע ועל האשם האמיתי.

לילך, 22, רחובות: "ראיתי את ההתחלה של הסרטון וישר כיביתי, כי אחר כך זה עושה לי סיוטים בלילה. שלחו לי פעם סרטון של מישהו שזורק חתלתולים מסכנים לכביש מהיר, ואחרי זה לא ישנתי יומיים כי חשבתי רק על החתלתולים המסכנים האלה. חוץ מזה יש לי מחר פסיכומטרי, ואני לא רוצה להיות עייפה במבחן. צריכה להוציא לפחות 650 כדי להתקבל לפסיכולוגיה ושירותי אנוש. אבל אין לי ספק שהערבים אשמים".

עליזה, 54, נס ציונה: "אני לא מאמינה ששוטרים ירו סתם ככה. פה זה לא אמריקה, שהשוטרים יורים לפעמים בכושים בלי סיבה. הם בטח חשו בסכנת חיים. אני יכולה להבין אותם, גם אני חשה לפעמים בסכנת חיים ליד ערבים, במיוחד כשהם עוברים לידי באוטו ושומעים מוזיקה מזרחית בקולי קולות. למזלם אין לי נשק".

ירון, 33, חיפה: "אצלנו בחיפה יש דו-קיום אמיתי, אז אני יודע שאפשר גם אחרת. אנשים מכל רחבי הארץ באים אלינו רק כדי לאכול חומוס אצל הערבים. אולי הפתרון הוא שהבדואים בנגב יפתחו גם חומוסיות".

צאלה, 26, תל אביב: "הפוליטיקאים עסוקים רק בהפחדות ובשיסוי. הם ישר מיהרו להכריז שזה היה פיגוע של דאע"ש, כשזה היה יכול להיות גם פיגוע של חמאס או של התנועה האסלאמית. זה שאנחנו חיים בעידן של פוסט-אמת לא אומר שלא צריך לחתור לחשיפת האמת".

מתי, 87, גבעתיים: "בתקופתי לא היו מצלמות ולא נעליים. היינו הולכים יחפים ומרביצים לערבים שניסו לגנוב מהשדות שלנו. תאמין לי, אף אחד לא הלך על זה לכלא והערבים הבינו עם מי יש להם עסק. היה רק אחד, שמואל לוינסון זכרונו לברכה, שניסה ללכת לדבר איתם. אני לא צריך להגיד לך איך זה נגמר – תלינו אותו בפרדס כדי להפחיד אותם".