סאטירה

יום הזעם

פגשתי פעם ערבי מחייך.

שאלתי אותו, "תגיד, ערבי, למה אתה מחייך?" ומה הוא עשה הערבי, אתם יודעים? הוא המשיך לחייך. פשוט ככה. התקרבתי קצת לפרצוף שלו. רציתי לראות אם זה חיוך אמיתי או שאולי זו עווית לא רצונית כזאת, כמו שקורה לי לפעמים כשאני קורץ בלי הפסקה ובחורות חושבות שאני מתחיל איתן. פעם איזה בחור עצבני פירק אותי במכות על הקריצות האלה, כי הוא חשב שאני מפלרטט עם חברה שלו. נראה לי שהוא היה ערבי כי הוא היה מלא בזעם.

בכל מקרה, הערבי המחייך עדיין מולי וזה מתחיל להטריף אותי. הייתי חייב למחוק לו את החיוך מהפנים לפני שעוד אנשים רואים את זה ומתחילים לחשוב שהערבים גם יודעים לחייך. מילא אני, אני קולט את הזיוף הזה מקילומטר, אבל לא חסרים תמימים בעולם הזה, אלה עוד יכולים לאכול את הבלוף הזה ולחשוב שהערבים יודעים לעשות עוד דברים חוץ מלהיות כועסים.

"עליי אתה לא תעבוד", אמרתי לו. "אני יודע טוב מאוד שהמצב קבוע שלכם זה זעם. תמיד זעם. אצלנו יש יום העצמאות ויום ירושלים ויום האישה הבינלאומי ואצלכם – יום הזעם. כל יום זה יום הזעם". הסתכלתי לערבי טוב טוב בעיניים לראות אם מתחיל לגדול שם זעם, אבל הערבי הזה היה יותר מתוחכם ממה שחשבתי. הוא המשיך לחייך.

"מה אתה אומר על תכנית הסיפוח", שאלתי אותו. "שמעתי ביבי הולך להעביר לכם את כל המשולש לרשות הפלסטינית. נראה אם תמשיכו לטנף על ישראל אחרי שזה יקרה". חייך. "כל הקורונה זה בגללכם, אתם עם החמולות שלכם והרמדאן שלכם והעיד אל פיטר שלכם. חבורה של פרימיטיבים, בחיים לא תגיעו לשום מקום". חייך. "ואני בכלל לא מדבר על זה שאתם מקבלים את כל הקצבאות של הביטוח הלאומי, ומתקבלים ללימודי רפואה בלי פסיכומטרי ותופסים את כל העבודות של הרוקחים. בכל מדינה נורמלית היו מזמן מעיפים אתכם על טיל". זהו, משהו מתחיל לזוז שם בפנים. אני מרגיש את זה. הבהוב באמצע האישון. ניצוץ של זעם. זעם ערבי טהור. ידעתי שההצגה הקטנה שלו תיחשף. איך אמר אברי גלעד? אין להם בפלטה, בארגז הכלים הרגשי, שום דבר אחר חוץ מזעם וכעס. ראיתם פעם ערבי עם הומור? ערבי מחייך? אוהב? נותן? מקבל? משהו?

הערבי הפסיק לחייך ופתח את הפה, הנה הוא עוד שנייה שולף את הסכין מבין השיניים. 

"מה בשבילך, אדון? פשוט יש תור ארוך מאחוריך."

"אהההה… יש לך משהו נגד עצבים?"

"מתח כאילו?"

"כן, אני נורא מתוח בזמן האחרון. עצבני, לא ישן טוב בלילה."

"יש לי דברים טבעיים, כדורי קמומיל."

"וזה עובד?"

"הכי טוב זה כדורים פסיכיאטריים. ציפרלקס, רסיטל. יש לך מרשם?"

"אה, לא…"

"מי הרופא שלך?"

"ד"ר יונס. אתה בטח מכיר."

"לא, אבל תבקש ממנו מרשם. זה עוזר להרבה אנשים. להביא לך בינתיים את הכדורי קמומיל?"

לקחתי את הקמומיל והלכתי. בדרך החוצה חלפתי על פני מי שעמדה מאחוריי בתור ולחשתי לה באוזן: "תיזהרי ממנו, הוא עצבני. לא נותן כלום בלי מרשם".

 

שונות

דו קיום

אני רוצה לחיות
עם השומן שלי בשלום
לא לראות בו עוד צלוליט בישבן
או לחשוב שהוא רוצה לבייש אותי בים

השומן שלי הוא לא רק
פיתה
חומוס
צ'יפס
סלט
יש בו עוד רבדים
מגיע לו מקום בעולם

אולי הגיע הזמן שאצטרף לשומן עכשיו
ואצא להפגין נגד דיאטת ההפרדה
כי למרות שנדמה לנו
שבלי השומן הכל יהיה מושלם
הוא תמיד יהיה חלק מאיתנו
בלעדיו אנחנו רק בשר ודם.

סאטירה

ריד מיי ליפס (מונולוג)

* כל ההערות בסוגריים הן כביכול הערות לנואם, אבל הוא יקרא אותן בקול כאילו הן חלק מהנאום.

ריד מיי ליפס: לא אבגוד בכם.

קראו את אודם שפתיי, את לובן שיניי ואת המבט הכחול החודר של עיניי: לא אמעל באמונכם.

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (אומרים לי באוזנייה שתעשו סאב ושייר ולייק): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

אני יודע, נפגעתם לא אחת בעבר. הבטחות של פוליטיקאים הן כמו מכוות אש. אתם שולחים יד מהוססת, רוצים להאמין שהפעם לא תפגעו, שלא תמשכו את היד אחורה בבהלה תוך סינון קללה, אבל בכל פעם מחדש זה קורה: אתם נכווים, מקללים ונשבעים שזה לא יקרה שוב.

ובכן, לא עוד! (להטיח יד בשולחן)

לא במשמרת שלי.

כשאחזיק בהגה השלטון לא אזרוק אתכם לצד הדרך כמו שזורקים כלב שאיש במשפחה אינו רוצה. אצלי לא תרדפו אחר המכונית עד שיתושו כוחותיכם, לא תייללו מגעגועים ולא תשתו משלוליות ביוב שנקוו בצד הדרך עד שתיפגעו ממכונית דוהרת. 

מי שנתן בי אמון, מי שהעניק לי את קולו, מי שהשקיע לילות כימים ומי שהקריב את חייו עבורי, בשביל כל אלו יש לי רק מילה אחת: תודה. כן, מילה אחת בודדה בת שתי הברות וארבע אותיות, אבל היא אוצרת בתוכה את כל רגשות הוקרת התודה שהלב האנושי מסוגל להכיל. עצם המחשבה על זה מעלה לחלוחית בעיניי וסמרמורת בבשרי (אומרים לי באוזנייה שזה זמן טוב לאקסטרים קלוז-אפ).

אפשר בבקשה כוס מים? (לשתות שלוק קטן. לתת לזה לשקוע)

תודה.

ברשותכם, אספר לכם סיפור קטן. כשהייתי קצין צעיר בסיירת יצאנו למשימה סודית מעבר לקווי האויב. איזה אויב ואילו קווים, על כך לא אוכל להרחיב את הדיבור, מסיבות מובנות מאליהן. הכוח שבפיקודי היה אמור לארוב למחבל בכיר – כל כך בכיר שאפילו הוא עצמו לא ידע שהוא כזה – ולהעביר לו מסר חד משמעי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון (קריצה למצלמה). אבל כמו שאומרים, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק, ובאותו יום לא רק שהוא צחק, הוא עשה במכנסיים. איך שאנחנו מתקרבים לבית של אותו מחבל, מחופשים לרועי צאן שאיבדו את העדר, הגיע משום מקום נער מקומי – אמרתי נער? יותר כמו ילד בן 8 עם סיגריה בזווית הפה – שגם הוא רעה את הצאן שלו באזור. הוא התחיל לדבר איתנו בערבית ולנפנף בידיים, ואנחנו פחדנו שהוא הולך לחשוף  אותנו ולסכן את כל המשימה. בתור מפקד הכוח ניגשתי אליו ואמרתי לו "אוסקוט! ג'יבל אהוויה! אנא מן עארף!", אבל הוא רק המשיך לדבר בשטף ולנפנף בידיים. ברגע שראיתי שנדלק אור באחד מחלונות הבית שהיינו אמורים להסתער עליו, הוצאתי את האקדח עם המשתיק קול ויריתי לו ישר בפה. הוא נפל על האדמה והדם שלו התחיל לנזול לכיווני. למזלי הנעליים שלי היו אדומות – הנה כבר נתתי לכם רמז קטן לגבי היחידה, אבל לא שמעתם את זה ממני – אז האויב לא שם לב. בכל מקרה, התלבטנו האם עלינו להמשיך במשימה או לחדול אותה. בתור מפקד הכוח קיבלתי החלטה: ניקח את גופת הנער בן השמונה ואת כל הצאן שלו, נדפוק על דלת הבית ונגיד שאחת הכבשים נשכה אותו בפנים ושהוא חייב עזרה. ברגע שיכניסו אותנו פנימה נוציא את האקדחים ונחתור למגע עם היעד. מכיוון שיש עדיין צו איסור פרסום על הפרשה, אני יכול לגלות רק את זה: המשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר. אלא מה, איך שאנחנו באים לחבור למסוק החילוץ אנחנו מגלים שכל העדר של הכבשים נדבק אלינו. ניסינו להבריח אותן, צעקנו "רוּח מן הוּן! רוּח מן הוּן!", הרמנו תאורה באוויר, ירינו לכיוון הרגליים, אבל הן בשלהן: "מממהה, מממהה, מממההה", לא עוזבות אותנו. בתור מפקד הכוח עשיתי את הדבר היחיד שיכולנו לעשות: על האש. בשטח האויב. מחופשים לרועי צאן. ליד מסוקי החילוץ. הזמנו כמובן גם את הטייסים להצטרף, אבל אחד היה צמחוני והשני אמר שהוא לא רעב. מכיוון שהם טייסים הם חיכו בסבלנות עד שנסיים, ורק אז חזרנו הביתה.

מה שרציתי לומר בכל הסיפור הזה הוא שאני אדם שדבק במטרה שלו עד הסוף, לא משנה אם רועה צאן בן שמונה או עדר כבשים עומדים בדרכו. אני אוביל אתכם כפי שהובלתי את העדר אל מסוקי החילוץ. ואם זה אומר שניאלץ להילחם מהאופוזיציה רק כדי לא לוותר על העקרונות שלנו, זה בדיוק מה שנעשה. עד הסטייק המושלם. אהה, סליחה, התכוונתי עד הניצחון המוחלט. תודה. (להדק כף יד אחת לשנייה ולהשתחוות קלות. לא יותר מדי, אנחנו לא יפנים).

[ירידה מהבמה לקול מחיאות הכפיים. חזרה כעבור מספר שניות]

פעילים נכבדים ואזרחים יקרים. בתום חודשיים שלמים בתפקיד אני אומר לכם: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אנו נמצאים בצוק העתים, בתקופה עתירת אתגריים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים שכמוהם לא היו מאז 73, 67 וארבע עצרת. זוהי אינה העת לוויכוחים קטנוניים ולעמידה על עקרונות מיושנים. זוהי עת לאחדות, לגבורה ולהקרבה של כל אחד מאיתנו, ובראש ובראשונה אני.

יש לכם את מילתי שאמשיך לשרת אתכם נאמנה וביתר שאת מהקואליציה. בתור שר בכיר יהיה בידי הכוח להשפיע על חייכם כפי שלא יכולתי להשפיע באופוזיציה. עם זאת, לא אתן לשררה ולכורסת עור הצבי לשכוח מאין באתי ואת מי אני מייצג. אתם הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני קם בבוקר והדבר האחרון שאני הוגה בו לפני שעיניי נעצמות. אפילו בחלומות אתם מופיעים לי, פועים ומבקשים את עזרתי, אומרים לי "הולך אותנו, המפקד. אנחנו אחריך, במים ועל האש".

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (מזכירים לי באוזנייה שמי שלא עשה סאב ושייר ולייק – שיעשה עכשיו): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

לשירת התקווה הקהל יעבור לדום. 

ריד מיי ליפס: עמוד דום! (להצדיע!)

מערכונים·סאטירה

זיכרון בסלון

מערכון לזום ושלושה משתתפים:

יאשה, 90, ניצול שואה

מירב, כבת 35-40

יפתח, כבן 35-40 (בני זוג. חולקים את אותו החלון בזום)

בצד אחד של המסך בני הזוג. בצד השני הקשיש, שהטלפון שלו על הצד ולכן התמונה הפוכה ב-90 מעלות.

מירב: היי יאשה. אתה שומע אותי? (מהנהן בראשו שכן)

יפתח: תהפוך את הטלפון.

יאשה הופך את הטלפון, אך עדיין לא שומעים אותו.

יפתח: אתה רואה למטה את הסימן של המיקרופון? (יאשה מהנהן בראשו) יופי, אז תלחץ עליו. (יאשה לוחץ)

יאשה: שומעים אותי?

מירב ויפתח: כן! מעולה. מה שלומך, יאשה?

יאשה: היום כאבים קצת כשנותן שתן. יציאה אחרונה לפני… (מנסה לחשוב)

מירב: יופי, יופי, זה נהדר. התכנסנו פה לזיכרון בסלון אינטימי כזה, רק בעלי יפתח ואני, מירב. חשבנו שאולי השנה הגיע הזמן שתהיה לנו שואה רק לעצמנו.

יפתח: אנחנו רוצים שתספר לנו מה עבר עליך בשואה. אם אתה יכול, ככה, לפרט כמה שיותר, זה יהיה נהדר.

יאשה: אז ככה: אני נולדתי ב-1930 בכפר רדזילוב, שבהתחלה היה חלק מפולין…

מירב: אני אקטע אותך לשנייה, יאשה, אם זה בסדר מצידך. אנחנו רוצים בעיקר לשמוע על… איך נגיד את זה?

יפתח: הדברים הקשים.

יאשה: לא בטוח שאני מבין מה… 

מירב: אם נגיד איבדת את כל המשפחה.

יאשה: את כולה? לא…

יפתח: או אם נאלצת להרוג חבר בשביל אוכל.

מירב: או אם קצין גרמני אנס אותך.

יפתח: אפילו אם סתם היית על סף מוות בגלל דיזנטריה.

מירב: אלה הסיפורים שאנחנו מחפשים. אז אולי תתחיל בלספר לנו על המשפחה שכן איבדת?

יאשה: איבדתי הרבה אצל הנאצים יימח שמם.

יפתח: זה נהדר. כמה מתו?

יאשה: סליחה?

יפתח: מהמשפחה. כמה מתו מהמשפחה?

מירב: ואיך. חשוב לנו גם לשמוע את האיך.

יפתח: נכון. כי אם הם סתם מתו מזקנה, זה… איך נגיד בעדינות… פחות מעניין.

יאשה: אני עד היום זוכר את הנשיקה האחרונה של אמא. היא חיבקה אותי חזק חזק ואמרה לי: "יאשינקה שלי, אפרוח שלי, אמא צריכה עכשיו ללכת. תשמור על עצמך" (עוצר, מנגב דמעה)

יפתח: נו, ו…?

יאשה: מה ו…?

יפתח: היא מתה?

מירב: יפתח, באמת, קצת רגישות. מה שבעלי התכוון לשאול הוא: ירו לה בראש?

יאשה: לא ראיתי אותה מאז. אני עדיין כל כך מתגעגע…

יפתח: בטח, בטח. תגיד, בתאי הגזים היית? בצעדות המוות אולי?

יאשה: למזלי לא הייתי במקומות הנוראים האלה. הייתי…

יפתח שם את יאשה על מיוט. יאשה ממשיך לדבר מבלי שנשמע בזמן שיפתח ומירב מדברים.

יפתח: תגידי, מאיפה הבאת את הניצול שואה המייבש הזה?

מירב: הוא היה בשנה שעברה בסלון של אמיתי וצהלה. הם עשו מסיבת חילופי שואה. אמרו שהיה נהדר.

יפתח: לא יודע… את רוצה לתת לו עוד צ'אנס?

מירב: כן. גם ככה קצת מאוחר עכשיו להביא ניצול אחר. זה לא שהמבחר כזה גדול.

יפתח: טוב, בסדר (מחזיר את הקול של יאשה).

יאשה: … ואז עמדנו כולנו מול בור ההריגה, ואני החזקתי ביד של יעקב וכבר עצמתי עיניים ואמרתי "שמע ישראל" וחיכיתי לשמוע את הבום, אבל בגלל שהייתי קטנצ'יק כזה ומכונת הירייה הייתה גבוהה הכדור רק גירד לי הראש מלמעלה, וכשנפלתי עם כולם לבור התעלפתי ובגלל זה חשבו שאני מת, ובלילה התעוררתי ושחררתי את היד שלי מהיד של יעקב וזחלתי החוצה בין כל הגופות.

מירב: אויש, זה נהדר.

יפתח: כן. זה כל כך… חי.

מירב: ומרגש.

הם מתחילים להתחרמן.

מירב: (ליאשה) תמשיך. אל תפסיק.

יאשה: כל הלילה הייתי ביער. זה היה אחרי שבוע שלא אכלתי כלום. בסוף תפסתי ארנבת והרגתי אותה בידיים שלי…

מירב: כן, בידיים…

יאשה: הייתי צריך להחביא את הגופה עמוק כדי שלא יבואו זאבים…

מירב: זה עמוק…

מירב ויפתח נופלים על הרצפה בלהט. כבר לא רואים אותם.

יאשה: גמרתי עליה תוך כמה שניות. (מדליק סיגריה) הלו? תזדרזו בבקשה, יש לי עוד שואה עם ועד העובדים של מילועוף ואחת עם צעירים מתגלית. שאלוהים יעזור לי, אלה לא מתעייפים אף פעם… הלו? סיימתם? 

הסוף.

מערכונים

בידוד חברתי

אם הבידוד החברתי של מבוגרים יימשך זמן רב, יש מצב שאבא שלי ישתתף בסצנה הבאה:

פנים. סופרמרקט – יום

אבא שלי, 70, מסתובב בין המדפים כשהוא מנסה להתחזות לגבר צעיר. הוא עוטה פיאת תלתלים מגוחכת, משקפי שמש של רייבאן וחולצה עם הדפס של "שובר שורות" שקטנה עליו במידה אחת או שתיים. הוא מגיע לקופה עם מספר מוצרים.

קופאית: אפשר תעודה מזהה, אדוני?

אבא שלי: בטח, בטח. (הוא שולף מהארנק תעודה מזהה שנראית כמו הזיוף הכי גרוע בעולם. על התמונה מצוירים בטוש שחור תלתלים, ותאריך הלידה מחוק עם טיפקס ובמקומו רשום 1990. הקופאית מעקמת את פרצופה).

אבא שלי: יש בעיה?

קופאית: (בוחנת את התמונה אל מול המציאות) התמונה פה קצת מטושטשת. יש לך אולי תעודה אחרת?

אבא שלי מחפש בארנק, ללא הועיל.

אבא שלי: אני לא מבין מה הבעיה בתעודה.

קופאית: היא לא תקנית. יכולים לעשות לי בעיות.

אבא שלי: טוב, אז אין לי עוד תעודה. את מוכנה בבקשה לעשות לי חשבון?

קופאית: מצטערת, לא יכולה. זה החוק עכשיו, אדון.

אבא שלי: למה, אני נראה לך מבוגר? זה מה שאת אומרת?

קופאית: זה לא קשור למה שנראה לי או לא נראה לי. זה החוק.

הקופאית מצביעה על שלט עליו כתוב "המכירה למי שמלאו לו 65 אסורה על פי חוק. חובה להציג תעודה מזהה במעמד הקנייה".

אבא שלי: זאת הפעם הראשונה שמבקשים ממני תעודה מזהה.

קופאית: אני לא יודעת מה ביקשו או לא…

אבא שלי: זה ממש מעליב שאת חושבת שאני מעל 65. לא, זה יותר ממעליב! זאת אפליה!

קופאית: אדון, אל תרים את הקול.

אבא שלי: אני אדאג שיעשו עליכם כתבות בתקשורת! יבואו לפה פקחים של משרד ה… לא יודע, המשרד נגד אפליה, והם יסגרו אתכם!

הקופאית מרימה את שפופרת הטלפון שלצידה ומחייגת.

קופאית: (לטלפון) שולי, תעשי לי טובה, בואי רגע. אני בקופה חמש. (מחזירה את השפופרת) תיכף תבוא האחראית, בסדר? היא תחליט.

האחראית מגיעה.

אחראית: כן אדון, מה הבעיה?

אבא שלי: את יודעת מה הבעיה? שאת כבר קוראת לי אדון כמו שקוראים לזקנים.

אחראית: אז איך אתה רוצה שאני אקרא לך?

אבא שלי: אחי. תקראי לי אחי.

קופאית: ביקשתי ממנו להציג תעודה מזהה, כמו שהחוק אומר, אבל הוא לא היה מוכן.

אבא שלי: אני עוד לא נתקלתי בדבר כזה בחיים שלי! תסתכלי מסביב, את רואה פה עוד מישהו שמוציא תעודת זהות?

אחראית: אדוני…. סליחה, אחי, זה החוק. אנחנו מחויבים לציית לו על מנת שלא יסתובבו פה אנשים מבוגרים.

אבא שלי: עוד פעם האנשים המבוגרים הזה! מה אכפת לי מאנשים מבוגרים, מה? שייחנקו בבתים המסריחים שלהם!

אחראית: אתה יודע מה? בסדר. בלי תעודה מזהה.

אבא שלי: הו, תודה רבה באמת. (מתכוון לשלוף את כרטיס האשראי)

אחראית: במקום זה תצטרך לענות לי על כמה שאלות.

אבא שלי: מה שאלות? איזה שאלות?

אחראית: זה רק כדי לוודא שאתה באמת צעיר. אתה בטח תדע לענות. אלא אם כן…

אבא שלי: אוקיי אוקיי, תשאלי. אין בעיה.

אחראית: מה זה סטורי?

אבא שלי: (מגחך) מה, את רצינית? סטורי זה סיפור באנגלית. כמו שלגייה ושבעת הגמדים. זה סטורי.

אחראית: אוקיי. מתי השתמשת לאחרונה בטינדר?

אבא שלי: אה, טינדר, זה… אתמול! אתמול השתמשתי! אתמול השתמשתי בטינדר והוא עשה עבודה מעולה!

אחראית: תוכל לפרט מה האפליקציה עשתה?

אבא שלי: האפליקציה? אני… השתמשתי בה להזמין פיצה. כן, אתמול פתאום התחשק לי פיצה, ככה זה כשצעירים, אז פתחתי את האפליקציה ורשמתי בה "פיצה פצצה עד הבית" ובאמת תוך חצי שעה היא הגיעה אליי עם הטנדר.

אחראית: הפיצה?

אבא שלי: הפיצה, בטח הפיצה. מה עוד אפשר להזמין שם וזה מגיע עד אליך הביתה?

אחראית: טוב, שאלה אחרונה: מה יש לך על החולצה? מי זה האיש הזה עם הכובע, השפם ומשקפי השמש?

אבא שלי: קל. זה שלמה ניצן.

אחראית: אדוני, אני מבקשת ממך לצאת מפה לפני שאני קוראת למשטרה.

אבא שלי: מה זה?

אחראית: שמעת אותי. אתה זקן ואתה צריך להיות סגור בבית. אני סופרת עד שלוש. אחת… שתיים… ש…

אבא שלי: בסדר, בסדר. (מוריד את הפיאה ומטיח אותה במסוע) זאת אפליה מה שקורה פה. אפליה! (הוא יוצא בזעם)

קופאית: (לאחראית) הם לא מפסיקים לנסות, אה? ההיא אתמול עם האיירפודס? מה היא חשבה, שלא שומעים שהיא מקשיבה לדודו פישר בפול ווליום?

מערכונים

הבדיקה

פנים. סלון – יום

גבר כבן 30 יושב על הספה. הוא מתופף ברגליו בעצבנות. נשמע קול של הדחת אסלה. אל החדר נכנסת בחורה כבת גילו. היא מחזיקה בידה מקל בדיקה. היא נעמדת מולו. שניהם שותקים לכמה שניות ואז:

גבר: נו?

אישה: תנחש.

גבר: נו תגידי כבר! זה חיובי?

אישה: אתה מבטיח אבל לא להתחרפן?

גבר: מבטיח, מבטיח, תגידי כבר…

אישה: ואתה לא תרוץ לפרסם בפייסבוק?

גבר: מבטיח, אומר לך. (נעמד) רגע, זה אומר ש…

אישה: ואתה לא תספר על זה לאמא שלך! היא תתחרפן מזה ותחרפן אותי!

גבר: לא מספר לאף אחד, נשבע. (מתקרב אליה לחיבוק)

אישה: (נרתעת לאחור) ואתה… אתה לא תתחרפן מזה?

גבר: (נעצר במקום) נשמה שלי, כמה זמן אנחנו מכירים? אני אי פעם התחרפנתי ממשהו שקשור אלייך?

אישה: אני לא…

גבר: כשנשך אותך בפנים הכלב ההוא בתאילנד, מי חבש לך את הפצעים עם תחבושת היגיינית שארגנתי מאיזה ליידי בוי?

אישה: אתה.

גבר: ומי החזיק לך את השיער בשירותים כשהקאת את כל התבשיל שהכנתי רק כי התקמצנתי לזרוק בשר שעמד בשמש יומיים?

אישה: אתה, חיים שלי.

גבר: אז למה את חושבת שזה יחרפן אותי? (מתקרב לעברה. האישה מראה לו את הסטיק)

אישה: זה חיובי!

גבר: יש! ידעתי! (הוא שועט לעבר הטלפון שלו ומחייג)

אישה: רגע, למי אתה…

גבר: הלו, אמא? (האישה מסמנת לו בידה שישתוק) נחשי מה?

אישה: שלא תעז…

גבר: לא, עוד לא מצאתי עבודה…

אישה: אני נשבעת לך ש…

גבר: לא, הטחור לא חזר…

אישה: (צועקת) תסגור מיד את הטלפון!

גבר: (שנייה אחר כך) יש לאושרת קורונה!

שתיקה. האישה מתיישבת באיטיות על הספה, המומה.

גבר: הלו, אמא? שמעת מה אמרתי? היא עשתה את הבדיקה הביתית. נו, ומה את אומרת? חשבת כבר ששום דבר טוב לא יצא מהבן הקטן שלך, אה? שהוא שורף את הכסף מהירושה של אבא שלו על לנסוע לראות את הסופר קלאסיקו. לא ככה אמרת? אז הנה, עשיתי משהו עם החיים שלי! (אומר לעבר האישה) אמא שלי רוצה לבוא עם סירים.

אישה: לא רוצה שום סירים.

גבר: היא מביאה לך אוכל לבידוד.

אישה: לא רוצה לראות לא אותה ולא אותך.

גבר: למה את כזאת? היא מתרגשת, זאת הקורונה הראשונה שלה.

אישה: אני לא רוצה.

גבר: (לטלפון) עזבי, עוד יומיים כשייגמר האוכל היא תשנה את דעתה. את יודעת איך זה עכשיו, הווירוסים מדברים מגרונה… את צודקת, אני אקבע תור לרופאה.

אישה: אמרתי שאני לא רוצה!

גבר: מה לא רוצה? חייבים ללכת לרופאה, לקבל אישור שזה באמת זה.

אישה: אני לא רוצה את הקורונה.

גבר: (לטלפון) טוב אמא, אני אדבר איתך, ביי. (מניח את הטלפון) נו אושרת, באמת…

אישה: מה אושרת, מה?

גבר: זה טבעי שאת חוששת…

אישה: חוששת? ברור שאני חוששת. אני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת שאני אשאר פה לבד להתמודד עם הקורונה הזאת. אני יודעת שאתה לא תקום באמצע הלילה אם אני אשתעל, אפילו שאתה לא צריך לקום בבוקר לעבודה. אני גם יודעת שלא תוותר על אף אחד מהדברים שאתה אוהב לעשות – לא על הכדורגל, לא על המסיבות, לא על ההתפרפרויות שלך…

גבר: על מה את מדברת?

אישה: אתה חושב שאני לא יודעת? אה?

גבר: נשבע לך בקבר של אבא שלי שאני לא…

אישה: אתה מדבר איתי על תאילנד? למי לוקח חמש שעות למצוא חתיכת פאקינג תחבושת?!

גבר: אף אחד לא דיבר שם אנגלית!

אישה: היה בית מרקחת שני מטר משם! אבל אתה בחרת לעלות לדירה של הליידי בוי הזה!

גבר: כי הוא אמר שהוא יכול לעזור!

אישה: חמש שעות!

גבר: לקח לו זמן לחפש!

שתיקה.

אישה: אתה יודע משהו? בסדר. אני אשמור על הקורונה.

גבר: הו, עכשיו את מתחילה לדבר בהיגיון.

אישה: אבל רק בתנאי שאתה עף מהחיים שלי.

גבר: מה? מה לעוף?

אישה: תיקח את הדברים שלך ואל תחזור לפה יותר לעולם. וגם אל תתקשר אליי יותר.

גבר: זאת גם הקורונה שלי, את יודעת!

אישה: (ניגשת למטבח ולוקחת סכין) אני נשבעת לך שאם אתה לא עף מפה תוך שלוש שניות אני גומרת עליה ועליי. אחת…

גבר: אושרת, די עם השטויות.

אישה: שתיים…

גבר: את תהרגי את עצמך!

אישה: ש….

גבר: בסדר, בסדר! אני הולך! חת'כת משוגעת. מי בכלל רוצה קורונה איתך? אמן תיחנקי איתה!

הגבר יוצא בטריקת דלת. האישה עומדת עוד מספר שניות, ואז מתיישבת על הספה. היא מדליקה טלוויזיה ובוחרת סדרה בנטפליקס. היא מלטפת לעצמה את עצם החזה, משתעלת ומחייכת. הסוף.

מערכונים

פודאקסטים

קבוצת תמיכה. מספר גברים ונשים יושבים במעגל.

מנחה: אני רוצה שנברך את המשתתף החדש שלנו. תגידו שלום לליאור.

כולם: היי ליאור.

ליאור: היי.

מנחה: אתה רוצה לספר לנו למה אתה פה, ליאור?

ליאור: אההה, כן, נראה לי.

מנחה: אז בוא ספר לנו.

ליאור: אני לא בדיוק יודע איך…

מנחה: תנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. פשוט תספר, כמו שיוצא.

ליאור: טוב, אז… היי לכולם… אני ליאור, בן 40… ו… אהההה… אוף, זה ממש קשה לי.

מנחה: זה מובן לגמרי. אתה מעדיף שנמשיך עם מישהו אחר בינתיים?

ליאור: אתה יודע מה? אני פשוט אגיד את זה: התחלתי לשמוע פודקאסטים.

שתיקה.

ליאור: אההה… שמעתם? מה שאמרתי?

מנחה: שמענו.

ליאור: אז אתם לא אמורים כאילו להגיד עכשיו "אנחנו אוהבים אותך ליאור"?

מנחה: זה רק בסרטים השטויות האלה.

ליאור: אה. פשוט חשבתי…

מנחה: שזה מקום מכיל.

ליאור: כן.

מנחה: ולא שיפוטי.

ליאור: נכון.

מנחה: גם זה יש רק בסרטים.

ליאור: אני לא מבין, אז אתם כן שופטים אותי על זה? זאת השיטה שלכם, להשפיל אנשים?

מנחה: חס וחלילה. אנחנו לא משפילים פה אף אחד. (פונה לקבוצה) מישהו פה אי פעם הושפל?

המשתתפים האחרים מנידים בראשם לשלילה.

ליאור: אני מרגיש עכשיו די מושפל.

אחד המשתתפים: בצדק.

ליאור: סליחה?

מנחה: נתי, אתה רוצה לחלוק את התחושות שלך עם כולנו?

נתי: אמרתי שבצדק הוא צריך להרגיש מושפל.

ליאור: (למנחה) אתה תרשה לו לדבר אליי ככה?

נתי: מה לעשות, זאת האמת.

ליאור: (למנחה) למה אתה שותק אבל?

מנחה: אנחנו לא מאמינים פה בלשמור דברים בבטן. רוב המשתתפים בקבוצה הגיעו לאן שהגיעו בגלל ששמרו דברים בבטן.

ליאור: לזה אתם קוראים קבוצת תמיכה?

מנחה: תמיכה לא אומרת בהכרח לקבל בהבנה כל משגה שלנו.

ליאור: מה משגה, מה? זה שהתחלתי לשמוע פודקאסטים אחרי ששנים לעגתי לאנשים ששומעים פודקאסטים וכיניתי אותם בסתר לבי סאחים?

משתתפת: אתה רואה? מי ששיפוטי פה זה אתה.

ליאור: נכון! ובדיוק בגלל זה אני פה! כי חשבתי – ולמען האמת, אני עדיין חושב – שמי שבגיל 40 מתחיל לרוץ מרתונים או לעשות איש הברזל, או מי שרוכב על קורקינטים עם קסדות דביליות כאלה בכל מיני צבעים, או מי שלובש חולצות של פינק פלויד כאילו הוא נער מתבגר בסבנטיז, הוא חתיכת פאקינג סאחי!!!

שתיקה.

מנחה: ליאור, בוא ננסה להתחיל מחדש, טוב? אני בטוח שעד מהרה תגלה שהתמיכה שאנחנו מעניקים תגרום לך לומר בגאווה שאתה סאחי.

ליאור: בחיים לא!

משתתף אחר: אתה מזכיר לי בדיוק את עצמי בהתחלה.

מנחה: זה נכון, איציק. אתה רוצה לספר לו איך החווייה הייתה עבורך בהתחלה?

איציק: אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הלכתי במסדרון בעבודה ושרתי שיר שלמה ארצי. אני חושב שזה היה "גבר הולך לאיבוד". בדיוק חלפה מולי איזו עובדת צעירה ונתנה בי מבט כזה של, איך אומרים היום, "אוקיי בומר"? רציתי לקבור את עצמי באדמה. הייתי בטוח עד לאותו רגע שאני בן אדם די מגניב. אולי לא הכי מגניב, אבל אחד שבכל זאת מחובר למה שמגניב, שיכול בכיף לדבר עם צעירים בלי להיות מעיק. ההכרה שזה לא המצב הכתה בי כמו פטיש חמישה קילו בראש. זה הגיע למצב שלא יכולתי יותר לראות את הפרצוף שלה, אז התפטרתי. משם זה די מהר הדרדר לגירושים קשים, לזה שאני לא יכול לראות את הילדים שלי, חזרתי לגור בבית של ההורים… (משתתק)

הקבוצה: אנחנו אוהבים אותך איציק.

ליאור: מה?! חשבתי שאתם לא עושים דברים כאלה!

מנחה: איציק, תרצה להמשיך?

איציק מנפנף בידו לשלילה.

מנחה: זה בסדר גמור. תרצה שאמשיך את הסיפור במקומך?

איציק מהנהן לחיוב.

מנחה: כשאיציק הגיע אלינו הוא היה שבר כלי. הוא ניסה בכל מאודו להתכחש לעובדה שהוא סאחי, למרות שלכולנו היה ברור שהוא כזה. בהתחלה הוא לא ממש דיבר, רק היה יושב בפינה ומביט ברצפה, אבל לאט לאט הוא נפתח והתחיל לקבל את הסאחיות שלו, להשלים איתה. איציק, זה בסדר אם אספר לליאור איפה היית בשבוע שעבר?

עוד הנהון לחיוב מצד איציק.

מנחה: הוא יצא עם בת הזוג החדשה שלו להופעה של שלמה ארצי. והוא לא התבייש לשיר את כל המילים בקול ולרקוד כמו הסאחי שהוא. ואתה יודע מה היה השיא? כששלמה עבר בין הקהל ונתן לו לשיר את "גבר הולך לאיבוד".

הקבוצה מוחאת כפיים. מי שלצידו של איציק טופח לו על הגב.

ליאור: אז שלמה ארצי כן ופודקאסטים לא?

מנחה: תשמע, כמו שיש רצח מדרגה ראשונה ושנייה, כך יש גם סאחיות בדרגות שונות. ולצערי פודקאסטים זה שיא הסאחיות. למרות שכולנו פה סאחים גאים, יש דברים שהם קשים אפילו עבורנו.

ליאור: אתה יודע מה זה?

מנחה: מה?

ליאור: קנאה. אתם פשוט מקנאים בי שעברתי ישר מלהיות לא סאחי ללהיות הכי סאחי. ככה, בלי שלבים, בום!

נתי: איזה קשקוש!

מנחה: (לליאור) אני חושב שנגעת פה בנקודה נכונה, אבל הפירוש שלך מוטעה. אתה אכן קפצת לדרגת הסאחיות העליונה ביותר, אבל אתה חייב להבין שמה שיותר חשוב הוא התהליך, הדרך שאתה עובר לשם.

ליאור: אני לא מבין.

מנחה: שאתה צריך זה להתחיל כמו כולם בצעד הראשון.

ליאור: שהוא?

מנחה: לרכוב על קורקינט.

ליאור: אין מצב.

מנחה: תקשיב לי בבקשה עד הסוף. אתה מוכן להקשיב?

ליאור: (נאנח) בסדר, אני מקשיב.

מנחה: בהתחלה זה יראה לך מוזר. אתה תהיה בטוח שכל האנשים סביבך מצביעים עליך ולועגים לך. ואתה יודע מה? יכול להיות שזה באמת יהיה המצב. אבל אז אתה תחלוף על פני גבר אחר על קורקינט, והוא יהנהן לעברך עם הראש, כאילו שאתם חברים באיזו כת סודית והרגע החלפתם ביניכם צופן, ואתה תרגיש פתאום שאתה לא לבד.

איציק: (בקול רועד) לא לבד. אנחנו לא לבד.

מנחה: ובשלב הבא אתה גם תתחיל להתאמן בריצות מרתון, ותחווה את אותה התחושה כשתראה מולך גבר אחר בן 40 עם טייץ שחורים ושעון שמודד דופק, ושוב תהנהנו אחד לשני.

נתי: לא לבד.

מנחה: ורק אז, כשתהיה שלם לגמרי עם הסאחיות שלך, תוכל להתחיל להאזין לפודאקסטים. אתה מבין?

ליאור: אההה… כן… נראה לי שכן.

מנחה: יופי. (לקבוצה) ומה אנחנו אומרים עכשיו?

קבוצה: אנחנו אוהבים אותך ליאור.

ליאור: אתם יודעים, זה באמת מרגיש טוב, לדעת שיש עוד סאחים בעולם. לדעת שאני לא לבד.

שירה

ר ס י ס י ם

יֵשׁ רְגָעִים בָּהֶם מַחְשַׁבְתֵּךְ
מְעֻרְפֶּלֶת
עוֹמֶמֶת
מִתְ פַּזֶּ רֶ ת
רַק רָצוֹן אֶחָד מְנַקֵּר בְּךָ
לְהִבָּלַע בָּעַרְפִלִּים
לְהֵעָלֵם בֵּין דִּמְדּוּמִים
לְהִתְנַפֵּץ לִ רְ סִ י סִ י ם
אֵין גּוּף
וְאֵין מִלִּים
רַק תְּהוֹם מַחְשַׁכִּים
.
.
.
.
הֵרָגַע
עָצוּם אֶת עֵינֶיךָ
קְחִי נְשִׁימָה עֲמֻקָּה
הַחֲלָקִים יֵאָסְפוּ
שֶׁבֶר
שֶׁבֶר
עַד הַהִתְנַפְּצוּת הַבָּאָה

ביקורת תיאטרון

הבא אחריו – ביקורת הצגה

את דוד המלך אנחנו זוכרים בעיקר בתור מנהיג דגול שניצח את גולית ואיחד את ישראל ויהודה, אך מי שקורא את שני הפרקים הראשונים בספר מלכים א' נחשף לעוד צדדים, אלו שההיסטוריוגרפיה נוטה להשכיח, כמו אחרית ימיו והמאבק על הכתר בין הבנים אדוניה ושלמה.

המחזה "הבא אחריו", שכתבה שחר פנקס בהתבסס על אותם שני פרקים, מתמקד בימיו האחרונים של דוד, איש זקן ועייף שמשוכנע כי הוא עדיין כשיר להנהיג, ואת מסכת התככים בה מעורבים לא רק הבנים, אלא גם נתן הנביא, בת שבע ושר הצבא, יואב בן-צרויה.

זו אינה הפעם הראשונה בה יוצרים עוסקים במסכת האירועים הספציפית הזאת. המחזה "כתר בראש" של יעקב שבתאי והספר "אלוהים יודע" של ג'וזף הלר האירו, כל אחד בדרכו, את הפרק המסיים בסיפור חייו של דוד, והיה זה מעניין לראות האם וכיצד "הבא אחריו" מטפלת בסיפור בדרך מקורית.

המחזה נפתח בנאום משודר שנושא דוד המלך (נתן דטנר). הוא מכריז כי פניו למלחמה עם הפלשתים לאחר שאלה חיסלו 31 לוחמים "משלנו". כשהמצלמות נכבות מסתבר כי הוא בכלל מקדם שיחות שלום עם האויב, אך השמיע בפני העם אתה מה שהוא רוצה לשמוע (או מה שהוא חושב שהעם רוצה לשמוע). כך, בקריצה ברורה להווה, משורטט עמוד השדרה של המחזה: סיפור תנכ"י שמהדהד במודע לא מעט מן הרעות החולות שמאפיינות את הפוליטיקה בישראל מודל 2019. אולי אין לנו יותר מלכים, וקרב הירושה לא מתחולל בין הצאצאים הביולוגיים, אבל כן יש רמייה, ותככים, ומאבקי כוח, ופופוליזם, והתעלמות מהצרכים האמיתיים של האזרח הקטן.

אחד האלמנטים המוצלחים בהם השתמשה הבמאית, שיר גולדברג, הוא עירוב חינני בין עבר והווה: על אף שמדובר בתקופה קדומה, את הנאום נושא דוד אל מול המצלמות, כשפניו מוקרנות על מסך גדול. גם התפאורה, התלבושות והרקוויזיטים מעוצבים באופן הזה: דוד לובש חליפה, כאילו היה פוליטיקאי בן ימינו, אך עם זאת הוא עוטה כתר על ראשו; בנו אדוניה (תום אבני) לבוש באופן גנדרני, גופו מלא קעקועים, ובשלב מתקדם יותר במחזה הוא גם משתמש במכשיר הקלטה כדי להפיל בפח את יואב בן צרויה (יונתן צ'רצ'י). מה שעלול היה ליצור דיסוננס עובד היטב ועוזר להשרות תחושה אל-זמנית ועל-זמנית. אם יש לי טענה כלפי התפאורה, זה הניסיון לשוות לה מראה באווירת "משחקי הכס". דלות האמצעים של התיאטרון אל מול כוחה הוויזואלי של הטלוויזיה רק מאיר באור מגוחך כל ניסיון להתחרות על עינו של הצופה. באופן אירוני, אחת הנורות בנברשת בהצגה בה נכחתי הייתה שרופה, כנראה כמטפורה לדלות האמצעים בתיאטרון הישראלי אל מול הררי הכסף של HBO.

חוסר איזון בין דרמה לקומדיה

החולשה הגדולה ביותר של "הבא אחריו" היא המחזה. הוא אמנם שנון ומהנה ויש בו כמה רפליקות ונאומים מוצלחים שגורמים לקהל השמאלני ברובו – כך אני מנחש – לצחוק ולהתמוגג משביעות רצון עצמית (במיוחד זכור הנאום האנטי-מלחמתי שנושאת אבישג השונמית, בגילומה של ענבר דנון), אבל הוא לא מצליח להיות יותר ממחזה סאטירי בעל משקל סגולי די נמוך שלא מבדל עצמו מספיק מ"כתר בראש" של שבתאי, שגם עליו נאמר כי נכתב על מנהיג שסירב לוותר על כסאו, במקרה הזה דוד בן גוריון.

כפי שאני רואה את זה, הסיפור של דוד מגלם בתוכו כמה דרמות גדולות שנסובות סביב נושא הגבריות. כשגבר חזק, שרגיל שכולם עושים כדבריו, מגלה כי דווקא גופו בוגד בו – ואותו אי אפשר להוציא להורג באשמת בגידה כפי שנעשה לאבשלום, בנו של דוד – שם עיקר הדרמה. במקום לתת ביטוי כואב ומוחשי לתחושות ולמחשבות של דוד, אנחנו מקבלים גבר מבוגר שמתלונן פה ושם על מיחושים ומסרב להחליט מי יחליף אותו על כסא המלכות. איפה זה ואיפה תועפות התסכול שמסתתרות מתחת למשפט כמו "וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ".

נתן דטנר הוא שחקן נהדר שיכול לשלב בין דרמה לקומדיה, אבל הטקסט שהושם בפיו מאלץ אותו לפנות בעיקר לכיוון הקומי ולא להביע את נהמת לבו המזדקן. חוסר האיזון בין קומדיה לדרמה מאפיין לא רק את דמותו של דוד, אלא את המחזה כולו, שמחלץ מהקהל הרבה יותר רגעי צחוק מאשר רגעים של נשימה נעתקת. אין ברמה העקרונית שום פסול בכך, כמובן, אבל זה בדיוק מה שתוקע את המחזה ברמת הסאטירה הפשוטה, במקום להיות מחזה דרמטי בעל אלמנטים סאטיריים.

תום אבני בתצוגת משחק נפלאה, וזאת בדיוק הבעיה

הדוגמה הטובה ביותר לפוקוס השגוי היא דמותו של אדוניה, שתופסת מקום מרכזי מדי וגונבת את ההצגה, תרתי משמע. תום אבני מפליא להציג דמות נכלולית ותאבת שררה, כשמתחת לגינוני הגנדרנות והנכלוליות מסתתר ילד שרק מבקש את אהבתו של אביו. הבעיה נעוצה בכך שאדוניה לא אמור להיות דמות כה ראשית. אין לו באמת קונפליקט, והוא חותר באופן עיקש רק לדבר אחד: לכוח. 

הקונפליקט בהצגה היה צריך זה של דוד, שנאבק בין הצורך להוכיח שהוא עדיין רלוונטי לבין הקולות – הפנימיים והחיצוניים – שאומרים לו שהוא זקן ושהגיעה העת לפרוש. יש רק רגע כזה בשיחה עם בת שבע (אדווה עדני), אבל זה נגמר מהר מאוד ובלי להותיר חותם. לחילופין, היה ניתן לשים במוקד את שלמה, שהמלוכה כמו נכפתה עליו. אורן כהן, שמגלם את שלמה, הוא שחקן מוכשר, אבל הטקסט שניתן לו לא משאיר לו יותר מדי להבעת קשת של רגשות: הוא לרוב נראה אבוד ולא החלטי.

לסיכום, יש "בהבא אחריו" לא מעט דברים טובים: משחק מצוין, רפליקות שנונות ועירוב מעניין בין עבר והווה. עם זאת, חולשת המחזה לא מאפשרת לשלם להיות גדול מסך חלקיו, וחבל.

שורות אלה נכתבו בזמן שהיועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה בעבירת שוחד, וזה האחרון תקף את מערכת המשפט ונאחז בקרנות המזבח, מסרב בכל תוקף לפרוש מתפקידו, משוכנע כי הוא היחיד שראוי להנהיג את העם. את הדרמה הזו, שהיא חיינו, כנראה שאף אחד לא יכול לכתוב טוב יותר.

"הבא אחריו", תיאטרון באר שבע. מחזה: שחר פנקס. בימוי: שיר גולדברג.תאורה: זיו וולושין. תפאורה: אולה שבצוב. תלבושות: נטשה טוכמן. מוזיקה: דניאל סלומון. משחק: נתן דטנר, אדוה עדני, ענבר דנון, יונתן צ'רצ'י, רון ביטרמן, מולי שולמן, אורן כהן, תום אבני, איתי צ'מה.

 

דברים שאני יודעת – ביקורת הצגה