סאטירה

יחידת סאח"י

לכבוד,

הרמטכ"ל הנכנס, רב אלוף (לעתיד) אביב כוכבי

מאת: רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

הנדון: יחידה צה"לית חדשה שתיצור מהפך בשדה הקרב

שלום מר כוכבי.

אין זה סוד כי צה"ל מתקשה בשנים האחרונות להגיע להכרעה בשדה הקרב. העליונות הטכנולוגיות והיכולות המודיעיניות המתקדמות מביאות אותנו רק עד שלב מסוים במערכה. בעקבות סיור מתמיד ברחובות ארצנו הגעתי למסקנה כי ה"גרוש ללירה", כפי שנהגו פעם לומר, טמון בפתרון פשוט שעומד לנגד עינינו, מתחת לפנס ממש (ועל המדרכה, ובכביש, ובקרון הרכבת, ובאוטובוס): הגיע הזמן לנצל את כל רוכבי הסקוטרים והאופניים החשמליים שפושטים על הארץ כארבה על שדה חיטה. המלצתי היא זאת: הקם בצה"ל יחידת כלי רכב חשמליים שתקרא "סאח"י – סקוטרים ואופניים חשמליים יהודיים".

דמיין לנגד עיניך שדה קרב. לבנון, נניח. שים עצמך בנעליו של חיזבאלונר עם טיל נ"ט ששוכב על האדמה ומחכה שמטרה תפציע בשדה הראייה. פתאום הוא מתחיל לשמוע זמזום עמום, טורדני. הוא מביט מעלה כדי לוודא שזה לא איזה כטב"מ, אבל השמיים נקיים. הזמזום מתגבר. לוחם החיזבאללה מרגיש את כלי הדם מתכווצים. הוא מתחיל להתגרד מרוב לחץ. למה לעזאזל התעקש להתנכר לאביו ולא הצטרף לעסק המשפחתי. אח שלו עושה שם חיל, כבר התחתן, בנה בית והביא שני ילדים. ואילו הוא, הוא שוכב על האדמה התחוחה ותוהה איזו הפתעה מכינים לו הציונים הארורים.

משהו נגלה באופק. הוא מצמצם את עיניו. לא מדובר בטנקי המרכבה אותם למד לזהות היטב משיעורי המודיעין במסגד. זה גם לא נגמ"ש צה"לי מכל סוג שהוא, כולל הסוג שמתפוצץ ברגע שיורים עליו עם אקדח. כיפות עגלגלות צצות כראשי פטריות אחרי הגשם. והצבעים, איזו קשת של צבעים: אדום זועק, ירוק זרחני, כחול חושני. אין בין הצבעים האלו ובין הסוואה דבר. להפך, הם כמו מתריסים נגד כל גוני המוות אליהם הורגלנו בשדה הקרב ובסרטי מלחמה אמריקאים.

התמונה מתחילה להתבהר: הפטריות הן בעצם קסדות. לא קסדות מתכת כבדות וקשות, זכר למלחמות אבירים ושריוני קשקשים, אלא קסדות קלילות, צבעוניות, אומרות תאוות חיים ועכשוויוּת. ומתחתן, ראשים של שלל טיפוסים: הייטקיסטים מתקרחים, היפסטרים ממושקפים, פרסומאים אטומי מבע. ככל שהם מתקרבים התמונה מתחדדת. בשורה הראשונה כוח החלוץ: רוכבי האופניים החשמליים הכבדים והלא מתקפלים. אחריהם: אופניים חשמליים פשוטים יותר, כאלו שמשמשים גם בני 16 שנוהגים עליהם שיכורים. ובשורה האחרונה: מלוא העין סקוטרים חשמליים קלילים וגמישים.

לוחם החיזבאללה מתחיל לכוון את הטיל, אבל לאן ינחה אותו בדיוק? יש שם יותר פלסטיק ממתכת, החיישן מסרב להינעל על מטרה. והאם יבזבז טיל יקר על סקוטר שיואמי שעולה בקושי אלפיים שקל? כלי הרכב מתקרבים במהירות, והוא נטוע במקומו כמו ארז לבנוני. ראשוני האופניים החשמליים נמצאים במטחווי יריקה ממנו. רגליו רועדות. "לא בשביל זה התגייסתי", הוא חושב לעצמו. "אמא, איפה את?". החיזבאלונר מפיל את טיל הנ"ט, מתמוטט על ברכיו, עוצם את עיניו ומרים את ידיו לאות כניעה. שייקח אותו אללה עכשיו וזהו.

חולפות מספר שניות, ושום דבר לא קורה. הוא פותח בזהירות את עיניו, ורואה כי כלי הרכב פשוט עוברים על פניו במהירות, כאילו הוא איננו שם כלל. מדי פעם אמנם אחד מכלי הרכב החשמליים פוגע בו קצת, אבל אין זו מכת המוות לה ציפה. הרוכב שפגע בו לא טורח אפילו להסיט את מבטו לאחור – הוא פשוט ממשיך הלאה. וכך הנחיל הזמזמני עובר הלאה עד שהוא מגיע ליעדו: רוכב אחד נכנס למשרדי הסטרטאפ שלו בביירות; אחר מגיע להגיש פרזנטציה במשרד הפרסום בצידון (בפני שר התיירות הוא יציג את הרעיון לקמפיין ויראלי ושערורייתי שכותרתו: לבנון – כי לבחורות אצלנו יש אחלה מנהרות); ואילו רוכב נוסף יגיע לסטודיו הקעקועים שלו בצור, שם מחכה לו לקוח, אחד מאותם הייטקיסטים שרוכבים על סקוטר, שמעוניין לקעקע על האמה את שמות ילדיו ("זאת מתנה לעצמי ליום הולדת ארבעים", הוא יאמר בקול רועד למקעקע האדיש).

והחיזבאלונר? הוא יקום – מוכה וחבל אך חי – ישאיר את טיל הנ"ט על האדמה ויחזור לכפר שלו, שם יתחנן בפני אביו שייתן לו להיכנס לעסק המשפחתי. תוך שנתיים הוא כבר יתחתן, יבנה בית ויוליד שני ילדים. כשיגיע לגיל ארבעים הוא יילך לסטודיו לקעקועים, יחלוף על פני הסקוטר בכניסה ויבקש לחרוט על האמה את המילה סאח"י, זכר ליחידה שהצילה את חייו (אם כי הוא יישא צליעה למשך שארית ימיו. אחד האופניים החשמליים פגע לו חזק ברגל).

בברכה,

רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

 

מודעות פרסומת
שונות

מנדלבאום (11)

והייתה את הפעם ההיא שבה שכח לשטוף את פניו בטרם יצא מהבית. דווקא את הפעולה שהיה עושה בצורה המוכנית ביותר, מבלי לתת עליה כלל את הדעת (את צחצוח שיניו והתזת דאודורנט תחת בתי השחי, שתי פעולות שנכללות לכאורה תחת אותה קבוצה של פעולות בוקר מוכניות, היה מוודא באמצעות הרחת הבל פיו ושני בתי השחי [חמש שניות מדודות שהן חמש שאיפות ונשיפות, אחר כך הפסקה של חמש שניות במהלכן הוא מוציא את כל האוויר שבריאותיו, ואז עוד חמש שניות של שאיפה ונשיפה. בסך הכל חמש עשרה שניות כפול {אף אחד + שני בתי שחי} = 45 שניות]). הוא שלח יד והרגיש כיצד כל החלומות קרושים על פניו כמו תצרף. אישה שעברו מולו ברחוב תקעה בו מבט (כך היה נדמה לו), והוא היה בטוח שהיא רואה את החלום על ההצגה שהלך לראות, אלא שבמקום להיות אחד הצופים בקהל הוא מצא עצמו עומד על הבמה, נבוך אל מול הפיות הפעורים בציפייה (אולי היו אלה חורי תולעת שבעברם האחר דינוזאורים מלחכים עשב), וכשניסה לספר משהו מצחיק ("אתם רוצים לדעת כמה אני זקן בפנים? במקום לקבל משכורת מהעבודה אני מקבל רנטה") כל הפיות נותרו פעורים, למעט פה אחד או שניים שהגירו ריר. כשעלה על האוטובוס, סנטרו מכונס אל תוך החזה כמו קיפוד מתכדר, מיהר לחלוף על פני הנהג ויתר הנוסעים, כך שלא יספיקו לתקוע מבט בחלומות שלו (הנהג שיחק בכפתורי מכשיר הרב-קו, בעוד יתר הנוסעים התכדרו אל תוך הטלפונים שלהם). רק זקנה אחת נעמדה במעבר ותקעה בו מבט (בטח ראתה את החלום בו פגש את הילד שנהג להתעלל בו בתיכון. עינו האחת הייתה נתונה ברטייה, וברגע שהסיר אותה נגלה תחתיה פה פעור [האם זה אותו הפה מהתיאטרון?]. "בזכותך מצאתי את האני האמיתי שלי, והיום אני עושה מזה מלא כסף", אמר לו הילד לפני שקפץ מול רכבת נוסעת וגופתו הוטחה בדבוקת נוסעים שעמדה בסמוך, מעיפה אותם כמו פינים במשחק באולינג ["סטרייק!", צווח הכרוז]). "קופת חולים?", שאלה אותו הזקנה והחוותה באצבעה לעבר אחד החלונות. הוא הפנה את ראשו לעברה כשסנטרו עדיין צמוד לחזה, משרטט כמחוגה חצי קשת על חולצתו."דה? קופת חולים?", שאלה שוב. הוא הנהן בראשו במחוות קטנות והחזיר את ראשו, מדגיש בדרך חזרה את עקבותיה של הקשת.

כשהגיע לעבודה הוא שעט במדרגות, נכנס בחופזה לשירותים ונעל אחריו את הדלת. כשהביט במראה הבחין כי הפסיפס התמצק עוד יותר על פניו. עוד כמה רגעים, והחלומות יהפכו לחלק בלתי נפרד מהם. הוא הזרים מים חמים בברז והתחיל לקרצף את פניו, תחילה השתמש בכריות האצבעות, אך עד מהרה עבר לציפורניים, ששרטו בבשרו והותירו שובלי חלזונות אדומים. אט אט החלו החתיכות לנשור לכיור, שבר חלום אחר שבר חלום (הילד עוד הספיק לצעוק "מלא מלא כסף!" לפני שנשטף לביוב). כשהרגיש כי פניו חלקות, הביט במראה. עורו היה אדום ומגורה, כאילו נאבק בעשר חתולות ששומרות על גוריהן. הוא הסיט את ידית הברז לכיוון המים קרים, חיכה מספר שניות ושטף שוב את פניו. הפעם כבר לא טרח לנגב את פניו, ויצא מהשירותים כשפניו נוטפות מים. מבלי ששם לב, הטיפות החלו לגבש את החלומות על חולצתו (רקורסיה: פה שנפער באזור חזה ובו ארובת עין שבתוכה פה פעור וכן הלאה). הוא התיישב לשולחן העבודה ונשם לרווחה, בשעה שהחלומות התפשטו אל אזור הבטן.

לכל פרקי מנדלבאום

שונות

גלגולה של גופייה

פתחתי אתמול שקית וואקום שהכילה בגדי חורף כדי להוציא מתוכה גופייה ארוכה לבנה. לגופייה היה, ואין דרך עדינה יותר לנסח זאת, ריח של קיא מרוכז מהול בנפטלין פג תוקף עם נגיעות של רקבובית, עששת ונפיחה של מומיה.

אפשר לדמות את חייה של הגופייה בשקית כחייו של גבר שפוטר מהעבודה: בהתחלה היא עוד מלאת שמחת חיים, עדיין מדיפה את ריחה הלבנדרי של הכביסה האחרונה. "זה אומנם שונה מהמציאות שהתרגלתי אליה", היא אומרת לעצמה, "אבל איך אומרים? כל עכבה לטובה. זאת ההזדמנות שלי להפסיק לפחד לממש את עצמי".

הימים חולפים. הגופייה עדיין אופטימית, אם כי אותות המחנק והמחשך מתחילים לתת בה את אותותיהם. בפעם אחת מתגלע ריב נוקדני עם הגופייה השחורה ("תחזרי למפעל בבנדלגש, יחד עם כל הבגדים השחורים מפוקס", תטיח בה הגופייה הלבנה), באחרת אלה דחיפות מרפק דוקרניות עם זוג מכנסי טרנינג מרופטים (ייתכן כי הגופייה פלטה בלהט הוויכוח את המילים "פלא שהוא עוד לא זרק אתכם לפח. תראו איך אתם נראים – הגומי המדובלל, אניצי הכותנה המזדקרים לכל עבר, המגע המחוספס. זה בכלל לא לכבוד שלי להיות איתכם באותה שקית!").

הימים מתארכים ונהיים דומים זה לזה עד כאב. התקווה עדיין מפעמת בין סיבי הבד, אבל הדופק שלה נחלש משמעותית. אם בתחילה כל קול עמום שמגיע מהעולם החיצון נשמע כתרועת החופש, וכל צל של תנועה שמרצד על פני שקית הוואקום הוא התגלות המשיח בכבודו ובעצמו, הרי שעכשיו כל אלו הם צללים על קירות המערה במשל של אפלטון. בחוץ רוחשים החיים האמיתיים ואילו כאן, דחוסים עד כדי שיגעון, שוכבים הבגדים באיזו שלוות נפש מוזרה, מאושרים בחלקם. "חבורה של כסילים", חושבת הגופייה, "תקועים זה בעכוזו של זה, מסניפים לקרבם את ריחות העיפוש ואומרים שזה בושם".

בפעם הראשונה בה היא שותה, הגופייה משכנעת את עצמה שזה רק כדי להעביר את הזמן. הרי את הטלוויזיה בקושי רואים דרך השקית, לא ברור אם מדובר בחבורה של אופים ב"משחקי השף קונדיטור" או בכתבה על ציד כלבי ים ב"רואים עולם"; גם השיחות שמנהלים דרי הבית נשמעות כבליל של הברות סתומות (לא שלפני כן השיחות היו ברומו של עולם, מהרהרת הגופייה). היכן משיגים בירה בתוך שקית ואקום סגורה, אתם שואלים? ובכן, כשאתם סגורים יחד עם מכנסי טרנינג מכיתה ט' – כן, אלו אותם המכנסיים שהגופייה עלבה בהם; למזלה של האחרונה, המכנסיים עברו אפסון או שניים בחיים, הם כבר ראו תחתונים שלעסו את הגומי למוות בשל התנאים הקשים, ולכן המכנסיים לא נוטרים טינה לגופייה – אז אפשר להשיג בירה שאופסנה שם מבעוד מועד. השתייה מזרימה נוחם בעורקים, דבר כבר לא באמת משנה כשאתה שיכור.

כך מעבירה הגופייה יום אחר יום. אין לה כבר שאיפות לממש את עצמה, רק בגדים סחים מקסטרו מאמינים בשטויות הניו-אייג'יות האלה. היא רק רוצה להגיע לקהות חושים טוטאלית, הומאוסטזיס מושלם בין הפנים לחוץ הערפילי. לא אכפת לה שהשתייה המופרזת מביאה אותה למצבים שפעם נחשבו בעיניה מביכים: הקאה על עצמה, הזלת ריר, היווצרות כתמים יבשים של זיעה חמוצה. "שיישרף הכל, בלחש", היא ספק שרה ספק ממלמלת, בשעה שהרוכסן נפתח ומשב אוויר מרענן, כה חריף בזרותו, נכנס פנימה. הגופייה ממצמצת בעיניה לנוכח האור הבוהק, כשיד לבנה מגיעה מהשמיים. "אלוהים, זה אתה?", שואלת הגופייה. "אני לא בשיא שלי. אתה בטח מבין… כבר חשבתי שלעולם לא תבוא, אז הרשיתי לעצמי… לא, אל תריח אותי! אל…".

הגופייה מתעלפת. בעלפונה היא חולמת שהיא תלויה בין שמיים וארץ, לא על חבלי כביסה, אלא מרחפת בעזרת כוח מאגי. ענני גשם מתקדרים מעליה ומתחילים להטיח בה נהרות של מים. היא מתחילה להסתחרר ברוח פתאומית שמגיחה מהצד ובטוחה שזה הסוף. בקרוב תאסף אל אבותיה.

כשהיא מתעוררת היא כבר תלויה לייבוש בחוץ. השמיים נקיים ורעננים. ריח של לבנדר והתחלות חדשות נישא באוויר. "כל עכבה לטובה", היא לוחשת לעצמה. "כל עכבה לטובה".

מערכונים

טעם נרכש

פנים. מטבח – יום

צחי, 32, יושב לשולחן. חברתו נעמה, 29, מגישה לו צלחת עם אוכל מהביל. נעמה מתיישבת מולו.

צחי: ואוו, תודה מאמי, זה נראה מעולה. (טועם בתיאבון, ורגע אחר כך מעווה את פניו).

נעמה: מה קרה, מאמי? הכל בסדר?

צחי: כן… לא… זה פשוט קצת…

נעמה: זה חם מדי?

צחי: לא.

נעמה: קר מדי?

צחי: לא.

נעמה: אז מה? להוסיף לך קצת מלח?

צחי: לא, לא חסר מלח. אני לא יודע בדיוק איפה לשים את האצבע, אבל משהו שונה…

נעמה: חשבתי שזאת המנה האהובה עליך.

צחי: היא כן. פשוט היום היא קצת… שינית משהו במתכון?

נעמה: אההה… לא.

צחי: בטוחה? קנית את הבשר באותו מקום?

נעמה: כן. אצל הקצב הרגיל.

צחי: וזה היה אותו זמן בתנור? אותה טמפרטורה?

נעמה: הכל בדיוק לפי המתכון שאני תמיד מכינה איתו.

צחי: (טועם שוב) לא יודע, משהו פה מוזר. (מגיש לעברה את המזלג) קחי, תטעמי רגע. (טועמת) נו? מרגישה?

נעמה: לא.

צחי: מה לא? את לא מרגישה בהבדל?

נעמה: לא יודעת. אולי טיפ טיפונת.

צחי: (לוקח עוד ביס) איך טיפ טיפונת? זאת מנה אחרת לגמרי! (קם מהכיסא ופותח את המקרר) אולי יש פה משהו מקולקל. (מחטט בקדחתנות, בודק את תאריכי התפוגה של כל מוצר ומוצר)

נעמה: די, מאמי שלי, תירגע. שום דבר לא מקולקל.

צחי: אבל אין, אני משתגע, איך יכול להיות שהטעם כל כך שונה? (נעצר) אולי משהו בבלוטות הטעם שלי השתנה? נדמה לי שקראתי פעם שמי שמרגיש טעם שונה של האוכל זה אומר שתוך שעתיים הוא יקבל שבץ. (מחייך לעבר נעמה בצורה מוגזמת) תסתכלי רגע. איך החיוך שלי? ישר?

נעמה: כן, ישר.

צחי: (כמעט ממלמל לעצמו) איזה יום היום? שני. איפה אני גר? ברחוב שאול המלך. איזה מספר? 32. רגע, זה 32 או 34? שיט, זה מתחיל! תקראי מהר לאמבולנס! איפה הטלפון שלי?

נעמה: צחי, אתה מוכן להירגע?! אין לך שום שבץ.

צחי: אז מה זה? למה זה לא אותו טעם?

נעמה: (בחוסר רצון) כי היה חסר לי משהו.

צחי: ידעתי!

נעמה: הייתי בטוחה שלא תשים לב. זה משהו כל כך קטן…

צחי: מה זה? תבלין? שורש של משהו? אני אעבור אצל כל הירקנים בעיר עד שאני אמצא את זה.

נעמה: לא, זה לא תבלין. לא בדיוק.

צחי: נו אז מה זה?

נעמה: אני מעדיפה לא לגלות.

צחי: מה זה לא לגלות? מה זה, סוד?

נעמה: לא, פשוט… אי אפשר יותר להשיג את זה! אין!

צחי: תני לי לעשות את העבודה השחורה. היום יש הכל באינטרנט. נביא מאמזון, מאיביי, מעלי אקספרס. רק תגידי לי איך קוראים לזה.

נעמה: צחי, באמת שאני מעדיפה שלא…

צחי: נעמה, זה מתחיל לעצבן אותי. את עושה לי דווקא? אני רעב מת.

נעמה: אני אכין לך משהו חדש! מה בא לך? רק תגיד. רוצה שאני אכין לך מרק קובה כמו שאמא שלך עושה? אני אבקש את המתכון ו…

צחי: מה מרק קובה עכשיו? זה חצי יום הכנה הדבר הזה. אני רעב עכשיו.

נעמה: אז בוא נזמין מבחוץ! (לוקחת את הסלולרי) רוצה ג'פניקה? פעם קודמת אהבת את הנודלס החריף שלהם. יאללה, אני מזמינה לנו.

צחי: תורידי את הטלפון.

נעמה: מה?

צחי: אמרתי: תורידי את הטלפון.

נעמה מורידה את הטלפון.

צחי: זה כבר לא מצחיק אותי בכלל. אני חייב לדעת מה זה התבלין הזה. חייב. אני לא אעזוב אותך בשקט עד שלא תגידי לי מה זה. את לא מכירה אותי בקטעים האלה, אני אשגע לך את הנשמה. את לא תישני בלילה. אני אבוא אלייך לעבודה ויעשה לך בושות. רק תגידי לי מה חסר במנה ואני מבטיח לעזוב אותך בשקט. אפילו לא תצטרכי להכין אותה בשבילי השבוע. אני אנגב פיתה עם חומוס עד שזה יצא לי מהאוזניים. איך אני איתך?

נעמה: (מתחילה לבכות) אבל צחי, באמת לא כדאי…

צחי: כדאי. תאמיני לי שכדאי.

נעמה: (בעודה מתייפחת) זה משהו של האקס שלי.

צחי: מה זה? לא הבנתי.

נעמה: (מנסה להירגע, אך עדיין מתייפחת) האקס שלי נתן לי את זה.

צחי: איזה אקס? אסי?

נעמה: כן.

צחי: נו, ואי אפשר לשאול אותו מאיפה הוא משיג את זה?

נעמה: הוא לא בדיוק משיג את זה.

צחי: הוא מכין את זה לבד בבית?

נעמה: אאההה, כן, אפשר להגיד.

צחי: אז נשאל אותו איך הוא מכין את זה ונכין גם. בשביל זה עשית עכשיו את כל הסצנה הזאת? (שולף את הנייד שלו) מה הטלפון שלו?

נעמה: זה לא משהו שמכינים סתם ככה.

צחי: (צועק) למה את מזלזלת בי ככה? מה כבר האסי הזה שלך יכול להכין שאני לא? מה?

נעמה: זרע.

צחי: זרע? של מה?

נעמה: נו, אתה יודע, זרע.

צחי: כן, אבל של איזה צמח?

נעמה: של צמח אסי.

צחי: אני לא מבין.

נעמה: השתמשתי בזרע של אסי בתור תבלין.

שתיקה.

צחי: יופי, מצחיק מאוד. את יכולה לכתוב בדיחות לקטורזה את.

נעמה: אני לא צוחקת.

צחי: מה זאת אומרת לא צוחקת?

נעמה: זאת אומרת שהיה לי בקבוק עם זרע של אסי והייתי משתמשת בו בתור תבלין.

צחי: (מתחיל להפגין סימני זעזוע) מה? איך?

נעמה: תמיד ידעתי שיש לו זרע טעים, משהו יוצא דופן. באמת. אז יום אחד, כשעוד הייתי איתו, ניסיתי להשתמש בזה בתור תיבול לסלט, וזה יצא מדהים. אחר כך הכנתי עם זה פשטידות וממולאים ופסטות ופיצות ומה לא. זה היה משדרג את האוכל חבל על הזמן. אסי היה אומר לי שאני חייבת לפתוח מסעדה עם היכולות שלי.

צחי: והוא… הוא ידע מזה?

נעמה: אתה היית מוכן לאכול אוכל עם הזרע שלך בפנים?

צחי: הבנתי.

שתיקה.

צחי: במה…. במה שמת לי את זה?

נעמה: בהכל.

צחי: תגדירי הכל.

נעמה: בכל המאכלים, בסנדוויץ' לעבודה, בקפה…

צחי: (פניו מתכרכמות) גם בקפה? (לעצמו, לאחר שהייה) ותמיד הייתי אומר בעבודה שאני לא מתקמצן בבית על הקפה שלי, קונה רק את הכי טוב.

נעמה: זה היה כולה כמה טיפות, אני נשבעת. זה היה מספיק כדי לשדרג את הטעם.

צחי: כמה זמן זה כבר נמשך?

נעמה: מה?

צחי: כמה זמן שאני שותה את הזרע של אסי לארוחת בוקר, צהריים וערב?

נעמה: כמה זמן אנחנו ביחד?

צחי: שנה וחצי.

נעמה: אז שנה וחצי.

צחי: ואיך השגת ממנו כל כך הרבה זרע בלי שהוא ידע?

נעמה: אתה מכיר גבר שלא אוהב שיורדים לו?

צחי: אוקיי, אוקיי. הבנתי. מספיק שבלעתי את זה, אני לא צריך עכשיו גם לדמיין את זה. (עיניו נדלקות פתאום) איזה דפוקים אנחנו!

נעמה: למה?

צחי: כי אנחנו יכולים להשתמש בזרע שלי במקום! יא סתומה, איך לא חשבת על זה?

נעמה: דווקא חשבתי.

צחי: כנראה שלא חשבת מספיק. (מתחיל להוריד את המכנסיים) יאללה, בואי נתבלן.

נעמה: כבר ניסיתי את הזרע שלך.

צחי: מתי?

נעמה: זוכר את המעורב הירושלמי שהכנתי לפני שבועיים?

צחי: איך אפשר לשכוח? היה לזה טעם של חולדה שמתה משלשול… רגע, את רוצה להגיד לי ש…

נעמה: כן. ידעתי שהזרע של אסי עומד להיגמר, אז בדקתי אם בכל זאת אפשר להשתמש בשלך.

צחי: מה, גם כשאת יורדת לי זה…

נעמה: לא שמת לב שאני סותמת את האף?

צחי: חשבתי שזאת אלרגיה או משהו.

שתיקה.

צחי: טוב, אין ברירה.

נעמה: נכון. אתה תתרגל לטעמים החדשים בלי זה. זה טעם נרכש. עוד שבועיים כבר לא תזכור בכלל את הטעם של אסי.

צחי קם ופותח את אחד מארונות המטבח.

נעמה: מה אתה מחפש?

צחי: איפה הצנצנת הגדולה שאת משתמשת בה לחמוצים? אה, הנה, מצאתי.

צחי מוציא צנצנת גדולה.

נעמה: מה אתה מתכוון לעשות איתה?

צחי: ללכת לאסי ולהשיג את התבלין.

נעמה: השתגעת או מה?

צחי: מה הכתובת שלו?

נעמה: אין מצב בחיים שאני מגלה לך! אתה לא נורמלי!

צחי חוטף את הטלפון שלה מהשולחן. נעמה מנסה ללא הצלחה לקחת אותו בחזרה.

נעמה: תחזיר לי את זה!

צחי: (מקריא בקול) "היי אסי מותק. יש מצב לקפוץ אליך רגע? יש לי משהו חשוב להגיד לך. תוכל רק להזכיר לי מה הכתובת?" (נשמע צליל מהטלפון) "מעולה. תפתח את הדלת, אני כבר בדרך".

צחי שם את שני הטלפונים בכיס ויוצא עם הצנצנת. נעמה עומדת במשך כמה רגעים המומה, ואז מתיישבת לשולחן מול הצלחת. היא טועמת ממנה ומעווה את פניה. הסוף.

סאטירה

צחי ולוסי (ואורן חזן גם)

חשיפה ראשונה: קטעים נבחרים מתוך המחזה "צחי ולוסי", שעתיד לעלות בהמשך בבית הדין של ההיסטוריה.
 
גנו של שבט אהריש. נכנס צחי.

צחי: הס! איזה אור מן החלון בוקע? זה המזרח, ולוסי השמש.

מן השיחים מציץ אורן חזן.

חזן: איזה שמש, אחי? זאת כולה ערבייה.

לוסי: אללי.

חזן: מה זה, מה היא אמרה? אללה הוא אכבר?! אמרתי לך שהיא מחבלת, אחי.

צחי: זוהרת את עליי בשחור הלילה כשליח אל קליל ופרוש-כנפים, אשר לפתע ממרומים הופיע לעיניהם של בני בשר ודם, והם מוכי פליאה יסבו ראש להתבונן, איכה על גב ענן רוכב מעדנות, ואיך נישא על פי תהום הכחול בעצלתיים.

חזן: לא הבנתי מילה. להגיד לך את האמת, אחי, אהבתי אותך יותר ב"פאודה".

לוסי: צחי, הו צחי, בשל מה אתה צחי? התנכר נא לאביך, המר שמך!

חזן: ידעתי! הבת שרמוטה! משחקת אותה אשכנתוזית חכמה כזאת שמדברת אנגלית, אבל איך שלכדה אותך ברשת היא רוצה שתתאסלם ותבוא אליה לכפר כדי לזיין כבשים.

לוסי: מי אתה, אשר ארבת לי בסתר לילה ואל סתרי מחשבותיי פרצת?

חזן: בטח פרץ! פעם מסתערב – תמיד מסתערב. מה חשבת, שהוא באמת אוהב אותך? יאללה פאודה!

צחי: האהבה, עלמה, קלת כנפיים, מעבר לחומה היא נשאתני, כי לא מחסום של אבן יעצרנה.

חזן: תגיד תודה אם יזרקו רק אבן. לינץ' הם יעשו בך.

צחי: האהבה תעז עשות ככל אשר לאל ידה. על כן קרובייך לא יעמדו לי לשטן.

לוסי: אך אם ראה יראו אותך, אתה בן מוות!

חזן: שמעת את זה? שמעת?! היא בעצמך אומרת את מה שכתבתי בפוסט. יאללה, בוא נעוף מפה.

חזן מושך את צחי בכוח.

צחי: בוא, רב-חובל זועף, בוא צר-העין, נפץ, מלח נואש, את סירתך הסחרחרה אל דכי הגל בסלע! אהבתי שלי, זו לחייך! (שותה את הרעל)

חזן: בוא בוא, יא דפוק. נראה לך שאני אתן לך לשתות רעל? החלפתי את זה באלכוהול שאבא של מירי רגב נתן לי. מאה שקל לארגז. איפה עוד תמצא מחיר כזה? אני אקח אותך עכשיו לאיזה מועדון טוב, נמצא איזו יהודייה כשרה. אם לא ילך כלום נארגן לך איזו אוקראינית. העיקר שלא תהיה התבוללות, אחי. יאללה פאודה!
 
* כל הציטוטים מ"רומיאו ויוליה" לקוחים מתוך התרגום של רפאל אליעז.
סאטירה

שואת המנספרדינג

כמדי יום, נסעתי הבוקר ברכבת לעבודה. בכיסא לידי ישב חייל עם מדים בצבע בז' (אלה מדים של חיל האוויר או חיל הים? אני אף פעם לא מצליח לזכור). הוא עשה מנספרדינג מכובד, כאילו הרגליים שלו הן מחוגה שילד פתח אותה בכוח עד הקצה. רגל שמאל שלו חדרה אל תחום המושב שלי. בגלל שאני אדם רתיין, לא הערתי לו ונדחקתי אל המסעד, עד כי גבי כאב מהישיבה הדחוקה. הפקח התקרב אלינו. קיוויתי שישית את לבו להשתלטות העוינת מצד "חברי" לנסיעה, אך הלה חלף על פנינו באדישות כשהוא מפזם לעצמו שיר כלשהו (לא הצלחתי לזהות אם זה היה "קומסי קומסה" או "פרח נתתי לנורית").

מיד נזכרתי בסיפור של סבא שלי, שברכבת לגטו מיימוצה נאלץ לשבת ליד אנטון דובלרו, יהודי גאוותן שעשה גם הוא מנספרדינג שדחק את סבי וגרם לגבו לדאוב בשל הישיבה העקמומית. אותו יהודי בעל פימה וכסל היה סוחר העורות של העיירה, נצר למשפחת בורסקאים שהצטיינו בשלושה דברים: אכילה, שינה, ותקיעת נודות שהיו גורמים לכבשים להתחפר בתוך פרוותם ולייחל שהשוחט ישחט כבר.

החייל הרומני שמונה להיות שומר הסדר בקרונות היה איכר שמאס בחיי הפרך של עבודת האדמה, ולכן קפץ על התפקיד כמוצא שלל רב. כשסיפר על כך לאשתו היא סיננה לעברו שטף של קללות בעודה מחזיקה בידיה תינוק אחד ומנערת ילד שני מרגלה, אך האיכר לא שעה להפצרותיה הארסיות ויצא בלב חפץ למשימתו. בלשכת הגיוס המקומית קיבל את פניו סמל כפוף גב שהחתים אותו על טופס ("הנני מאשר בזאת שהצבא הרומני אינו אחראי לחיי או למעשיי, וכי כל נזק שאגרום לכל אדם או רכוש [למעט יהודי או צועני] עלול להביא להעמדתי מול קיר יורים ו/או לעיטור מופת"), הגיש לו חבילה צרורה של מדים ומשרוקית וצירף הנחייה ברורה: על היהודים להגיע, חיים או מתים, אל הגטו. ומה אם מישהו לא יחוש בטוב או שאישה הרה תכרע ללדת, ביקש לשאול, אך כבר נדחק מפני הבא בתור (פקיד מס ממושקף שחטף בילדותו מכות מבריון יהודי וכעת ביקש לנקום), ויצא אל תחנת הרכבת.

משראה סבא את השומר מתקרב, הרים את ידו בחשש.
"מה אתה רוצה, גלציאנו?" הטיח בו דובלרו, שותפו בעל כורחו למסע.
"אני לא מרגיש טוב." ענה סבי בתואנת שווא. "חשבתי אולי לעבור לקרון קצת יותר מאוורר."
"איפה אתה חושב שאתה נמצא? בארמון של המלך? בבורדל של מאדאם קרולינה? תוריד כבר את היד שלך לפני שהם שולחים את כולנו לנקות מחראות עם דיזנטריה."
ידו של סבי רעדה. דמותו של השומר גדלה עם כל צעד שעשה, והבורסקאי השמן נעץ בו מבט מזרה אימים.
"משוגע, תוריד כבר את היד!". דובלרו ניסה להגיע אל היד המורמת, אך כרס האדירים שלו מנעה ממנו כל טווח תנועה הדרוש מעבר לחיטוט באפו הבולבוסי. ידו של סבי נותרה באוויר.

השומר הגיע לקרון. הוא פיזם לעצמו שיר עם רומני ישן ("הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים"), וסובב את שרוך המשרוקית סביב אצבעו. פניו נהרו מאושר. לא רק שכבר אינו צריך לכוף את גבו בעבודת השדה ולכוף את ראשו בפני גערותיה של אשתו, אלא שהוא לובש בגדים נקיים ועבודתו מתמצה במשימה אחת פשוטה: לא לעשות כלום.

"סליחה," ביקע חץ הפנייה המהוססת את בועת האושר שמעל ראשו. הוא נעצר במקומו והביט בגבר הרזה והחיווריין שישב בצורה משונה.
"מה אתה רוצה, יהודי?"
"אינני חש בטוב. תהיתי האם אפשר יהיה לעבור לקרון אחר, מעט מאוורר יותר."
"תסתכל סביבך, אתה רואה פה מקום פנוי?"
סבא הסב את ראשו לכאן ולכאן.
"לא, אבל…"
"אז מה גורם לך לחשוב שבקרונות אחרים יש מקום?"
"תסלח לו, אדון קונדוקטור," התערב הבולבוס האנושי. "מר גלציאנו פשוט מבולבל. נדמה לו שמישהו בעולם הזה חייב לו משהו. שנינו יודעים, כמובן, שאין זה המצב, אך המסכן שוגה באשליות מסוכנות."

האיכר לשעבר חכך בדעתו כיצד לפעול, וכעבור כמה שניות פסק נחרצות, נהנה בעליל מעמדת השופט שהתפקיד החדש זימן לו. "תישאר כאן ותסתום את הפה!" אמר בקול רם, כך שכולם בקרון יידעו מי פה בעל הדעה. שקט השתרר בקרון. השומר שב לשרוק כשהוא ממשיך במסלולו. אני בהחלט יכול להתרגל לתפקיד הזה, אמר לעצמו בשביעות רצון.

כשהרכבת הגיעה לגטו גבו של סבי היה מעוקם לחלוטין. הוא צלע בקושי אל מחוץ לקרון וזוהה מיד כבעל מום. הוא נשלח אל ביתן החולים ומוכי הגורל, אך בזכות ניסיונו בשכיבה עצלה וממושכת בלא להניד עפעף – תכונה (ותנוחה) שעברה במשפחה מזה דורות – העמיד פני מת וגופתו החיה בהחלט הושלכה אל מחוץ לחומות הגטו. שם, בעזרת עדת זאבים ומחלקת פרטיזנים, הוא גנב את הגבול לאוקראינה. חייו ניצלו.

ודובלרו, הבורסקאי השמן? בגלל כושרו הגופני הלקוי הוא לא הצליח לעמוד בשום מעמסה גופנית, ולכן נשלח לנקות מחראות עם דיזנטריה. כבר ביומו הראשון בעבודה נפל לתוך אחת מהן ונתקע שם עם כרסו הענקית. הוא נפטר כעבור ארבעה ימים, אך נדרשו עוד חודשיים שלמים עד שבשרו יירקב מספיק כך שיוכלו לשלוף אותו מן הבור.

הכפרי שהפך לבעל בעמיו בעיני עצמו נטש את תפקידו מיד כשהבין שהרומנים עומדים להפסיד במלחמה. הוא שב לכפר, אל אשתו וילדיו, ולפני מותו ביקש כי על מצבתו יחרט השיר "הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים".

אז מה מוסר ההשכל, חברים? כאז כן היום – די עם המנספרדינג. זה גורם לכאב גב למי שיושב לידכם.

40862219_10216364836769427_8564222684383150080_n

שונות

לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי – לא באופן אישי כמובן – על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת.

כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם שהם/ן רבו. כשהוא/היא סוף סוף התפנה/תה אלי/י נאמר לי שאני צריך לשלם על הכרטיס, למרות ההדסטארט. רציתי לשאול אותו/ה אם היא/הוא רוצה את מספר הטלפון שלי כי באמצעותו שריינתי את הכרטיס, אבל לא הצלחתי לבטא את זה בראש באופן א-מגדרי אז שתקתי. בסוף מצאו אותי במחשב וקיבלתי כרטיס בלי לשלם עליו שוב.

החלטתי להשתין לפני שההצגה מתחילה, וראיתי שיש רק חדר שירותים אחד שהוגדר כ"שירותים לא ממוגדרים". היה שם גם שלט שהסביר למה זה עדיף ככה (נקודה מספר 2: השירותים המעורבים מאפשרים שימוש נוח ובטוח למי שהמראה שלהם אינו תואם את הציפיות המגדריות מגברים ומנשים, למשל בחור טרנס בתחילת דרכו, אישה גברית, ועוד). כשביקשתי לשטוף ידיים גיליתי שאף אחד משלושת הדיספנסרים של הסבון לא עובד. אולי זה מאפשר שימוש נוח ובטוח למי שמעדיף לחטוף וירוס בטן או טפיל. לא יודע.

חיכיתי במבואה שייפתחו הדלתות לאולם. כולם מסביבי נראו לי גייז חתיכים עם ריבועים בבטן, למרות שאני די בטוח שיש לא מעט גייז ממוצעי מראה עם בטן משתפלת. תקעתי את הפרצוף בנייד וחשבתי לעצמי שאם אהיה גיי בטח אהיה גיי ביישן עם כרס קטנה. כנראה שאפילו אהיה גיי בתול שמגמגם בכל פעם שהוא רואה מולו בחור יפה עם ריבועים בבטן. ריחמתי קצת על עצמי הגיי וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא בסוף מישהו שיסכים לשכב איתו ולטעת בו ביטחון עצמי.

ההצגה, "לוויתן" שמה, הייתה ממש חמודה. ואני לא כותב חמודה בכוונה להקטין אותה, אלא כדי לומר שיש צעירים שעושים תיאטרון שהוא יותר ברוח של "בנות" ו"מאסטר אוף נאן" ופחות ברוח של "המלט" ו"כולם היו בניי". וזה נהדר, כי לפעמים נדמה שהתיאטרון לא מנסה אפילו להתכתב עם המציאות העכשווית ועם השפה החדשה שהתהוותה. אם הייתי פקיד במשרד החינוך, הייתי עושה הכל כדי שההצגה הזאת תועלה בפני תלמידי תיכון בכל רחבי הארץ, כי היא יכולה להראות שלהם שתיאטרון יכול לדבר את הפחדים והאהבות והחברויות ושברונות הלב שלהם, מבלי לחשוש לגעת בנושא של זהות מינית. אבל כולנו יודעים מי שר החינוך, אז כנראה שההצגה היחידה שיסכימו להעלות בפני תיכוניסטים תעסוק בשני חברי ילדות שהופכים מנערי גבעות לחיילים בגולני שהורגים ערבים בלי למצמץ. בסוף אחד מהם ייפול בקרב, לא לפני שיאמר לחבר שלו שהוא ממש אוהב את ארץ ישראל.

בסוף ההצגה הצטערתי שאשתי לא הצטרפה אליי גם כי היא הייתה נהנית מאוד ממנה, וגם כי ככה לא היו חושבים שאני גיי עצוב ובודד. רציתי מאוד להגיד להם שאני סתם עצוב ובודד, בלי קשר למגדר, אבל לא ידעתי איך לבטא את זה בצורה א-מגדרית אז פשוט הלכתי הביתה.

שונות

מפלצת

המפלצת חזרה. היא הבינה את זה מיד כששמעה את זגוגית החלון נרעדת. היא הכירה את הזמזום הזה, שהרעיד גם בתוכה איזה עמוד שדרה נוסף. במשך מספר שניות התקפדה בתוך הספה, ניסתה להיבלע בתוכה, אבל משענת הגב הזקופה, המסעדים הקשיחים, קפיצי המושב המתוחים, כל אלו מנעו ממנה את ההיטמעות המוחלטת. בפגישה האחרונה נאמר לה שעליה להתמודד עם המפלצת, להישיר אליה מבט, גם אם לשניות חטופות. בכל פעם זה יהיה קל יותר, הבטיחו לה, בתנאי כמובן שתצלח את זו הראשונה.

היא צעדה לעבר החלון באיטיות, כאילו היא חוצה ביצה סמיכה ומבעבעת כשרגליה אסורות בשלשלאות. היא חשה את הרטט מתגבר ונעצרה במקום. הנהמות והנשיפות גברו. היא הביטה לאחור לעבר הכורסה, שנראתה עכשיו קטנה ומעוותת, כאילו נלקחה מאיזה ציור של דאלי. לא ברור כיצד הצליחה לשבת עליה במשך זמן כה רב (כמה זמן באמת ישבה שם? היא לא זכרה).

היא המשיכה להתקדם בזהירות. הווילון השקוף למחצה שיווה לענני הבוקר מראה של דמעות שפוכות. עכשיו יכלה ממש להרגיש בידה את רטט הזגוגית. בפיה התפשט טעם של חלודה, אבל היא לא נכנעה. כשהסיטה קלות את הווילון ראתה זרוע אחת של המפלצת מניפה אל על את הקורבן התורן ומריקה אותו אל פיה (זו יכולתי להיות אני, חשבה). לסתותיה עלו וירדו בשעה שדחסה את העצמות והבשר הלחלוחי יחד עם שאר השאריות המרקיבות. המפלצת הורידה לקרקע את קליפת הקורבן, משאירה אותו על המדרכה מרוקן, נוטף לשד עצמו. נהמה עמוקה של שביעות רצון נשמעה. המפלצת לטשה לעברה עין והיא מיהרה להסיט חזרה את הווילון. רגליה היה נטועות בקרקע והדם זרם מפניה אל כפות הרגליים ומשם אל שורשי השטיח. רק שלא תזהה תנועה. היא המתינה כך במשך זמן שנדמה כנצח, עד ששמעה שהמפלצת לכדה עוד קורבן. שוב אותו הסדר: תפיסה, הנפה, הרקה, נהמה.

המפלצת סיימה. כשהחלה לנוע, הזגוגית רעדה בעוצמה. תיכף היא תתנפץ והרסיסים יתפזרו למרגלותיה ויבוססו בדמה. היא שמעה אותה מתרחקת, תרה אחר קורבנות ברחוב אחר, מרוחק. היא אזרה אומץ והניחה יד על החלון. הרטט לא פסק.

מחזה

תחנה – מחזה קצר

הדמויות:

גבר

אישה

מנקה שחור

כרוז (שומעים את קולו בלבד)

 

תחנת רכבת. גבר ואישה מביטים מטה, אל עבר הפסים שמעבר לקו ההפרדה.

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב כעשר דקות זמן משוער. עמכם הסליחה.

[פאוזה]

גבר: מתי זה נפל לך?

אישה: לפני כמה דקות.

גבר: תמיד תהיתי איך זה אפשרי.

אישה: מה?

גבר: להפיל משהו לפסים של הרכבת. הייתי רואה שם כל מיני חפצים וחושב לעצמי איך הם נפלו לשם.

אישה: לא יודעת, זה פשוט נפל לי.

גבר: פעם ראיתי שם תמונת פספורט של אישה זקנה עם מטפחת סביב הראש. נראתה רוסייה או משהו.

אישה: אתה חושב שאני יכולה לרדת לקחת את זה?

גבר: דמיינתי איך גבר רוסי מבוגר עזב את הבית בכעס והחליט לעלות על רכבת לבן שלו. כשהוא שלף את הארנק כדי לקנות כרטיס הוא קלט את התמונה של אשתו, והנקמה הכי גדולה שלו הייתה לא לזרוק את התמונה לפח, אלא לתת לרכבת לדרוס אותה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

אישה: אז אפשר לרדת? הכרוז אמר שיש עשר דקות עד שהרכבת תגיע.

גבר: לא, לא! זה חשמלי… נראה לי.

אישה: [מסתכלת סביב] אין אף אחד שעובד פה?

גבר: וחוץ מזה יכולה לבוא רכבת מצד שני.

אישה: אני חושבת שאלך לדבר עם המנהל.

גבר: הוא לא יעזור לך.

אישה: אבל זה התפקיד שלו, לא?

גבר: מתי ראית לאחרונה מישהו שעובד פה?

אישה: [מסתכלת הצידה] יש שם את משרד המנהל. חייב להיות שם מישהו.

גבר: אני אף פעם לא ראיתי מישהו עובד פה. בטח מחתימים כרטיס ונעלמים.

אישה: [מביטה בשעון] אני הולכת לבדוק. [יוצאת]

גבר: [קורא אחריה] חבל על הזמן שלך! את תפספסי את הרכבת!

הגבר מלווה את האישה במבטו ואז חוזר להביט קדימה. הוא מסתכל למטה, למקום בו נמצא ה"חפץ". הוא עושה צעד קטן לעבר הפסים, מתכופף, ואז יורד על ברכיו ומושיט את ידו קדימה. את הכל הוא עושה בחשש, מביט תדיר לצדדים לראות שלא באה רכבת.

כרוז: למען בטיחותכם, הנכם מתבקשים להישאר מעבר לקו הצהוב [הגבר לא שועה לאזהרה] אני חוזר: למען בטיחותכם, הנכם מתבקשים להישאר מעבר לקו הצהוב. [הגבר מותח את ידו, מתאמץ להגיע לחפץ. הפעם הכרוז כבר עצבני] תעוף כבר מעבר לקו הצהוב!

הגבר קם.

גבר: [לעבר השמיים] בסדר, בסדר, מה קרה?

האישה חוזרת.

אישה: אתה לא מאמין!

גבר: מה אמרתי לך? לא היה שם אף אחד בטח.

אישה: היו בפנים שלושה אנשים.

גבר: [מופתע] שלושה?

אישה: כשהגעתי לשם שמעתי מלא קולות צחוק. איך שדפקתי על הדלת הקולות השתתקו. דפקתי עוד פעם וכשלא ענו פשוט נכנסתי פנימה. היו שם שלושה גברים שנראים בול אותו הדבר: חולצה כחולה ששני הכפתורים העליונים שלה פתוחים, כרס גדולה, שיער מקליש. שאלתי "מי פה המנהל?", והם פשוט הביטו אחד בשני כאילו הם לא מצליחים להחליט מי מביניהם האחראי. אז הסתכלתי ישר בגבר האמצעי ושאלתי אם הוא המנהל. הוא פתח את הפה אבל לא יצאה ממנו שום מילה. הוא שב והביט בחברים שלו, ושלושתם המשיכו לנעוץ בי מבטים כאילו נפלתי מהירח.

גבר: חבורה של פרזיטים!

אישה: אמרתי להם שנפל לי משהו יקר ערך לפסים של הרכבת ושאני צריכה שמישהו יוציא את זה, ואז אחד מהם שלף קופסה מתחת לשולחן והגיש לי אותה. היו שם כל מיני טבעות, טלפונים, מצתים, אפילו שריון ריק של צב היה שם.

גבר: ותמונת פספורט של זקנה רוסייה לא הייתה?

אישה: ניסיתי להגיד שזה לא יכול להיות בקופסה כי זה עדיין על המסילה, אבל הגבר משך אליו את הקופסה בזעם וסימן לי עם היד שאצא. אתה מאמין לחוצפה?

גבר: אמרתי לך, פרזיטים.

אישה: הודעתי להם שאני לא זזה משם עד שמישהו בא לעזור לי.

גבר: טוב מאוד עשית!

אישה: אחד מהם ניגש אליי, תפס אותי ביד והוציא אותי בכוח מהמשרד. פשוט דחף אותי ונעל את הדלת. צעקתי שזה לא יעבור להם בשלום ושאני אהפוך את העולם עד שיפטרו אותם… הם חזרו לצחוק שם בפנים כאילו כלום.

גבר: עבד כי ימלוך. את חייבת ללכת עם זה לעיתונים, לשר התחבורה, לאלוהים יודע מי.

אישה: [שולפת טלפון מהתיק] אני הולכת להתקשר עכשיו לשירות לקוחות שלהם ולהרים כאלה צעקות עד ש… [מורידה את הטלפון] אין קליטה.

גבר: במדינה מתוקנת כל המנהלים האלה מזמן היו עפים על טיל. המקסימום שהיו נותנים להם זה להיות מנקים בתחנת רכבת.

מצד שמאל של הבמה נכנס מנקה שחור, דוחף עגלה עם מטאטא ופח. השניים מסתכלים עליו בתימהון.

גבר: את חושבת שהוא שמע אותי?

אישה: לא נראה לי.

גבר: זה ממש לא נעים.

אישה: אני באמת לא חושבת שהוא…

גבר: לא התכוונתי חלילה לזלזל בעבודה של המנקים. כל עבודה מכבדת את בעליה וזה, פשוט דיברתי על המנהלים פה, שהם חבורה של אוכלי חינם.

המנקה עובר על פניהם.

אישה: [למנקה] סליחה! [לא שומע] סליחה! [היא נעמדת מולו ומנופפת בידיה] תסלח לי!

המנקה עוצר ומוציא את האוזניות שהיו תחובות באוזניו.

מנקה: מה?

אישה: זה המנהלים שלחו אותך?

מנקה: איזה מנהלים?

אישה: השלושה שם במשרד.

מנקה: אין פה מנהלים, גברת.

גבר: [לאישה] מה אמרתי לך?

מנקה: יש מנהלת.

אישה: [מופתעת] מנהלת? הייתי במשרד שכתוב עליו הנהלה, ובפנים היו שלושה גברים.

מנקה: לא יודע מי ראית ומה ראית, פה בתחנה יש מנהלת.

אישה: הו, מעולה. איפה אני יכולה למצוא אותה?

מנקה: וואלה לא יודע, אני רק המנקה פה.

גבר: מה זה לא יודע? אתה לא יודע איפה המנהלת שלך נמצאת? יש לך את הטלפון שלה?

מנקה: לא. והיא לא המנהלת שלי.

אישה: אז מי המנהלת שלך?

מנקה: יש לי מנהל.

אישה: אתה הרגע אמרת…

גבר: לא, זה לא להאמין המקום הזה. בחוץ מזמן היו סוגרים אותו.

אישה: [למנקה] אני צריכה שתביא לי את זה [מצביעה אל עבר המסילה].

מנקה: אני לא יכול.

אישה: אבל זאת העבודה שלך, לא?

מנקה: לא, אני מנקה רק ברציף.

גבר: איזה ראש קטן. זה כמו שאני אגיד לבוס שלי שלא מתאים לי לעשות את העבודה שלי. באותו יום הוא מזמין אותי לשימוע לפני פיטורים. מה זה באותו יום? באותה שנייה!

מנקה: [מגיש לגבר את המטאטא] קח, תביא את זה בעצמך.

אישה: זאת לא העבודה שלו! זאת העבודה שלך!

גבר: [דוחף בחזרה את המטאטא] נכון, זאת העבודה שלך.

מנקה: גברת, אני לא יורד לשם.

גבר: במדינה מתוקנת…

מנקה: פה זה לא מדינה מתוקנת.

גבר: מה אמרת?

מנקה: שפה זה לא מדינה מתוקנת.

גבר: איפה המנהל הזה שלך? אני רוצה לדבר איתו.

מנקה: לך על זה. ותשאל אותו על הדרך מה קורה עם התשלום על השעות הנוספות שלי.

אישה: אז אתה כן יודע איפה המנהל.

מנקה: כוס אמא של המנהל! יושב לו שם עם הכרס השמנה שלו, מסתובב בכיסא כמו איזה בוס גדול, ורק מנחית עליי פקודות מלמעלה: תעבור ברציף, תנקה את השירותים, תרוקן פחים, תעבור עוד פעם בשירותים, תעשה…

כרוז: למה עצרת? [השלושה מביטים למעלה] שאלתי: למה עצרת?

מנקה: אההה… סליחה… הם ביקשו שאני אעזור להם…

כרוז: סיימת עם השירותים?

מנקה: אהההה…. כן, בטח! הייתי שם עכשיו. הכל מבריק, מצוחצח.

כרוז: ומה עם הרציף?

מנקה: גם! כל החלק הזה מצוחצח [מצביע אחורה] אפשר ללקק את הרצפה.

כרוז: יופי, אז תלקק.

מנקה: מה?

כרוז: אמרת שאפשר ללקק, לא? אז תלקק.

גבר: [עושה צעד קדימה] אני לא חושב שהוא התכוון ש…

כרוז: למען בטיחותך, אנא הישאר מעבר לקו הצהוב.

גבר: [צועד חזרה] רק רציתי להגיד שזו מטפורה, הוא לא באמת התכוון שאפשר ללקק…

כרוז: למען בטיחותך, אנא הישאר מעבר לקו הצהוב.

גבר: [מביט מטה] אבל לא עברתי…

אישה: הוא באמת לא עבר…

כרוז: שקט! אני הבוס שלו ואני אחליט אם הוא התכוון לזה שאפשר ללקק את הרצפה או לא התכוון לזה שאפשר ללקק את הרצפה! עכשיו – תלקק.

אישה: הוא אמר אבל שיש לו בוסית… רגע, אתה אחד מהשלושה שם במשרד? כי זה היה ממש לא בסדר איך שהתנהגתם אליי קודם.

גבר: כן, במדינה מתוקנת…

מנקה: סתום כבר עם המדינה המתוקנת שלך! סתום!

[פאוזה]

כרוז: אז אתה מלקק או שאני צריך לרדת אליך?

אישה: [למנקה] אל תלקק! אני רוצה לראות את הפרצוף שלו. אני אצלם את זה ואשלח לכל העיתונים.

גבר: צריך להרים את הבן אדם הזה על טיל. אל תלקק!

מנקה: אני יכול להחליט לבד, תודה.

כרוז: בפעם האחרונה: אתה מלקק או לא?

הגבר והאישה מביטים במנקה בציפייה דרוכה. הוא נד בראשו כלא מאמין ואז נפנה אחורה ויורד על ברכיו. כשהוא מקרב את ראשו אל הרצפה הגבר מזנק עליו ומרים אותו.

גבר: אנחנו רוצים לראות אותו!

מנקה: די, תעזוב אותי. הוא לא יירד לפה בחיים.

אישה: הוא אמר שאם לא תלקק הוא יירד.

מנקה: הוא לא יירד.

אישה: למה אתה מתווכח על כל דבר?

כרוז: כן, למה אתה מתווכח על כל דבר?

המנקה נאבק להשתחרר מהתפיסה של הגבר. מתחיל להתפתח מאבק.

מנקה: די, תעזוב אותי כבר.

גבר: לא! אני לא אתן לך ללקק.

השניים נאבקים בעוצמה הולכת וגוברת. האישה מביטה מהצד, דרוכה. היא עומדת להגיד משהו בכל פעם שהמנקה מתקרב עם ראשו אל הרצפה, אבל הגבר מצליח להרחיק אותו ולמנוע ממנו ללקק. לבסוף המנקה מצליח לזחול אל המטאטא שלו, בעזרתו הוא חובט בראשו של הגבר, שצונח על הרצפה ונאנק מכאבים. ברגע שזה קורה המנקה מצמיד את ראשו אל הרצפה ומלקק אותה.

מנקה: [על ברכיו, מביט למעלה] מרוצה?

כרוז: לא.

מנקה: [מופתע] מה לא?

כרוז: כשאני אומר ללקק, אני מתכוון ללקק.

הגבר מתרומם על רגליו, מחזיק בראשו הדואב.

אישה: חבל שאתה לא מקפיד על הזמנים של הרכבות כמו שאתה מקפיד על הליקוקים.

כרוז: שקט אמרתי! [פאוזה] אלא אם כן אתם רוצים גם ללקק.

אישה: [מתפרצת] די, נשבר מהיחס הזה! אנחנו לקוחות פה, אתה שומע? ל-ק-ו-ח-ו-ת? שמעת פעם על המשפט "הלקוח תמיד צודק"? אה? שמעת? אנחנו לא איזה אסירים שלך פה שאתה יכול לחלק להם פקודות. אנחנו לקוחות שקורעים את התחת בעבודה ומשלמים כסף טוב על כרטיס ובסך הכל מבקשים שהרכבת תגיע בזמן ושיהיה מקום לשבת. זה הכל. ואם אתה לא מסוגל לספק את זה, אז.. אז… אנחנו נלך מפה! שמעת אותי? אנחנו פשוט נקום ונלך. מה אתה חושב, שאין לנו אופציות אחרות אז אנחנו מוכרחים לאכול את החרא שאתה מאכיל אותנו? אז אתה טועה, אדוני! טועה בגדול!

פאוזה.

כרוז: סיימת?

אישה: [נבוכה מההתפרצות של עצמה] אההה, כן.

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב כעשרים דקות זמן משוער. עמכם הסליחה.

אישה וגבר: מה?

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב…

גבר: את זה שמענו, אבל איך עברת פתאום להודעה המוקלטת הזאת? זה מה שיש לך להגיד לה? [מצביע על האישה]

מנקה: אל תנסו להבין. וחוץ מזה הוא לא רואה כלום.

אישה: אני לא מבינה…

מנקה: אמרתי לך, אל תנסי.

אישה: אם הוא לא רואה כלום, אז איך הוא ידע שליקקת רק קצת?

מנקה: כי אני תמיד מלקק רק קצת.

גבר: אני לא נשאר פה בטירוף הזה. [נפנה לצאת ואז מסתובב אחורה] את באה?

אישה: אני לא יכולה.

גבר: את מתכוונת להישאר פה עם היחס הזה?

אישה: אין לי ברירה. אני חייבת את זה. [מצביעה על החפץ]

גבר: [ניגש בזעם למנקה, תופס אותו בצווארון] אתה תביא לה את זה עכשיו, אתה שומע? ולא מעניין אותי בכלל אם זה כן התפקיד שלך או לא התפקיד שלך. אתה המנקה פה. זה כל מה שאתה, המנקה, שום דבר מעבר, ואם מישהו אומר לך להביא את מה שנפל לו לפסים של הרכבת, אתה תגיד "כן, אדוני, מיד" או "בטח, גבירתי, לכבוד יהיה לי לרדת למטה ולהביא לך את מה שנפל אפילו בסיכון החיים האפסיים שלי שלא שווים כלום כי אני רק המנקה פה. בסך הכל המנקה". הבנת את זה?!

המנקה מתחיל שוב להיאבק בגבר, כל אחד מנסה להפיל את הזולת למטה, אל הפסים.

אישה: די, תפסיקו עם זה! די!!!! [השניים ממשיכים במאבק]

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תיכנס מיד לתחנה. אנא הקפידו לעמוד מעבר לקו הצהוב.

השניים ממשיכים להיאבק למרות ההודעה.

אישה: [צועקת] תעצרו, הרכבת מגיעה! [השניים ממשיכים במאבק] תעצרו, זה מסוכן! הרכבת מגיעה! [היא מביטה לכיוון ממנו אמורה להגיע הרכבת] אני רואה אותה! היא מגיעה! [האישה מנסה להפריד ביניהם, אבל היא חוטפת מכה ועפה אל הפסים, סמוך למקום שבו נמצא החפץ. הגבר והמנקה מפסיקים את המאבק]

גבר: תעלי! מהר!

אישה: [מושיטה יד לעבר החפץ] אני רק אקח את זה.

גבר: אין זמן! הרכבת מגיעה!

המנקה מושיט לעברה את המטאטא.

מנקה: קחי, תתפסי את המטאטא.

אישה: [נמתחת במאמץ לכיוון החפץ] אבל אני ממש עוד שנייה מגיעה…

גבר: גם הרכבת מגיעה! תתפסי כבר את המטאטא!

אישה: אני ממש…

נשמעת צפירה של רכבת. המנקה קופץ לפסים, תופס באישה ומנסה לסחוב אותה בכוח אל עבר הרציף. האישה מתנגדת, היא ממש כבר נוגעת בחפץ. נשמעת עוד שריקה של הרכבת, הפעם חזקה יותר, ממש מחרישת אוזניים. הגבר מנסה לצעוק משהו, אבל לא שומעים אותו בגלל הצפירה. הוא מביט בבעתה לעבר הרכבת המתקרבת [אנחנו לא רואים אותה בשום שלב, רק שומעים אותה], ואז מכסה את עיניו. המנקה מצליח בשנייה האחרונה לקחת את האישה בזרועותיו ולהרים אותה אל מעבר לפסים. בכל משך הפעולה האישה נאבקת, היא ממש רוצה את החפץ. הרכבת חולפת. הגבר פוקח את עיניו בזהירות ורואה שהמנקה והאישה ניצלו. האישה מכסה את פיה – החפץ נדרס. שקט משתרר במשך מספר שניות.

אישה: [המומה] אני לא… לא מאמינה…

מנקה: אין בעד מה.

אישה: זה… אני… לא….

גבר: במדינה מתו… [המנקה תוקע בו מבט מצמית. הגבר משתתק]

כרוז: הרכבת של השעה שש וחמישה תתעכב כחצי שעה זמן משוער. עמכם הסליחה.

אישה: פשוט לא מאמינה…

הגבר מביט בשעון ונאנח. האור יורד על הבמה. הסוף.

שונות

הילד חולם – ביקורת הצגה

אין עוררין על כך ש"הילד חולם" הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין. הוא קודר ומהפך קרביים, מגלם בתוכו את הסיוט הנורא ביותר של כל הורה באשר הוא, אך במקביל הוא גם מלא פיוט ומשרה תחושה של שותפות גורל. הפעם הראשונה שהועלה על הבמה הייתה ב-1993, בבימויו של לוין עצמו, ובשנת 2010 הופקה גרסה אופראית בבימויו של עמרי ניצן. התיאטרון הקאמרי, בשיתוף הבימה, מעלה בימים אלו הפקה חדשה של ההצגה, כשגם הפעם מחזיק ניצן במושכות הבימוי.

המחזה, שנכתב בהשראת סיפורה של ספינת הנוסעים סנט לואיס, מתחיל עם אב ואם העומדים מעל מיטת בנם הישן, מביטים בנשימותיו הקצובות והשלוות, רק כדי להיחרד מיד אחר כך מכניסתם של פליטים נואשים וכוחות צבא לובשי שחורים. מכאן מתחילה השתלשלות אירועים שנוגעת בנושאי פליטוּת, אובדן ורוע אנושי בכללותו. הרבה חסד, כפי שאפשר להבין, אין במחזה (ובעולם?) הזה.

ההפקה הנוכחית, בניגוד לזו שביים לוין, היא מינימליסטית יותר, הן מבחינת כמות המשתתפים והן מבחינת העיצוב הבימתי. הבמה מעוצבת בפשטות יחסית, כשהדגש הוא על משחקי תאורה (קרן גרנק), תלבושות (פולינה אדמוב) ומוזיקה (יוסף ברנדשווילי). הבעיה היא שהמינימליזם הזה טומן בחובו את הסיבה העיקרית לכך שההצגה לא רק שאינה מותירה חותם משמעותי, ברגעים לא מעטים שלה היא אפילו מאכזבת. אני לא יודע מה הסיבה לבחירה האמנותית הזאת – האם מדובר באילוצים כלכליים, או שאולי זו בחירה שנובעת מהמחשבה שהטקסט של לוין כל כך חזק, ש"קישוטים" בימתיים רק יאפילו עליו – אבל חלק גדול מהעניין בהצגה שמושתתת על יצירת אווירה מסויטת הוא היכולת להעביר את הצופה אל תוך אותו עולם קדורני. לטקסט, מעולה ככל שיהיה, יש יכולת מוגבלת למלא את המשימה הזאת כשהוא מושם בפיו של שחקנים. הם לבדם לא יכולים להעביר את כל האימה. יש צורך בחוויה רב-חושית, חוויה שאינה מתממשת כשהבמה אינה "תוקפת" את הצופה. הדוגמה הטובה ביותר לכך, על דרך השלילה, היא התמונה עם מושל האי ורעייתו. במקרה הזה עיצוב התלבושות המבריק מצליח לכמה רגעים לייצג עולם מוזר ולא הגיוני אך עם זאת מאוד אלגורי, ייצוג שהיה אמור להימשך על פני כל ההצגה.

המחזה מספק כמה תפקידים בלתי נשכחים, אבל לא כל השחקנים בהפקה הנוכחית ממלאים עד הסוף את הנעליים הגדולות שהותירו אחריהם ג'יטה מונטה, יוסף שילוח ואחרים. הכוונה היא בעיקר לאולה שור-סלקטר בתפקיד התובעני של האם ושל נורמן עיסא בתפקיד רב החובל. שניהם שחקנים מצוינים ובעלי קבלות, אבל דווקא כאן המשחק שלהם קהה מבחינה רגשית. המונולוג שהאם נושאת לקראת סוף המחזה אמור לשרוף את הלב ולהעלות דמעות גם בעיניהם של הקשוחים ביותר, אבל זה לא קורה. הכאב נותר שטחי.

מנגד, ראויים לציון נעמה שטרית המצוינת בתפקיד הילד החולם, עם נימת דיבור ילדית מדויקת ותועפות של תום; בן יוסיפוביץ' כאבא / פקיד הגירה מנומנם, ורות אסרסאי כפאם פאטאל צמאת  דם. גם נמרוד דגן וערן שראל מצוינים בתפקידיהם כפליטים, אחד עדין ואנושי והאחר מר נפש ומתוסכל.

התמונה האחרונה בהצגה מבליטה ביתר שאת את הבעייתיות בהפקה הנוכחית. מדובר בתמונה שבה הילד מצטרף אל ילדים מתים אחרים, אותם מגלמים שחקנים שרגע קודם עוד שיחקו פליטים. נכון שבתאטרון יש מקום לכפל תפקידים, אבל גם להשעיית הספק שלי יש גבולות. כשאני רואה גבר מקריח עם גופיית סבא רץ במעלה ובמורד הבמה, ובכן, קצת קשה לי להאמין שהוא ילד, במיוחד כשבתפקיד הראשי הקפיד ניצן ללהק שחקנית מתאימה גם מהבחינה הפיזית. נחרת בוז ששמעתי מאחת הצופות מאחוריי הבהירה לי שאני לא היחיד שחשב כך.

"הילד חולם" הוא מחזה חובה שלא הפך להצגת חובה, וחבל.

ואם לא קראתם את המחזה הנהדר והאכזר הזה, זה הזמן. ובכלל, שאפו ליורשי עיזבונו של לוין שהעלו את כל מחזותיו לרשת. נותר רק לקוות שאותו הדבר ייעשה עם כתביו של ניסים אלוני.