שונות

מכיתות

esse est percipi

אדם הולך ברחוב. לא אדם אחד הוא, בעצם, אלא קליידוסקופ מלא בזכוכית שנשתברה, וכל רסיס מעוות קצת את מי שהוא בעיני הסובבים אותו. יביט בו נהג האוטובוס החולף ויקלוט בדיוק את המכיתה בה הבטן נצבטת לכדי בטנונית, חישוק הולה הופ של שומן שעובר מצד לצד עם כל פסיעה; תעבור מולו מטפלת פיליפינית בדרכה חזרה מהקניות והאור יחזור אליה מהרסיס שמראה את האוזניים גדולות מעט מהמידה הרגילה, תומכות את ידיות המשקפיים כמו אטלס ארוך וגמלוני הנושא את השמיים על גבו; הנהג שיעצור כדי שיוכל לחצות במעבר החצייה יפגוש במבטו את המכיתה שמשקפת את הרגליים הגרמיות, הלבנות, כרגלי עוף שפלא כיצד הוא מצליח לשאת את משקל גופו על שני כפיסים אלו מבלי לכרוע תחתיו.

אדם הולך ברחוב ושומע קולות שקשוק, רסיסי זכוכית מתערבלים ומתנפצים ונגרסים. הוא עוצר לרגע והקולות נפסקים. הוא מרים את נעלו כדי לוודא שלא דרך על משהו, ומשלא רואה דבר ממשיך בדרכו. רעשי הגריסה נמשכים, המכיתות משתברות, תמונתו מתעוותת בעיני הסובבים אותו, והוא אינו קולט דבר.

מודעות פרסומת
הצד העצוב של החיים·שונות

שלשלאות

היא שואלת אותך על ספר אהוב מהילדות, וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה על השלשלאות שכופתות אותך בדיוק כפי שכפתו את גוליבר בספר שהיה לך כשהיית בן 10 או 12. בעוד שהאיור זכור לך בבירור, כאילו שהשנים לא הדהו את הזיכרון ולא הוסיפו או גרעו קו מפה או משם, או שרטטו בשחור לבן איור שהיה בכלל צבעוני, את העלילה אתה זוכר במעומעם: בעיקר זכורה לך הספינה שנטרפה ואת גוליבר שנשטף אל החוף של ליליפוט, חסר הכרה. באיור שזכרונך מעיר לחיים במחי עפעוף גוליבר בדיוק מתעורר, אבל כשהוא מנסה להרים את ראשו או להזיז את ידיו הוא מגלה שהוא אסור בשלשלאות. לא רק את שערות ראשו הן כובלות לקרקע, אלא גם את זקנו שצמח פרא [אולי בין סבכותיו נחבאות אצות ים שנטרפו פנימה כמו מוך אל תוך שיערותיו המדובללות של מטאטא ישן], וגם את חולצתו וחפתיו ומכנסיו ונעליו. והזיכרון משרטט ביד בוטחת את הבלבול והכאב שניכרו בעיניו של גוליבר, שלפני רגע עוד הטלטל בין הגלים כמטלטל בין החיים והמוות, נושא על שפתיו המבוקעות תפילה חרישית ["לא אשא דבר שקר ולא אתעמר בבני ביתי"].

וכשהיא מתעקשת שתספר לה עוד על תחושותיך כלפי הספר וכיצד עיצב את עולמך הרוחני כמו גוש חימר בידיים מכיירות, אתה חושב על הבוקר, כשניסית להרים את ראשך מהכר והשלשלאות משכו בציצות ראשך ובזיפיך ועור פניך איים להיקרע מעל הבשר והצעקה נזדעקה כלפי פנים והדהדה בין חדרי הלב ובית הריאות והמעי גס והשלפוחית והערמונית ושאר האיברים שהטלטלו כארגזי המשא שעל ספינתו של גוליבר בעת שהסופה הטיחה אותה במשובת ילדות מצד לצד. ויכולת גם לספר לה שבהית בתקרה עד שנגלה לעיניך הבקיע שבעל הדירה סירב להאמין בקיומו, אבל אתה ידעת שמהשבר הזה תפתח יום אחד הרעה, ומבול של דם או צפרדעים או כינים או ערוב או ברד יטביע אותך תחתיו.

"אני לא זוכר יותר מדי מהתקופה הזאת", אתה עונה כדי להתחמק מהשאלה, וכשהיא קמה לרגע לשירותים אתה מנסה להרים את רגלך מן הקרקע, לבדוק אם היא עדיין אזוקה, ובעיניך משתקפות הבהלה והפחד שניבטו גם מעיניו של גוליבר בציור מתוך ספר הילדים שעדיין נמצא על המדף בספרייתך, ושכמה טיפות של דם יבש שנטפו מהתקרה מרבבות את שוליו.

שונות

השומרים

חוץ. אזור תעשייה שומם. שני טירונים שומרים על עץ. השניים שותקים במשך מספר שניות, ואז:

ולדי: מתי הוא אמר שהוא יבוא?

ישראל: מי?

ולדי: המפקד.

ישראל: איזה מהם?

ולדי: הגבוה.

ישראל: כולם גבוהים.

ולדי: נו, הכי גבוה.

ישראל: אלי?

ולדי: כן, אלי… נראה לי. איך הוא נראה?

ישראל: מי, אלי?

ולדי: נו, אז מי?

ישראל: הוא גבוה כזה…

ולדי: זה כבר הבנתי.

ישראל: וגם… יש לו כיפה.

ולדי: לכולם יש כיפה.

ישראל: ו… ונשק! הוא תמיד מסתובב עם נשק!

ולדי: אתה מבין שתיארת עכשיו את כל המפקדים.

ישראל: כן… יש בזה משהו…

ולדי: אז אתה לא יודע איך הוא נראה בדיוק?

ישראל: אההה, לא, לא ממש.

ולדי: אז איך נדע שזה הוא?

ישראל: מה זאת אומרת? לפי הכיפה.

ולדי: כתוב לו משהו על הכיפה?

ישראל: לא שראיתי.

ולדי: מה הצבע שלה?

ישראל: חום. ירוק. משהו שקשור לגולני. רגע, אולי זה בכלל שחור אדום. (שהייה) תגיד, איך זה שאתה לא זוכר איך הוא נראה?

ולדי: פחח, באמת. מצאת מי שיזכור, אחי.

ישראל: מה אתה גנוב? היינו ביחד כשהוא אמר לנו לשמור.

ולדי: ביחד?

ישראל: כן. עמדת לידי.

ולדי: אני חושב שאתה מבלבל אותי עם מישהו אחר.

ישראל: למה שאבלבל אותך עם מישהו אחר? למה אתה פה אם לא היית שם?

ולדי: הייתי פה לפניך.

ישראל: די עם השטויות. עלינו לשמור ביחד.

ולדי: הייתי פה לפניך. בוודאות.

ישראל: אתה מסתלבט עליי? לא אוהב שמסתלבטים עליי.

ולדי: מי מסתלבט, אחי? אומר לך שאני פה כבר משמונה בבוקר.

ישראל: (מביט בשעון היד) גם אני.

שהייה.

ולדי: אתה מבין שסתם תקעו אותנו פה?

ישראל: מי?

ולדי: (עצבני) מי? מי? מי?

ישראל: למה אתה עצבני, אחי?

ולדי: תסתכל סביבך. מה אתה רואה?

ישראל: (מסתכל) לא יודע… אזור תעשייה, מכוניות, עץ.

ולדי: נו?

ישראל: מה נו?

ולדי: על מה אנחנו שומרים פה?

ישראל: על… על המדינה שלנו.

ולדי: אנשים אתה רואה פה?

ישראל: (מסתכל שוב) לא.

ולדי: אז על מה אנחנו שומרים? על המכוניות? על העץ?

ישראל: זה הכל חלק מהמדינה שלנו.

ולדי: תגיד, ראית פעם מחבל שתוקף עץ?

ישראל: יש כאלה שבאים עם גרזן, כן.

ולדי: הם באים עם גרזן כדי לפגוע באנשים, לא כדי לכרות עצים!

ישראל: המחבל יכול לתקוף אותנו. כל שני וחמישי יש מחבל שתוקף חיילים. איפה אתה חי, אחי?

ולדי: ואם לא היינו פה?

ישראל: למה שלא נהיה פה?

ולדי: תיאורטית, אם לא היו אומרים לנו לשמור פה – את מי המחבל היה תוקף?

ישראל: אבל אם אנחנו לא נהיה פה, יבואו המחבלים.

ולדי: למה לעזאזל שהם יבואו לפה?! אין פה נפש חיה!

ישראל: אבל יש אותנו!

ולדי דופק את ראשו כמה פעמים בגזע העץ. שהייה.

ישראל: תגיד, אתה שמאלני?

ולדי: לא! מה קשור שמאלני?

ישראל: רק שמאלנים מדברים ככה שטויות.

ולדי: יודע מה, בוא נעשה ניסוי.

ישראל: איזה ניסוי?

ולדי: בוא נלך מפה.

ישראל: השתגעת? זה שבירת שמירה. זה ישר שבת. מה שבת? זה כלא!

ולדי: חמש דקות. אף אחד לא ידע.

ישראל: המפקד ידע.

ולדי: איך הוא ידע בדיוק?

ישראל: עם המזל שלי הוא יבוא בדיוק בחמש דקות האלה.

ולדי: הוא לא בא כבר שעתיים, אז דווקא בחמש דקות האלה הוא יבוא?

ישראל: ואם הוא מתצפת עלינו מלמעלה, רק מחכה שנשבור שמירה?

ולדי: (מסתכל סביב ואז צועק) הקשב המפקד! (שהייה. לא נשמע דבר. שוב צועק) הקשב המפקד הקשב! אני לא מרגיש טוב, המפקד! (שהייה) הקשב המפקד הקשב, יורים עלינו! אני פצוע!

שתיקה. השקט החריף מנוגד לצעקות.

ישראל: לא יודע, אחי…

ולדי: מסבירים לך שאין פה אף אחד.

ישראל: אתה לא מכיר אותי. אני כל החיים שלי נאחס בדברים האלה. פעם בבגרות הוצאתי שליף כשהבוחנת לא הסתכלה, ואיך שאני בא להחזיר אותו למקום – בום! קלטה אותי, אחי. עכשיו תבין, כל הכיתה עם שליפים, אנשים שמו בתחתונים, בגרביים, מישהו הכניס אפילו לאוזן, אבל רק אותי תפסו. זה הנאחס שלי, אחי.

ולדי: טוב, תעשה מה שאתה רוצה, אני הולך לשבת בצל. (נפנה ללכת)

ישראל: חכה רגע!

ולדי: מה עכשיו?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד.

ולדי: מה קרה, אתה מפחד שיבוא המחבל עם הגרזן?

ישראל: איזה מפחד, אני שומר לך על התחת.

ולדי: אתה אשכרה מפחד.

ישראל: אומר לך לא מפחד, למה אתה אומר סתם?

ולדי: אז מה אכפת לך שאני הולך?

ישראל: אומר לך שאני שומר עליך שלא תעשה שטויות. חבל על השבת שלך.

ולדי:תודה, אחי, אבל אני יכול לדאוג לעצמי. (שוב נפנה ללכת) אז ביי בינתיים…

ישראל: חכה רגע אומרים לך!

ולדי: (נעצר) מה עכשיו? אתה דואג לי שאני לא שותה מספיק?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד. אל תשאל למה… בבקשה.

ולדי: (שהייה) טוב, בסדר.

השניים שותקים למשך מספר שניות. ישראל מעיף מעליו זבוב טורדני. כעבור זמן:

ישראל: אז מתי נראה לך שהוא יבוא?

soldiers

שונות

החולצה של סיד וישס

זה היה ב-1998, כמה שבועות לפני הגיוס. טיילתי לבדי בקמדן מרקט בלונדון, כשלפתע שמעתי את זה. הסתכלתי סביבי לראות אם עוד מישהו נלכד בכישוף, אבל כולם המשיכו בשלהם, מאזנים בידיהם שקיות כמו לוליין על חבל. נכנסתי לאחת הסמטאות הצדדיות בשוק, הולך בעקבות צלילי הגיטרה של טום ולריין כמו דמות בסרט מצויר שנמשכת באפה אחר ריח של צלי מהביל, רגליה מרחפות כמה סנטימטרים מעל הקרקע. אלא שבסמטה עמד ריח חריף של שתן, כל כך מרוכז שניתן היה לשלוח את פרודות האוויר לבדיקת מעבדה. זה לא מנע ממני להתקדם. להפך, זה אפילו העצים את האפקט שהשרתה עליי המוזיקה והקירות הטחובים.

בפתח החנות שממנה בקע קול הגיטרה הנרקוטית והמיוסרת עמדו שני פאנקיסטים ועישנו. לאחד הייתה כרבולת ורודה זרחנית ולחברתו קוצים ארוכים ודוקרניים כשל קיפוד שנתקל בטורף. הם דיברו במבטא כה כבד, שלא הצלחתי להבין מילה ממה שאמרו. ייתכן שדיברו על יונייטד או על לידס, אני לא בטוח. הם חדלו לרגע משיחתם כשראו אותי, כנראה לא היו מורגלים שתיירים עם מכנסי ג'ינס שלמים וחולצת Please mind the gap מגיעים אל חלקת האלוהים המושתנת שלהם. הם הביטו בי כבני שבט אינדיאני או אפריקני שרואים לראשונה בחייהם אדם לבן. הנדתי לעברם בראשי ונכנסתי פנימה. שמעתי אותם מאחוריי ממשיכה בשיחה, יורקים מילים שאף פעם לא למדתי בשיעורי אנגלית.

מאחורי הקופה עמד מוכר צנום עם שיער אדום וחלק שירד על עיניו ודמה לווילון הגומי שמוביל למחסן בסופר. הוא התעסק שם בהזמנות או משהו, בזמן שעברתי בין מדפי התקליטים. אחרי דקה או שתיים הוא הרים את הראש והבחין בי.

"מה אתה מחפש, ילד?" הוא שאל במבטא קוקני שלשם שינוי הצלחתי להבין.

"אני… אני רק מסתכל. זה בסדר שאני מסתכל?", שאלתי.

"להסתכל עדיין לא עולה כסף, אבל גם זה בטח ישתנה עוד מעט".

הוא חזר לעסוק ברשימות שלו ואני המשכתי לדפדף בין התקליטים. היו שם המון דברים שלא הכרתי, אבל התביישתי לשאול את המוכר או לבקש להקשיב. חוץ מזה, בכלל לא היה לי בבית פטיפון. רגע לפני שיצאתי מהחנות קלטתי אותה תלויה על הקיר. ההשכלה המוזיקלית שלי אולי לא הייתה מספיק רחבה בשביל חנות כזאת, אבל את השיר הזה – ויותר מכך, את הסמל האיקוני שהתנוססה על החולצה – הכרתי ועוד איך. המוכר קלט שאני מסתכל עליה.

"יש מאחורי החולצה הזאת חת'כת סיפור".

"באמת?", שאלתי מתוך הבנה שהוא רק מחכה לאישור כדי לספר אותו.

"זאת לא סתם איזו רפליקה בורגנית. את החולצה הזאת לבש מעריץ בהופעה של הסקס פיסטולז".

המוכר עלה על שרפרף נמוך שהיה בסמוך והוריד את החולצה יחד עם הקולב.

"אתה רואה את הכתמים המוזרים האלה?", הוא הצביע על כמה עיגולים סגולים-כחולים-אדומים שנראו יותר מכל כמו וסת של טווס. "זה שילוב של נזלת, בירה, ליחה וקוקאין – וכל זה יצא מהאף של סיד וישס בכבודו ובעצמו".

"רגע, לא אמרת שזאת חולצה של מעריץ?", תהיתי.

"המעריץ הזה עמד בשורה הראשונה ולא הפסיק להגיד לסיד שהוא חרא של נגן ושעדיף שיפרוש כדי לגדל חזירים בכפר, אז סיד – שכבר היה מלא בכל סוג של סם אפשרי – ירד מהבמה וקינח את האף שלו בחולצה של המעריץ. זה היה כל כך דוחה, שהבחור פשוט זרק את החולצה בפח שמחוץ למועדון. למזלי הייתי מספיק חכם כדי לצאת אחריו החוצה ולהוציא את החולצה מהפח. ידעתי שיום אחד היא תהיה שווה הרבה כסף".

הגבות שלי התכווצו באופן מוכני. לא יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל שאלתי: "אתה בטוח שזה לא אתה המעריץ הזה?".

פניו של המוכר התכרכמו. הוא צעק משהו לא ברור לשני הפאנקיסטים שבחוץ, ואלה זרקו את הסיגריות שלהם הצידה, גררו אותי מחוץ לחנות והשליכו אותי לתוך פינה עתירת שתן חמוץ. קמתי על רגליי עם דמעות בעיניים וחזרתי לשבילים הראשיים של השוק, משתלב בהמון האנשים עם הג'ינסים השלמים וחולצות ה-Please mind the gap.

רק עשרים שנה אחר כך הרהבתי עוז לחזור לאותה חנות. היא עדיין עמדה באותו המקום. לפאנקיסטים לא נותר זכר. את ריח השתן החליף ריח קטורת מתקתק. אבל הכי חשוב – החולצה עדיין הייתה תלויה שם. חששתי שהמוכר יזהה אותי בטעות, אבל במקומו עמדה שם מוכרת צעירה ויפה עם שיער קצר ופירסינג בכל איבר אפשרי בפניה. הוצאתי את הארנק ושילמתי על החולצה. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהחנות היה להריח אותה. היה בה שילוב של עשן סיגריות, בירה ועוד ריח חמוץ ולא ברור. כנראה שזה היה חלק מהנשמה של סיד וישס.

***

אחרית דבר: טוב זאת חולצה שקניתי בפוקס והכתמים הם בגלל מרכך הכביסה יאללה ביי.

IMG_20190512_091301

שונות

והגבר הזה הוא אני

להלן מבחר קטעים מתוך הספר שלעולם לא יראה אור (וטוב שכך), "והגבר הזה הוא אני". הפוסט יתעדכן מדי פעם עם קטעים חדשים (או שלא).

***

לפעמים אני מחכה לריבועים שיחזרו
מניח להם במיטה שקית במבה גדולה
למקרה שיהיו רעבים ואני אשן
בבוקר כשאני קם נשארים רק פירורים
אבל אין שום זכר לריבועים.

***

אמא של אחד הילדים בגן
דומה לאקסית ששברה את לבי
לפעמים בא לי לנקום בה
ולשבור לה איזו מראה
אפילו שזו לא אותה בחורה.

***

למה לכל האפליקציות יש עדכון
שיתקן בהן פגמים
וישפר את הביצועים
ורק לי אותה גרסה שחוקה
שהיוצר כבר לא מעדכן
כנראה שכבר ויתר עליי
נותן לי פשוט להזדקן.

שונות

מתכווצים

בהתחלה חשבנו שזה בגללנו. שהגזמנו עם המתוקים, שהילדים בקפיצת גדילה. מתחנו את הגופיות כלפי מטה כדי שאלה יכסו את כל הגב, והן התעקשו לזחול מעלה ולחשוף טפח לרוח הקרירה. הסתרנו את אי הנוחות כשהתחתונים לחצו באזורים רגישים, מנצלים הפוגות כשהיה נדמה לנו שאיש לא מסתכל, דוחפים ידיים עמוק לתוך הכיסים ומותחים את גבולות הבד רק כדי שהאיברים הפרטיים יוכלו להשתחרר לכמה רגעים מהמלחציים 100% כותנה. רק אחרי כמה שבועות הבנו את פשר ההתכווצות: זה היה מייבש הכביסה. לראשונה בחיינו רכשנו אחד, ובחדווה גלויה הערנו לקרבו עוד ועוד בגדים לחים. החולצה התלכלכה קצת מרוטב בארוחת הצהריים? הגרביים האפירו מהדשדוש על הרצפה? אם בעידן טרום המייבש עוד היינו מנסים להסיר את הכתם בעזרת מגבון לח או סוחטים מהגרביים עוד יום לבישה כי הן בתוך הנעליים ואף אחד לא רואה, הרי שבעידן המייבש הותרו כל הרסנים. מכונת הכביסה הופעלה מספר פעמים ביום וכמו מעמיסי הפחם ברכבות הקיטור היינו מעלים את הבגדים קורבן לאלוהי המייבש.

סוגיית ההתכווצות העמידה אותנו בפני דילמה: האם עלינו להפסיק להשתמש במייבש? יותר מכך, האם עלינו לרכוש עכשיו מלתחה חדשה לכל בני הבית? חישוב מהיר של העלויות הנלוות, שגילמו בתוכן גם את ההפסד הצפוי במכירת מייבש הכביסה, הובילו אותה למסקנה אחת בלבד: הגיע הזמן לקנות – שוב, לראשונה בחיינו – מדיח כלים.

בפעם הראשונה שבה הפעלנו את המדיח ישבנו מולו וצפינו כיצד הוא עובר משלב הדחה אחד למשנהו, כמו בני שבט אפריקאי שצופים לראשונה בטלוויזיה. היינו סקרנים, משועשעים, מופתעים ובעיקר חסרי סבלנות. רצינו כבר לדעת אם גם כלי המטבח התכווצו. כשהוצאנו את המזלג הראשון ורצנו להשוות אותו למזג שלא עבר את כל תהליך ההדחה, התאכזבנו. הם היו זהים לחלוטין. אמרנו לעצמנו שהיינו טיפשים לחשוב שכלי מתכת וזכוכית יעברו את אותו התהליך שעובר בד. רגע לפני שאמרנו נואש הבן הצעיר החל לצווח בחדווה תוך שהוא מחזיק כפית בידו. ניגשנו אליו על מנת להבין על מה המהומה, ופיות כולנו נפערו בתדהמה: הכפית נראתה כחלק מסט סכו"ם בבית בובות.

במשך שבוע שלם העברנו במדיח את כל הכלים שברשותנו. הדחה ועוד הדחה ועוד הדחה. בוקר, צהריים, ערב, שלוש משמרות, צלחת יוצאת וצלחת באה, סיר נשטף ואז נשטף שוב, עד שהגענו לתוצאה הרצויה: כל כלי המטבח היו קטנים.

השלבים הבאים כבר הצטיירו לנגד עינינו בבהירות, ולכן גם מימושם נעשה בהרף עין: את הרהיטים החלפנו בכסאות שנקנו בחנות משחקים לילדים, את כלבת הזאב מסרנו ואימצנו במקומה כלב מלטזי, ולבסוף ניתקנו את הקשרים עם כל החברים ובני המשפחה. את מקומם ממלאים עכשיו אנשים נמוכי קומה – גמדים בלשון לא פוליטיקלי קורקט – שיושבים איתנו בסלון על רהיטים קטנים ואוכלים עוגות קטנות בצלחות קטנות ומלטפים כלב קטן. אנחנו לרוב שותקים אבל מדי פעם מישהו שואל אם יש עוד עוגה.

אנחנו מרוצים מהחיים החדשים והקטנים שלנו, גם אם למתבונן מהחוץ זה נראה כמו עולם לואיס קרולי מעוות. הפרופורציות כבר לא ממשטרות אותנו, הגודל לא משמש אמת מידה עבורנו. אם יש דבר אחד שאני בכל זאת מתגעגע אליו, זאת התחושה של תחתונים לא לוחצים. בכל פעם שנדמה לי שהגיע הזמן לשים לזה סוף, שאני לא חייב לראות נקודות שחורות בעיניים ולהרגיש כאילו שק האשכים שלי נתון בידיו של תינוק המחפש אחיזה חזקה בעולם גדוש בקולות ובצבעים לא מוכרים, אני אומר לעצמי שעבור החופש צריך לעתים לשעבד משהו. גם אם זה הביצים שלך.

סאטירה

בשירות הפפיון

52439671_10156206842635686_7759585145870352384_n

– שלום, הגעתי לשירות הלקוחות של חנות בוטיק אוטומטית לעניבות פפיון?
– כן.
– רציתי להתלונן.
– להתלונן?
– כן, להתלונן. זה מפתיע אותך?
– קצת.
– מה, את רוצה להגיד לי שעד עכשיו כולם היו מרוצים?
– לא יודעת, פשוט לא קיבלנו תלונות.
– בסדר, אז אני *כן* רוצה להתלונן. ביום חמישי הגעתי למכונה שלכם בדיזנגוף סנטר במטרה לרכוש סט עניבת פפיון קשירה ומטפחת כיס מסדרת הבוטיק שלכם…
– אוקיי, ו…
– והכנסתי שטר של מאה, כי זה עולה 99.90…
– ולא קיבלת את העודף.
– איפה, הלוואי לא הייתי מקבל את העודף! המכונה הדפוקה שלכם לא הורידה לי את הסט! הוא נתקע שם בין הזכוכית למדף כאילו זו איזו שקית במבה מסכנה שאתה מנסה להוציא במכונה בתחנת רכבת באמצע הלילה אחרי שהחברה שלך זרקה אותך והורדת בקבוק ויסקי וכל מה שבא לך עכשיו זה לאכול במבה כדי לספוג את האלכוהול ואת הבושה.
– אני באמת מצטערת לשמוע, זה…
– התחלתי לדפוק שם על המכונה, בהתחלה חלש ובהדרגה יותר ויותר חזק, ואנשים מסביב כבר הסתכלו עליי במבט מוזר, עד שצעקתי להם "זה בלע לי את הכסף! אני רוצה את הפפיון!", ומרוב עצבים בעטתי במכונה המזורגגת הזאת. כבר לא היה אכפת לי מהכסף, שיישרף הכסף, רציתי את הפאקינג סט עניבת פפיון קשירה ומטפחת כיס מסדרת הבוטיק!
(שתיקה) הלו?
– רגע, אתה בעטת במכונה?
– (מגמגם) אה, כן, כאילו, בעדינות, את מבינה, הייתי קצת עצבני…
– אז אני מצטערת, אני לא יכולה לפצות אותך.
– סליחה?
– יש לנו מדיניות וונדליזם מאוד ברורה: מי שתוקף את אחת המכונות שלנו לא זכאי לפיצוי.
– זאת גניבה, את מבינה את זה? גניבה! אני אפנה למשטרה!
– זה לא יעזור לך. יש לנו תיעוד מוקלט שלך אומר שתקפת את המכונה…
– שלא נתנה לי פפיון!
– תבין, לבעל הבית שלנו יש חוק ברזל: מי שתוקף את אחת המכונות שלו זה כאילו הוא תקף אותו עצמו. מאז שהוא היה ילד שלבש עניבות פפיון לבית הספר היסודי בבת ים וספג מלא כאפות, הוא נשבע שכשיהיה גדול הוא לא ירשה שום סוג של אלימות כלפי הפפיונים או מי שלובש אותם.
– אתם עושים טעות ענקית, את שומעת, ענקית! אני אעשה לכם שיימינג בפייסבוק, בצנרת, ברואים עולם עם יעקב אחימאיר!
– יש עוד משהו שאני יכולה לעזור, אדוני?
– (שתיקה) העניבת פפיון נוצות מנומרת – יש את זה רק בזהב?

אם הם כבר נתנו השראה, לפחות שיקבלו לינק.

מערכונים·סאטירה

ילד חולה נולד

פנים. משרד ראש הממשלה – יום

ראש הממשלה יושב מול השולחן. מצידו האחד יושב יועץ התקשורת שלו, אחי תופל, ומהצד השני מנהל המדיה החברתית, בוקי סריקי. אם אתם מדמיינים שולחן של שופטים באקס פקטור או באודישנים לסרט קולנוע, אתם לא רחוקים מהמציאות (המדומיינת). השם והתפקיד של כל אחד כתוב על פתק מולו. לפניהם ערימה של דפים. אלו קורות החיים של המועמדים. דלת המשרד נפתחת, ראשה של המזכירה מציץ פנימה.

מזכירה: אדוני ראש הממשלה, הם מוכנים. להכניס את הראשון?

תופל: עוד רגע. אנחנו נודיע לך.

מזכירה: טוב… (מתמהמהת)

תופל: כן?

מזכירה: הם פשוט מחכים כבר שעות בחוץ, והם כל כך מסכנים…

סריקי: מלי, את רוצה אולי לנהל את העניינים במקום ראש הממשלה? שנזמין אותך בפעם הבאה שיש דיון בקבינט?

מזכירה: אני יודעת, אני יודעת, רק שכואב הלב…

סריקי: אני יכול להפנות אותך לקרדיולוג מצוין. תודה מלי.

מזכירה: סליחה (סוגרת אחריה את הדלת).

תופל: הראשון שייכנס הוא רביב אליהו, בן שש משכונת יד אליהו. מגיע ממשפחה מסורתית, מצביעי ליכוד אדוקים…

רה"מ: מצוין, מצוין…

תופל: חובש כיפה, מאמין שאלוהים שלח אותך כדי להציל את עם ישראל…

רה"מ: (בהתלהבות) נו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? זה הילד שלנו!

סריקי: (בחשש קל) יש רק בעיה אחת קטנה.

רה"מ: מה כבר יכול להיות? הוא קורא "הארץ" בלילה מתחת לשמיכה? הצביע פעם לציפי לבני כי חשב בטעות שזאת הציפור מרחוב סומסום?

סריקי: הוא… איך לומר… לא נראה חולה.

רה"מ: מה זאת אומרת לא נראה חולה? חשבתי שהבאתם רק ילדים עם מחלות קשות. סופניות.

תופל: זה בדיוק מה שעשינו. פרסמנו שאנחנו מחפשים את המקרים הכי קשים.

רה"מ: והילד הזה עבד עליכם? הוא שתול של השמאל? זה ג'ורג' סורוס שלח אותו?

תופל: לא, לא. הוא ילד ימני אמיתי עם מחלה אמיתית, רק ש…

רה"מ: טוב, מספיק עם השטויות. תכניסו אותו. (לוחץ על כפתור בטלפון) מלי, תכניסי בבקשה את הילד הראשון.

הדלת נפתחת. הילד רביב אליהו נכנס בצעד מבויש. הוא חובש כיפה לבנה, לבוש יפה.

רה"מ: (לוחש לאחי תופל) מה זה השטויות האלה? זה ילד בריא לגמרי.

תופל: לא בדיוק (לילד) שלום, חמוד. מה שלומך?

רביב: ברוך השם. היום קצת לא הרגשתי טוב, אבל הקב"ה יעזור לי להתגבר.

רה"מ: מה יש לך?

רביב: אי ספיקת כליות.

רה"מ: מה זה אומר?

רביב: שאם לא ימצאו לי תורם כליה תוך שלושה חודשים, הקב"ה ייקח אותי אליו.

סריקי: תגיד, חמוד, זה השיער שלך?

רביב: מה?

סריקי: זה השיער אמיתי שלך או פאה?

רביב: אההה… השיער שלי.

תופל קם וניגש לילד. הוא מושך לילד בשיער בחוזקה ומכאיב לו.

תופל: שלו. (חוזר לשבת)

סריקי: אפשר יהיה לגלח לו את הראש. או להוריד בפוטושופ.

רה"מ: זה לא מספיק טוב. שבועיים אחרי זה יבקשו לראיין אותו ל"ישראל היום" ויראו שהשיער שלו צומח ושהוא בריא לגמרי.

רביב: אני לא כל כך בריא. אבל הקב"ה….

רה"מ: בסדר, חמוד, בסדר. הבנו, הקב"ה. אתה מתחיל להישמע קצת כמו תקליט שבור.

תופל: אנחנו גם לא רוצים שהסרטון יפנה רק לבייס הדתי.

סריקי: נכון. נרצה לטרגט בעיקר את הקולות הצפים. אלה שבחיים לא יצביעו לבנט.

תופל: עם הילד הנכון אנחנו יכולים בקלות להגיע ל-35-40 מנדטים.

סריקי: ולשלושה מיליון צפיות, 45 אלף לייקים ו-12 אלף שיירים.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: תודה, חמוד, אתה יכול לצאת.

רביב: (בקול מלא תקווה) אז אני אשתתף בסרטון? אבא שלי אמר שזה יגדיל מאוד את הסיכוי למצוא תורם.

השלושה מביטים זה בזה.

תופל: תשמע, מתוק…

סריקי: אולי עוד שלושה-ארבעה חודשים…

תופל: כשתיראה קצת יותר חולה…

סריקי: מנופח מסטרואידים…

תופל: עם כובע שמכסה על הקרחת.

סריקי: ומתחת הכיפה!

תופל: ברור, מתחת הכיפה.

סריקי: תהיה בקשר עם מלי, המזכירה שבחוץ, בסדר?

הילד צועד החוצה, כל גופו אומר אכזבה. שוב מלי דוחפת ראשה פנימה.

מלי: איזה מלאך, נכון? הוא בטח התקבל…

רה"מ: אולי כשהוא יתקרב יותר למצב של מלאך.

מלי: מה?

תופל: מלי, להזכיר לך שוב את תפקידך?

מלי: סליחה, סליחה.

סריקי: תכניסי את הילד הבא.

מלי: בסדר… אה, לפני שאשכח. ראש המוסד התקשר, הוא ביקש…

רה"מ: לא עכשיו.

מלי: אתה בטוח? זה נשמע דחוף.

רה"מ: יותר דחוף מלמצוא ילד חולה לסרטון?

מלי: אה, אני לא יודעת…

רה"מ: אז תשאירי לי בבקשה להחליט על סדר העדיפויות. תודה.

מלי: סליחה.

היא יוצאת. לחדר נכנס יהלי שוורץ, בן 9, ממושקף, חובש כובע צמר שמסתיר קרחת, לובש חולצה עם הדפס של מיינקראפט או משחק וידאו פופולרי אחר.

תופל: אתה…

יהלי: יהלי שוורץ.

סריקי: בן כמה אתה, יהלי?

יהלי: תשע.

סריקי: מאיפה?

יהלי: הוד השרון.

שתיקה בת כמה שניות.

רה"מ: מה יש לך, יהלי?

יהלי: לוקמיה.

שוב שתיקה.

תופל: מה ההורים שלך עושים?

יהלי: אבא שלי מנכ"ל בהייטק, ואמא מנהלת משאבי אנוש.

סריקי: גם בהייטק?

יהלי: יש משהו אחר?

רה"מ: תאמר לי, מה אבא שלך עשה בצבא?

יהלי: הוא היה סגן אלוף בסיירת מטכ"ל.

רה"מ: (מכווץ את מצחו) רגע, אבא שלך הוא…

יהלי: (יחד ראש הממשלה) אבירם שוורץ. (שתיקה קצרה) הוא ביקש למסור לך דרישת שלום.

רה"מ: (די המום) תמסור לו… כן…

תופל: (לוחש לראש הממשלה) הכל בסדר?

רה"מ: (לוחש) אבא שלו היה המפקד שלי בסיירת.

תופל: נו, מעולה. נוכל לדבר על ערבות הדדית.

רה"מ: איזה ערבות הדדית בראש שלך? הוא השאיר אותי פעם שבת כי יצאנו כל הצוות לחגוג במסעדה איזה מבצע מוצלח, ואני לא הסכמתי להשתתף בטיפ.

סריקי: (מנסה להצטרף לשיחה) הכל בסדר?

רה"מ: זה לא יעבוד.

סריקי: למה?

סריקי: תסתכל עליו.

סריקי: (מסתכל) מה הבעיה? הוא באמת נראה חולה.

רה"מ: הוא אשכנזי.

תופל: מהוד השרון.

רה"מ: עם שני הורים בהיי-טק.

סריקי: אני מתחיל להבין את הבעיה…

תופל: הוא יכול לככב בסרטון של מרצ.

רה"מ: אנחנו צריכים מישהו שהעם יתחבר אליו.

סריקי: הוא יקבל יותר אימוג'י כועס מלייקים.

תופל: הוא בקלות מעביר חמישה מנדטים לגנץ.

סריקי: או ללפיד.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: (לילד) תודה, אתה יכול ללכת.

רה"מ: תמסור לאבא שלכל שבת יש מוצאי שבת.

יהלי: מה?

רה"מ: לא משנה. ביי.

הילד יוצא. ראש הממשלה מזמזם למלי.

רה"מ: אל תכניסי עדיין את הילד הבא.

מלי: טוב, אדוני.

רה"מ: אני מקווה מאוד בשבילכם שהילד הבא יתאים, כי אין לי את כל היום לזה. בערב יש לי בר מצווה של ראש המטה באשקלון ואחרי זה מפגש עם חיילים בודדים. התקשורת מגיעה לזה, כן?

תופל: ברור.

רה"מ: ויהיה שידור חי בעמוד הפייסבוק?

סריקי: איזו שאלה.

תופל: הילד הבא יתאים, אני מבטיח.

סריקי: איתמר שמעוני מאשקלון. בן חמש, סרטן בכבד, גרורות בעצמות, כימותרפיה אגרסיבית, הקרנות, תלה פוסטרים שלך על קירות החדר, לא מפסיק לדבר עליך, חולם יום אחד להיות ראש ממשלה.

רה"מ: בטח, בטח. (מזמזם למלי) תכניסי בבקשה את איתמר שמעוני.

הדלת נפתחה. פנימה צועד בצליעה ילד קטן וחמוד, מנופח מסטרואידים, כובע מכסה את פדחתו.

השלושה מתבוננים בו בעיניים מצועפות.

רה"מ: הוא…

סריקי: פשוט…

תופל: מושלם…

שתיקה בת כמה שניות, שמופרת על ידי ראש הממשלה.

רה"מ: שלום איתמר.

איתמר: (מבויש) שלום.

רה"מ: זה נכון מה ששמעתי?

איתמר: מה?

רה"מ: שאתה מעריץ אותי?

איתמר: (מצחקק) כן.

רה"מ: איזה חמוד. ושמעתי גם שאתה רוצה להיות ראש ממשלה כשתהיה גדול?

איתמר: כמוך.

רה"מ: (מתמוגג) כמוני…

איתמר: (כובש מבטו בקרקע, כמעט ממלמל) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: מה זה? מה אמרת?

איתמר: (מרים את ראשו, פניו מסמיקות) אני אוהב אותך, ביבי.

תופל: תגיד את זה שוב, הפעם בקול קצת יותר רם.

איתמר: אההה… (בקול קצת רם יותר) אני אוהב אותך, ביבי.

סריקי: (שולף את הטלפון הנייד ומצלם) תגיד את זה עכשיו למצלמה.

איתמר: (בקול רם) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: עוד פעם.

איתמר: (כמעט צועק) אני אוהב אותך, ביבי!

תופל: תגיד: ביבי, אני רוצה אותך.

איתמר: ביבי, אני רוצה אותך!

רה"מ: ביבי, אני צריך אותך!

איתמר: ביבי, אני צריך אותך!

השלושה עומדים ומוחאים כפיים. ניכר שהילד התעייף מהעמידה והצעקות. סריקי מפסיק את ההקלטה. הם מתיישבים.

תופל: (לילד, בעודו מביט בטלפון שלו) איך אתה ביום ראשון? אנחנו יכולים לצלם בין 10 ל-12.

איתמר: אני צריך לשאול את אמא. יכול להיות שיש לי כימו.

תופל: וזה יותר חשוב מצילום עם ראש הממשלה?

איתמר: אני צריך לשאול את…

סריקי: אין בעיה, תשאל, אבל תזכור שיש עוד הרבה ילדים שמחכים להצטלם עם ראש הממשלה. והם חולים לא פחות ממך ואוהבים את ביבי לא פחות ממך.

איתמר: בסדר, אני…

תופל: יופי, אז תתאם עם מלי שלנו בחוץ, בסדר?

איתמר: בסדר.

הילד מדדה דרכו החוצה.

השלושה מביטים זה בזה.

סריקי: זה יהיה ויראלי.

רה"מ: מה? מה שיש לילד?

סריקי: הסרטון.

רה"מ: אה.

סריקי: לפחות 300 אלף לייקים.

תופל: עשרה מנדטים של קולות צפים. קל.

רה"מ: יופי, עבודה טובה. (קם ללכת) רגע, איפה אמרתם שהוא גר?

תופל: (מביט בניירות) באשקלון.

רה"מ: אז כדאי שנזדרז עם הסרטון.

סריקי: למה?

רה"מ: ראיתם פעם את המחלקה האונקולוגית שם?

שונות

"מונא" – ביקורת טלוויזיה

אם החיים בישראל הם לא גן עדן עבור ערביי ישראל, אפשר רק לשער כיצד אלו נראים בתקופת בחירות או בעת מלחמה. הגזענות, שזרמיה העכורים נשארים על פי רוב מתחת לפני הקרקע, מרימה את ראשה המכוער ומבאישה את האווירה הציבורית. הזמרת מירה עווד חוותה את זה על בשרה לאחר שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון יחד עם אחינועם ניני בשנת 2009. במקום להתמלא תקווה על הזכות להפיץ מסר של שלום ואחווה, היא מצאה עצמה מותקפת מכל כיוון, נמחצת בין הפטיש היהודי לסדן הערבי.

הסדרה "מונא", אותה יצרה עווד, כתבה מאיה הפנר וביים אורי סיון, היא תולדה של אותה תקופה. הסדרה של כאן 11 מביאה את סיפורה של מונא עבוד, צלמת ערבייה-ישראלית שגרה בתל אביב ונבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום חשובה בפריז. מה שמתחיל כהזדמנות לקפיצת מדרגה מקצועית מתברר כפח יקוש: בחברה הערבית זועמים על שיתוף הפעולה עם הממסד הציוני, ואילו בחברה היהודית מכנים אותה גיס חמישי בשל העובדה שהיא בוחרת להציג תמונות הקשורות בהיסטוריה הפלסטינית. גם העובדה שבן הזוג שלה יהודי, שמונא לא מסתירה את דעותיה ושבדיוק מתחילה (עוד) מלחמה בדרום, הופכת את המצב נפיץ עוד יותר.

אם נדמה שיש כאן עודף קונפליקטים דרמטיים, זה אכן כך, לפחות בפרקים הראשונים. הניסיון ליצור עלילה שתיגע בכל הסוגיות הללו – גם שכול ואלימות כלפי נשים בחברה הערבית אינם נפקדים – יוצר גודש ותחושה שנעשה ניסיון לעסוק בכל קונפליקט אפשרי. עם זאת, ככל שהפרקים מתקדמים הסדרה משילה מעצמה את מעטה ה"כך צריך לכתוב" ועוברת ל"כך החיים באמת": מורכבים, מסובכים ומעצבנים, אבל גם מהנים, מלאים באהבה ומנחמים.

את הדמות הראשית מגלמת מונא חוא, ששיחקה גם בסרט "לא פה, לא שם". תצוגת המשחק שלה פנטסטית: כל נים באישיותה ותו בפניה מביע את הקונפליקט שהיא נתונה בו – בין האישי לפוליטי (כי אי אפשר לברוח מהפוליטי לאורך זמן), בין בני עמה לבן הזוג היהודי ובין החירות האישית למחויבות למשפחה. גם עלא דקה, שמגלם את השותף של מונא בסטודיו לצילום שמאוהב בה בסתר, עושה עבודה נפלאה ויוצר דמות של היפסטר שרק רוצה ליהנות ומעדיף לא להתעסק בפוליטיקה, עד שזו מתפוצצת לו בפרצוף.

"מונא" משמשת דוגמה מצוינת עבור הטוענים בעד קיומו של שידור ציבורי. בתקופה בה הערוצים המסחריים מתמזגים זה לתוך זה ועדיין נאחזים בקרנות הריאליטי, תאגיד השידור הציבורי נותן מקום לסדרה בה ערבית היא השפה העיקרית, והדמויות חורגות מהסטריאוטיפ של מחבל-צ'יפס-סלט (האחרונה שעשתה זאת הייתה "התסריטאי" הנהדרת של סייד קשוע, שהייתה קופרודוקציה של קשת ורשות השידור). עוד כמה סדרות דרמה ראויות כמו "מונא", ואפשר יהיה סוף סוף לדבר על תמורה אמיתית לאגרה (או לכספי המיסים).

זה גם המקום לייחל לפיתוחן של סדרות נוספות שעוסקות במגזר הערבי. גם אם הן תמיד יהיו נטועות בתוך הקשרים תרבותיים מסוימים, בסופו של יום לכולנו אותן הטרדות – בעבודה, באהבה, בחיי המשפחה. כפי שדונלד גלובר יצר סדרה אותנטית על חיי השחורים בארצות הברית של ימינו, כך ראוי שגם לערביי ישראל תהיה "אטלנטה" משלהם.

הביקורת פורסמה לראשונה במוסף G של "גלובס"

שונות

הטרגדיה של אפי נוה

ובסוף, כך נדמה לי, הכל נובע מהפחד מן המוות.

לא אחת אני תוהה האם הטרגדיות היווניות או השייקספיריות רלוונטיות בכלל לימינו. משיחות המכחול העבות של כוח וגורל, תאוות ואסונות, אהבות ובגידות – האם כל אלו נוגעות בכלל לחיי היום יום שלנו, שמלאים בעיקר באפור על שלל גווניו, בשתיקות מעיקות, במילות סרק שמתפוקקות באוויר, ברצונות דלוחים לגנוב עוד כמה דקות שינה בבוקר או לעגל פינות בעבודה? ובמילים אחרות: אם החיים שלנו הם דרמה כה מינורית, צ'כובית באופיה, למה שנאמין כי הדרמות הגדולות מהחיים עדיין קונות אחיזה במציאות העכשווית?

ואז אתה שומע על הסיפור של אפי נוה, ואתה מבין שיש אנשים שחייהם מתנהלים מתוך הכוחות הגדולים האלה; מי שרצונותיהם מונעים מתאוות שררה ומין; אלו שחשבו שהכוח שלהם – הפיזי או הסימבולי – הוא בלתי מוגבל, לא ניתן לעצירה, אומניפוטנטי. ואתה מנסה להבין כיצד אדם, כל אדם, מגיע להכרה שכוחו כה עצום עד כי אין דבר שיכול לעצור אותו. ועד כמה שאתה נמנע מחקירות פסיכולוגיסטיות פשטניות, אתה לא יכול שלא לתהות: האם זהו חסך מהילדות? חוסר באהבת אם? מחסור בחברים? האם הבור שפעור בתוך נפשו כל כך עמוק ואפל שרק תועפות של און – דליים על גבי דליים של עזוז – מצליחות להשקיט, ולו לרגע חטוף, את נפשו המסוערת? האם הוא מודע לכך שהבור לא יכול באמת להתמלא?

הרבה שאלות עולות, והתשובה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא חרדת המוות. אני מאמין שכל אדם בוגר מונע מהחרדה הזאת – מי יותר מי פחות, מי במודע ומי מתת-ההכרה. רוב בני האדם מתמודדים איתה בצורה פאסיבית יחסית: מעסיקים את עצמם בעבודה, מביאים ילדים כדי להותיר חותם כלשהו בעולם, הולכים לחדר הכושר כדי לנסות לשכנע את עצמם שהמשקולות או ההליכון יכולים לנצח את הזמן, או לכל הפחות להאט אותו.

מנגד, יש את אלו שהחרדה שלהם לא מסתפקת בהדחקה פשוטה. אצלם היא מתפרצת ונוכחת ומובילה אותם לאחת משתי דרכי פעולה: או מעשי אלטרואיזם גדולים שיצדיקו ביתר שאת את נוכחותם הארעית בעולם, או מעשים שכל מטרתם השגת עוד ועוד כוח. הסיבה היא אותה סיבה; התוצאות – הפוכות בתכלית.

ואם כבר פסיכולוגיזם בשקל, אמשיך את קו המחשבה הזה ואשער שנוה ראה את סימני נשיכת הזמן בקרקפת ובגוף ונבהל תבהלה גדולה. הוא הבין שזמנו על פני כדור הארץ קצוב ואם ברצונו להיות קצת יותר ממוץ ברוח ההיסטוריה, עליו לחרוט את שמו בחריטה עמוקה שיהיה קשה למחות. אז הוא הביא לעולם שישה ילדים, וצבר ממון רב, וקשר קשרים עם כל הצמרת המשפטית, ובעיקר רצה להוכיח לעצמו שהוא עדיין מסוגל לזיין בחורות יפות שיתמסרו לכל גחמותיו המיניות.

וכמו בטרגדיות הגדולות, שכרון הכוח הביא אמנם לעלייתו המטאורית, אך גם להתרסקות הגדולה. הוא לא למד דבר מאיקרוס, אגממנון או מקבת. הוא עף קרוב מדי לשמש, ולקח לו נשים בכוח, והאמין שאף ילוד אישה לא יפיל אותו. וכמו תמיד, על חטא ההיבריס משלמים את המחיר הגדול ביותר. כי אתה יכול להתכחש לעובדת היותך בן חלוף, ולעשות כל שלאל ידך על מנת למנוע את הסוף המר, אבל שום דבר לא באמת יעזור. כי כשיגיע תורך, גם אתה תיפול אל הבור הכרוי.

אז תודה לך, אפי נוה, שהוכחת לי שיש עדיין מקום בחיינו לטרגדיות הגדולות. כי לצד השתיקות והאנחות הצ'כוביות יש גם שגעונות גדלות ויצרים שייקספיריים. ושניהם דרים זה לצד זה בכפיפה אחת, גם בחיינו אבל בעיקר באישיותנו, ואיש בחרדתו יחיה. עד המוות הבלתי נמנע.