מחזה

החקירה – תסכית קצר

.התסכית "החקירה" נכתב במסגרת פסטיבל תמונע 2020, בשיתוף פעולה עם כאן הסכתים

וזה הטקסט של התסכית:

קול זמזם נשמע.

חוקר: (במערכת הקשר הפנימית) איציק, תכניס אותו בבקשה.

קול זמזם נשמע כשדלת כבדה נפתחת ונסגרת. נשמעים קולות הליכה. כיסא מוזז ממקומו. אדם אחד מתיישב והשני יוצא מהחדר. הדלת הכבדה נסגרת. פחית קולה נפתחת.

חוקר: רותם חיון?

שתיקה.

חוקר: השם שלך זה רותם חיון?

שתיקה.

חוקר: סליחה, אתה צודק, הייתי צריך להציג את עצמי קודם: שמי אלברט מְנָחֵמוֹב, אני חוקר פה ביחידה. הבנתי שאתה מסרב לשתף פעולה.

שתיקה.

חוקר: בסך הכל שאלתי איך קוראים לך, זה נימוס בסיסי.

שתיקה.

חוקר: הבנתי. (קורא במערכת הקשר) איציק, קח אותו חזרה לבידוד לשלו…

נחקר: קוראים לי רותם חיון.

חוקר: שלום רותם, נעים מאוד. מספר תעודת הזהות שלך הוא 337785923?

נחקר: אני לא זוכר בעל פה.

חוקר: תקשיב, אני מכיר את החוקרים שדיברו איתך לפניי. אצלם זה שחור או לבן, להיות או לא להיות. אם תמשיך עם המשחקים אני אלך והם יחזרו, אתה מבין? (שהייה) אז מספר תעודת הזהות שלך הוא שלוש…

נחקר: מה שאמרת קודם. זה המספר.

חוקר: יופי, אנחנו מתקדמים.

נחקר: אני רוצה לראות עורך דין. אני פה כבר שבוע ולא נתתם לי לראות עורך דין.

חוקר: אתה לא נמצא פה שבוע.

נחקר: מה?

חוקר: אתה פה כבר חודשיים וחצי.

נחקר: לא, אין מצב… זה לא…

חוקר: הגעת בשני במרץ והיום זה השנים עשר במאי.

נחקר: אני מכיר את השיטות שלכם. אתה מנסה לשחק לי בראש. זה לא יעבוד לך.

חוקר: הנה, אני פותח Ynet. ל-Ynet אתה מאמין, נכון? בבקשה, שנים עשר לחמישי, 2021. הכותרת הראשית: בית המשפט אישר להאריך את מצב החירום בתשעים יום. זאת הפעם ה-15 מאז פרוץ המגיפה שהממשלה מטילה סגר… להמשיך? 

נחקר: (שהייה) תשחרר אותי מפה!

חוקר: זה יכול לקרות עכשיו. הכל תלוי בך. (פותח לו את האזיקים) בוא אני אשחרר אותך מזה… אתה רק צריך לחתום. (מוציא מסמך מהמגירה)

נחקר: מה זה?

חוקר: מסמך ויתור. על המקצוע שלך. 

נחקר: כל מה שעשיתם לי פה זה רק בגלל שאתם רוצים שאני אפסיק להיות שחקן?

חוקר: לא. אתה חותם לי שאתה רוצה להפסיק להיות שחקן.

נחקר: אבל להיות שחקן זה לא רק "מקצוע". זה חלק ממי שאני. אני לא יודע לעשות משהו אחר.

חוקר: ובדיוק בשביל זה אנחנו פה! ברגע שאתה מוותר על כל ההצגות האלה שלך, המדינה מסדרת לך מקצוע חדש. תהיה לך דיפלומה ביד, משכורת קבועה, תהיה בן אדם!

נחקר: ללכת לעבוד באיזה משרד או מפעל, זה מה שאתה רוצה?

חוקר: אנשים בגילך הולכים לעבוד בפריפריה, מטפלים בזקנים, קוטפים גויאבות בשמש.

נחקר: אז מה קורה אם אני מסרב לחתום?

חוקר: יש נהלים.

נחקר: עינויים.

חוקר: נהלים.

נחקר: תביא את המסמך.

שהייה. נשמעים קולות דפדוף.

נחקר: (משתומם) "על האזרח לעבור סדנת גמילה ממשחק"? אתם רוצים לעשות לי מה, כמו בסרט הזה, נו, איך קראו לו…

חוקר: התפוז המכני… אתה מבין מה הבעיה? הכניסו לך כל השנים לראש כל מיני דימויים. בחיים האמיתיים זה לא עובד ככה. הבחירה בידיים שלך.

(שתיקה) 

חוקר: רוצה לשתות? (מוזג משקה תוסס לכוס) תגיד רותם, יש לך חברה? (שהייה) אני יודע שהעתיד נראה עכשיו קודר, אבל דברים ישתפרו. זה תמיד משתפר בסוף. אתה תכיר מישהי, תתאהב, תרצה להקים משפחה. מה תגיד לה? שאין לך כסף לשלם עליה במסעדה כי המקצוע שלך לא חיוני? שאתם לא יכולים להקים בית? שהעדפת לוותר על עבודה טובה בשביל… מה בעצם?

נחקר: (פותח את העט. קולט משהו במהלך הקריאה) שנייה רגע… כתוב פה… אתם… אתם עוקבים אחריי למשך שארית חיי ורשאים להפעיל "אמצעים מיוחדים" על מנת לוודא שאני לא עוסק בפעילות אמנותית?

חוקר: אנחנו לא אוהבים להחביא דברים בין השורות.

נחקר: תן לי להבין. נניח שאני יוצא עם הבחורה הזאת למסעדה ואני משלם עליה במיטב כספי שהרווחתי בעבודה המשרדית הנוחה שלך. ונגיד שאז אני מדקלם לה כמה שורות מרומיאו ויוליה, נגיד "הי! איזה אור בוהק שם בחלון? זה המזרח, ויוליה היא השמש". מה יקרה? יבוא אליי מישהו מאחורי הגב ויתקע לי כדור בעורף? ככה, מול העיניים שלה בזמן שהיא אוכלת פסטה ברוטב פומודורו? בום! (צוחק)

חוקר: זה מצחיק אותך? איציק, קח את האפס הזה מפה ותכניס אותו בחזרה לבידוד 

נחקר: (קורע דפים) 'לעולם לא אהפוך לקרנף, לעולם לא! לא אוכל להשתנות עוד. חוקר: מה אתה עושה? (נפתחת הדלת. נכנס איציק) 

נחקר: 'אינני יכול להסתכל על עצמי עוד. כמה אני מכוער! אוי לו לאדם המבקש לשמור על מקוריותו!' (קופץ על הכיסא)

חוקר: רד מהכיסא מיד! (נשמעים קולות מאבק וגרירה)

נחקר: (ממשיך למרות הכל) 'טינופת. אין לי הגדרה טובה יותר כשאני חושבת על בוגדנותך'.

חוקר: תוריד אותו משם!

נחקר: 'באת אלי, אתה, אויבי, באת אלי?. אבל בכל זאת טוב שבאת, מעל ליבי יוקל מעט הנטל כשאגנה אותך, וכשתקשיב תסבול'.

קולות המאבק נמשכים. אגרופים מוטחים. קללות. צעקות. כאב. 

חוקר: פגשתי מאות כמוך. מה מאות? אלפים. פה הם היו גיבורים גדולים, אבל כשהם יצאו הם הבינו שאף אחד לא מחכה לתרבות שלהם. וזה מה ששבר אותם. לא הצינוק. לא המכות. חוסר הרלוונטיות. אל תדאג, אתה עוד תגיע לשם. מילה שלי. כשאתה מסיים איתו תביא לי את הבא בתור.

הדלת נסגרת.

שהייה.

חוקר: (מחייג בטלפון) היי מותק, איך את? בסדר… אני אגיע מאוחר היום… גם היום… מישהו צריך לעשות  את זה, לא?… היי היי היי היי… 'הי! איזה אור בוהק שם בחלון? זה המזרח, ואת השמש.' יפה, נכון? (הפעם בקצב רגיל אך בטון יותר דרמטי) 'הי! איזה אור בוהק שם בחלון? זה המזרח – ואת השמש.' (בטון חרישי ומאופק) הי! איזה אור בוהק שם בחלון? זה המזרח… כן… ו… (קולו רועד, על סף השתנקות) את… (שהייה) את בוכה? (הדלת נפתחת) אני חייב לסיים. ביי. (מנתק את הטלפון. מכחכח בגרון) תכניס אותו (הדלת הכבדה נסגרת בטריקה).

סוף תסכית.

הציטוטים בתסכית לקוחים מתוך:
ויליאם שייקספיר, "רומיאו ויוליה", תרגום: אלי ביז'אווי. הוצאת לוקוס
אוריפידס, "מדיאה", תרגום: אהרן שבתאי. הוצאת שוקן
אוג'ן יונסקו, "קרנפים", תרגום: חיה ומיכל אדם. הוצאת אור-עם

סיפורים קצרים

הוספיס

הדרך לשם הייתה סתמית. רוב הזמן שתקנו והבטנו באדוות השוקטות שהמעבורת הותירה אחריה. זמזומו החד-גוני של המנוע נסך בנו שלווה שלא טעמנו זמן רב. היה בלתי אפשרי להבדיל בין הזוגות שהפליגו אותנו. כולם שתקו באותו האופן והביטו אל הים באותו האופן וקיוו שזה לא הסוף באותו האופן. במערכת הכריזה נשמע קול סמכותי שהודיע על ארוחת הערב שמוגשת במזנון שבחלקה האחורי של המעבורת. לא הייתי רעב, אבל היא התחילה לצעוד בכיוון אז הלכתי בעקבותיה.

האוכל שהוגש על עגלות מנירוסטה היה תכליתי: ביצים קשות עם קליפות סדוקות, כאילו ילד עבר וסדק כל אחת מהן בכוונה, פשטידות חיוורות וקרות וכמה עגבניות חתוכות שעסיס חייהן אבד מזמן. לקחתי לי רק כוס תה והתיישבתי מולה. כשהנמכתי את  ראשי אל הספל האדים טשטשו את דמותה, ששיחקה עם המזלג באוכל. לרגע התחשק לי לומר לה שתפסיק עם זה, אבל שתקתי. הזוג שישב לידנו העמיס על הצלחות הררים של אוכל, כאילו זו הארוחה האחרונה שלהם. הגבר שתה את התה שלו בקולניות מרגיזה, אבל האישה שישבה מולו לא העירה לו. למעשה, זה לא נראה כאילו היא בכלל שמה לב לכך. חשבתי על העניין הזה של מות האהבה – האם אפשר לזהות סימנים מקדימים, כמו הרגע הזה שבו דבר בבן הזוג כבר לא מציק לנו.

כשהגענו לאי הורדתי את המזוודות של שנינו. צעדנו על רציף עץ ארוך כשמעלינו חגים שחפים. הבטתי אחורה אל עבר המעבורת וראיתי שני עובדי מטבח נשענים על המעקה, מעשנים סיגריה ומסתכלים לעברנו.

בכניסה לאולם עמדה דיילת רזה מדי ובירכה אותנו לשלום. היא נתנה לכל זוג מפה של המתחם ולוח זמנים מפורט. צוינו שם שלוש ארוחות עיקריות ושלוש ארוחות ביניים, פעילות גופנית לפי בחירה והרצאת חובה שמתקיימת כל יום אחרי ארוחת הערב. חיכינו בתור לדלפק הקבלה יחד עם כל שאר הזוגות, אבל לאחר כמה דקות אמרתי לה שהיא יכולה לשבת בצד עם המזוודות עד שאארגן לנו מפתח לחדר. כשהגעתי לבסוף אל פקיד הקבלה ציינתי את שמנו והבטתי בו שעה שחיפש את השם במחשב. הוא היה צעיר – משום מה חשבתי שבמקום כזה יעבדו רק אנשים מבוגרים שעברו דבר או שניים בחיים – ומשהו בפעולות שלו, החל מהדרך שבה חייך ועד האופן שבו נגע במסך המגע, חשף עצבנות וחוסר שביעות רצון. הוא לא מצא את השם במחשב וביקש לוודא עם אחראי המשמרת שלא חלה טעות. הבטחתי לו שאנחנו אמורים להיות שם, אבל הוא נעלם ללא אומר לתוך משרד באחורי הקבלה וחזר כעבור שתי דקות עם המפתח בידו.

קיבלנו חדר עם נוף לים, וכלום לא נראה באופק למעט המעבורת שכבר הספיקה להגיע אל נקודת המגוז. היא נכנסה להתקלח ואני התיישבתי על המיטה הזוגית וקראתי באחד העלונים שהיו מונחים על השידה לצידה. היו שם תמונות של זוגות חבוקים שסיפרו כיצד השהות באי הצילה את חייהם. כשהיא יצאה מהמקלחת הבטתי בה מנגבת את השיער מול המראה ורציתי להוריד ממנה את המגבת אבל ידעתי שהיא תירתע מהמגע שלי. באופן משונה לא הייתה בי שום שמחה על זה שאני עדיין נמשך אליה. שאלתי אותה אם היא רוצה לרדת לאכול ארוחת צהריים, אבל היא הביטה בי דרך המראה ומהמבט שלה הבנתי שלא. שכבנו לנוח וכשהתעוררנו היה כבר חשוך בחוץ ועל הים הייתה פרושה שמיכה שחורה. התארגנו בזריזות וירדנו אל הלובי, שהיה עמוס בזוגות שחיכו בכניסה לאולם ההרצאות. חלק מהם החזיקו צלחות עם פרוסת עוגה עליה, שילוב מעורר בחילה של קציפת חלבונים וסוכר.

נכנסנו לאולם והתיישבנו באחת השורות האחוריות. על הבמה עלה מרצה עם קוקו שהתחיל להסביר לנו מדוע הזוגיות היא הכרח אבולוציוני שקידם את האנושות למקום שבו היא נמצאת היום. הוא הביא טיעונים מתחומי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והספרות. כל האנשים סביבנו הנהנו לאות הסכמה בכל פעם שניפק עוד טיעון או דוגמה, אבל אנחנו הבטנו קדימה באדישות. היא הסתכלה מדי פעם בשעון ואני הבטתי לעבר היציאה וראיתי את הבחור הצעיר מהקבלה עומד ליד הדלת כשעל פניו מבט חמור סבר. כשהמרצה סיים את דבריו האנשים מחאו כפיים בקול רם והצעיר פתח את הדלת. נשטפנו החוצה בזרם האנשים אבל במקום להישאר לקוקטייל החגיגי יצאנו החוצה. הרוח שהגיעה מהים הייתה קרירה והיא כרכה את ידיה סביב גופה. צעדנו לאורך החוף כשהירח המלא מאיר לנו את דרכנו. לפתע היא נעצרה ואמרה שהיא לא רוצה להמשיך יותר. אמרתי לה שאפשר לחזור, אבל היא אמרה שלא לזה היא התכוונה. שאלתי אותה אם היא מבינה את ההשלכות של ההחלטה שלה, אבל שנייה אחר כך התחרטתי על השאלה כי ידעתי שהיא תיעלב. היא אמרה שהייתי עסוק בלשכנע את עצמי ואת הסביבה שיכול להיות לזה סוף אחר, אבל אם הייתי טורח להקשיב לה באמת לכל אורך הדרך הייתי מבין שזו ההחלטה הראשונה בחיים שלה שהיא שלמה איתה לחלוטין. כשעשינו את דרכנו חזרה התקרבתי אליה ופרשתי את ידי לכיוונה. היא התמהמהה מספר שניות, אבל אז החליקה את ידה לתוך כף ידי. כשראינו את אורות המבנה ניתקנו זה מזו.

בבוקר ניגשתי אל דלפק הקבלה והודעתי שאני עוזב. הפקיד, הפעם גבר מבוגר יותר עם שפם עבה, ביקש שאחתום על מסמך ויתור. הוא הודיע לי שהמעבורת יוצאת בשעה אחת עשרה בדיוק, וכי כדאי שאנצל את הזמן שנותר על מנת להיפרד מבת הזוג. עליתי לחדר ומצאתי אותה שוכבת במיטה. היא כבר הייתה מחוברת למכשירים וצינורית הייתה תקועה לה בתוך הווריד. לצד המיטה עמדו אחות במדים לבנים מהוהים ורופא מקריח. רכנתי לעברה ולחשתי לה שאני מצטער שזה נגמר כך. היא הנהנה וחייכה.

על המעבורת חזרה עלו רק גברים בודדים. במשך מרבית הנסיעה עמדתי ליד המעקה והבטתי במים. ניסיתי להתרכז בקול המנוע, אבל לא הצלחתי לקלוט את הזמזום החד-גוני שזכרתי מהנסיעה הלוך. ניתקתי מהמעקה ונכנסתי למזנון. לקחתי ביצה קשה שבנס לא נסדקה ושתי פרוסות לחם והתיישבתי מול גבר ששתה רק תה. הוא הביט בי מבעד לאדים שעלו מהספל ושתק.

מחזה

גינוי – מחזה פוליפוני קצר

אין הסתה.

אין.

ולא הייתה.

לא.

ולא תהיה.

אף פעם.

זו לא דרכנו.

מעולם לא הייתה.

המחאה לגיטימית.

לחלוטין.

זו זכותם.

המלאה.

איננו מסכימים למילה מדבריהם.

אפילו לא לאות.

אך נהיה מוכנים להיהרג על זכותם לומר אותם.

כמובן.

עד גבול מסוים.

תמיד יש גבול.

שאסור לחצות.

כי כשחוצים.

יש אנשים.

לא אנחנו.

חס ושלום.

אבל אנשים.

תמיד יהיו אנשים.

שעלולים לפרש.

להבין אחרת.

להיפגע.

להתרגז.

לעשות מעשה.

שלא יעשה.

אלא אם כן.

לא.

אם הגבול נחצה.

והוא כאמור נחצה.

אבל הפעולה תיעשה.

על אחריותם.

בלבד.

ללא יד מכוונת.

ללא.

קומץ.

אספסוף.

שוליים סהרוריים.

היוצא מן הכלל.

שאינו מעיד על הכלל.

כלל וכלל לא.

ידינו נקיות.

הדם שנשפך.

לא אנחנו שפכנו.

לא.

הייתה התגרות.

משני הצדדים.

לכל מטבע יש שני צדדים.

ובלהט הרגע.

הדם רותח.

העצבים מתוחים.

עד להתפקע.

בום!

מה זה היה?

עצב שנקרע.

ככה?

בקלות.

כי המצב.

כי החום.

כי הכלכלה.

כי הבריאות.

העיקר הבריאות.

ולכן אנחנו מְגַנִּים.

בכל תוקף.

כל ניסיון.

לגולל את האשמה.

להעליל.

לדון לכף חובה.

לתפור תיקים.

כמו בזמנים אחרים.

במשטרים אפלים.

כולנו זוכרים.

יותר מדי טוב.

מה עשו ליהודים.

הם רק יצאו להפגין.

ושיסו בהם כלבים.

שוטרים.

אזרחים.

זה לא היה קומץ.

לא.

זה היה הכלל.

שהעיד על הכלל.

בדיוק בגלל זה אנחנו מְגַנִּים.

ונוקטים בכל האמצעים.

על מנת להבטיח ששנית זה לא יקרה.

ואם בטעות יקרה.

לא יקרה.

אבל טעות.

לעולם חוזרת.

כי בני אדם טועים.

ואנחנו כאמור בני אדם.

אז שלישית זה לא יקרה.

כי פעם שלישית גלידה.

כי שלוש יריות בכיכר.

כי יש גבול.

שאסור לחצות.

ואם בטעות חוצים.

אנחנו תמיד.

אבל תמיד.

מְגַנִּים.

סאטירה

המרוקאים החדשים

קראתי לשני הילדים לבוא לסלון ולשבת על הספה. אמרתי להם שבפי הודעה חשובה.
"אתה הולך לקנות לנו פלייסטיישן 5?", הם שאלו בתקווה.
"לא. זה משהו יותר טוב", עניתי.
"מחשב גיימיינג!!" הם החלו לקפוץ על הספה בהתלהבות.
"לא מחשב גיימינג! ושבו כבר, זה חשוב!"
הם התיישבו נפולי פנים.
"מה שם המשפחה שלכם?"
הם לא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
"תענו לי. מה שם המשפחה שלכם?"
"אההה, גלציאנו?" הם ענו כשספק מהול בקולם.
"לא! אין יותר גלציאנו. תשכחו מגלציאנו. מהיום אתם משתמשים בשם המשפחה של אמא שלכם. מהיום אתם נדב ואלון אזולאי".
שניהם כיווצו גביניהם באי אמון כאילו אמרתי להם שביטלו את בית הספר לצמיתות.
"כן, מה שאתם שומעים. בעקבות תזוזה בלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית והפיכתם של המרוקאים לאליטה החדשה, זה יהיה שם המשפחה שלכם מעכשיו".
הבן הצעיר שאל אם טקטוניים זה כמו תחתונים רק במרוקאית והשניים החלו לצחוק מהבדיחה.
"יש לכם שעה בלי מסכים!" הטחתי בהם. "זה מה שקורה למי שמזלזל במורשת המרוקאית שלו".
הבנתי שאם הם לא יכירו את המסורת ממנה הם באים, לעולם לא יוכלו להיות מרוקאים חדשים אסלים. החלטתי לערוך להם מבחן התמצאות.
"אתם יודעים מה סבא שלכם, צ'רלי, היה במרוקו?" שאלתי.
"אין לנו סבא צ'רלי" הם ענו בגאווה, כאילו נמלטו הרגע מפח יקוש שטמנתי להם.
"טעות! סבא שלום הוא מעכשיו סבא צ'רלי אזולאי. זה השם שאיתו הוא נולד במרוקו, ואתם תכבדו את זה. אז אם שואלים אתכם מי הסבא שלכם, מה אתם עונים?"
"סבא צרלי".
"לא צרלי. זה נשמע כמו התנצלות של אשכנזים. צ'רלי. צ'-ר-ל-י אזולאי. ואם שואלים אתכם מה הוא היה במרוקו, מה אתם עונים?"
"יש פלייסטיישן במרוקו?", הם תהו.
"זה בכלל לא משנה עכשיו אם יש או אין פלייסטיישן במרוקו!" זעקתי. "הוא היה המהנדס של המלך. הוא עזר לו לבנות… אענא עארף, דברים שיש במרוקו. בארות מים או משהו".
הלאה לשאלה השנייה.
"מה המאכל שאמא מכינה שאתם הכי אוהבים?"
"שניצל ואורז לבן בלי כלום", הם ענו יחד.
"פסטייה. ומטבוחה. ומופלטה. ומרק חרירה. ומעקודה. וחריימה. והכי אתם אוהבים זה את החריימה של אמא בשישי בערב."
"פסטייה זה כמו פסטה?" שאל הגדול. "כי אני אוהב גם פסטה, אבל בלי כלום. כמו שאמא מכינה".
"אבא, יש לי חריימה", ציין הצעיר. "אני יכול ללכת לשירותים?".
שיעור המורשת לא התקדם כמתוכנן. הייתי חייב לנקוט בצעד קיצוני. לא ייתכן שאשלח את ילדיי אל ישראל של 2020 מבלי שידעו היכן מרוחה החמאה. או המעקודה. כשהצעיר חזר מהשירותים ביקשתי מהם להוציא קלמרים.
"בבקשה, אבא, זה חופש עכשיו", הם התחננו.
"תוציאו את הצבע החום. אנחנו הולכים לעשות עכשיו חינה".
"לעשות מה?"
"חינה, חינה. זה טקס כזה של מרוקאים שמורחים צבע חום על היד."
הבן הצעיר ציין שחבל ששטף הרגע ידיים אחרי השירותים.
"לא נורא. פשוט תעשו עיגול חום על כף היד. אם שואלים אתכם, הייתם בחינה של אחת מארבע מאות קרובות המשפחה שיש לכם."
הילדים היו כבר על סף ייאוש. עברו חמש דקות בלי מסכים, והם היו מוכנים לעשות הכל כדי שאניח להם לחזור כבר לפלייסטיישן. עשינו חינה.
"אז אם שואלים אתכם מאיזה מוצא אתם, מה אתם עונים?"
"מרוקאים, מרוקאים. עכשיו אפשר…"
"מאכל אהוב?"
"אלון ספינג' ואני מופלטה", אמר הגדול, שכבר תופף בעצבנות על הרצפה כי ראה בזווית העין שחברים שלו משחקים בפורטנייט בלעדיו. שמחתי שהוא כבר מפגין את קוצר הרוח שמאפיין את העדה המרוקאית.
"אוקיי, שאלה אחרונה ואז אני עוזב אתכם לנפשכם", אמרתי. "למי תצביעו בבחירות?"
"ביבי, ביבי, רק ביבי. זה מה שאמרת לנו להגיד, לא?"
חייכתי בסיפוק וסרתי הצידה. הם עטו על השלטים כמו מרוקאים שרואים הפגנה של שמאלנים. "זהו", אמרתי לעצמי, "עכשיו הם חלק מהאליטה החדשה. אני רק מקווה שאפשר לעשות את האוכל המרוקאי בלי רוטב, כמו שהם אוהבים".

בתמונה: שני מרוקאים חדשים.

תסריטים

מתילדה – תסריט לסרט קצר

זהו תסריט לסרט קצר שנכתב בהשארת הפרויקט "במרחק 100 מטר" של הוט, במסגרתו יצרו בכירי הקולנוענים בארץ סרטים קצרים שעסקו בסגר.

סאטירה

מר תרבות

אזרחים יקרים,

ימים לא קלים עוברים על עולם התרבות. האמנים, היוצרים, אנשי הבמה, הכותבים, השחקנים, העובדים מאחורי הקלעים – כולם נאלצים לראות בעיניים כלות כיצד מטה לחמם נשבר. מחובתנו כעם, ומחובתי כראש ממשלה, לעזור להם.
ישנם אנשים שלא מבינים מדוע התרבות כה חשובה לשרידותנו. "לכו לעבוד, פרזיטים", הם קוראים לאמנים. לאותם אנשים אצטט את יגאל אלון שאמר, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לא בכדי נקרא העם היהודי "עם הספר". אלה הרוח, הנשמה היתרה, היצירה, שאיחדו את אבותינו ואבות אבותינו בגולה הדוויה.

לאחר התייעצות קדחתנית עם שרי הממשלה ובעיקר עם בני ביתי החלטתי כי הכחדת התרבות היא גזירה שהעם לא יוכל ולא צריך לעמוד בה. ולכן, מדי שבוע אעלה כאן, בשידור חי, חלקים ממיטב תרבות הארץ והעולם. והיום: מונולוגים קלאסיים מהתיאטרון. (שולף גולגולת)

"לסגור, או לא לסגור, זאת השאלה.
מה נעלה יותר: לשאת באורך רוח
חיצי בנט אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים המפגינים
למרוד, וקץ לשים להם? להיות מפוטר:
לישון, ולא יותר; ודעת: המענק הזה
ישבית מכאוב הלב לכל העצמאים,
זה חלק כל בשר – הנהי התכלית,
אליה יכסף מובטל, לחלו"ת: לישון,
לישון!"

(משליך את הגולגולת הצידה) אחרי המונולוג המפורסם בעולם אפנה לביצוע של יצירה משלנו, ועוד אחת שנוגעת בעצב החשוף ביותר של העם היהודי: השואה. זהו תפקיד שתפור למידותיי, כמי שהיה הראשון לזהות את גודל איום הקורונה.

"מה הבכי יהודים, מה היללה? קשה? קשה!
מתי ליהודים לא היה קשה? א-נו תגידו לי!
הקושי בונה אותנו, יהודים, נותן לנו כוח.
קחו אותי לדוגמה: גם אני יכולתי לעמוד היום ולבכות. סיבות לא היו חסרות לי. לפני הקורונה היו לי מניות של חברת פלדה. באה הקורונה הכניסו אותנו לסגר, אויס מניות. קאפוט. אז יכולתי לבכות? אה? אוי יכולתי! אבל אני לא בכיתי. אמרתי לעצמי: ביבי, הבכי יעזור? הדמעות יחזירו את המניות? א-פייג יחזירו. אז במקום לבכות אמרתי לעצמי: למה קוראים לך ביבי? בי-בי! (טופח על חזהו) בי הכוחות להציל את העם היהודי!
הסתכלתי מסביב: מחסומי משטרה. הכל סגור. חיפשתי איפה יש פרצה בחוק – ומצאתי! מה הייתי לפני ראשות הממשלה? מוכר רהיטים פשוט. מה אני עכשיו? ראש הממשלה עם האיי.קיו הכי גבוה בעולם!"

תודה רבה. וכעת ליצירה שקרובה מאוד ללבי, על אף שנכתבה לפני למעלה מ-350 שנה. ככה זה עם יצירות אמנות אמיתיות – הן על-זמניות.

"גנבה! גנבה! רצח! תפסו את הפושע! צדק, צדק, אלוהי המשפט! אני אבוד, אני הרוג, שחטו אותי, גנבו ממני את כספי. מי הוא זה? איזה הוא? איה הוא? איפה הוא מתחבא? מה עליי לעשות כדי למצאו? לאן לרוץ? לאן לא לרוץ? האין הוא שם? האין הוא פה? מי זה? עמוד! (אל עצמו, בתפסו את עצמו בזרועו) השב לי את כספי, נבל… הה, אני הוא זה! ראשי סחרחר עליי ואיני יודע איפה אני, מי אני ומה אני עושה. אבוי, כסף מסכן שלי, כסף מסכן שלי, ידיד נפשי היקר! הנה נלקחת מעמי, ומאחר שנטלת ממני נטלה משענתי, נטלה נחמתי, נטלה שמחתי, הכל חשוך בעדי, אין לי תכלית ואין טעם בעולם. אם אין אתה לי למה לי חיים? תם ונשלם. אין בי כוח לשאת עוד. אני הולך למות, אני מת, אני קבור. האין איש בעולם שיבוא להקימני לתחיה על ידי שישיב לי את כספי או שיודיע לי מי לקח אותו? אה? מה אתם אומרים? לא, אין איש. זה שעשה את המעשה, יהיה מי שיהיה, הרי ארב יפה-יפה לשעת הכושר ובחר בדיוק את הזמן שדיברתי עם בני יאיר. לדרך! אלך לעורר את הדין ולדרוש שיעמידו לחקירה את העם כולו!"

(מקבל פתק) אני רואה שהגיעה בקשה מן הקהל בבית. לשם כך עליי לחבוש פאה (חובש פאה בלונדינית).

מה זה? נשאר כאן כתם. צא, כתם רע! צא אני אומרת!
בושה אישי! בושה! גיבור כזה פוחד?!
והרי למה לנו לפחד? פן ידעו זאת?
הרי איש לא יעז לתבוע מאיתנו דין וחשבון!
מה איתכן ידיים? לעולם לא תהיינה נקיות?!
חדל מזה ביבי! חדל מזה!
החלחלה הזאת מקלקלת הכל…
בוא למיטה. בוא למיטה, יש דפיקות בשער!
בוא, ביבי, בוא הושט לי יד! את הנעשה, אין להשיב… בוא למיטה, בוא למיטה, בוא.

(משתחווה) בשבוע אקריא קטעים נבחרים מהספר "שרה בורחת מבשורה". (מוריד את הפאה ומדבר אליה) בואי שרהל'ה, הולכים. (יוצא)

היצירות המצוטטות (ומסולפות): המלט / שייקספיר (תרגום: אברהם שלונסקי); גטו / יהושע סובול; הקמצן / מולייר (תרגום: נתן אלתרמן); מקבת / שייקספיר (תרגום: מאיר ויזלטיר)

סאטירה

יום הזעם

בסרטון: אלון פרידמן מתיאטרון "גשר" מבצע את המונולוג

פגשתי פעם ערבי מחייך.

שאלתי אותו, "תגיד, ערבי, למה אתה מחייך?" ומה הוא עשה הערבי, אתם יודעים? הוא המשיך לחייך. פשוט ככה. התקרבתי קצת לפרצוף שלו. רציתי לראות אם זה חיוך אמיתי או שאולי זו עווית לא רצונית כזאת, כמו שקורה לי לפעמים כשאני קורץ בלי הפסקה ובחורות חושבות שאני מתחיל איתן. פעם איזה בחור עצבני פירק אותי במכות על הקריצות האלה, כי הוא חשב שאני מפלרטט עם חברה שלו. נראה לי שהוא היה ערבי כי הוא היה מלא בזעם.

בכל מקרה, הערבי המחייך עדיין מולי וזה מתחיל להטריף אותי. הייתי חייב למחוק לו את החיוך מהפנים לפני שעוד אנשים רואים את זה ומתחילים לחשוב שהערבים גם יודעים לחייך. מילא אני, אני קולט את הזיוף הזה מקילומטר, אבל לא חסרים תמימים בעולם הזה, אלה עוד יכולים לאכול את הבלוף הזה ולחשוב שהערבים יודעים לעשות עוד דברים חוץ מלהיות כועסים.

"עליי אתה לא תעבוד", אמרתי לו. "אני יודע טוב מאוד שהמצב קבוע שלכם זה זעם. תמיד זעם. אצלנו יש יום העצמאות ויום ירושלים ויום האישה הבינלאומי ואצלכם – יום הזעם. כל יום זה יום הזעם". הסתכלתי לערבי טוב טוב בעיניים לראות אם מתחיל לגדול שם זעם, אבל הערבי הזה היה יותר מתוחכם ממה שחשבתי. הוא המשיך לחייך.

"מה אתה אומר על תכנית הסיפוח", שאלתי אותו. "שמעתי ביבי הולך להעביר לכם את כל המשולש לרשות הפלסטינית. נראה אם תמשיכו לטנף על ישראל אחרי שזה יקרה". חייך. "כל הקורונה זה בגללכם, אתם עם החמולות שלכם והרמדאן שלכם והעיד אל פיטר שלכם. חבורה של פרימיטיבים, בחיים לא תגיעו לשום מקום". חייך. "ואני בכלל לא מדבר על זה שאתם מקבלים את כל הקצבאות של הביטוח הלאומי, ומתקבלים ללימודי רפואה בלי פסיכומטרי ותופסים את כל העבודות של הרוקחים. בכל מדינה נורמלית היו מזמן מעיפים אתכם על טיל". זהו, משהו מתחיל לזוז שם בפנים. אני מרגיש את זה. הבהוב באמצע האישון. ניצוץ של זעם. זעם ערבי טהור. ידעתי שההצגה הקטנה שלו תיחשף. איך אמר אברי גלעד? אין להם בפלטה, בארגז הכלים הרגשי, שום דבר אחר חוץ מזעם וכעס. ראיתם פעם ערבי עם הומור? ערבי מחייך? אוהב? נותן? מקבל? משהו?

הערבי הפסיק לחייך ופתח את הפה, הנה הוא עוד שנייה שולף את הסכין מבין השיניים. 

"מה בשבילך, אדון? פשוט יש תור ארוך מאחוריך."

"אהההה… יש לך משהו נגד עצבים?"

"מתח כאילו?"

"כן, אני נורא מתוח בזמן האחרון. עצבני, לא ישן טוב בלילה."

"יש לי דברים טבעיים, כדורי קמומיל."

"וזה עובד?"

"הכי טוב זה כדורים פסיכיאטריים. ציפרלקס, רסיטל. יש לך מרשם?"

"אה, לא…"

"מי הרופא שלך?"

"ד"ר יונס. אתה בטח מכיר."

"לא, אבל תבקש ממנו מרשם. זה עוזר להרבה אנשים. להביא לך בינתיים את הכדורי קמומיל?"

לקחתי את הקמומיל והלכתי. בדרך החוצה חלפתי על פני מי שעמדה מאחוריי בתור ולחשתי לה באוזן: "תיזהרי ממנו, הוא עצבני. לא נותן כלום בלי מרשם".

 

שונות

דו קיום

אני רוצה לחיות
עם השומן שלי בשלום
לא לראות בו עוד צלוליט בישבן
או לחשוב שהוא רוצה לבייש אותי בים

השומן שלי הוא לא רק
פיתה
חומוס
צ'יפס
סלט
יש בו עוד רבדים
מגיע לו מקום בעולם

אולי הגיע הזמן שאצטרף לשומן עכשיו
ואצא להפגין נגד דיאטת ההפרדה
כי למרות שנדמה לנו
שבלי השומן הכל יהיה מושלם
הוא תמיד יהיה חלק מאיתנו
בלעדיו אנחנו רק בשר ודם.

סאטירה

ריד מיי ליפס (מונולוג)

* כל ההערות בסוגריים הן כביכול הערות לנואם, אבל הוא יקרא אותן בקול כאילו הן חלק מהנאום.

ריד מיי ליפס: לא אבגוד בכם.

קראו את אודם שפתיי, את לובן שיניי ואת המבט הכחול החודר של עיניי: לא אמעל באמונכם.

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (אומרים לי באוזנייה שתעשו סאב ושייר ולייק): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

אני יודע, נפגעתם לא אחת בעבר. הבטחות של פוליטיקאים הן כמו מכוות אש. אתם שולחים יד מהוססת, רוצים להאמין שהפעם לא תפגעו, שלא תמשכו את היד אחורה בבהלה תוך סינון קללה, אבל בכל פעם מחדש זה קורה: אתם נכווים, מקללים ונשבעים שזה לא יקרה שוב.

ובכן, לא עוד! (להטיח יד בשולחן)

לא במשמרת שלי.

כשאחזיק בהגה השלטון לא אזרוק אתכם לצד הדרך כמו שזורקים כלב שאיש במשפחה אינו רוצה. אצלי לא תרדפו אחר המכונית עד שיתושו כוחותיכם, לא תייללו מגעגועים ולא תשתו משלוליות ביוב שנקוו בצד הדרך עד שתיפגעו ממכונית דוהרת. 

מי שנתן בי אמון, מי שהעניק לי את קולו, מי שהשקיע לילות כימים ומי שהקריב את חייו עבורי, בשביל כל אלו יש לי רק מילה אחת: תודה. כן, מילה אחת בודדה בת שתי הברות וארבע אותיות, אבל היא אוצרת בתוכה את כל רגשות הוקרת התודה שהלב האנושי מסוגל להכיל. עצם המחשבה על זה מעלה לחלוחית בעיניי וסמרמורת בבשרי (אומרים לי באוזנייה שזה זמן טוב לאקסטרים קלוז-אפ).

אפשר בבקשה כוס מים? (לשתות שלוק קטן. לתת לזה לשקוע)

תודה.

ברשותכם, אספר לכם סיפור קטן. כשהייתי קצין צעיר בסיירת יצאנו למשימה סודית מעבר לקווי האויב. איזה אויב ואילו קווים, על כך לא אוכל להרחיב את הדיבור, מסיבות מובנות מאליהן. הכוח שבפיקודי היה אמור לארוב למחבל בכיר – כל כך בכיר שאפילו הוא עצמו לא ידע שהוא כזה – ולהעביר לו מסר חד משמעי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון (קריצה למצלמה). אבל כמו שאומרים, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק, ובאותו יום לא רק שהוא צחק, הוא עשה במכנסיים. איך שאנחנו מתקרבים לבית של אותו מחבל, מחופשים לרועי צאן שאיבדו את העדר, הגיע משום מקום נער מקומי – אמרתי נער? יותר כמו ילד בן 8 עם סיגריה בזווית הפה – שגם הוא רעה את הצאן שלו באזור. הוא התחיל לדבר איתנו בערבית ולנפנף בידיים, ואנחנו פחדנו שהוא הולך לחשוף  אותנו ולסכן את כל המשימה. בתור מפקד הכוח ניגשתי אליו ואמרתי לו "אוסקוט! ג'יבל אהוויה! אנא מן עארף!", אבל הוא רק המשיך לדבר בשטף ולנפנף בידיים. ברגע שראיתי שנדלק אור באחד מחלונות הבית שהיינו אמורים להסתער עליו, הוצאתי את האקדח עם המשתיק קול ויריתי לו ישר בפה. הוא נפל על האדמה והדם שלו התחיל לנזול לכיווני. למזלי הנעליים שלי היו אדומות – הנה כבר נתתי לכם רמז קטן לגבי היחידה, אבל לא שמעתם את זה ממני – אז האויב לא שם לב. בכל מקרה, התלבטנו האם עלינו להמשיך במשימה או לחדול אותה. בתור מפקד הכוח קיבלתי החלטה: ניקח את גופת הנער בן השמונה ואת כל הצאן שלו, נדפוק על דלת הבית ונגיד שאחת הכבשים נשכה אותו בפנים ושהוא חייב עזרה. ברגע שיכניסו אותנו פנימה נוציא את האקדחים ונחתור למגע עם היעד. מכיוון שיש עדיין צו איסור פרסום על הפרשה, אני יכול לגלות רק את זה: המשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר. אלא מה, איך שאנחנו באים לחבור למסוק החילוץ אנחנו מגלים שכל העדר של הכבשים נדבק אלינו. ניסינו להבריח אותן, צעקנו "רוּח מן הוּן! רוּח מן הוּן!", הרמנו תאורה באוויר, ירינו לכיוון הרגליים, אבל הן בשלהן: "מממהה, מממהה, מממההה", לא עוזבות אותנו. בתור מפקד הכוח עשיתי את הדבר היחיד שיכולנו לעשות: על האש. בשטח האויב. מחופשים לרועי צאן. ליד מסוקי החילוץ. הזמנו כמובן גם את הטייסים להצטרף, אבל אחד היה צמחוני והשני אמר שהוא לא רעב. מכיוון שהם טייסים הם חיכו בסבלנות עד שנסיים, ורק אז חזרנו הביתה.

מה שרציתי לומר בכל הסיפור הזה הוא שאני אדם שדבק במטרה שלו עד הסוף, לא משנה אם רועה צאן בן שמונה או עדר כבשים עומדים בדרכו. אני אוביל אתכם כפי שהובלתי את העדר אל מסוקי החילוץ. ואם זה אומר שניאלץ להילחם מהאופוזיציה רק כדי לא לוותר על העקרונות שלנו, זה בדיוק מה שנעשה. עד הסטייק המושלם. אהה, סליחה, התכוונתי עד הניצחון המוחלט. תודה. (להדק כף יד אחת לשנייה ולהשתחוות קלות. לא יותר מדי, אנחנו לא יפנים).

[ירידה מהבמה לקול מחיאות הכפיים. חזרה כעבור מספר שניות]

פעילים נכבדים ואזרחים יקרים. בתום חודשיים שלמים בתפקיד אני אומר לכם: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אנו נמצאים בצוק העתים, בתקופה עתירת אתגריים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים שכמוהם לא היו מאז 73, 67 וארבע עצרת. זוהי אינה העת לוויכוחים קטנוניים ולעמידה על עקרונות מיושנים. זוהי עת לאחדות, לגבורה ולהקרבה של כל אחד מאיתנו, ובראש ובראשונה אני.

יש לכם את מילתי שאמשיך לשרת אתכם נאמנה וביתר שאת מהקואליציה. בתור שר בכיר יהיה בידי הכוח להשפיע על חייכם כפי שלא יכולתי להשפיע באופוזיציה. עם זאת, לא אתן לשררה ולכורסת עור הצבי לשכוח מאין באתי ואת מי אני מייצג. אתם הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני קם בבוקר והדבר האחרון שאני הוגה בו לפני שעיניי נעצמות. אפילו בחלומות אתם מופיעים לי, פועים ומבקשים את עזרתי, אומרים לי "הולך אותנו, המפקד. אנחנו אחריך, במים ועל האש".

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (מזכירים לי באוזנייה שמי שלא עשה סאב ושייר ולייק – שיעשה עכשיו): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

לשירת התקווה הקהל יעבור לדום. 

ריד מיי ליפס: עמוד דום! (להצדיע!)

מערכונים·סאטירה

זיכרון בסלון

מערכון לזום ושלושה משתתפים:

יאשה, 90, ניצול שואה

מירב, כבת 35-40

יפתח, כבן 35-40 (בני זוג. חולקים את אותו החלון בזום)

בצד אחד של המסך בני הזוג. בצד השני הקשיש, שהטלפון שלו על הצד ולכן התמונה הפוכה ב-90 מעלות.

מירב: היי יאשה. אתה שומע אותי? (מהנהן בראשו שכן)

יפתח: תהפוך את הטלפון.

יאשה הופך את הטלפון, אך עדיין לא שומעים אותו.

יפתח: אתה רואה למטה את הסימן של המיקרופון? (יאשה מהנהן בראשו) יופי, אז תלחץ עליו. (יאשה לוחץ)

יאשה: שומעים אותי?

מירב ויפתח: כן! מעולה. מה שלומך, יאשה?

יאשה: היום כאבים קצת כשנותן שתן. יציאה אחרונה לפני… (מנסה לחשוב)

מירב: יופי, יופי, זה נהדר. התכנסנו פה לזיכרון בסלון אינטימי כזה, רק בעלי יפתח ואני, מירב. חשבנו שאולי השנה הגיע הזמן שתהיה לנו שואה רק לעצמנו.

יפתח: אנחנו רוצים שתספר לנו מה עבר עליך בשואה. אם אתה יכול, ככה, לפרט כמה שיותר, זה יהיה נהדר.

יאשה: אז ככה: אני נולדתי ב-1930 בכפר רדזילוב, שבהתחלה היה חלק מפולין…

מירב: אני אקטע אותך לשנייה, יאשה, אם זה בסדר מצידך. אנחנו רוצים בעיקר לשמוע על… איך נגיד את זה?

יפתח: הדברים הקשים.

יאשה: לא בטוח שאני מבין מה… 

מירב: אם נגיד איבדת את כל המשפחה.

יאשה: את כולה? לא…

יפתח: או אם נאלצת להרוג חבר בשביל אוכל.

מירב: או אם קצין גרמני אנס אותך.

יפתח: אפילו אם סתם היית על סף מוות בגלל דיזנטריה.

מירב: אלה הסיפורים שאנחנו מחפשים. אז אולי תתחיל בלספר לנו על המשפחה שכן איבדת?

יאשה: איבדתי הרבה אצל הנאצים יימח שמם.

יפתח: זה נהדר. כמה מתו?

יאשה: סליחה?

יפתח: מהמשפחה. כמה מתו מהמשפחה?

מירב: ואיך. חשוב לנו גם לשמוע את האיך.

יפתח: נכון. כי אם הם סתם מתו מזקנה, זה… איך נגיד בעדינות… פחות מעניין.

יאשה: אני עד היום זוכר את הנשיקה האחרונה של אמא. היא חיבקה אותי חזק חזק ואמרה לי: "יאשינקה שלי, אפרוח שלי, אמא צריכה עכשיו ללכת. תשמור על עצמך" (עוצר, מנגב דמעה)

יפתח: נו, ו…?

יאשה: מה ו…?

יפתח: היא מתה?

מירב: יפתח, באמת, קצת רגישות. מה שבעלי התכוון לשאול הוא: ירו לה בראש?

יאשה: לא ראיתי אותה מאז. אני עדיין כל כך מתגעגע…

יפתח: בטח, בטח. תגיד, בתאי הגזים היית? בצעדות המוות אולי?

יאשה: למזלי לא הייתי במקומות הנוראים האלה. הייתי…

יפתח שם את יאשה על מיוט. יאשה ממשיך לדבר מבלי שנשמע בזמן שיפתח ומירב מדברים.

יפתח: תגידי, מאיפה הבאת את הניצול שואה המייבש הזה?

מירב: הוא היה בשנה שעברה בסלון של אמיתי וצהלה. הם עשו מסיבת חילופי שואה. אמרו שהיה נהדר.

יפתח: לא יודע… את רוצה לתת לו עוד צ'אנס?

מירב: כן. גם ככה קצת מאוחר עכשיו להביא ניצול אחר. זה לא שהמבחר כזה גדול.

יפתח: טוב, בסדר (מחזיר את הקול של יאשה).

יאשה: … ואז עמדנו כולנו מול בור ההריגה, ואני החזקתי ביד של יעקב וכבר עצמתי עיניים ואמרתי "שמע ישראל" וחיכיתי לשמוע את הבום, אבל בגלל שהייתי קטנצ'יק כזה ומכונת הירייה הייתה גבוהה הכדור רק גירד לי הראש מלמעלה, וכשנפלתי עם כולם לבור התעלפתי ובגלל זה חשבו שאני מת, ובלילה התעוררתי ושחררתי את היד שלי מהיד של יעקב וזחלתי החוצה בין כל הגופות.

מירב: אויש, זה נהדר.

יפתח: כן. זה כל כך… חי.

מירב: ומרגש.

הם מתחילים להתחרמן.

מירב: (ליאשה) תמשיך. אל תפסיק.

יאשה: כל הלילה הייתי ביער. זה היה אחרי שבוע שלא אכלתי כלום. בסוף תפסתי ארנבת והרגתי אותה בידיים שלי…

מירב: כן, בידיים…

יאשה: הייתי צריך להחביא את הגופה עמוק כדי שלא יבואו זאבים…

מירב: זה עמוק…

מירב ויפתח נופלים על הרצפה בלהט. כבר לא רואים אותם.

יאשה: גמרתי עליה תוך כמה שניות. (מדליק סיגריה) הלו? תזדרזו בבקשה, יש לי עוד שואה עם ועד העובדים של מילועוף ואחת עם צעירים מתגלית. שאלוהים יעזור לי, אלה לא מתעייפים אף פעם… הלו? סיימתם? 

הסוף.