סיפורים קצרים·שונות

התחלה של…

גלגלי המזוודה חרצו בדוחק שני תלמים בין שערות השטיח הקשויות. אחד הגלגלים איים להינתק מהחישור ולצאת לחופשי. המסע הגיע אל סופו כשהם נעצרו מול דלת שהמספר 513 היה טבוע עליה באותיות זהב שזוהרו הועם.
"איפה המפתח?" היא שאלה.
"את יודעת שהוא אצלי."
רצועת התיק הכבד החליקה מעל כתפו כשניסה לשלוח יד לתוך כיסו.
"לא אמרתי לך שעדיף להביא טרולי? זה מאוד נוח".
"אמרת, אמא, אמרת."
הוא הניח לתיק להישמט על השטיח המהוה וחיפש את הכרטיס המגנטי שקיבל מפקידת הקבלה. היא הניחה שני כרטיסים בתוך מעטפת קרטון קטנה, והוא מיהר להכניס כרטיס אחד לכיסו ואת השני תחב לתוך התיק. אלא שהיד המגששת לא נתקלה בכרטיס. הוא חיפש בכיסו השני וגם שם לא מצא דבר פרט למוך מדובלל.
הוא התרגז למפרע מן ההערה שכבר התגלגלה ודאי במעלה מיתרי הקול של אמו.
"זה בטח בתיק", אמר כדי לחסום את השור במרוצתו אל השער החורק.
"לא סתם ביקשתי שתביא לי מפתח אחד." השור התפרץ, מותיר אחריו כפיסי עץ מנותצים.
הוא התכופף אל התיק והתאכזב לגלות שרק כרטיס אחד נמצא שם.
"חכי לי בחדר, אני אבדוק אם הוא נפל בדרך."
הוא פתח את הדלת, גלגל פנימה את המזוודה ונפנה לחזור על עקבותיו לפני שטרוניותיה ישיגו אותו. מבטו היה נעוץ בשטיח כמו נץ רעב שמנסה לאתר טרף. הוא ידע שגם אם ירד לקבלה ויביא מפתח חדש היא לא תניח לו, חוששת פן רוצח סדרתי ימצא את המפתח ויטבח בהם בשנתם.
כשהגיע אל קצה המסדרון ראה חדרנית עומדת ליד עגלתה ומתפיחה שקית אשפה כמו שליה שהתמלאה במכה חדה. כן, היא מצאה מפתח ליד המעלית, אך אסור לה למסור אותו לאיש מלבד לאחד מאנשי הקבלה. יכולים לעשות לה צרות.
"בבקשה, בואי איתי ואני אראה לך שהחדר שלי. אמא שלי כבר בפנים. השתמשתי במפתח השני." החדרנית התרצתה, לא לפני שפלטה אנחה כבדת ניקוטין.

טוב, ההתחלה של הסיפור הזה למכירה! אני יודע מה אתם חושבים: זה נראה מוכר. לא הסיפור, הטכניקה של מכירת חלק מהיצירה. ובכן, אתם צודקים! זה אכן כמו ב"המובן מאליו" של יוסף אל-דרור, רק בהבדל אחד מהותי: אצלי הטקסט שאתם קוראים עכשיו הוא לא חלק ממהלך פוסט-מודרני כמו ביצירות משנות התשעים. אצלי זה טקסט שיווקי פר-סה. הוא לא מתחכם ולא נונסנסי ולא מנסה להגיד משהו על שעתוק של דימויים ואיבוד הקשר בין מסמן למסומן, או מה שהם לא ניסו להגיד אז. הטקסט הזה רוצה רק דבר אחד – שמישהו יקנה אותו, עדיף בכמה שיותר כסף.

רגע רגע. אולי הסיפור באמת יהיה על מישהו שמוכר פתיחה של סיפור בפייסבוק, רק כדי לגלות שהוא קשור אליו מדי, ושהוא מוכן לעשות הכל בשביל להשיב אותו לרשותו! זה יהיה פיקרסקי, עם שלל המכשולים שיעמדו בפניו, כמו בית משפט לענייני סיפורים ותסקיר פואטי מטעם משרד התרבות וקונה שכבר נקשר לסיפור והתחיל להכניס לתוכו אלמנטים מחייו, והכותב מנסה להכחיד את הרכיבים האלה בסיפור, שבתורו כבר אימץ אותם לחלוטין. כן! אפשר יהיה אפילו להפוך את זה להצגה, כשהסיפור יקבל דימוי בימתי עוללי – אולי איזו אסופת דפים עם חיתול ומוצץ.

טוב, קבלו ביטול על כל עניין המכירה. נראה לי שיש לי (עוד) התחלה של סיפור. ניפגש שוב כשלא יהיה לי כוח להמשיך אותו (ואז זה כבר יהיה סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. העיקר שלא רציתי פוסט-מודרניזם. נו שוין).

הצד העצוב של החיים·שונות

האסיר ת'

אני מסתכל בפנים העגלגלות, הדובשניות. עיניים בורקות מעט, חיוך נבוך, שיער מסורק הצידה בקפידה. אם יש במילון ערך של תמימות נעורים, התמונה הזאת יכולה להתנוסס שם בגאון.

חיפאי. למד בריאלי. לפי הרזומה, היה עילוי במחשבים. עבד בחברות היי-טק עוד לפני שהתגייס. האבא דוקטור, ככל הנראה במקצוע הנדסי, ועובד ברפא"ל. המוח מיד מעלה תמונות של משפחה "חנונית", גאונים במתמטיקה ובמחשבים, שלא יחרגו מהשורה גם אם יצמידו להם אקדח לראש. אבל אלה המחשבות המקובעות שלי. מאחוריהן יש כמעט תמיד סיפור מורכב יותר, גם אם חלקו מבוסס על תבניות מוכרות, קלישאתיות.

אני משתדל לא לתת לתיאוריות הקונספירציה לקנות אחיזה במחשבה. זה קשה, כי נורא קל להימשך לאזורים האלה. אסירי X, העלמות של מתנגדי משטר ושל בוגדים, קבורת חמור באישון ליל. קראנו על זה בספרים וראינו את זה בסרטים. זה מסעיר את הדמיון ומלהיט את היצרים. אני לא טוען שאין מקרים כאלה. בכל הנוגע לאויבים (או לפלסטינים, תחליטו אתם אם זה אותו הדבר), סביר להניח שהיו דברים מעולם.
ועם זאת, משהו בי רוצה להאמין שהפעם לא מדובר בזה. זו לא רק מידה של ספקנות בריאה שאני מבקש לשמר, אלא גם אמונה – יש שיגידו נאיבית – שיש עדיין מערכות של איזונים ובלמים; שיש אנשים ערכיים וחכמים שיושבים בערכאות השיפוטיות שאמורות למנוע מהמדינה, או ממערכת הביטחון במקרה הזה, להתאנות לאדם הקטן.

אבל למרות הניסיונות להדוף את תרחישי ההעלמה, נותרות שאלות פתוחות. שתיים מהן מטרידות אותי במיוחד, פעם אחת כאזרח ופעם שנייה כאבא.

כאזרח, אני תוהה האם ישנו חטא עד כדי כך חמור שאנו, כחברה, לא מסוגלים לסלוח עליו. מערכת הביטחון, בסופו של דבר, היא חלק מהחברה הישראלית. היא לא אמורה להיות מעליה או מצדיה. ואם אנחנו, כחברה, מאמינים שיש לתת לאדם את האפשרות לסנגר על מעשיו ולהסתייע בכל מי ומה שיידרש לכך, אין שום סיבה שמערכת הביטחון לא תציית לאמונה הזאת. ונניח שמדובר במעשה בגידה חמור. האם נגזר באופן אוטומטי על אנשים שבגדו – וצריך להיזהר עם המינוח הזה, כי הוא קושר יחד מי שמכר סודות בגידה תמורת בצע כסף יחד עם מי שביקשו להתריע בפני עוולות מוסריות שנעשות בשם המדינה – עונש שאינו מתיר כל פתח למחילה ולתיקון? זה נושא שראוי לדיון ציבורי, גם אם המחיר של זה תהיה פגיעה מסוימת, מידתית, בביטחון.

השאלה השנייה שמטרידה אותי, והפעם גם מבחינה רגשית, היא מה ביכולתו של אבא לעשות כשהבן שלו מואשם על ידי מערכת כה רבת כוח. הוא לא יכול לדבר עם אף אחד, אולי הוא לא יודע לגמרי במה הבן שלו מואשם, אין לו ממי לקבל תשובות. בהשאלה גסה, זה קצת כמו לחפש את המספר של גוגל כדי לשאול למה האתר שלך לא מופיע בתוצאות החיפוש. ואם זה לא מספיק, אז הבן שלך מוצא את מותו למרות שהיה במעצר קפדני, ולך תילחם עכשיו בקול ההיגיון שאומר שדברים כאלה קורים, היו דברים מעולם, אף אחד לא דחף אותו לזה או הרג אותו בכוונה. זה הכל קונספירציות. ראית יותר מדי סרטים. קראת יותר מדי טוקבקים. אנחנו לא כאלה. יש הרבה דברים שאתה לא יודע. אם הייתי מגלה לך הייתי צריך… סליחה, זה לא היה במקום. אני משתתף בצערך. לא יודע אם אמרו לך, אבל הוא לא יוכר כחלל צה"ל. אתה מבין, אלה ה… הנחיות מלמעלה. אנחנו צריכים להעביר מסר. למען יראו וייראו. טוב, אני חייב ללכת. שלא תדעו עוד צער. שלום.

מחזה

פינוי / בינוי – מחזה קצר

חושך. נשמע קול שקשוק מפתחות. משמאל במה נכנס מתווך נדל"ן. הוא מדליק את האור, שעולה במעומעם על הבמה. רואים רק צלליות, סילואטות של רהיטים ובני אדם. המתווך ניגש ותולה תמונה על אחד הקירות. נשמעת דפיקה בדלת.

מתווך: פתוח!

משאל במה נכנסים גבר ואישה צעירים. האישה בהריון בולט.

מתווך: בואו בואו, תיכנסו. אני רק אדליק פה את האור.

המתווך ניגש למתג האור ומסובב אותו עד הסוף. האור עולה על הבמה באופן מלא. עכשיו אנחנו רואים כי זאת דירה לדוגמה. כל מה שיש בה: כורסה, מקרר, בני משפחה, כלב – עשוי מקרטון. אין בה חלונות, רק התמונה שהמתווך תלה לפני רגע, ובה ים כחול. הגבר והאישה נכנסים בצעד מהוסס, בוחנים את המקום בזהירות.

מתווך: היי, שלום.

גבר: שלום (לוחץ את ידו של המתווך).

אישה: היי.

מתווך: אל תתביישו, תרגישו כמו בבית.

הגבר והאישה מסתובבים בדירה במשך כמה שניות, בזמן שהמתווך מסדר את דמויות הקרטון של בני המשפחה.

אישה: זה קצת… ריק פה.

מתווך: זאת רק דירה לדוגמה. פשוט קיבלנו כל כך הרבה טלפונים מאנשים שהתעניינו, שרצינו לתת להם המחשה של החיים כאן. 

גבר: זה לא בדיוק חיים…

מתווך: שתדעו שיש ביקוש מטורף, אני לא זוכר דבר כזה מאז…

גבר: בפרוספקט כתוב שיהיה גם גן ילדים ובית ספר לתושבי השכונה, אבל בחוץ אין כלום.

מתווך: כן, זה רק עניין של אישורים. בירוקרטיה, אתה יודע… 

אישה: לא היה פה פעם גן?

מתווך: היה, אבל את יודעת איך זה בפינוי בינוי – קודם מפנים, ואז בונים.

האישה מסתובבת עוד קצת בדירה ואז נעמדת מול תמונת הים. היא מביטה בה במשך כמה שניות.

אישה: פה זה הים?

מתווך: סליחה?

אישה: (מסתובבת אליו) התמונה – זה הכיוון של הים?

מתווך: כן, בטח. אין עוד חוף כזה בארץ. באחריות.

האישה חוזרת להביט בתמונה.

גבר: והמחיר?

מתווך: מה שכתוב.

גבר: זה קצת יקר, לא? בטח בשביל משהו שעוד לא לגמרי בנוי. והאישורים, כמו שאמרת…

מתווך: לא תמצא מפרט דומה במחיר כזה.

גבר: כן, אבל…

מתווך: בוא, בוא איתי.

המתווך מלווה את הגבר לתמונה. הם שלושתם עומדים ומביטים בה. גבם מופנה לקהל.

מתווך: אם זה בסדר שאני שואל: זה ילד ראשון, שני…?

אישה: ראשונה.

גבר: ילדה.

מתווך: אין כמו בנות.

אישה: זה מה שאני תמיד אומרת לו.

השלושה צוחקים.

מתווך: אני רוצה שתדמיינו את עצמכם חמש שנים מעכשיו. שבת בבוקר. הילדים, שיהיו בריאים, עדיין ישנים. אתה מכין לעצמך כוס קפה במכונה היוקרתית שאשתך קנה לך ליום ההולדת.

גבר: (צוחק) שמעת את זה? היום הולדת שלי באפריל.

מתווך: אתה מכין גם לה את הקפה, בדיוק כמו שהיא אוהבת. אתם יוצאים למרפסת. הציפורים מצייצות, יש רוגע כזה של שבת. תקשיבו רגע. אתם שומעים את הגלים? (שהייה) עכשיו אתם מתיישבים מול הים ולוקחים שאיפה עמוקה. (שהייה) אפשר להריח את הקפה, את הים, את הילדים שעוד מעט יקומו ויתכרבלו איתכם. זה שווה הכל, לא ככה?

המתווך טופח לגבר על כתפו. שניהם מסתובבים. האישה נשארת להביט בתמונה.

אישה: והשכנים?

גבר: בייב, על איזה שכנים את מדברת? זה לא עוד אוכלס.

מתווך: כן, זה עוד לא…

אישה: (מסתובבת אליהם) אלה מהפינוי.

מתווך: לא, הם לא…

אישה: הם לא יחזרו?

גבר: נו מה את עכשיו…

אישה: אני רק רוצה לדעת. אנשים גרו פה, לא? משפחות, ילדים…

מתווך: כן, אבל זה היה מזמן, לפני ה….

אישה: אז איפה הם?

גבר: תסלח לה, זה בטח ההורמונים.

מתווך: לא, מה, הכל טוב, אני מכיר את זה. אשתי גם…

גבר: יש לנו עכשיו קצת בעיות עם השכנים, אז…

אישה: הם יחזרו?

מתווך: מה? לא. הם… במקום טוב יותר. זה לטובתם.

אישה: איפה?

גבר: בייב, זה לא…

מתווך: הכל בסדר, זאת שאלה לגיטימית. את יכולה להיות רגועה לגמרי, זו הייתה בחירה שלהם לא להישאר.

גבר: ככה זה עובד. קראתי על זה בגלובס. או אולי בידיעות אחרונות, לא זוכר…

מתווך: הכל חוקי, בליווי צמוד של עורך דין.

אישה: אה… אז בטוח ש…

גבר: בטח שבטוח. את צריכה עכשיו לחשוב על הילדה שלך, שלנו, לא על…

מתווך: האכלוס פה חדש לגמרי, מהניילונים כמו שאומרים (צוחק, ואז הולך אל דמויות המשפחה מקרטון). הנה, תראו איזה חמודים. לא הייתם רוצים שהם יהיו השכנים שלכם?

הגבר נעמד מול דמויות הקרטון ובוחן אותן. האישה הולכת ונעמדת שוב מול התמונה.

אישה: אני יכולה לשמוע אותם.

מתווך: את מי?

אישה: את הגלים. אני יכולה ממש לשמוע אותם.

המתווך והגבר מצטרפים לאישה ומביטים בתמונה.

מתווך: מדהים, אה? ועוד במחיר הזה…

גבר: יש משהו שאפשר לעשות לגביו? לגבי המחיר, אני מתכוון.

אישה: הילדים.

מתווך: אני מצטער, המחיר זה המחיר. 

אישה: אני שומעת את הילדים.

גבר: ובכל זאת…

אישה: הם צוחקים.

מתווך: זה שווה כל שקל, תאמין לי. שווה כל שקל.

קול של דכי גלים מתחיל להישמע, תחילה חלוש ואז מתגבר ומתגבר. כשהוא מגיע לשיאו האור מתחיל לרדת על הבמה. יש חושך במשך כמה שניות טובות, בהן רעש הגלים ממש מחריש אוזניים. ברקע, אם מקשיבים ממש טוב, אפשר אפילו לשמוע קול צחוק של ילדים. ואז הכל נפסק, במכה. סוף מחזה.

מערכונים

חילוף חומרים

מוקדנית: מוקד שירות לקוחות גוף שלום, מדברת שמרית מצוות יהלית, כיצד אוכל להעניק שירות?

לקוח: שלום שמרית. אני חושב שיש לי בעיה עם חילוף החומרים.

מוקדנית: איזו בעיה בדיוק?

לקוח: לא יודע, פעם יכולתי לאכול מה שאני רוצה בלי לעלות במשקל…

מוקדנית: אוקיי. והיום?

לקוח: אני מרגיש כאילו כל ביס יורד לי ישר למותניים. אני ממש יכול להרגיש את זה קורה. פיזית.

מוקדנית: אני צריכה רגע להעלות את הפרטים שלך. תעודת הזהות זה מה שהקשת בהתחלה?

לקוח: כן.

מוקדנית: רק רגע ברשותך… ליאור?

לקוח: כן.מוקדנית: אני רואה פה שאתה בן 41.

לקוח: נכון.

מוקדנית: האחריות על חילוף החומרים נגמרה לך לפני שנה וחצי.

לקוח: מה?

מוקדנית: זה כתוב בהסכם. האחריות היא עד גיל 40.

לקוח: אין מצב. אני בחיים לא הייתי חותם על דבר כזה.

מוקדנית: אני מצטערת, אדוני, אבל זה מופיע שחור על גבי לבן בחוזה.

לקוח: את מצפה ממני עכשיו למצוא חוזה מלפני 40 שנה? זה אבסורדי.

מוקדנית: אני יכולה לשלוח לך עותק. זה סעיף סטנדרטי שמופיע אצל כולם.

לקוח: זה לא מעניין אותי שזה מופיע אצל כולם. זה שכולם מוכנים לקבל את זה – זה בעיה שלהם.

מוקדנית: אדוני, כתוב במפורש שהאחריות לא כוללת בלאי טבעי.

לקוח: אתם חבורה של רמאים, זה מה שאתם. מסתירים את זה באותיות הקטנות כדי שאנשים לא ישימו לב. שיטת מצליח קוראים לזה.

מוקדנית: אני מצטערת שאתה מרגיש ככה אדוני, אבל תאמין לי ש…

לקוח: מה אתם מצפים ממני לעשות עכשיו? להמשיך להתנפח כמו איזה אבוב? להפסיק לאכול אולי?

מוקדנית: אני באמת לא יודעת מה להגיד לך…

לקוח: יש אפשר להרחיב את האחריות בכסף?

מוקדנית: סליחה?

לקוח: זה מה שאתם עושים בדרך כלל, לא? מפתים אנשים לחתום על אחריות, ואחרי זה מכריחים אותם לחתום על הרחבת אחריות בטונה של כסף.

מוקדנית: אני מצטערת, אבל אין אפשרות כזאת. להגיד לך את האמת, זה פשוט לא משתלם לחברה לתת אחריות בגיל הזה. הבלאי גדול מדי.

לקוח: אני לא מוכן לקבל את זה. אפשר לדבר עם המנהל שלך?

מוקדנית: אדוני, אני מבטיחה לך ש…

לקוח: אני מבקש לדבר עם המנהל, אחרת אני אעשה לכם כזה בודי שיימינג בפייסבוק שלא תדעו מאיפה זה בא לכם!

מוקדנית: אדוני, אני מבקשת שלא תצעק עליי.

לקוח: תנסי לשים את עצמך בנעליים שלי! זאת אומרת, אם בכלל תצליחי להתכופף בלי שהבטן תמחץ לך את הריאות ולא תצליחי לנשום. אתם חונקים אותי פה, זה מה שאתם עושים, אבל מה אכפת לכם מליאור? הוא עשה את שלו. זה הכל בגלל שאתם מונופול. אנחנו לקוחות שבויים, ועכשיו לך תתלונן שחילוף החומרים כבר לא עובד. בהתחלה, כשאתם רוצים שנחתום על ההסכם, אתם מבטיחים לנו הרים וגבעות: "כן, אדוני, בטח שאתה יכול לאכול סטייק בשתיים בלילה אחרי בילוי. לעשות סקס אחרי זה? בוודאי! האחריות מכסה אותך. צרבת? לא תהיה לך. גם לא כאבי גב. למחרת תוכל אפילו ללכת לעבודה כאילו כלום". ואנחנו חותמים, כי מי בכלל חושב על מה שיקרה אחרי שתיגמר האחריות? זה עתיד. מדע בדיוני. בטח עד אז המדע כבר יסדר הכל. ואתם בונים על זה, על התקווה האנושית הבזויה שאצלנו זה לא יקרה, שהכל איכשהו יסתדר. עלוקות של תקווה. כן, זה מה שאתם, עלוקות של תקווה. ועכשיו, אם את יודעת מה טוב בשבילך, את תתני לי לדבר עם המנהל שלך, אחרת אני לא יודע מה אני עושה.

מוקדנית: אני מצטערת לשמוע שככה אתה מרגיש.

לקוח: מנהל! עכשיו!

מוקדנית: הוא… הוא לא פנוי כרגע.

לקוח: זה לא מעניין אותי!

מוקדנית: הוא פשוט… אכל סטייק אתמול בלילה, אז מהבוקר הוא בשירותים. והוא גם בקושי מצליח לדבר מרוב צרבת. הוא גם… אתה יודע… אחרי גיל 40.

לקוח: אה. צר לי לשמוע.

מוקדנית: אני יכולה להשאיר לו הודעה שיתקשר אליך כשהוא…

לקוח: את יודעת מה? אין צורך. באמת. תמסרי לו שיאכל כמה שקדים לא קלויים. זה עוזר.

מוקדנית: תודה אדוני, אני אמסור.

לקוח: אבל שלא יגזים עם הכמות, כי את יודעת…

מוקדנית: זה יורד ישר למותניים.

לקוח: בדיוק.

מוקדנית: יש עוד משהו שאוכל לעזור בו, אדוני?

לקוח: לא, עזרת מספיק, תודה.

מוקדנית: שיהיה יום טוב, אדוני.

לקוח: יום… כן, יום טוב. למה לא? שיהיה יום טוב.

שונות

כאן משרתים את הציבור

רבות דובר על ההישגים המקצועיים של תאגיד השידור הציבורי: התנופה המחודשת שהעניק לדרמה הישראלית, שידור סדרות וסרטי דוקו מאירי עיניים, פעילות יצירתית בדיגיטל ועוד. למרות שנשמעו גם דברי ביקורת מוצדקים – בעיקר על חטיבת החדשות שאינה קובעת סדר יום ואינה מספקת תחקירים נשכניים – הרי שעל השורה התחתונה אין עוררין: התאגיד עושה עבודתו נאמנה ומשרת את הציבור בצורה ראויה. אם משווים זאת להישגי רשות השידור בשנותיה האחרונות, אזי מתחוור עוד יותר ההבדל בין גוף שמשרת פוליטיקאים וחבורה של מקורבים, ובין מי ששם לנגד עיניו את טובת הכלל.

אין בדברים אלו כדי לפרכס את התאגיד, אלא כדי להראות מניה וביה כיצד "פקידים", כפי שנהוג להגדיר היום בזלזול מקטין כל מי שהוא משרת ציבור, יכולים לא רק להביא לרווחה, אלא גם להשיב את האמונה בכך שיש טוב כללי שאותו ניתן להרבות.

הראיונות שהעניקו באחרונה שאול מרידור וקרן טרנר-אייל לתוכנית "עובדה" רק הדגישו את הצורך בשירות ציבורי בעל עמוד שדרה חזק וסטנדרטים מקצועיים גבוהים. אם לא כן יוכלו הפוליטיקאים – מכל קצווי הקשת הפוליטית – לפגוע בנורמות של מנהל תקין, לעשות שימוש לרעה בכספי ציבור ואף לשלוח ידם במעל. החיכוך בין נבחרי ציבור ומשרתי ציבור הוא לעתים כורח בל יגונה, כל עוד מי שיוצא מורווח מכך הוא הציבור הרחב. 

ברור כי כאשר מבקשים לפרוט את טובת הציבור לפרוטות מתקבלים גם רצונות מנוגדים של חלקים שונים בציבור. עם זאת, חשוב מאוד, בעיקר בתקופות שמתאפיינות בהתכנסות איש איש אל קהילתו ואל עמדותיו, להבין את ההכרח שברצון כללי, כזה שמייצג את סך הרצונות הפרטיים, ברוח האמנה החברתית של ז'אן ז'אק רוסו.

משרתי הציבור הראשונים התמנו בתקופת האימפריה הסינית, לפני כ-1500 שנה. המטרה הייתה מינוי פקידים על סמך בחינות וידע, ולא על סמך השושלת המשפחתית אליה השתייכו. הרעיון המריטוקרטי הזה עומד עד היום בבסיסו של השירות הציבורי, שצריך לפעול ללא שיקולים של רייטינג, בחירות או שגיונות ארעיים. תפיסה שרואה בדמוקרטיה כלי בשירותם הבלעדי של נבחרי הציבור, תוך התעלמות מהצורך במערכת של איזונים ובלמים, בהפרדת רשויות ובפקידות חזקה ואיכותית, מפספסת לחלוטין את המורכבות הנדרשת על מנת לנהל חברה דמוקרטית בריאה.

נכון, המעמד הסטטוטורי של תאגיד השידור שונה מהותית. הוא פועל מכוח חוק רשות השידור, שניתק את הקשר הגורדי ששרר במשך השנים בין הפוליטיקאים ובין רשות השידור. פקידים במשרדים ממשלתיים, לעומת זאת, כפופים גם לשר הממונה עליהם וגם לחוק, וידיהם לכאורה קשורות יותר. עם זאת, אין זה אומר שהם בובות על חוט. מרידור וטרנר הראו כיצד פקידי ציבור אמונים על איכות קבלת ההחלטות וביצוען, מה שמשליך באופן ישיר על החיים של כל אזרח ואזרחית.

בתוצריו האיכותיים והמצליחים, מוכיח תאגיד "כאן" את חשיבות של המגזר הציבורי. בשעה שהערוצים המסחריים משדרים עוד ועוד תכניות ריאליטי וכפופים לשיקולים ולאינטרסים כלכליים, התאגיד מראה שאפשר, וצריך, גם אחרת. זה לא מסתכם רק בעוד תוצר תרבות שאינו מעליב את האינטליגנציה של הצרכנים. בעידן של ריבוי אמיתות (או ריבוי שקרים) והתפשטותן הממארת של תיאוריות קונספירציה, המאבק על שירות ציבורי איכותי הוא גם המאבק על האמונה בטוב כללי וביכולתם של בודדים לעמוד איתן אל מול כוחות הפופוליזם. 

עם כל סדרת דרמה, עם כל דוקו, עם כל תסכית, עם כל תכנית רדיו – התאגיד מוכיח שהביטויים ציבורי ואיכותי יכולים, ואף צריכים, לדור בכפיפה אחת. הגיע הזמן שהחסד שעשתה "חזרות" לתיאטרון יהיה גם החסד שייעשה עם משרתי הציבור.

גילוי נאות: תסכית שכתבתי עבור תיאטרון תמונע עלה גם במסגרת "כאן הסכתים"

ביקורת תיאטרון

מפלצת הזיכרון – ביקורת הצגה

ראשית, גילוי נאות מתחייב: המונודרמה "מפלצת הזיכרון" זכתה בפרס הראשון בתיאטרונטו 2021. הצגה שכתבתי הייתה גם היא חלק מהתחרות. אני מקווה שהצלחתי להינתק ככל האפשר מהנסיבות ולכתוב את דברי הביקורת באופן ענייני ומנומק, מתוך שאיפה לעורר דיון מפרה.

***

די להסתכל באירועי הימים האחרונים כדי להבין עד כמה השואה מושרשת בהוויה הישראלית (או ליתר דיוק, היהודית-ישראלית). חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מדבר על טרנספר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וחוטף על כך קיתונות של רותחין מעדת ה"צריך רק להחליף את המילה ערבים ביהודים – והופה, אנחנו בגרמניה הנאצית"; איתמר בן-גביר זועם על דמותו ב"ארץ נהדרת", שעונד על זרועו כיסוי צהוב שמזכיר את הסרט שענדו הנאצים; רב הותקף ביפו, ככל הנראה משום שעסק בייהוד האזור, וכבר הופיעו ברשתות החברתיות השוואות לאנטישמיות של אירופה הקלאסית.

ההנכחה העזה של השואה במודוס אופרנדי הישראלי היא הנושא בו עסק ישי שריד בספרו "מפלצת הזיכרון", אותו עיבד השחקן בן יוסיפוביץ' למונודרמה המדוברת.

במרכז העלילה עומד היסטוריון צעיר שתחום מומחיותו הוא הייחודיות של מנגנוני ההשמדה במחנות השונים. כאשר מוצע לו לשמש כמדריך טיולי מחנות מטעם יד ושם הוא מסכים להצעה, ולו כדי שיוכל לכלכל את אשתו ובנו הצעיר. אט אט מתחילים המסעות, במהלכם הוא משמיע תיאורי זוועות באוזני התיירים – לרוב תלמידי תיכון וחיילים – לגבות ממנו מחיר נפשי. המספר מיטיב לאתר באופן ביקורתי את קוקטייל השואה הישראלי של בני נוער שלוחשים בינם לבין עצמם שזה מה שצריך לעשות לערבים; של חיילים שרק לפני רגע היו בני נוער אך עכשיו הם פתאום צייתנים באופן מעורר חשד; ושל מבוגרים שרוצים שואה של שופינג – שעטנז של מחנות השמדה וקניות במחירים שרק אירופה המזרחית יכולה להציע (זכור בהקשר זה המערכון המצוין "סוכני מסילות" של החמישייה הקאמרית).

הספר, כמו גם ההצגה, בנוי כמונולוג שנושא ההיסטוריון מרוט העצבים במהלך שימוע בפני יו"ר יד ושם. מבנה נרטיבי זה מאפשר לגולל את שרשרת האירועים מתחילתה עד סופה. יוסיפוביץ', שאחראי כאמור לעיבוד ואשר מככב גם בהצגה, היטיב לקחת את סיפור העלילה ולהתאים אותו לבמה, תוך ביצוע שינויים מתבקשים והוספת עוד ניואנסים. כך, למשל, את הרגעים האירוניים בספר הוא הצליח להפוך לרגעים קומיים קטנים שלא רק שאינם מאבדים את החריפות הסאטירית שלהם, אלא אף זוכים לחיזוק בזכות הוורסטיליות של יוסיפיבוץ' כשחקן. כזה הוא, למשל, הדיאלוג הנהדר שהוא מנהל עם מורה מבית ספר, במהלכו היא מתפלצת לשמע האפשרות שגם היהודים היו אחראים לכמה מעשי קטל מזוויעים במהלך ההיסטוריה. או דמותו של מפתח המשחקים שבונה משחק מציאות מדומה שאמור לתאר את החיים במחנות (המונח "חוויית משתמש" מעולם לא היה כה אירוני).

הסטייה מהמקור בעיבוד הבימתי באה לידי ביטוי גם במעברים התכופים בין הווה לעבר, כשבהברקה בימתית הופכים הצופים למשתתפים בסיור מחנות, ואף נדרשים לענות על שאלות של המדריך. עוד אמצעי בימתי יצירתי הוא השימוש במצלמת וידאו ובהקרנה לייב על מסך, כאשר הצידוק הנרטיבי לכך הוא התיעוד של השימוע, כמו גם בקשה של יו"ר יד ושם שהגיבור יצלם חלק ממסעותיו. השימוש בווידיאו מניב כמה מהרגעים הטובים ביותר בהצגה, בהם דיאלוגים שמועברים באמצעות דיבור אל המצלמה, שיטוט ביערות פולין במה שמזכיר קצת את "פרויקט המכשפה מבלייר" או הסיום של ההצגה – רגע מהפך קרביים שמאיר באור מפכח גם את התמונה הפותחת.

השימוש המושכל באמצעי מבע שהופכים את החוויה התיאטרלית למה שהיא גרם לי לתהות מדוע הם לא נוצלו עד תום על מנת ליצור אירוע תיאטרוני משמעותי יותר. השימוש בקהל באופן פעיל ובלתי אמצעי, למשל, הוא כלי שקיים רק בתיאטרון. הוא גם מממש את יתרונה של אמנות זאת על פני הספרות או הקולנוע. אם אנחנו כקהל יוצאים למסע, תרתי משמע, אז כדאי לתת לנו לקחת בו חלק פעיל מההתחלה ועד הסוף. להפוך את הקונפליקטים והדילמות שהמספר מתמודד איתן, לכאלו שגם אנחנו נחווה ונצטרך לבחור צד. על אחת כמה וכמה כאשר אחת התמות של ההצגה היא העמידה מהצד.

גם עבודת הווידיאו לוקה לדעתי בחוסר אחידות רעיונית וביצועית. יכול מאוד להיות שזה משהו שעבר לי מעל הראש, אבל לא הבנתי את מטרת העל של השימוש באמצעי הזה. האם ביקשו היוצרים להגיד משהו על האופן שבו הדימויים הוויזואליים יוצרים ייצוג מנטלי של השואה שהוא מניה וביה לא נאמן למציאות? האם זו אמירה על הפיכת השואה ל-Shoaa Show? על דור הסלפי? על האופן האירוני שבו אמנות לא יכולה באמת להעביר את גודל הזוועה, ולעתים אפילו גורמת יותר נזק מתועלת? שוב, יכול מאוד להיות שזה משהו שאני פספסתי, אבל התקשיתי למצוא את הרעיון המרכזי שמאחורי עבודת הווידיאו. בגלל זה גם יצאתי בתחושה שהשימוש הזה היה יכול להיות הרבה יותר משוכלל (וזה מתקשר גם למה שכתבתי על שיתוף הקהל).

תמה נוספת בהצגה היא יחסי אב ובן, שבאים לידי ביטוי גם במערכות היחסים של הגיבור עם יו"ר יד ושם, עם אביו ועם בנו. אלא שלטעמי התמה הזאת לא מספיק מפותחת ורובד המשמעות נותר די שטחי. האבא המטאפורי יכול היה ללבוש מספר פנים – אלוהים, הסופר-אגו הפרוידיאני, האו"ם, הדוד סם – אך אף אחת מהאפשרויות הללו, על השלכותיה, לא ממומשים עד הסוף מבחינה דרמטורגית.

מבחינה משחקית, לא הרגשתי שיש מספיק מנעד בתהליך שהדמות עוברת. הקפיצה בין ההווה לעבר מאפשר לראות את תהליך הקריסה, אבל מבחינה משחקית לא היה הרבה הבדל בין תחילת התהליך לסופו. קצת יותר ניואנסים משחקיים באמצע היו עוזרים ליצור הבחנה טובה יותר ולהראות באופן מפורט יותר כיצד המסעות השפיעו על הגיבור צעד אחר צעד.

נקודה אחרונה קשורה יותר לספר ופחות להצגה, אבל לדעתי אפשר היה לטפל בה קצת אחרת, וזה הדידקטיות. האמירה של הספר, לפיה משא הזיכרון שאנו עומסים על כתפינו יוצר תמונת מציאות מעוותת שמובילה בתורה לביצוע מעשים אלימים, אינה חדשה. את כל אלו היטב לסכם יהודה אלקנה בטורו המכונן "בזכות השכחה", שפורסם בעיתון "הארץ" ב-1988. זכורה היטב גם האמירה מעוררת המחלוקת של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' על היודונאצים. בשנת 2021, האמירה הזאת הפכה כבר דידקטית ושחוקה. 

"מפלצת הזיכרון" היא מונדרמה חזקה בביצוע של שחקן מוכשר כשד. אני חושב שעם שימוש מושכל בכלים שהתיאטרון יכול להציע, היא יכולה לגרום לקהל לחוות בצורה יותר אינטנסיבית את הדילמה בבואנו להתמודד עם עוולה שנעשית למישהו אחר: האם לפעול או לעמוד מהצד?

"מפלצת הזיכרון", על פי ספרו של ישי שריד
משחק ועיבוד למחזה: בן יוסיפוביץ'
בימוי ודרמטורגיה: אריאל נ. וולף
עיצוב במה ותלבושות: נועה דותן
תאורה: יניר ליברמן
מוסיקה: שלומי ברטונוב
הפקה ותפעול הצגה: שיר אשכנזי
וידיאו: אורי וולף

שונות

סיכום תיאטרונטו 2021, או: מה למדתי השבוע על תיאטרון ועל החיים

שלושה דברים שלמדתי השבוע על תיאטרון ועל החיים:

  1. איינשטיין אמר שטירוף פירושו לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאות שונות. ובכן, מסתבר שתיאטרון זה עסק מטורף. הטקסט הוא אותו הטקסט, התאורה זהה, כך גם הסאונד. אבל התוצאה, הו התוצאה, היא יכולה להיות כל כך שונה.
    קחו לדוגמה את החזרה הגנרלית שערכנו ל"מענטש". הקהל צחק מכל בדיחה, גיחך מכל דבר שנינה ועצר נשימתו בכל רגע של רגש. אני יודע את זה כי ישבתי מאחורה, בתפקידי כאיש סאונד לעת מצוא, ויכולתי לחוש את אדוות האנרגיה הזעירות ביותר שעוברות מהבמה אל הקהל וחזרה. יצאתי משם עם התחושה שיש לנו אחלה הצגה.
    ואז הגענו לבכורה בעכו, ושום דבר לא עבד. אף בדיחה לא הצחיקה. השנינות הלכה לאיבוד. הרגש היחיד שאפשר היה לחוש הוא השעמום הקל שננסך על הצופים. אני יודע את זה כי גם הפעם ישבתי מאחורה (איש סאונד, זוכרים?), ויכולתי לחוש את הדם אוזל לי מהפנים ויורד במורד הגוף וזורם הלאה, אל הים של עכו שנמצא כמטחווי קשת משם. יצאתי משם עם התחושה שאני צריך להפסיק לאלתר לכתוב ושעדיף חלומות במגירה מכישלון מפואר. ולחשוב שעוד עודדתי אנשים לשלם ממיטב כספם כדי לחזות בפרי הבאושים שיצא מגינתי החרבה.
    אבל וחפוי ראש חזרתי למקומי שליד התאורן, רק כדי לגלות שבהצגה הבאה צוחקים כבר מהבדיחה הראשונה. את אנחת הרווחה ששחררתי שמעו לדעתי גם זקני עכו.
    בהצגות הבאות כבר הבנתי שאין ערובה לשום דבר: מקום ההצגה, הקהל, מזג האוויר, הדיונים הקואליציוניים, רמת העייפות של השחקן – כל אלו משתנים שמעלים את רמת האנטרופיה במערכת. כפועל יוצא מכך, לא ניתן לחזות איזו הצגה תהיה באותו הרגע. מצד אחד זה מבאס, כי אין ערובה לשום דבר, אבל מצד שני זה היופי בתיאטרון: החד-פעמיות. חוסר הוודאות. היכולת לחזות בפלא או בכישלון. הטירוף שבחזרה על אותו הדבר, תוך קבלת תוצאה שונה.
    ואולי בשביל זה יש הצגות הרצה. כדי ללמוד איך לנטרל את הרעשים במערכת ככל שניתן. זו גם אפשרות, והיא אפילו יותר שפויה.
  2. כולם מכירים את המשפט There’s no business like show business, אבל מעט מכירים את Show business is No business. כמות הדחיות שמקבלים ב"תעשייה" עולה ביחס ישיר לכמות ההגשות. זה לא משנה מה עשית לפני, אתה תמיד נמדד ביחס לאיכות הטקסט שהגשת. זה אומנם יכול לגרום לתחושת חוסר ביטחון תמידית, אבל מצד שני זה גם מכריח אותך לכתוב את הדבר הכי טוב שאתה יכול, וגם מאפשר לקולות צעירים להישמע (נדמה לי שלמרות גילי, אני עדיין נחשב קול צעיר יחסית).
    120 מחזות הוגשו בשנה שעברה לתיאטרונטו שבוטל, ועוד 70 הוגשו השנה בתגובה לקול הקורא שהוצא בחופזה. כל היוצרים שהמחזות שלהם עברו את השלב הראשון היו צריכים להציג פרזנטציה בפני הוועדה האמנותית, גם אם כבר התקבלו בעבר. אני מניח שזה קשור גם לעובדה שאת יו"ר הוועדה האמנותית, יעקב אגמון המנוח, החליפה רעייתו, גילה אלמגור אגמון. זה אומר שהצגות שהתקבלו לפסטיבל של 2020 לא צלחו את המשוכה. מתוך שבע הצגות התחרות, שלוש היו כאלה משנה שעברה ועוד ארבע חדשות. "מענטש" הייתה אחת מהן.
    בפעם הבאה שאקבל לא כתשובה, ויהיו לא מעט כאלה, אצטרך לשנן לעצמי את היחס הזה: 7 מתוך 190. קצת יותר מ-3.5%. כבוד, לא?
    זה אומנם לא מתכון גדול לצניעות, אבל לפעמים גאווה היא מעין "מעיל רוח" כנגד כל טילי הלאווים.
  3. חזרנו לחיפה עם הפנים בין הידיים, אם להשתמש בעוד רפרנס לשיר רוק ישראלי. לא זכינו באף פרס. אחרי שהבאסה הראשונית עברה, הבנתי שבכל זאת הרווחתי כמה דברים בחצי השנה האחרונה, והם אפילו יקרים יותר מכל פרס. הרווחתי למשל חברים חדשים. וצברתי חוויות שלא הייתי צובר בשום דרך אחרת, בטח ובטח בשנת הקורונה שסגרה אותי בבית למשך שנה. ולמדתי על תיאטרון. ועל אנשים שאני יכול לבטוח בדעתם הבלתי משוחדת. בסוף, אחרי כל הפרסים והכיבודים, הדברים האלה נשארים איתך למשך הרבה מאוד שנים.
    זאת פשוט עוד מדרגה במעלה ההר בתהליך הסיזיפי הזה שנקרא יצירה. וזה נהדר להביט מדי פעם הצידה ולגלות שעוד אנשים נרתמים לדחוף את הסלע למעלה, למרות שברור שכשתגיעו לפסגה – קטנה כגדולה – תצטרכו להתחיל הכל מהתחלה.
    ואם לסכם, אז רק במילותיו של סבא דוב: "לנצח, להפסיד, מה זה חשוב. חשוב רק איזה בן אדם אתה. אם הלכת בדרך שלך. אם אחרי הכל נשארת מענטש". צודק.

בתמונה: תיאטרון הסמטה ביפו, רגע לפני כניסת קהל ושנייה לפני שאני תופס את מקומי ליד התאורן, כשכולי עדיין השתאות לנוכח העובדה שתיכף יישבו שם אנשים ששילמו במיטב כספם וזמנם כדי לראות משהו שכתבתי. אין לכם מושג כמה אני מכיר טובה על זה.

שונות

המלצת צפייה: שופטים בשר ודם

"שופטים בשר ודם" היא סדרת דוקו שמשכנעת את המשוכנעים. מי שחושב שבג"צ הוא מעוז של שפיות, של אנטי-פופוליזם, אביר זכויות האדם בישראל – ימשיך להאמין בכך, ואף ביתר שאת. מי שמאמין שבית המשפט מאוכלס בחבורה של שמאלנים מנותקים שלקחו לידיהם סמכויות שמעולם לא ניתנו להם על ידי הפופולוס – יעלה קצף על שפתיו בזמן הצפייה.

בפועל, אם היוצר נפתלי גליקסברג היה מבקש "לאזן" את התכנית עם מרואיינים שמתנגדים לאותו אקטיביזם שיפוטי ידוע לשמצה, היינו מקבלים את העיסה הרגילה של דעות מבוצרות בעמדתן שמשאירות את הצופה תָּמֵהַּ. השאלות שהוא שואל הן יותר הרמות להנחתה מאשר עמדת אפכא מסתברא.
בהשאלה, גליקסברג עצמו נוטה באקטיביזם שיפוטי, כשהוא מבין שלעתים צריך מבוגר אחראי שיסתכל על התמונה הגדולה ויתווה דרך נכונה מבחינה פרקטית ומוסרית.

לכאורה, אין דבר גרוע מזה ליצירה שאמורה לעורר מחשבה ודיון. זה נכון אולי ברמה התיאורטית, ובטח שצריך לבחון גם את בית המשפט העליון במבט ביקורתי. אבל במצב הדברים היום, כאשר החינוך לדמוקרטיה נמצא במלחמת מאסף וכשהדמוקרטיה מתפרשת על פי רוב כ"רצון העם" ותו לא, חשוב שיהיה מי שמזכיר שיהיה עוד גורמים במשוואה שמרכיבה את חיינו המדינתיים. שהמושג מדינת לאום הוא בסופו של דבר, ובכן, מושג – קונסטלציה שהתעצבה בעיקר במאות ה-19 וה-20 – שבסיסו הסכמות על עקרונות משותפים שעל פיהם יש לפעול, או במילים אחרות: חוק.

אחת הנקודות הבולטות בסדרה, אם לא הבולטת שבהן, היא העובדה שמדינת ישראל מתנהלת ללא חוקה. אם דבר כזה היה עוד איכשהו מתקבל על הדעת בשלב הקמתה ועיצובה של המדינה, הרי שהיום הוא מעיד על חוסר ביטחון בהגדרה העצמית שלנו. יחסי דת ומדינה, העובדה שלישראל אין גבולות ברורים, השליטה על עם אחר באמצעות מערכת חוקים נפרדת – כל אלו פועל יוצא של המחסור בעמוד שדרה חוקתי; של חוסר הרצון המצמית של הפוליטיקאים – מקום המדינה ועד היום – לקחת אחריות.

כשזה מצב העניינים, לא מפליא שהכוחות הדמוקרטיים והמריטוקרטיים (מושג שמרני, דרך אגב) ניגפים אט אט בפני כוחות תיאוקרטיים חדורי אמונה. קל ונוח להאשים את שופטי העליון (אפילו לי העמדה הלא-רפקלטיבית של אהרון ברק לא תמיד מחליקה בגרון), כשבעצם אנחנו – על נציגינו בכנסת – מעדיפים להישאר בשלב הפאלי: להתאוות באופן ילדותי אל החיבוק החם של המדינה-האם, ולרצות לסלק מהדרך כל גורם מפריע. בטח אם הוא בסך הכל עשוי בשר ודם.

שונות

מכתש ועלי

שבתי הביתה לאחר יום קשה במרעה. חבורה של מואבים שוב הציקה לי וניסתה לגנוב את המשכוכית. למזלי הרב השכן, יואב בן פיתום, נחלץ לעזרתי והבריח אותם באמצעות אגרופן עשוי מסירה קוצנית. "כעסאל הדיכאוני, אתה לא יכול להמשיך ככה", נזף בי. "אתה חייב להתחיל לקחת איתך כלי זין לעבודה". הנהנתי בראשי והמשכתי הלאה. לא יכולתי להגיד לו שבבחירות האחרונות הצבעתי עבור הנביא מרציהו, שניבא כי מי שישתמש בכוח סופו להישפט בבית הדין הבינלאומי בשילה.
כשנכנסתי לאוהל שמתי לב שבפינת האוכל יש שני חפצים לא מוכרים. כשהתקרבתי אליהם זיהיתי כי מדובר במכתש ועלי. "כנמת!", התחלתי לצעוק, "כנמת המקומית! איפה את?".
כנמת צצה מאפלולית האוהל. "שוב פעם הציקו לך המואבים, כעסאל?", שאלה בהתגרות.
"אההה… לא. כלומר, רצו להציק, אבל אני שכנעתי שנפתור את הסכסוך בדרכי נועם".
"בקיצור, שוב פעם יואב בן פיתום הציל לך את השת?"
"את משנה בכוונה את הנושא. אני יכול בבקשה לדעת למה יש לנו בבית מכתש ועלי? לא סיכמנו שנכתוש את העלים בידיים כי זה יותר חסכוני?"
"היה מבצע אצל בלדר הליסטי", ענתה בשוויון נפש.
"אני כל היום במרעה, בגשם, בשמש, סופג אבנים וקללות מנערים זבי חוטם, חוסך מטבע כסף למטבע כסף, וכל מה שיש לך להגיד זה שהיה מבצע?"
כנמת לא התרגשה מדברי התוכחה שלי. "הגמל עם מטבעות הזהב בדרך", ענתה בארסיות. "וחוץ מזה, מי שקורעת לעצמה את הידיים בכל ערב עם עלי הסרפד שלך, אלה שהחלטת להשרות במים ולשתות כי איזו ידעונית מפוקפקת אמרה לך שזה ירגיע את עצביך הרופפים, זאת אני. אז עם כל הכבוד, אני הולכת לשמור את המכתש והעלי. ועכשיו, אפרוש לי ליצועי. אתה מוזמן לחלוט לעצמך את הסרפד, תרתי משמע!"
כנמת חזרה לאפלולית ממנה באה.
מלא בזעם ניסיתי להרים את המכתש, אך הוא היה כבד עד מאוד. לאחר שני ניסיונות נוספים ויתרתי. לקחתי את עלי הסרפד, אך הם היו דוקרניים ופצעו את עור ידיי. השלכתי אותם בזעם אל מחוץ לאוהל ונשכבתי על יצועי, החמה כוססת בי. מחר אגש אל הידעונית ואדרוש את מעותיי בחזרה, סיננתי מבין שיניים חשוקות. אם היא תסרב, אראה לה מאיפה הנאקה משתינה. או שאמלמל משהו בגנותה ואלך משם חפוי ראש, כמו שאני תמיד עושה. לעזאזל עם החיים האלה. בעתיד דברים ודאי ישתנו. הם חייבים להשתנות.

שונות

פיניאטה אהובתי

קנינו פיניאטה לכבוד יום ההולדת של נדב. הילדים מילאו אותה בממתקים עד להתפקע, והיום היינו אמורים לערוך מסיבת פיקניק שבסיומה נחבטת הפיניאטה אל קיצה. אלא שנאלצנו לדחות את המסיבה, והפיניאטה נותרה לעמוד ולהביט בי בעיניה התמימות והמודבקות. בזמן החסד שהתפנה התחלתי לפתח כלפיה רגשות, ואני כבר יכול לדמיין איך אשב איתה על ספסל בפארק ונשתוק, בזמן שכלב יעבור וירחרח אותה, אך היא לא תשעה לחיזוריו; ואחר כך נלך לקניות בסופר ואניח אותה במושב הזה העגלה שילדים אוהבים לשבת בו, ואף אתן לה לבחור חטיף אחד, לא לפני שאבדוק את כמויות הסוכר שבו ("אבל אל תגלי לאמא, טוב?"); ואז נגיע הביתה וניכנס יחד לשנת צהריים, וכשאתעורר ממנה הפיניאטה כבר לא תהיה במיטה, אלא תשב על הספה בסלון ותבהה בנוף הניבט מהחלון.והימים יעברו עלינו באושר לאה כזה שמגיע עד מח העצמות, כשבלי משים יגיע היום בו אנו אמורים לערוך את המסיבה הדחויה, ואני אנסה לדחות את הקץ ואומר כי אינני מרגיש טוב, ואחביא את הפיניאטה בארון, אבל כל המשפחה תתרה בי שאפסיק עם השטויות כי יום ההולדת של הבן שלי יותר חשוב מהכל, ובמהלך המסיבה אחזיק את הפיניאטה בחיקי ואסרב לכל דבר מאכל, ואשתי תתקע בי מבט שוטם משום שפניי נפולות ורוחי נכאה ("למה אתה תמיד חייב להרוס?!"), וכשיגיע רגע האמת אסרב לשחרר אותה, אבל אחד המבוגרים ייקח אותה ממני בכוח ויתלה אותה על עץ קרוב, והילדים יחלו לצהול ולחבוט בה, ואני ארגיש כאילו בי הם חובטים, ואתמוטט בבכי על האדמה, וכאשר היא תתנפץ וכל קרביה המתוקים יישפכו אל הרצפה מסך שחור ייפול לנגד עיניי, וכשאתעורר אהיה כבר במיטה, כשלצידי רק שקערורית בצורת הפיניאטה, ואעביר את ידי בעדינות אין קץ על מתווה הזכרונות המשורטט בבד, ובאופן תמוה דווקא מתיקות עדינה תעלה בפי, ועם הטעם הזה אשקע בשינה עמוקה ונטולת חלומות.