במורד מחילת הארנב

"סֶמְיוֹטִיקָה הִיא תּוֹרַת הַסִּימָנִים

תּוֹרַת הַסִּימָנִים הִיא תּוֹרַת הַצַּלָּקוֹת

תּוֹרַת הַצַּלָּקוֹת הִיא מַעֲרֶכֶת פְּצָעִים

שֶׁלא הִגְלִידוּ יָפֶה

פֶּצַע שֶׁהִגְלִיד מָשׁוּל לְשָׁקוּף

מִי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּשְפַת הַשְּׁקִיפֻיּוֹת

מִי יָכוֹל לִכְתֹּב בִּזְכוּכִית אֲפִלּוּ שֶׁאָבִיהוּ

זַגָּג שֶׁלֹא לְדַבֵּר עָל סֶמְיוֹטִיקָן" (רחל חלפי)

1. פעם, בעידן הפרה-היסטורי של לפני ה-7 באוקטובר, תרגמתי מחזה בשם ״מחילת הארנב״. הוא מצא חן בעיניי כשקראתי אותו באנגלית, וחשבתי שלמרות הנושא שלו – משפחה ששוכלת את בנה הפעוט בתאונת דרכים – הוא עושה זאת בעידון ובהומור וראוי לעלות גם על במות התיאטרון הרפרטוארי בישראל. בפן השיווקי נזקפו לזכותו כמה נקודות, כמו העובדה שהמחזה זכה בפרס הפוליצר, או זה שההפקה בברודוווי העניקה לסינת׳יה ניקסון – פעם מירנדה מ״סקס והעיר הגדולה״, היום ממקדת את הליבידו שלה בשביתת רעב למען הפלסטינים בעזה – את פרס הטוני לשחקנית הטובה ביותר; וזה בטח לא מזיק שהמחזה עֻבַּד גם לסרט שהעניק לניקול קודמן – פעם שחקנית ראויה, היום יריעת בוטוקס שמרוחה על פני 1.80 מטר – מועמדות לפרס האוסקר.
2. בדיעבד התברר לי שההצגה כבר עלתה בתיאטרון באר שבע ב-2007 ולא נחלה הצלחה. אבל זה לא שינה את דעתי לגבי יכולתה לעשות מה שתיאטרון יודע לעשות היטב: להציג אנשים בסיטואציות קיצוניות, כאלו שרובנו לא נעמוד בהן בחיים, ולהראות כיצד הם מתמודדים ולפעמים אף צולחים את הקשיים, על אף – ואולי בזכות – הצלקות העמוקות שנחרטות בהם.
3. תנוח דעתכם, האור לא יעלה על ההצגה הזאת, עם או בלי קשר להפקה הקודמת או לאסוציאציות התת-קרקעיות. בימים כאלו, כשהשכול נוכח בהוויה בצורה כל כך חזקה, למרבית האנשים קשה לראות באמנות מרחב מעבר שבו ניתן לעבד רגשות חשופים. הם זקוקים למרחק שרק הזמן יכול ליצור. נחשול אדיר של בוץ סמיך סתם את מחילת הארנב, וכרגע אין שום סימני חיים. בעוד עשר שנים, אולי חמש עשרה, אולי חמישים, מישהו יתחח את האדמה וקרני אור ראשונות יחדרו את האפלולית. אולי אז הסיפור יתחיל להראות סימני חיים. ואולי לא.
4. בימים האחרונים אני מנסה לכתוב הצגת יחיד שבמרכזה דמות ששונה ממני. מאוד. בגיל, במגדר, בנטיות המיניות, בנסיבות החיים. בראשי מקננת השאלה: האם אני הוא זה שצריך להביא את סיפורה של הדמות הזאת? עם כל הכבוד למנגנונים אנושיים ודרמטיים שמשותפים לכל בני האדם ולכל הסיפורים באשר הם, עד כמה זה אתי לנכס לעצמי סיפור שאינו שלי?
5. ייתכן שהתשובה טמונה מעבר לים. ליתר דיוק, בחוגי למדעי החברה והרוח באוניברסיטאות העילית, אלו שרבים מחברי הסגל והתלמידים בהן נעמדו באופן אוטומטי לצד הפלסטינים. דווקא עיניהם של אותם אנשים שיודעים להרצות בלהיטות על סמיוטיקה, ועל הפער בין מסמן למסומן, טחו מלראות כיצד המרחק – הגיאוגרפי, התרבותי, האנתרופולוגי, התקשורתי – איין אפשרות לקשר אותנטי בין מסמן למסומן, ויותר מכך – לאמפתיה עמוקה ואמיתית, לא כזו שמעידה על בעל האמפתיה יותר מאשר היא מעידה על המושא שלה.
6. אמפתיה היא שריר: צריך לאמן אותה, והאנרגיה שלה מוגבלת. לא מדובר בפרפטום מובילה. וכדי לפתח אמפתיה אמיתית כלפי מישהו, צריך לנסות להיכנס לנעליו. והמרחב הזה, המדומיין, הוא בדיוק המקום בו האמנות הנרטיבית נכנסת. כשאנחנו קוראים ספר, או צופים בהצגה או בסרט, אנחנו לא יכולים שלא לדמיין את עצמנו באותם מצבים בהם הגיבורים נמצאים. הדמויות עוברות תהליך – ואנחנו עוברים אותו יחד איתן. אמנות טובה משנה אותנו כבני אדם, אפילו אם מדובר בפרומיל, ומחזקת את שריר האמפתיה שלנו. רשתות חברתיות, מנגד, הן כמו סטרואידים אנאבוליים למפתחי גוף: הסטרואידים אומנם עוזרים להעלות את מסת השריר, אבל על הדרך הם הורסים מערכות חיוניות ומגדילים את הסיכון למות. העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו מול המראה, או בפיד, או בהפגנה ברחוב.
7. אם נחזור לעניינו, או ליתר דיוק לענייני: אולי באמצעות הסיפור של הדמות הכל כך רחוקה ממני, אעשה עימה חסד דווקא משום שיהיה עליי לאמץ הרבה יותר את שריר האמפתיה. המסע שהיא תעבור יהיה משמעותי, וכך גם המסע שלי. ואולי זו סתם רציונליזציה של בומר שלא מוכן לוותר על הפריבילגיה שלו. לא יודע.
8. לקראת הסוף של ״מחילת הארנב״ יש דיאלוג בין בקה, האם השכולה, ובין אמה, נאט, אם שכולה בעצמה שבנה המכור לסמים התאבד (עכשיו אתם מבינים למה זה לא יעלה בקרוב?). זה הולך ככה:

בקה: אמא? (נאט מסתכלת לעברה) זה עובר?

נאט: מה?

בקה: ההרגשה הזאת. זה אי פעם עובר?

נאט: (שהייה) לא. אני לא חושבת. לי זה לא עבר. וזה כבר אחת עשרה שנה. (שהייה) זה משתנה

אבל.

בקה: איך?

נאט: אני לא יודעת. המשקל של זה, אני חושבת. באיזושהי נקודה זה נעשה נסבל. זה נעשה משהו שאת יכולה לזחול מתחתיו ולסחוב איתך. כמו לבנה בכיס. ואת שוכחת ממנה מדי פעם, אבל אז את שולחת יד לכיס מאיזושהי סיבה והיא עדיין שם. "אה, נכון. זה". זה יכול להיות נורא. אבל לא כל הזמן. לפעמים זה סוג של… את לא בדיוק ​מחבבת ​את זה, אבל זה מה שיש לך במקום הבן שלך, אז את גם לא רוצה לשחרר את זה. אז את מסתובבת עם זה. וזה לא עובר, שזה די…

בקה: מה?

נאט: בסדר… האמת.

9. אני לא יודע אם יהיה בסדר בסוף. המחילה נראית כרגע עמוקה ואפלה, ושום אור לא נראה בקצה. מה שאני כן יודע זה שאסור לנו לוותר על הסיפורים ועל האמנות, רחוקים מאיתנו ככל שיהיו. כי כשנגיח לבסוף מתוך מעבה האדמה, הם יעזרו לנו לשמור על שרירי האמפתיה, אבל בעיקר יזכירו לנו למה אנחנו בכל זאת מעדיפים להתהלך על פני האדמה במקום להתחבא לנצח במחילה. נדמה לי שבאיזושהי נקודה זה נעשה נסבל.