מערכונים

טעם נרכש

פנים. מטבח – יום

צחי, 32, יושב לשולחן. חברתו נעמה, 29, מגישה לו צלחת עם אוכל מהביל. נעמה מתיישבת מולו.

צחי: ואוו, תודה מאמי, זה נראה מעולה. (טועם בתיאבון, ורגע אחר כך מעווה את פניו).

נעמה: מה קרה, מאמי? הכל בסדר?

צחי: כן… לא… זה פשוט קצת…

נעמה: זה חם מדי?

צחי: לא.

נעמה: קר מדי?

צחי: לא.

נעמה: אז מה? להוסיף לך קצת מלח?

צחי: לא, לא חסר מלח. אני לא יודע בדיוק איפה לשים את האצבע, אבל משהו שונה…

נעמה: חשבתי שזאת המנה האהובה עליך.

צחי: היא כן. פשוט היום היא קצת… שינית משהו במתכון?

נעמה: אההה… לא.

צחי: בטוחה? קנית את הבשר באותו מקום?

נעמה: כן. אצל הקצב הרגיל.

צחי: וזה היה אותו זמן בתנור? אותה טמפרטורה?

נעמה: הכל בדיוק לפי המתכון שאני תמיד מכינה איתו.

צחי: (טועם שוב) לא יודע, משהו פה מוזר. (מגיש לעברה את המזלג) קחי, תטעמי רגע. (טועמת) נו? מרגישה?

נעמה: לא.

צחי: מה לא? את לא מרגישה בהבדל?

נעמה: לא יודעת. אולי טיפ טיפונת.

צחי: (לוקח עוד ביס) איך טיפ טיפונת? זאת מנה אחרת לגמרי! (קם מהכיסא ופותח את המקרר) אולי יש פה משהו מקולקל. (מחטט בקדחתנות, בודק את תאריכי התפוגה של כל מוצר ומוצר)

נעמה: די, מאמי שלי, תירגע. שום דבר לא מקולקל.

צחי: אבל אין, אני משתגע, איך יכול להיות שהטעם כל כך שונה? (נעצר) אולי משהו בבלוטות הטעם שלי השתנה? נדמה לי שקראתי פעם שמי שמרגיש טעם שונה של האוכל זה אומר שתוך שעתיים הוא יקבל שבץ. (מחייך לעבר נעמה בצורה מוגזמת) תסתכלי רגע. איך החיוך שלי? ישר?

נעמה: כן, ישר.

צחי: (כמעט ממלמל לעצמו) איזה יום היום? שני. איפה אני גר? ברחוב שאול המלך. איזה מספר? 32. רגע, זה 32 או 34? שיט, זה מתחיל! תקראי מהר לאמבולנס! איפה הטלפון שלי?

נעמה: צחי, אתה מוכן להירגע?! אין לך שום שבץ.

צחי: אז מה זה? למה זה לא אותו טעם?

נעמה: (בחוסר רצון) כי היה חסר לי משהו.

צחי: ידעתי!

נעמה: הייתי בטוחה שלא תשים לב. זה משהו כל כך קטן…

צחי: מה זה? תבלין? שורש של משהו? אני אעבור אצל כל הירקנים בעיר עד שאני אמצא את זה.

נעמה: לא, זה לא תבלין. לא בדיוק.

צחי: נו אז מה זה?

נעמה: אני מעדיפה לא לגלות.

צחי: מה זה לא לגלות? מה זה, סוד?

נעמה: לא, פשוט… אי אפשר יותר להשיג את זה! אין!

צחי: תני לי לעשות את העבודה השחורה. היום יש הכל באינטרנט. נביא מאמזון, מאיביי, מעלי אקספרס. רק תגידי לי איך קוראים לזה.

נעמה: צחי, באמת שאני מעדיפה שלא…

צחי: נעמה, זה מתחיל לעצבן אותי. את עושה לי דווקא? אני רעב מת.

נעמה: אני אכין לך משהו חדש! מה בא לך? רק תגיד. רוצה שאני אכין לך מרק קובה כמו שאמא שלך עושה? אני אבקש את המתכון ו…

צחי: מה מרק קובה עכשיו? זה חצי יום הכנה הדבר הזה. אני רעב עכשיו.

נעמה: אז בוא נזמין מבחוץ! (לוקחת את הסלולרי) רוצה ג'פניקה? פעם קודמת אהבת את הנודלס החריף שלהם. יאללה, אני מזמינה לנו.

צחי: תורידי את הטלפון.

נעמה: מה?

צחי: אמרתי: תורידי את הטלפון.

נעמה מורידה את הטלפון.

צחי: זה כבר לא מצחיק אותי בכלל. אני חייב לדעת מה זה התבלין הזה. חייב. אני לא אעזוב אותך בשקט עד שלא תגידי לי מה זה. את לא מכירה אותי בקטעים האלה, אני אשגע לך את הנשמה. את לא תישני בלילה. אני אבוא אלייך לעבודה ויעשה לך בושות. רק תגידי לי מה חסר במנה ואני מבטיח לעזוב אותך בשקט. אפילו לא תצטרכי להכין אותה בשבילי השבוע. אני אנגב פיתה עם חומוס עד שזה יצא לי מהאוזניים. איך אני איתך?

נעמה: (מתחילה לבכות) אבל צחי, באמת לא כדאי…

צחי: כדאי. תאמיני לי שכדאי.

נעמה: (בעודה מתייפחת) זה משהו של האקס שלי.

צחי: מה זה? לא הבנתי.

נעמה: (מנסה להירגע, אך עדיין מתייפחת) האקס שלי נתן לי את זה.

צחי: איזה אקס? אסי?

נעמה: כן.

צחי: נו, ואי אפשר לשאול אותו מאיפה הוא משיג את זה?

נעמה: הוא לא בדיוק משיג את זה.

צחי: הוא מכין את זה לבד בבית?

נעמה: אאההה, כן, אפשר להגיד.

צחי: אז נשאל אותו איך הוא מכין את זה ונכין גם. בשביל זה עשית עכשיו את כל הסצנה הזאת? (שולף את הנייד שלו) מה הטלפון שלו?

נעמה: זה לא משהו שמכינים סתם ככה.

צחי: (צועק) למה את מזלזלת בי ככה? מה כבר האסי הזה שלך יכול להכין שאני לא? מה?

נעמה: זרע.

צחי: זרע? של מה?

נעמה: נו, אתה יודע, זרע.

צחי: כן, אבל של איזה צמח?

נעמה: של צמח אסי.

צחי: אני לא מבין.

נעמה: השתמשתי בזרע של אסי בתור תבלין.

שתיקה.

צחי: יופי, מצחיק מאוד. את יכולה לכתוב בדיחות לקטורזה את.

נעמה: אני לא צוחקת.

צחי: מה זאת אומרת לא צוחקת?

נעמה: זאת אומרת שהיה לי בקבוק עם זרע של אסי והייתי משתמשת בו בתור תבלין.

צחי: (מתחיל להפגין סימני זעזוע) מה? איך?

נעמה: תמיד ידעתי שיש לו זרע טעים, משהו יוצא דופן. באמת. אז יום אחד, כשעוד הייתי איתו, ניסיתי להשתמש בזה בתור תיבול לסלט, וזה יצא מדהים. אחר כך הכנתי עם זה פשטידות וממולאים ופסטות ופיצות ומה לא. זה היה משדרג את האוכל חבל על הזמן. אסי היה אומר לי שאני חייבת לפתוח מסעדה עם היכולות שלי.

צחי: והוא… הוא ידע מזה?

נעמה: אתה היית מוכן לאכול אוכל עם הזרע שלך בפנים?

צחי: הבנתי.

שתיקה.

צחי: במה…. במה שמת לי את זה?

נעמה: בהכל.

צחי: תגדירי הכל.

נעמה: בכל המאכלים, בסנדוויץ' לעבודה, בקפה…

צחי: (פניו מתכרכמות) גם בקפה? (לעצמו, לאחר שהייה) ותמיד הייתי אומר בעבודה שאני לא מתקמצן בבית על הקפה שלי, קונה רק את הכי טוב.

נעמה: זה היה כולה כמה טיפות, אני נשבעת. זה היה מספיק כדי לשדרג את הטעם.

צחי: כמה זמן זה כבר נמשך?

נעמה: מה?

צחי: כמה זמן שאני שותה את הזרע של אסי לארוחת בוקר, צהריים וערב?

נעמה: כמה זמן אנחנו ביחד?

צחי: שנה וחצי.

נעמה: אז שנה וחצי.

צחי: ואיך השגת ממנו כל כך הרבה זרע בלי שהוא ידע?

נעמה: אתה מכיר גבר שלא אוהב שיורדים לו?

צחי: אוקיי, אוקיי. הבנתי. מספיק שבלעתי את זה, אני לא צריך עכשיו גם לדמיין את זה. (עיניו נדלקות פתאום) איזה דפוקים אנחנו!

נעמה: למה?

צחי: כי אנחנו יכולים להשתמש בזרע שלי במקום! יא סתומה, איך לא חשבת על זה?

נעמה: דווקא חשבתי.

צחי: כנראה שלא חשבת מספיק. (מתחיל להוריד את המכנסיים) יאללה, בואי נתבלן.

נעמה: כבר ניסיתי את הזרע שלך.

צחי: מתי?

נעמה: זוכר את המעורב הירושלמי שהכנתי לפני שבועיים?

צחי: איך אפשר לשכוח? היה לזה טעם של חולדה שמתה משלשול… רגע, את רוצה להגיד לי ש…

נעמה: כן. ידעתי שהזרע של אסי עומד להיגמר, אז בדקתי אם בכל זאת אפשר להשתמש בשלך.

צחי: מה, גם כשאת יורדת לי זה…

נעמה: לא שמת לב שאני סותמת את האף?

צחי: חשבתי שזאת אלרגיה או משהו.

שתיקה.

צחי: טוב, אין ברירה.

נעמה: נכון. אתה תתרגל לטעמים החדשים בלי זה. זה טעם נרכש. עוד שבועיים כבר לא תזכור בכלל את הטעם של אסי.

צחי קם ופותח את אחד מארונות המטבח.

נעמה: מה אתה מחפש?

צחי: איפה הצנצנת הגדולה שאת משתמשת בה לחמוצים? אה, הנה, מצאתי.

צחי מוציא צנצנת גדולה.

נעמה: מה אתה מתכוון לעשות איתה?

צחי: ללכת לאסי ולהשיג את התבלין.

נעמה: השתגעת או מה?

צחי: מה הכתובת שלו?

נעמה: אין מצב בחיים שאני מגלה לך! אתה לא נורמלי!

צחי חוטף את הטלפון שלה מהשולחן. נעמה מנסה ללא הצלחה לקחת אותו בחזרה.

נעמה: תחזיר לי את זה!

צחי: (מקריא בקול) "היי אסי מותק. יש מצב לקפוץ אליך רגע? יש לי משהו חשוב להגיד לך. תוכל רק להזכיר לי מה הכתובת?" (נשמע צליל מהטלפון) "מעולה. תפתח את הדלת, אני כבר בדרך".

צחי שם את שני הטלפונים בכיס ויוצא עם הצנצנת. נעמה עומדת במשך כמה רגעים המומה, ואז מתיישבת לשולחן מול הצלחת. היא טועמת ממנה ומעווה את פניה. הסוף.

מודעות פרסומת
סאטירה

צחי ולוסי (ואורן חזן גם)

חשיפה ראשונה: קטעים נבחרים מתוך המחזה "צחי ולוסי", שעתיד לעלות בהמשך בבית הדין של ההיסטוריה.
 
גנו של שבט אהריש. נכנס צחי.

צחי: הס! איזה אור מן החלון בוקע? זה המזרח, ולוסי השמש.

מן השיחים מציץ אורן חזן.

חזן: איזה שמש, אחי? זאת כולה ערבייה.

לוסי: אללי.

חזן: מה זה, מה היא אמרה? אללה הוא אכבר?! אמרתי לך שהיא מחבלת, אחי.

צחי: זוהרת את עליי בשחור הלילה כשליח אל קליל ופרוש-כנפים, אשר לפתע ממרומים הופיע לעיניהם של בני בשר ודם, והם מוכי פליאה יסבו ראש להתבונן, איכה על גב ענן רוכב מעדנות, ואיך נישא על פי תהום הכחול בעצלתיים.

חזן: לא הבנתי מילה. להגיד לך את האמת, אחי, אהבתי אותך יותר ב"פאודה".

לוסי: צחי, הו צחי, בשל מה אתה צחי? התנכר נא לאביך, המר שמך!

חזן: ידעתי! הבת שרמוטה! משחקת אותה אשכנתוזית חכמה כזאת שמדברת אנגלית, אבל איך שלכדה אותך ברשת היא רוצה שתתאסלם ותבוא אליה לכפר כדי לזיין כבשים.

לוסי: מי אתה, אשר ארבת לי בסתר לילה ואל סתרי מחשבותיי פרצת?

חזן: בטח פרץ! פעם מסתערב – תמיד מסתערב. מה חשבת, שהוא באמת אוהב אותך? יאללה פאודה!

צחי: האהבה, עלמה, קלת כנפיים, מעבר לחומה היא נשאתני, כי לא מחסום של אבן יעצרנה.

חזן: תגיד תודה אם יזרקו רק אבן. לינץ' הם יעשו בך.

צחי: האהבה תעז עשות ככל אשר לאל ידה. על כן קרובייך לא יעמדו לי לשטן.

לוסי: אך אם ראה יראו אותך, אתה בן מוות!

חזן: שמעת את זה? שמעת?! היא בעצמך אומרת את מה שכתבתי בפוסט. יאללה, בוא נעוף מפה.

חזן מושך את צחי בכוח.

צחי: בוא, רב-חובל זועף, בוא צר-העין, נפץ, מלח נואש, את סירתך הסחרחרה אל דכי הגל בסלע! אהבתי שלי, זו לחייך! (שותה את הרעל)

חזן: בוא בוא, יא דפוק. נראה לך שאני אתן לך לשתות רעל? החלפתי את זה באלכוהול שאבא של מירי רגב נתן לי. מאה שקל לארגז. איפה עוד תמצא מחיר כזה? אני אקח אותך עכשיו לאיזה מועדון טוב, נמצא איזו יהודייה כשרה. אם לא ילך כלום נארגן לך איזו אוקראינית. העיקר שלא תהיה התבוללות, אחי. יאללה פאודה!
 
* כל הציטוטים מ"רומיאו ויוליה" לקוחים מתוך התרגום של רפאל אליעז.
סאטירה

שואת המנספרדינג

כמדי יום, נסעתי הבוקר ברכבת לעבודה. בכיסא לידי ישב חייל עם מדים בצבע בז' (אלה מדים של חיל האוויר או חיל הים? אני אף פעם לא מצליח לזכור). הוא עשה מנספרדינג מכובד, כאילו הרגליים שלו הן מחוגה שילד פתח אותה בכוח עד הקצה. רגל שמאל שלו חדרה אל תחום המושב שלי. בגלל שאני אדם רתיין, לא הערתי לו ונדחקתי אל המסעד, עד כי גבי כאב מהישיבה הדחוקה. הפקח התקרב אלינו. קיוויתי שישית את לבו להשתלטות העוינת מצד "חברי" לנסיעה, אך הלה חלף על פנינו באדישות כשהוא מפזם לעצמו שיר כלשהו (לא הצלחתי לזהות אם זה היה "קומסי קומסה" או "פרח נתתי לנורית").

מיד נזכרתי בסיפור של סבא שלי, שברכבת לגטו מיימוצה נאלץ לשבת ליד אנטון דובלרו, יהודי גאוותן שעשה גם הוא מנספרדינג שדחק את סבי וגרם לגבו לדאוב בשל הישיבה העקמומית. אותו יהודי בעל פימה וכסל היה סוחר העורות של העיירה, נצר למשפחת בורסקאים שהצטיינו בשלושה דברים: אכילה, שינה, ותקיעת נודות שהיו גורמים לכבשים להתחפר בתוך פרוותם ולייחל שהשוחט ישחט כבר.

החייל הרומני שמונה להיות שומר הסדר בקרונות היה איכר שמאס בחיי הפרך של עבודת האדמה, ולכן קפץ על התפקיד כמוצא שלל רב. כשסיפר על כך לאשתו היא סיננה לעברו שטף של קללות בעודה מחזיקה בידיה תינוק אחד ומנערת ילד שני מרגלה, אך האיכר לא שעה להפצרותיה הארסיות ויצא בלב חפץ למשימתו. בלשכת הגיוס המקומית קיבל את פניו סמל כפוף גב שהחתים אותו על טופס ("הנני מאשר בזאת שהצבא הרומני אינו אחראי לחיי או למעשיי, וכי כל נזק שאגרום לכל אדם או רכוש [למעט יהודי או צועני] עלול להביא להעמדתי מול קיר יורים ו/או לעיטור מופת"), הגיש לו חבילה צרורה של מדים ומשרוקית וצירף הנחייה ברורה: על היהודים להגיע, חיים או מתים, אל הגטו. ומה אם מישהו לא יחוש בטוב או שאישה הרה תכרע ללדת, ביקש לשאול, אך כבר נדחק מפני הבא בתור (פקיד מס ממושקף שחטף בילדותו מכות מבריון יהודי וכעת ביקש לנקום), ויצא אל תחנת הרכבת.

משראה סבא את השומר מתקרב, הרים את ידו בחשש.
"מה אתה רוצה, גלציאנו?" הטיח בו דובלרו, שותפו בעל כורחו למסע.
"אני לא מרגיש טוב." ענה סבי בתואנת שווא. "חשבתי אולי לעבור לקרון קצת יותר מאוורר."
"איפה אתה חושב שאתה נמצא? בארמון של המלך? בבורדל של מאדאם קרולינה? תוריד כבר את היד שלך לפני שהם שולחים את כולנו לנקות מחראות עם דיזנטריה."
ידו של סבי רעדה. דמותו של השומר גדלה עם כל צעד שעשה, והבורסקאי השמן נעץ בו מבט מזרה אימים.
"משוגע, תוריד כבר את היד!". דובלרו ניסה להגיע אל היד המורמת, אך כרס האדירים שלו מנעה ממנו כל טווח תנועה הדרוש מעבר לחיטוט באפו הבולבוסי. ידו של סבי נותרה באוויר.

השומר הגיע לקרון. הוא פיזם לעצמו שיר עם רומני ישן ("הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים"), וסובב את שרוך המשרוקית סביב אצבעו. פניו נהרו מאושר. לא רק שכבר אינו צריך לכוף את גבו בעבודת השדה ולכוף את ראשו בפני גערותיה של אשתו, אלא שהוא לובש בגדים נקיים ועבודתו מתמצה במשימה אחת פשוטה: לא לעשות כלום.

"סליחה," ביקע חץ הפנייה המהוססת את בועת האושר שמעל ראשו. הוא נעצר במקומו והביט בגבר הרזה והחיווריין שישב בצורה משונה.
"מה אתה רוצה, יהודי?"
"אינני חש בטוב. תהיתי האם אפשר יהיה לעבור לקרון אחר, מעט מאוורר יותר."
"תסתכל סביבך, אתה רואה פה מקום פנוי?"
סבא הסב את ראשו לכאן ולכאן.
"לא, אבל…"
"אז מה גורם לך לחשוב שבקרונות אחרים יש מקום?"
"תסלח לו, אדון קונדוקטור," התערב הבולבוס האנושי. "מר גלציאנו פשוט מבולבל. נדמה לו שמישהו בעולם הזה חייב לו משהו. שנינו יודעים, כמובן, שאין זה המצב, אך המסכן שוגה באשליות מסוכנות."

האיכר לשעבר חכך בדעתו כיצד לפעול, וכעבור כמה שניות פסק נחרצות, נהנה בעליל מעמדת השופט שהתפקיד החדש זימן לו. "תישאר כאן ותסתום את הפה!" אמר בקול רם, כך שכולם בקרון יידעו מי פה בעל הדעה. שקט השתרר בקרון. השומר שב לשרוק כשהוא ממשיך במסלולו. אני בהחלט יכול להתרגל לתפקיד הזה, אמר לעצמו בשביעות רצון.

כשהרכבת הגיעה לגטו גבו של סבי היה מעוקם לחלוטין. הוא צלע בקושי אל מחוץ לקרון וזוהה מיד כבעל מום. הוא נשלח אל ביתן החולים ומוכי הגורל, אך בזכות ניסיונו בשכיבה עצלה וממושכת בלא להניד עפעף – תכונה (ותנוחה) שעברה במשפחה מזה דורות – העמיד פני מת וגופתו החיה בהחלט הושלכה אל מחוץ לחומות הגטו. שם, בעזרת עדת זאבים ומחלקת פרטיזנים, הוא גנב את הגבול לאוקראינה. חייו ניצלו.

ודובלרו, הבורסקאי השמן? בגלל כושרו הגופני הלקוי הוא לא הצליח לעמוד בשום מעמסה גופנית, ולכן נשלח לנקות מחראות עם דיזנטריה. כבר ביומו הראשון בעבודה נפל לתוך אחת מהן ונתקע שם עם כרסו הענקית. הוא נפטר כעבור ארבעה ימים, אך נדרשו עוד חודשיים שלמים עד שבשרו יירקב מספיק כך שיוכלו לשלוף אותו מן הבור.

הכפרי שהפך לבעל בעמיו בעיני עצמו נטש את תפקידו מיד כשהבין שהרומנים עומדים להפסיד במלחמה. הוא שב לכפר, אל אשתו וילדיו, ולפני מותו ביקש כי על מצבתו יחרט השיר "הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים".

אז מה מוסר ההשכל, חברים? כאז כן היום – די עם המנספרדינג. זה גורם לכאב גב למי שיושב לידכם.

40862219_10216364836769427_8564222684383150080_n

שונות

לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי – לא באופן אישי כמובן – על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת.

כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם שהם/ן רבו. כשהוא/היא סוף סוף התפנה/תה אלי/י נאמר לי שאני צריך לשלם על הכרטיס, למרות ההדסטארט. רציתי לשאול אותו/ה אם היא/הוא רוצה את מספר הטלפון שלי כי באמצעותו שריינתי את הכרטיס, אבל לא הצלחתי לבטא את זה בראש באופן א-מגדרי אז שתקתי. בסוף מצאו אותי במחשב וקיבלתי כרטיס בלי לשלם עליו שוב.

החלטתי להשתין לפני שההצגה מתחילה, וראיתי שיש רק חדר שירותים אחד שהוגדר כ"שירותים לא ממוגדרים". היה שם גם שלט שהסביר למה זה עדיף ככה (נקודה מספר 2: השירותים המעורבים מאפשרים שימוש נוח ובטוח למי שהמראה שלהם אינו תואם את הציפיות המגדריות מגברים ומנשים, למשל בחור טרנס בתחילת דרכו, אישה גברית, ועוד). כשביקשתי לשטוף ידיים גיליתי שאף אחד משלושת הדיספנסרים של הסבון לא עובד. אולי זה מאפשר שימוש נוח ובטוח למי שמעדיף לחטוף וירוס בטן או טפיל. לא יודע.

חיכיתי במבואה שייפתחו הדלתות לאולם. כולם מסביבי נראו לי גייז חתיכים עם ריבועים בבטן, למרות שאני די בטוח שיש לא מעט גייז ממוצעי מראה עם בטן משתפלת. תקעתי את הפרצוף בנייד וחשבתי לעצמי שאם אהיה גיי בטח אהיה גיי ביישן עם כרס קטנה. כנראה שאפילו אהיה גיי בתול שמגמגם בכל פעם שהוא רואה מולו בחור יפה עם ריבועים בבטן. ריחמתי קצת על עצמי הגיי וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא בסוף מישהו שיסכים לשכב איתו ולטעת בו ביטחון עצמי.

ההצגה, "לוויתן" שמה, הייתה ממש חמודה. ואני לא כותב חמודה בכוונה להקטין אותה, אלא כדי לומר שיש צעירים שעושים תיאטרון שהוא יותר ברוח של "בנות" ו"מאסטר אוף נאן" ופחות ברוח של "המלט" ו"כולם היו בניי". וזה נהדר, כי לפעמים נדמה שהתיאטרון לא מנסה אפילו להתכתב עם המציאות העכשווית ועם השפה החדשה שהתהוותה. אם הייתי פקיד במשרד החינוך, הייתי עושה הכל כדי שההצגה הזאת תועלה בפני תלמידי תיכון בכל רחבי הארץ, כי היא יכולה להראות שלהם שתיאטרון יכול לדבר את הפחדים והאהבות והחברויות ושברונות הלב שלהם, מבלי לחשוש לגעת בנושא של זהות מינית. אבל כולנו יודעים מי שר החינוך, אז כנראה שההצגה היחידה שיסכימו להעלות בפני תיכוניסטים תעסוק בשני חברי ילדות שהופכים מנערי גבעות לחיילים בגולני שהורגים ערבים בלי למצמץ. בסוף אחד מהם ייפול בקרב, לא לפני שיאמר לחבר שלו שהוא ממש אוהב את ארץ ישראל.

בסוף ההצגה הצטערתי שאשתי לא הצטרפה אליי גם כי היא הייתה נהנית מאוד ממנה, וגם כי ככה לא היו חושבים שאני גיי עצוב ובודד. רציתי מאוד להגיד להם שאני סתם עצוב ובודד, בלי קשר למגדר, אבל לא ידעתי איך לבטא את זה בצורה א-מגדרית אז פשוט הלכתי הביתה.

שונות

מפלצת

המפלצת חזרה. היא הבינה את זה מיד כששמעה את זגוגית החלון נרעדת. היא הכירה את הזמזום הזה, שהרעיד גם בתוכה איזה עמוד שדרה נוסף. במשך מספר שניות התקפדה בתוך הספה, ניסתה להיבלע בתוכה, אבל משענת הגב הזקופה, המסעדים הקשיחים, קפיצי המושב המתוחים, כל אלו מנעו ממנה את ההיטמעות המוחלטת. בפגישה האחרונה נאמר לה שעליה להתמודד עם המפלצת, להישיר אליה מבט, גם אם לשניות חטופות. בכל פעם זה יהיה קל יותר, הבטיחו לה, בתנאי כמובן שתצלח את זו הראשונה.

היא צעדה לעבר החלון באיטיות, כאילו היא חוצה ביצה סמיכה ומבעבעת כשרגליה אסורות בשלשלאות. היא חשה את הרטט מתגבר ונעצרה במקום. הנהמות והנשיפות גברו. היא הביטה לאחור לעבר הכורסה, שנראתה עכשיו קטנה ומעוותת, כאילו נלקחה מאיזה ציור של דאלי. לא ברור כיצד הצליחה לשבת עליה במשך זמן כה רב (כמה זמן באמת ישבה שם? היא לא זכרה).

היא המשיכה להתקדם בזהירות. הווילון השקוף למחצה שיווה לענני הבוקר מראה של דמעות שפוכות. עכשיו יכלה ממש להרגיש בידה את רטט הזגוגית. בפיה התפשט טעם של חלודה, אבל היא לא נכנעה. כשהסיטה קלות את הווילון ראתה זרוע אחת של המפלצת מניפה אל על את הקורבן התורן ומריקה אותו אל פיה (זו יכולתי להיות אני, חשבה). לסתותיה עלו וירדו בשעה שדחסה את העצמות והבשר הלחלוחי יחד עם שאר השאריות המרקיבות. המפלצת הורידה לקרקע את קליפת הקורבן, משאירה אותו על המדרכה מרוקן, נוטף לשד עצמו. נהמה עמוקה של שביעות רצון נשמעה. המפלצת לטשה לעברה עין והיא מיהרה להסיט חזרה את הווילון. רגליה היה נטועות בקרקע והדם זרם מפניה אל כפות הרגליים ומשם אל שורשי השטיח. רק שלא תזהה תנועה. היא המתינה כך במשך זמן שנדמה כנצח, עד ששמעה שהמפלצת לכדה עוד קורבן. שוב אותו הסדר: תפיסה, הנפה, הרקה, נהמה.

המפלצת סיימה. כשהחלה לנוע, הזגוגית רעדה בעוצמה. תיכף היא תתנפץ והרסיסים יתפזרו למרגלותיה ויבוססו בדמה. היא שמעה אותה מתרחקת, תרה אחר קורבנות ברחוב אחר, מרוחק. היא אזרה אומץ והניחה יד על החלון. הרטט לא פסק.

מחזה

תחנה – מחזה קצר

הדמויות:

גבר

אישה

מנקה שחור

כרוז (שומעים את קולו בלבד)

 

תחנת רכבת. גבר ואישה מביטים מטה, אל עבר הפסים שמעבר לקו ההפרדה.

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב כעשר דקות זמן משוער. עמכם הסליחה.

[פאוזה]

גבר: מתי זה נפל לך?

אישה: לפני כמה דקות.

גבר: תמיד תהיתי איך זה אפשרי.

אישה: מה?

גבר: להפיל משהו לפסים של הרכבת. הייתי רואה שם כל מיני חפצים וחושב לעצמי איך הם נפלו לשם.

אישה: לא יודעת, זה פשוט נפל לי.

גבר: פעם ראיתי שם תמונת פספורט של אישה זקנה עם מטפחת סביב הראש. נראתה רוסייה או משהו.

אישה: אתה חושב שאני יכולה לרדת לקחת את זה?

גבר: דמיינתי איך גבר רוסי מבוגר עזב את הבית בכעס והחליט לעלות על רכבת לבן שלו. כשהוא שלף את הארנק כדי לקנות כרטיס הוא קלט את התמונה של אשתו, והנקמה הכי גדולה שלו הייתה לא לזרוק את התמונה לפח, אלא לתת לרכבת לדרוס אותה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

אישה: אז אפשר לרדת? הכרוז אמר שיש עשר דקות עד שהרכבת תגיע.

גבר: לא, לא! זה חשמלי… נראה לי.

אישה: [מסתכלת סביב] אין אף אחד שעובד פה?

גבר: וחוץ מזה יכולה לבוא רכבת מצד שני.

אישה: אני חושבת שאלך לדבר עם המנהל.

גבר: הוא לא יעזור לך.

אישה: אבל זה התפקיד שלו, לא?

גבר: מתי ראית לאחרונה מישהו שעובד פה?

אישה: [מסתכלת הצידה] יש שם את משרד המנהל. חייב להיות שם מישהו.

גבר: אני אף פעם לא ראיתי מישהו עובד פה. בטח מחתימים כרטיס ונעלמים.

אישה: [מביטה בשעון] אני הולכת לבדוק. [יוצאת]

גבר: [קורא אחריה] חבל על הזמן שלך! את תפספסי את הרכבת!

הגבר מלווה את האישה במבטו ואז חוזר להביט קדימה. הוא מסתכל למטה, למקום בו נמצא ה"חפץ". הוא עושה צעד קטן לעבר הפסים, מתכופף, ואז יורד על ברכיו ומושיט את ידו קדימה. את הכל הוא עושה בחשש, מביט תדיר לצדדים לראות שלא באה רכבת.

כרוז: למען בטיחותכם, הנכם מתבקשים להישאר מעבר לקו הצהוב [הגבר לא שועה לאזהרה] אני חוזר: למען בטיחותכם, הנכם מתבקשים להישאר מעבר לקו הצהוב. [הגבר מותח את ידו, מתאמץ להגיע לחפץ. הפעם הכרוז כבר עצבני] תעוף כבר מעבר לקו הצהוב!

הגבר קם.

גבר: [לעבר השמיים] בסדר, בסדר, מה קרה?

האישה חוזרת.

אישה: אתה לא מאמין!

גבר: מה אמרתי לך? לא היה שם אף אחד בטח.

אישה: היו בפנים שלושה אנשים.

גבר: [מופתע] שלושה?

אישה: כשהגעתי לשם שמעתי מלא קולות צחוק. איך שדפקתי על הדלת הקולות השתתקו. דפקתי עוד פעם וכשלא ענו פשוט נכנסתי פנימה. היו שם שלושה גברים שנראים בול אותו הדבר: חולצה כחולה ששני הכפתורים העליונים שלה פתוחים, כרס גדולה, שיער מקליש. שאלתי "מי פה המנהל?", והם פשוט הביטו אחד בשני כאילו הם לא מצליחים להחליט מי מביניהם האחראי. אז הסתכלתי ישר בגבר האמצעי ושאלתי אם הוא המנהל. הוא פתח את הפה אבל לא יצאה ממנו שום מילה. הוא שב והביט בחברים שלו, ושלושתם המשיכו לנעוץ בי מבטים כאילו נפלתי מהירח.

גבר: חבורה של פרזיטים!

אישה: אמרתי להם שנפל לי משהו יקר ערך לפסים של הרכבת ושאני צריכה שמישהו יוציא את זה, ואז אחד מהם שלף קופסה מתחת לשולחן והגיש לי אותה. היו שם כל מיני טבעות, טלפונים, מצתים, אפילו שריון ריק של צב היה שם.

גבר: ותמונת פספורט של זקנה רוסייה לא הייתה?

אישה: ניסיתי להגיד שזה לא יכול להיות בקופסה כי זה עדיין על המסילה, אבל הגבר משך אליו את הקופסה בזעם וסימן לי עם היד שאצא. אתה מאמין לחוצפה?

גבר: אמרתי לך, פרזיטים.

אישה: הודעתי להם שאני לא זזה משם עד שמישהו בא לעזור לי.

גבר: טוב מאוד עשית!

אישה: אחד מהם ניגש אליי, תפס אותי ביד והוציא אותי בכוח מהמשרד. פשוט דחף אותי ונעל את הדלת. צעקתי שזה לא יעבור להם בשלום ושאני אהפוך את העולם עד שיפטרו אותם… הם חזרו לצחוק שם בפנים כאילו כלום.

גבר: עבד כי ימלוך. את חייבת ללכת עם זה לעיתונים, לשר התחבורה, לאלוהים יודע מי.

אישה: [שולפת טלפון מהתיק] אני הולכת להתקשר עכשיו לשירות לקוחות שלהם ולהרים כאלה צעקות עד ש… [מורידה את הטלפון] אין קליטה.

גבר: במדינה מתוקנת כל המנהלים האלה מזמן היו עפים על טיל. המקסימום שהיו נותנים להם זה להיות מנקים בתחנת רכבת.

מצד שמאל של הבמה נכנס מנקה שחור, דוחף עגלה עם מטאטא ופח. השניים מסתכלים עליו בתימהון.

גבר: את חושבת שהוא שמע אותי?

אישה: לא נראה לי.

גבר: זה ממש לא נעים.

אישה: אני באמת לא חושבת שהוא…

גבר: לא התכוונתי חלילה לזלזל בעבודה של המנקים. כל עבודה מכבדת את בעליה וזה, פשוט דיברתי על המנהלים פה, שהם חבורה של אוכלי חינם.

המנקה עובר על פניהם.

אישה: [למנקה] סליחה! [לא שומע] סליחה! [היא נעמדת מולו ומנופפת בידיה] תסלח לי!

המנקה עוצר ומוציא את האוזניות שהיו תחובות באוזניו.

מנקה: מה?

אישה: זה המנהלים שלחו אותך?

מנקה: איזה מנהלים?

אישה: השלושה שם במשרד.

מנקה: אין פה מנהלים, גברת.

גבר: [לאישה] מה אמרתי לך?

מנקה: יש מנהלת.

אישה: [מופתעת] מנהלת? הייתי במשרד שכתוב עליו הנהלה, ובפנים היו שלושה גברים.

מנקה: לא יודע מי ראית ומה ראית, פה בתחנה יש מנהלת.

אישה: הו, מעולה. איפה אני יכולה למצוא אותה?

מנקה: וואלה לא יודע, אני רק המנקה פה.

גבר: מה זה לא יודע? אתה לא יודע איפה המנהלת שלך נמצאת? יש לך את הטלפון שלה?

מנקה: לא. והיא לא המנהלת שלי.

אישה: אז מי המנהלת שלך?

מנקה: יש לי מנהל.

אישה: אתה הרגע אמרת…

גבר: לא, זה לא להאמין המקום הזה. בחוץ מזמן היו סוגרים אותו.

אישה: [למנקה] אני צריכה שתביא לי את זה [מצביעה אל עבר המסילה].

מנקה: אני לא יכול.

אישה: אבל זאת העבודה שלך, לא?

מנקה: לא, אני מנקה רק ברציף.

גבר: איזה ראש קטן. זה כמו שאני אגיד לבוס שלי שלא מתאים לי לעשות את העבודה שלי. באותו יום הוא מזמין אותי לשימוע לפני פיטורים. מה זה באותו יום? באותה שנייה!

מנקה: [מגיש לגבר את המטאטא] קח, תביא את זה בעצמך.

אישה: זאת לא העבודה שלו! זאת העבודה שלך!

גבר: [דוחף בחזרה את המטאטא] נכון, זאת העבודה שלך.

מנקה: גברת, אני לא יורד לשם.

גבר: במדינה מתוקנת…

מנקה: פה זה לא מדינה מתוקנת.

גבר: מה אמרת?

מנקה: שפה זה לא מדינה מתוקנת.

גבר: איפה המנהל הזה שלך? אני רוצה לדבר איתו.

מנקה: לך על זה. ותשאל אותו על הדרך מה קורה עם התשלום על השעות הנוספות שלי.

אישה: אז אתה כן יודע איפה המנהל.

מנקה: כוס אמא של המנהל! יושב לו שם עם הכרס השמנה שלו, מסתובב בכיסא כמו איזה בוס גדול, ורק מנחית עליי פקודות מלמעלה: תעבור ברציף, תנקה את השירותים, תרוקן פחים, תעבור עוד פעם בשירותים, תעשה…

כרוז: למה עצרת? [השלושה מביטים למעלה] שאלתי: למה עצרת?

מנקה: אההה… סליחה… הם ביקשו שאני אעזור להם…

כרוז: סיימת עם השירותים?

מנקה: אהההה…. כן, בטח! הייתי שם עכשיו. הכל מבריק, מצוחצח.

כרוז: ומה עם הרציף?

מנקה: גם! כל החלק הזה מצוחצח [מצביע אחורה] אפשר ללקק את הרצפה.

כרוז: יופי, אז תלקק.

מנקה: מה?

כרוז: אמרת שאפשר ללקק, לא? אז תלקק.

גבר: [עושה צעד קדימה] אני לא חושב שהוא התכוון ש…

כרוז: למען בטיחותך, אנא הישאר מעבר לקו הצהוב.

גבר: [צועד חזרה] רק רציתי להגיד שזו מטפורה, הוא לא באמת התכוון שאפשר ללקק…

כרוז: למען בטיחותך, אנא הישאר מעבר לקו הצהוב.

גבר: [מביט מטה] אבל לא עברתי…

אישה: הוא באמת לא עבר…

כרוז: שקט! אני הבוס שלו ואני אחליט אם הוא התכוון לזה שאפשר ללקק את הרצפה או לא התכוון לזה שאפשר ללקק את הרצפה! עכשיו – תלקק.

אישה: הוא אמר אבל שיש לו בוסית… רגע, אתה אחד מהשלושה שם במשרד? כי זה היה ממש לא בסדר איך שהתנהגתם אליי קודם.

גבר: כן, במדינה מתוקנת…

מנקה: סתום כבר עם המדינה המתוקנת שלך! סתום!

[פאוזה]

כרוז: אז אתה מלקק או שאני צריך לרדת אליך?

אישה: [למנקה] אל תלקק! אני רוצה לראות את הפרצוף שלו. אני אצלם את זה ואשלח לכל העיתונים.

גבר: צריך להרים את הבן אדם הזה על טיל. אל תלקק!

מנקה: אני יכול להחליט לבד, תודה.

כרוז: בפעם האחרונה: אתה מלקק או לא?

הגבר והאישה מביטים במנקה בציפייה דרוכה. הוא נד בראשו כלא מאמין ואז נפנה אחורה ויורד על ברכיו. כשהוא מקרב את ראשו אל הרצפה הגבר מזנק עליו ומרים אותו.

גבר: אנחנו רוצים לראות אותו!

מנקה: די, תעזוב אותי. הוא לא יירד לפה בחיים.

אישה: הוא אמר שאם לא תלקק הוא יירד.

מנקה: הוא לא יירד.

אישה: למה אתה מתווכח על כל דבר?

כרוז: כן, למה אתה מתווכח על כל דבר?

המנקה נאבק להשתחרר מהתפיסה של הגבר. מתחיל להתפתח מאבק.

מנקה: די, תעזוב אותי כבר.

גבר: לא! אני לא אתן לך ללקק.

השניים נאבקים בעוצמה הולכת וגוברת. האישה מביטה מהצד, דרוכה. היא עומדת להגיד משהו בכל פעם שהמנקה מתקרב עם ראשו אל הרצפה, אבל הגבר מצליח להרחיק אותו ולמנוע ממנו ללקק. לבסוף המנקה מצליח לזחול אל המטאטא שלו, בעזרתו הוא חובט בראשו של הגבר, שצונח על הרצפה ונאנק מכאבים. ברגע שזה קורה המנקה מצמיד את ראשו אל הרצפה ומלקק אותה.

מנקה: [על ברכיו, מביט למעלה] מרוצה?

כרוז: לא.

מנקה: [מופתע] מה לא?

כרוז: כשאני אומר ללקק, אני מתכוון ללקק.

הגבר מתרומם על רגליו, מחזיק בראשו הדואב.

אישה: חבל שאתה לא מקפיד על הזמנים של הרכבות כמו שאתה מקפיד על הליקוקים.

כרוז: שקט אמרתי! [פאוזה] אלא אם כן אתם רוצים גם ללקק.

אישה: [מתפרצת] די, נשבר מהיחס הזה! אנחנו לקוחות פה, אתה שומע? ל-ק-ו-ח-ו-ת? שמעת פעם על המשפט "הלקוח תמיד צודק"? אה? שמעת? אנחנו לא איזה אסירים שלך פה שאתה יכול לחלק להם פקודות. אנחנו לקוחות שקורעים את התחת בעבודה ומשלמים כסף טוב על כרטיס ובסך הכל מבקשים שהרכבת תגיע בזמן ושיהיה מקום לשבת. זה הכל. ואם אתה לא מסוגל לספק את זה, אז.. אז… אנחנו נלך מפה! שמעת אותי? אנחנו פשוט נקום ונלך. מה אתה חושב, שאין לנו אופציות אחרות אז אנחנו מוכרחים לאכול את החרא שאתה מאכיל אותנו? אז אתה טועה, אדוני! טועה בגדול!

פאוזה.

כרוז: סיימת?

אישה: [נבוכה מההתפרצות של עצמה] אההה, כן.

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב כעשרים דקות זמן משוער. עמכם הסליחה.

אישה וגבר: מה?

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תתעכב…

גבר: את זה שמענו, אבל איך עברת פתאום להודעה המוקלטת הזאת? זה מה שיש לך להגיד לה? [מצביע על האישה]

מנקה: אל תנסו להבין. וחוץ מזה הוא לא רואה כלום.

אישה: אני לא מבינה…

מנקה: אמרתי לך, אל תנסי.

אישה: אם הוא לא רואה כלום, אז איך הוא ידע שליקקת רק קצת?

מנקה: כי אני תמיד מלקק רק קצת.

גבר: אני לא נשאר פה בטירוף הזה. [נפנה לצאת ואז מסתובב אחורה] את באה?

אישה: אני לא יכולה.

גבר: את מתכוונת להישאר פה עם היחס הזה?

אישה: אין לי ברירה. אני חייבת את זה. [מצביעה על החפץ]

גבר: [ניגש בזעם למנקה, תופס אותו בצווארון] אתה תביא לה את זה עכשיו, אתה שומע? ולא מעניין אותי בכלל אם זה כן התפקיד שלך או לא התפקיד שלך. אתה המנקה פה. זה כל מה שאתה, המנקה, שום דבר מעבר, ואם מישהו אומר לך להביא את מה שנפל לו לפסים של הרכבת, אתה תגיד "כן, אדוני, מיד" או "בטח, גבירתי, לכבוד יהיה לי לרדת למטה ולהביא לך את מה שנפל אפילו בסיכון החיים האפסיים שלי שלא שווים כלום כי אני רק המנקה פה. בסך הכל המנקה". הבנת את זה?!

המנקה מתחיל שוב להיאבק בגבר, כל אחד מנסה להפיל את הזולת למטה, אל הפסים.

אישה: די, תפסיקו עם זה! די!!!! [השניים ממשיכים במאבק]

כרוז: הרכבת של השעה חמש ועשרים תיכנס מיד לתחנה. אנא הקפידו לעמוד מעבר לקו הצהוב.

השניים ממשיכים להיאבק למרות ההודעה.

אישה: [צועקת] תעצרו, הרכבת מגיעה! [השניים ממשיכים במאבק] תעצרו, זה מסוכן! הרכבת מגיעה! [היא מביטה לכיוון ממנו אמורה להגיע הרכבת] אני רואה אותה! היא מגיעה! [האישה מנסה להפריד ביניהם, אבל היא חוטפת מכה ועפה אל הפסים, סמוך למקום שבו נמצא החפץ. הגבר והמנקה מפסיקים את המאבק]

גבר: תעלי! מהר!

אישה: [מושיטה יד לעבר החפץ] אני רק אקח את זה.

גבר: אין זמן! הרכבת מגיעה!

המנקה מושיט לעברה את המטאטא.

מנקה: קחי, תתפסי את המטאטא.

אישה: [נמתחת במאמץ לכיוון החפץ] אבל אני ממש עוד שנייה מגיעה…

גבר: גם הרכבת מגיעה! תתפסי כבר את המטאטא!

אישה: אני ממש…

נשמעת צפירה של רכבת. המנקה קופץ לפסים, תופס באישה ומנסה לסחוב אותה בכוח אל עבר הרציף. האישה מתנגדת, היא ממש כבר נוגעת בחפץ. נשמעת עוד שריקה של הרכבת, הפעם חזקה יותר, ממש מחרישת אוזניים. הגבר מנסה לצעוק משהו, אבל לא שומעים אותו בגלל הצפירה. הוא מביט בבעתה לעבר הרכבת המתקרבת [אנחנו לא רואים אותה בשום שלב, רק שומעים אותה], ואז מכסה את עיניו. המנקה מצליח בשנייה האחרונה לקחת את האישה בזרועותיו ולהרים אותה אל מעבר לפסים. בכל משך הפעולה האישה נאבקת, היא ממש רוצה את החפץ. הרכבת חולפת. הגבר פוקח את עיניו בזהירות ורואה שהמנקה והאישה ניצלו. האישה מכסה את פיה – החפץ נדרס. שקט משתרר במשך מספר שניות.

אישה: [המומה] אני לא… לא מאמינה…

מנקה: אין בעד מה.

אישה: זה… אני… לא….

גבר: במדינה מתו… [המנקה תוקע בו מבט מצמית. הגבר משתתק]

כרוז: הרכבת של השעה שש וחמישה תתעכב כחצי שעה זמן משוער. עמכם הסליחה.

אישה: פשוט לא מאמינה…

הגבר מביט בשעון ונאנח. האור יורד על הבמה. הסוף.

שונות

הילד חולם – ביקורת הצגה

אין עוררין על כך ש"הילד חולם" הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין. הוא קודר ומהפך קרביים, מגלם בתוכו את הסיוט הנורא ביותר של כל הורה באשר הוא, אך במקביל הוא גם מלא פיוט ומשרה תחושה של שותפות גורל. הפעם הראשונה שהועלה על הבמה הייתה ב-1993, בבימויו של לוין עצמו, ובשנת 2010 הופקה גרסה אופראית בבימויו של עמרי ניצן. התיאטרון הקאמרי, בשיתוף הבימה, מעלה בימים אלו הפקה חדשה של ההצגה, כשגם הפעם מחזיק ניצן במושכות הבימוי.

המחזה, שנכתב בהשראת סיפורה של ספינת הנוסעים סנט לואיס, מתחיל עם אב ואם העומדים מעל מיטת בנם הישן, מביטים בנשימותיו הקצובות והשלוות, רק כדי להיחרד מיד אחר כך מכניסתם של פליטים נואשים וכוחות צבא לובשי שחורים. מכאן מתחילה השתלשלות אירועים שנוגעת בנושאי פליטוּת, אובדן ורוע אנושי בכללותו. הרבה חסד, כפי שאפשר להבין, אין במחזה (ובעולם?) הזה.

ההפקה הנוכחית, בניגוד לזו שביים לוין, היא מינימליסטית יותר, הן מבחינת כמות המשתתפים והן מבחינת העיצוב הבימתי. הבמה מעוצבת בפשטות יחסית, כשהדגש הוא על משחקי תאורה (קרן גרנק), תלבושות (פולינה אדמוב) ומוזיקה (יוסף ברנדשווילי). הבעיה היא שהמינימליזם הזה טומן בחובו את הסיבה העיקרית לכך שההצגה לא רק שאינה מותירה חותם משמעותי, ברגעים לא מעטים שלה היא אפילו מאכזבת. אני לא יודע מה הסיבה לבחירה האמנותית הזאת – האם מדובר באילוצים כלכליים, או שאולי זו בחירה שנובעת מהמחשבה שהטקסט של לוין כל כך חזק, ש"קישוטים" בימתיים רק יאפילו עליו – אבל חלק גדול מהעניין בהצגה שמושתתת על יצירת אווירה מסויטת הוא היכולת להעביר את הצופה אל תוך אותו עולם קדורני. לטקסט, מעולה ככל שיהיה, יש יכולת מוגבלת למלא את המשימה הזאת כשהוא מושם בפיו של שחקנים. הם לבדם לא יכולים להעביר את כל האימה. יש צורך בחוויה רב-חושית, חוויה שאינה מתממשת כשהבמה אינה "תוקפת" את הצופה. הדוגמה הטובה ביותר לכך, על דרך השלילה, היא התמונה עם מושל האי ורעייתו. במקרה הזה עיצוב התלבושות המבריק מצליח לכמה רגעים לייצג עולם מוזר ולא הגיוני אך עם זאת מאוד אלגורי, ייצוג שהיה אמור להימשך על פני כל ההצגה.

המחזה מספק כמה תפקידים בלתי נשכחים, אבל לא כל השחקנים בהפקה הנוכחית ממלאים עד הסוף את הנעליים הגדולות שהותירו אחריהם ג'יטה מונטה, יוסף שילוח ואחרים. הכוונה היא בעיקר לאולה שור-סלקטר בתפקיד התובעני של האם ושל נורמן עיסא בתפקיד רב החובל. שניהם שחקנים מצוינים ובעלי קבלות, אבל דווקא כאן המשחק שלהם קהה מבחינה רגשית. המונולוג שהאם נושאת לקראת סוף המחזה אמור לשרוף את הלב ולהעלות דמעות גם בעיניהם של הקשוחים ביותר, אבל זה לא קורה. הכאב נותר שטחי.

מנגד, ראויים לציון נעמה שטרית המצוינת בתפקיד הילד החולם, עם נימת דיבור ילדית מדויקת ותועפות של תום; בן יוסיפוביץ' כאבא / פקיד הגירה מנומנם, ורות אסרסאי כפאם פאטאל צמאת  דם. גם נמרוד דגן וערן שראל מצוינים בתפקידיהם כפליטים, אחד עדין ואנושי והאחר מר נפש ומתוסכל.

התמונה האחרונה בהצגה מבליטה ביתר שאת את הבעייתיות בהפקה הנוכחית. מדובר בתמונה שבה הילד מצטרף אל ילדים מתים אחרים, אותם מגלמים שחקנים שרגע קודם עוד שיחקו פליטים. נכון שבתאטרון יש מקום לכפל תפקידים, אבל גם להשעיית הספק שלי יש גבולות. כשאני רואה גבר מקריח עם גופיית סבא רץ במעלה ובמורד הבמה, ובכן, קצת קשה לי להאמין שהוא ילד, במיוחד כשבתפקיד הראשי הקפיד ניצן ללהק שחקנית מתאימה גם מהבחינה הפיזית. נחרת בוז ששמעתי מאחת הצופות מאחוריי הבהירה לי שאני לא היחיד שחשב כך.

"הילד חולם" הוא מחזה חובה שלא הפך להצגת חובה, וחבל.

ואם לא קראתם את המחזה הנהדר והאכזר הזה, זה הזמן. ובכלל, שאפו ליורשי עיזבונו של לוין שהעלו את כל מחזותיו לרשת. נותר רק לקוות שאותו הדבר ייעשה עם כתביו של ניסים אלוני.

מערכונים·סאטירה

מותו של סוכן מוצרי הקוסמטיקה

בעקבות הכתבה במוסף "הארץ" על הטבת הבוטוקס שניתנת ללקוחות חדשים (אך לא צעירים) של היכל התאטרון בקרית מוצקין, ניסיתי לדמיין כיצד שיחת טלפון בין נציג מכירות של תאטרון כלשהו ובין לקוחה פוטנציאלית.

איש מכירות: שלום, גברת מיטלמן?

אישה (מבוגרת): נכון.

איש מכירות: מדבר יואש מתאטרון המרכז. רציתי להציע לך…

אישה: איזה תאטרון אמרת?

איש מכירות: תאטרון המרכז.

אישה: אתה מתכוון לתאטרון האמצע.

איש מכירות: לא, תאטרון האמצע הוא המתחרה שלנו.

אישה: אני כבר לא זוכרת למי מהם יש לי מנוי. או שאולי זה בכלל להיכל התרבות במועצה האזורית. בשנה שעברה הם הביאו כאלה הצגות יפות. היה שם יונה אליאן וששי קשת, והיה גם…

איש מכירות: כן, אני בטוח שאת ובעלך נהניתם, אבל אני רוצה להציע לך משהו אחר. שונה. פורץ דרך.

אישה: הוא לא.

איש מכירות: סליחה? איך את יודעת?

אישה: הוא לא נהנה.

איש מכירות: מי?

אשת מכירות: בעלי.

איש מכירות: מה קשור בעלך?

אישה: בהצגה של יונה אליאן וששי קשת הוא לא נהנה. אמר שזה קשקוש כי אי אפשר להיות מאוהבים אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי זה התווכחנו אם זו פאה או לא.

איש מכירות: בסדר, אבל אני דיברתי על המבצע החדש של התאטרון שלנו. כל הרפטואר של השנה הבאה יהיה בסימן התחדשות. יהיו לנו הצגות בבכורה עולמית.

אישה: מחזמר עם ההוא ההומוסקסואל מהטלוויזיה יהיה? הוא זז כל כך יפה ההומו הזה.

איש מכירות: אני מדבר איתך על משהו שלא נעשה בשום מקום בעולם. "המלט" מכירה? אז לנו יהיה את "המלט בלי קמטים", עם המשפט האלמותי "לעשות בוטוקס או לא לעשות, זאת השאלה".

אישה: לא אוהבת את שייקספיר, כולם מתים שם בסוף.

איש מכירות: על "מחכים לגודו" שמעת?

אישה: בטח ששמעתי על יעקב בודו! איך אני מחכה לו!

איש מכירות: אצלנו קוראים למחזה "מחכים לגודו, כי דוקטור דב קליין עמוס", והוא יעסוק בשני גברים שמחכים שמישהו ירים להם את החזה הנפול.

אישה: אולי בעלי יאהב את זה.

איש מכירות: וגולת הכותרת של העונה הבאה, הדובדבן בקצפת המלאכותית – עיבוד מופתי למחזה הקלאסי "מותו של סוכן".

אישה: אמרתי לך, אני לא אוהבת דברים עם מוות.

איש מכירות: זה מוות מטאפורי בלבד, כי אצלנו מדובר בסוכן של חברת קוסמטיקה שעוד לא הפנים שהעתיד טמון בניתוחים קוסמטיים.

אישה: לא יודעת, אני צריכה להתייעץ עם בעלי.

איש מכירות: אין בעיה, קחי את הזמן, אבל את יודעת, אנחנו לא נעשים צעירים יותר.

אישה: סליחה?!

איש מכירות: אלא אם כן את עושה מנוי אצלנו לתאטרון. אפשר גם לפרוס את זה ל-12 תשלומים ו-11 זריקות. אז מה את אומרת?

אישה: אולי בשנה הבאה. אבל תביאו את המחזמר עם ההומוסקסואל, כן?

סיפורים קצרים

עטלפים

אף אחד לא זוכר מתי בדיוק העטלפים הגיעו אלינו. כלומר, אנחנו כן זוכרים בבירור את הלילה שבו העטלף הראשון התעופף דרך החלון ונתלה על מעקה הווילון בסלון, אבל אנחנו לא יכולים למקם את האירוע על ציר הזמן. לפעמים נדמה כאילו הם היו שם מאז ומתמיד.

היינו ילדים קטנים, חלקנו תינוקות ממש, והיום ההוא לא היה מיוחד משום בחינה. סתם יום שבו נכנס אלינו הביתה עטלף. זו הייתה שעת ערב מאוחרת ואנחנו התחבאנו מאחורי הגב של אבא, שניסה להעיף את העטלף בעזרת הסמרטוט הראשון שנקרה בדרכו. היצור המכונף לא התרגש מהניסיונות לסלקו, אלא עף במעגלים אחידים ולבסוף קבע את מקומו במהופך על המעקה, אדיש לתכונה סביבו. הוא התנדנד באין מפריע כמה שניות עד שהתייצב והביט עלינו במבט שבאותו הזמן נראה לי כמלגלג. חלפו מספר שנים עד שהבנתי שלא לגלוג היה שם, אלא משהו אחר. שותפות גורל אולי.

כשקמנו בבוקר מצאנו אותו באותו מקום, כנפיו סוגרות על גופו וראשו. הוא נראה כמו ילד שמתחפר בתוך השמיכה ולא רוצה לקום לבית הספר. ירון אמר, בוקר טוב, עטלף, אבל משראה שלא קורה כלום התחיל לצעוק, בוקר טוב, עטלף! בוקר טוב, עטלף! אמא אמרה לו שיפסיק כי איתמר לא ישן כל הלילה בגלל שיוצאות לו שיניים ולה כואב הראש, וירון אמר לה שהם למדו בבית הספר שלעטלפים יש שמיעה מעולה ואולי העטלף הזה חירש והגיע אלינו בגלל שהוא לא כמו כל השאר.  

כשחזרנו מבית הספר מצאנו שיש שני עטלפים תלויים על המעקה. התלהבנו כי עכשיו לעטלף שלנו יש חבר לשחק איתו, אבל אמא חשבה אחרת. היא התקשרה לעירייה ושם אמרו לה שמה שקורה בתוך הבית הוא באחריותנו. אם אנחנו רוצים להיפטר מהעטלפים, ציינה הפקידה, אנחנו יכולים להזמין איש מקצוע. אמא ניתקה וקיללה ברומנית, כי לא היה לנו כסף בשביל איש מקצוע וקללות זה בחינם. לפתע ניתקו העטלפים מן המעקה והחלו לחוג באוויר בטירוף. אמא אספה את איתמר בידיים ונמלטנו אל המטבח. התקרבנו לדלת כדי להציץ לסלון אבל אמא צעקה עלינו שנחזור לעמוד לידה. הדבר היחיד שהספקנו לקלוט הוא את הצללים המרפרפים בקדחתנות על הרצפה. זה לקח כמה דקות, אבל אט אט טפיחות הכנפיים החלו לשכוך עד שנדמו כליל. בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחה ואבא נכנס הביתה. הוא חלף על פני המטבח מבלי להבחין בנו, נכנס לסלון והתיישב לצפות בטלוויזיה. הקריין דיבר על מתיחות בצפון. נכנסנו בחשש לסלון, רק כדי לגלות את העטלפים במקומם. אבא בכלל לא הבחין שיש עכשיו שניים במקום אחד.

מספרים על דוד ארתור שגבר בצעירותו על זאב בידיים חשופות, ולכן הוא הוזעק לטפל במטרד שחדר לביתנו. הוא הגיע מבאר שבע הרחוקה בשלושה אוטובוסים, כשבמשך כל הנסיעה הושיב לידו שני מקלות שונים של מטאטא. כשנכנס אלינו הביתה שלף מתיקו מסקינגטייפ וחיבר בין המקלות. כשפרץ לסלון יחד עם הרומח המאולתר, כמו קופץ במוט אולימפי, היינו בטוחים שהגיעה שעתם של העטלפים להעתיק את מקום מגוריהם לביתה של משפחה אחרת. כלפי חוץ שמחנו לראות את הדוד המוזר, אותו אביר שתקן שהסיפורים על אודותיו מופלאים באותה המידה שהם מופרכים, אבל בלב התפללנו שהוא ייכשל במשימתו. זה התחיל בהטחות חוזרות ונשנות של מקל המטאטא במעקה הווילון, ממש ליד העטלפים, כנראה מתוך מחשבה שהרעשים יטרידו את מנוחתם, אבל הם לא הראו כל סימן שזה בכלל נוגע להם. משראה זאת הדוד החל לטפוח על העטלפים עצמם, תחילה בעדינות אך לאחר מכן באגרסיביות ותוך התזת רוק וקללות מפיו. התחלנו לבכות ולצעוק שיעזוב אותם בשקט, ובשנייה שבה לקח הדוד תנופה והתכוון להטיח את מקלו המתנדנד בראשו של אחד העטלפים, הם פרשו את כנפיהם ותקפו אותו בתיאום מושלם. הדוד ניסה להתגונן אבל קדחת הנפות המקל גרמה לכך שהוא יתפרק לשני חלקיו, כשאחד מהם שובר לרסיסים את האגרטל בעל העיטורים הסיניים שאמא כל כך אהבה, כי היא קיבלה אותו כמתנת נישואים מהוריה. זה היה האות מבחינתה לשים סוף לפיאסקו, והדוד ארתור הובל אחר כבוד אל הדלת ואל באר שבע הרחוקה.

מכיוון שלא ראינו אף פעם את העטלפים אוכלים, תהינו כיצד הם שורדים. בספריית בית הספר שלפנו את כרך האנציקלופדיה שהאותיות ע'-פ' מוטבעות בצדו, ולפי התמונה זיהינו שהאורחים שלנו הם עטלפי פירות. מזונם העיקרי, נכתב שם, הוא פירות בדרגת בשלות מושלמת. כשחזרנו הביתה הוצאנו מהמקרר תפוח והנחנו אותו על השולחן בסלון. העטלפים לא זזו. חשבנו שאולי הם חוששים מאיתנו, ולכן התחבאנו מאחורי הספה. מדי פעם שרבבנו את ראשנו כדי לראות אם משהו השתנה. כלום. חזרנו על הפעולה עם תפוז, אך גם הפעם לא קרה דבר. תהינו אם זה קשור לדרגת הבשלות של הפירות, אולי הם חשים במשהו שאנחנו, בחושינו הלא עטלפיים, לא מסוגלים לתפוש. בדיוק אז שמענו את קרקוש המפתחות בדלת, אבל לא הספקנו להחזיר את הפירות למקרר לפני שאמא נכנסה נושאת את איתמר על ידיה. היא נזפה בנו שהיא לא עובדת כמו חמור בשביל לממן אוכל לעטלפים, וכעונש אולצנו לאכול את התפוח והתפוז. איתמר זחל לעברנו, חטף את אחד מפלחי התפוח הלא מקולף וקירב אותו אל פיו. בן רגע התעוררו שני העטלפים ועטו על אחינו הקטן. אחד מהם הפיל את פלח התפוח מידו והשני אסף אותו, ושניהם התעופפו אל מחוץ לחלון. הבטנו במחזה נדהמים בעוד איתמר פרץ בבכי מר שנקטע בפתאומיות כשאל הסלון חזרו ארבעה עטלפים במקום שניים. כל העניין ארך כנראה מספר שניות בלבד, כי כשאמא נכנסה לחדר עם המבט הרושף שלה, ארבעת המכונפים כבר התנדנדו להם באין מפריע על המעקה, כאילו דבר בעצם לא קרה. היא תפסה את ראשה בידיה, הרימה את איתמר ויצאה.

וכך חיינו עם ארבעה עטלפים בסלון, עד שפרצה המלחמה במלוא עוזה. ההורים לא רצו שנשמע חדשות ולכן שלחו אותנו לחדר בשעה שמונה, אבל אי אפשר היה שלא לשמוע את הקריין מרעים בקולו: ירי בצפון, התושבים מתבקשים להישאר במרחבים המוגנים, ראש הממשלה כינס את הקבינט, הצבא ערוך למהלומה, גיוס מילואים נרחב. למחרת כבר דפקו בדלת – אבא צריך ללכת. הוא ארז בשתיקה תיק גדול מלא בתחתונים, גופיות וגרביים, חיבק חזק כל אחד מאיתנו ויצא. בלילה שמענו את אמא בוכה בחדר, וכשהתעוררנו בבוקר שמענו קולות לא ברורים מכיוון הסלון. רצנו לשם בהתרגשות כי חשבנו שאולי אבא חזר, אבל לתדהמתנו גילינו שלא ארבעה עטלפים גרים אצלנו, אלא עשרים. הם היו תלויים בצפיפות על המעקה, גוף דחוק אל גוף. רצנו לקרוא לאמא והיא הגיעה עם עיניים טרוטות והביטה בעדת העטלפים כלא קולטת דבר מכל זה. מבלי לומר מילה היא חזרה לחדר השינה וטרקה אחריה את הדלת.

בינתיים הלכה המלחמה והשתוללה, והדי הפיצוצים נשמעו יותר ויותר קרובים. בפעם הראשונה שהושמעה האזעקה היינו באמצע משחק כדורגל בסלון. איתמר אולץ לעמוד בשער וירון בעט לעברו את הכדור המאולתר מזוג גרביים מגולגלים, ובדיוק כשהוא עבר את קו השער המדומיין ניקבו קולות הצופרים את האוויר. כל העטלפים זקפו את ראשם למשמע האזעקה, פרשו את כנפיהם וחגו מעל ראשינו במעגל מושלם, ראש רודף זנב. הבטנו במחזה נדהמים כשקול הפיצוץ הראשון הרעיד את קירות הבית. התעשתנו במהירות ורצנו למקלט. כשהודיעו ברדיו שניתן לחזור לבתים, מצאנו את העטלפים במקומם, כאילו מעולם לא זזו משם.

החברה הראשונה של ירון לא האמינה לו שאנחנו כבר שנים גרים עם עטלפים בבית. מה אתה, באטמן, היא הקניטה אותו, והוא בתגובה אמר, תיזהרי שאני לא אדרוס אותך עם הבאטמוביל שלי. כשהוא הביא אותה לבסוף הביתה היא נכנסה בצעד מלא חשש כשעיניה תרות את התקרה. היא צחקקה במבוכה כשעשתה את הדרך הקצרה מהמבואה ועד הסלון, וכשחצתה את מפתן החדר ניטעה במקומה ונאלמה דום. החיוך נזל משפתיה כמו חלמון של ביצה רכה. מגניב, אה, אמר ירון כבדרך אגב, כאילו הציג בפניה את אוסף מדליות הקראטה שלו או משחק מחשב חדש, והוביל את הבחורה הנדהמת אל חדרו. הם הסתגרו שם כשעה, ובמשך כל הזמן הזה העטלפים זעו באי נחת. כשהם יצאו מהחדר אחד העטלפים טס לעבר הבחורה כחץ שלוח ונחבט במצחה. היא צווחה, הוא תקף אותי, הוא תקף אותי, וכשירון אמר לה שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, היא אמרה, אתם משפחה של משוגעים, זה מה שאתם, מי חי ככה עם עטלפים, ויצאה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

המלחמה נמשכה והדי הפיצוצים והאזעקות הפכו לרעש הרקע של חיינו. אבא היה מגיע מדי פעם לחופשות כשפניו עטורי זקן ועיניו כבריכה שרוקנו מתוכה את המים. הוא היה מנשק אותנו וריח האבק והזיעה היה נדבק גם בנו. ניסינו לדלות ממנו פרטים על המלחמה, האם הוא הרג מישהו, האם מישהו מחבריו נהרג, אבל הוא רק היה נכנס למקלחת לשעה ארוכה ואז מתיישב מול הטלוויזיה. הוא לא היה מוכן לשמוע חדשות ולפעמים היינו מוצאים אותו בוהה בסרטים מצוירים. פעם אחת הוא שב לחופשה כשעל ידו תחבושת מוכתמת בדם יבש. כשהוא פרק את התיק מכתפו הגיע אחד העטלפים והתיישב על הכתף של היד הפצועה. אבא התייחס לזה בשוויון נפש וחרג ממנהגו כשהתיישב מול המסך מבלי להתקלח. התיישבנו למרגלותיו וראינו ביחד כיצד זאב הערבות מנסה לשווא לתפוס את הרוד ראנר. למרות שכבר היינו נערים עדיין צחקנו כשנפל על הזאב סלע ענק שהוא תכנן לגלגל על הקוקייה. רק אבא שתק והביט במסך בעיניים מימיות, כאילו הוא צופה בסרט אמנותי בשחור לבן.

כשירון קיבל צו גיוס אמא צעקה שהיינו צריכים להישאר ברומניה כי שם אולי החיים מחורבנים אבל זה תמיד עדיף על פני המוות, וירון אמר לה שאין לו שום כוונה לסכן את עצמו. לא מספיק בעל אני שולחת לשם, עכשיו גם את הבנים אני צריך לתת לגנרלים הדגנרטים האלה, היא סיננה בזעם. את אבא שחררו למחרת ליממה כדי שיוכל ללוות את בנו ללשכת הגיוס, ואת הנסיעה לשם עשינו בשתיקה מוחלטת. אבא חיבק חזק את ירון ולחש לו משהו באוזן. פניו של ירון התכרכמו, והוא נשא עמו את ההבעה הזאת גם כשנפנף לנו לשלום מחלון האוטובוס.

בחופשה הראשונה שלו בבית ירון נראה אחרת – שזוף יותר, חסון יותר, גא יותר. הוא חלק חוויות מהטירונות וסיפר שרכש חברים חדשים שמוכנים למות למענו. איתמר שתה את הסיפורים בצמא ולא הפסיק לשאול שאלות, ואני אמרתי שלא יתלהב כל כך כי תמיד בסיפורים זה נשמע יותר טוב מכפי שזה במציאות. שניהם צחקו עליי ואמרו שאם משהו הורג, זאת הנאיביות. למרות שהאוזן האנושית לא מסוגלת לקלוט את קולות העטלפים, היה נדמה שאחד מהם מצייץ. לא הבנו אם הוא מצטרף ללגלוג או שהוא שותף לדעתי. כשקמנו בבוקר נדהמנו לגלות שהעטלפים נעלמו, כאילו לא גרו איתנו כל השנים האלה. הבטנו מחוץ לחלון, אולי הם תלויים על ענפי אחד העצים, אבל הם לא נראו בשום מקום. צפירת מכונית שהגיעה מלמטה החזירה אותנו למציאות. זה היה אחד מחבריו לפלוגה של ירון שהגיע לאסוף אותו לבסיס. נפרדנו ממנו במהירות וצפינו בו כשהוא שועט במורד המדרגות, מחליק כיף עם חברו, זורק את התרמיל הענק במושב האחורי ונכנס לאוטו.

השליחים הגיעו בזריחה יחד עם אבא. דפקו בדלת והודיעו שהם מצטערים אבל היה קרב קשה ויש אי ודאות גדולה והרבה נעדרים וירון הוא אחד מהם. אמא התחילה לצרוח, מה זאת אומרת אתם לא יודעים איפה הוא, אתם שלחתם אותו לשם ואתם אחראים למצוא אותו, ואבא ניסה ללא הצלחה וכמעט ללא מילים להרגיע אותה. לבסוף תשו כוחותיה והיא צנחה על הספה והביטה בתקרה במבט חלול. כשנושאי הבשורה עזבו, הפעם ללא אבא, העטלפים חזרו. מכיוון שהייתה לי הרגשה משונה בבטן ספרתי אותם, רק כדי לגלות שאחד חסר. איתמר יצא מהבית וחזר כשבידו אבן גדולה. הוא יידה אותה לעבר העטלפים והתחיל לצעוק שזה הכל בגללם ושיעופו משם. העטלפים נבהלו והתעופפו בחלל הסלון, וזה נראה כאילו ענן שחור וסוער התאבך מתחת לתקרה. צעקתי עליו שזה לא באשמתם ושיעזוב אותם בשקט, אבל הוא התנפל עליי והתחלנו להיאבק ולהתגלגל על הרצפה עד שאבא קם והטיח כל אחד מאיתנו לצד אחר של הסלון, מותיר אותי ואת איתמר מתנשפים ומרוקנים.

המלחמה נגמרה לפני שהספיקו לגייס אותי, אבל ירון לא חזר וגם החיים לא שבו לקדמותם. את הדי הפיצוצים החליפו הצעקות של אבא ואמא. ליתר דיוק, זו הייתה בעיקר אמא שצעקה ואבא ששתק, עד שנמאס לו והוא עזב את הבית. בתוך זמן קצר הם כבר הצטיידו בעורכי דין וחילקו ביניהם את הרכוש. אף אחד מהם לא רצה את הדירה, שאכלסה אותנו, את העטלפים ואת הזיכרונות, ולכן הוחלט למכור אותה ולחלק את שוויה חצי בחצי. הרוכשים הפוטנציאליים הגיעו בזה אחר זה, אך תגובת כולם הייתה זהה, או שאתם מעיפים מפה את העטלפים, או שאין עסקה. לבסוף הגיע גבר כרסתן ונוטף ביטחון עצמי שטען שהוא בעל מספר דירות באזור והיה מוכן לשלם את הסכום המופרז שהוריי נקטו בו. הוא גם ציין שיש לו קשרים בעירייה ולכן אין לו בעיה עם העטלפים. ביקשתי ממנו שיבטיח שהוא רק מעביר אותם למקום אחר ושלא יפגע בהם, והוא אמר, בטח, בטח, עליי. לא סמכתי עליו, אבל אמא אמרה שמצידה היא תמכור את הדירה להיטלר יימח שמו, העיקר לא לגור שם יותר.

תוך שבועיים הבית כולו כבר היה ארוז וכל אחד מההורים שכר דירה משלו. בלילה האחרון בבית התעקשתי ללכת לישון בסלון. שכבתי על הגב והבטתי על העטלפים. ההתנדנדות העדינה והקבועה שלהם כמעט הרדימה אותי,  אבל בכל פעם ששמורות עיניי היו קרובות להיעצם תחושה של אי שקט הייתה מעירה אותי. לא נרדמתי כל הלילה.

חזרתי כעבור חודש לבניין. רציתי לדעת מה עם העטלפים, וחשבתי שאולי הדיירים החדשים יוכלו לספר לי איפה הם. את הדלת פתחה אישה מבוגרת שלא הבינה מילה ממה שאמרתי. העטלפים, את יודעת אולי איפה הם, אמרתי והחוויתי בידיי תנועת כנפיים. היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה משהו ברוסית. הוצאתי את הטלפון מהכיס והראיתי לה תמונה של עטלפים. עיניה נאורו באחת. דה, דה, אמרה, והחוותה תנועת שיסוף בגרונה. עיניי נמלאו דמעות. שעטתי במורד המדרגות ורצתי מבלי לדעת לאן מועדות פניי. כעבור זמן שנדמה כנצח עצרתי באמצע שדה שומם. אחרי שהסדרתי את נשימתי נשאתי את עיניי מעלה. ענן שחור חצה את האופק. הוא ריצד כאילו עמד להתנפץ לרסיסים מכונפים.

סאטירה

אפקט יאיר נתניהו: פעילי הליכוד מזיינים בחזרה

פרשת יאיר נתניהו, שחשפה הקלטות בהן נשמע בנו של ראש הממשלה כשהוא מבלה במועדוני חשפנות ומתרברב כי הוא משלם עבור שירותי מין, הובילה לא רק לגינויים מגורמים שונים במערכת הפוליטית, אלא גם לתגובת נגד: ביקורי הזדהות של פעילי ליכוד אצל זונות. "אנחנו רוצים להראות שאלה דברים שכולם עושים, מימין ומשמאל, מקדימה ומאחור", אמר אחד הפעילים

לא דופקים ראש ממשלה מכהן רק בגלל זונה. זה המסר שמנסים להעביר בימים האחרונים פעילי ליכוד לאחר חשיפת הקלטת של יאיר נתניהו. בתעשיית הזנות מדווחים על עלייה של מאות אחוזים בביקורים של פעילי ליכוד, המבקשים להביע בכך הזדהות עם מעשי בנו של ראש הממשלה.

"מיד אחרי שראיתי את הכתבה בחדשות רצתי לאיזו דירה דיסקרטית שאני מכיר", סיפר אבי, פעיל ליכוד מרמת גן. "ידעתי שבתקשורת יעשו הכל כדי להכפיש את משפחת נתניהו, וזו הדרך שלי להביע בהם תמיכה. עושים ליאיר עוול, כאילו לא כולם הולכים לזונות בגיל הזה". אבי הוסיף כי בכוונתו לצאת לרחובות ולהחתים עוברים ושבים על עצומת הזדהות עם נתניהו הצעיר. "הכותרת תהיה 'גם אני הלכתי לזונה. מה כבר קרה?', ואני מתכוון להשיג לפחות עשרת אלפים חתימות ולשלוח למשפחה. אני בטוח ששרה נתניהו תהיה מאוד גאה לגלות שהבן שלה נמצא בחברה טובה".

ביציאה מאחד הכוכים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב פגשנו את יחיאל, שסיפר כי משפחתו תומכת בליכוד מאז שהוא זוכר את עצמו. "סבא שלי היה באצ"ל ואבא שלי היה הולך לעצרות של בגין ומתעמת עם שוטרים", סיפר בגאווה. "אני מרגיש שאני חייב להם לפחות את זה", אמר והצביע על הזונה האוקראינית בעלת המבט העצוב שיצאה אחריו מהכוך. "אבא שלי חטף מכות בגלל שהפגין נגד הסכם השילומים, אז המינימום שאני יכול לעשות זה לשלם לה". לדברי יחיאל, הוא ניסה לשכנע את אביו להצטרף אליו, אך זה האחרון סירב משום שעבר לאחרונה ניתוח להסרת בלוטת הערמונית. "אני בטוח שאם הוא לא היה אחרי ניתוח, הוא היה בא להביע תמיכה באותה תדירות כמו לפני כן", סיכם.

"אפילו בימים של הליכודיאדה באילת לא נראו מספרים כאלה של ביקורים אצל זונות", סיפר בגאווה ינאי, סגן ראש מחוז הצפון של צעירי הליכוד. "חשוב כי אנו, הדור הבא של ההנהגה במדינה, נפגין תמיכה במי שהוא לא רק בן גילנו ובשר מבשרנו, אלא גם זה שיכול לקבוע את עתידנו הפוליטי". ינאי הדגיש כי "המסר שלנו הוא חד וחלק: כשמנסים לזיין אותנו – אנחנו מזיינים בחזרה". כאשר נשאל מה אשתו הטרייה חושבת על הפגנת התמיכה הזו, השיב: "בהתחלה היא הסתייגה מהרעיון של מחאת שלישייה בגלל שהיא הצביעה לכחלון. אחרי שהסברתי לה שכחלון בקואליציה ולא אמר כלום על הקלטת, היא נאלצה להסכים ולהיכנס איתי לזונה".