הודעה מוקדמת

פנים. דירה – יום

רוית, 35, עובדת על המחשב בסלון. לפתע נשמעת דפיקה בדלת. זה מפתיע אותה, כמו שכל דפיקה לא קרואה בדלת מפתיעה אותנו. היא קמה לדלת ותוך כדי קוראת:

רוית: מי שם?

קצין מבוגר: (מבעד לדלת) צה״ל.

(רוית מגיעה לדלת ומציצה בעינית. היא פותחת בזהירות מסוימת את הדלת. בפתח הכניסה לבית עומדים שלושה חיילים: שני קצינים, אחד כבן 50 והאחר כבן 30, וחיילת כבת 20).

קצין מבוגר: גברת בן דור?

רוית: כן.

קצין מבוגר: אנחנו יכולים בבקשה להיכנס?

רוית: אני מצטערת, אני באמצע עבודה. אתם בטוחים שאתם בדירה הנכונה?

חיילת: את רוית בן דור, אמא של יותם בן דור?

רוית: כן.

חיילת: זאת הדירה הנכונה.

רוית: אני חושבת שזאת טעות. יותם בן חמש.

קצין מבוגר: אני באמת חושב שעדיף שננהל את השיחה הזאת בפנים.

רוית: אתם לא יכולים לבוא אולי אחרי הצהריים? גם בעלי יהיה פה.

קצין מבוגר: עדיף לא לדחות את זה.

רוית: טוב, בסדר… אבל תסלחו לי מראש, יש לי רק כמה דקות.

רוית מוליכה אותם לסלון. השלושה מתיישבים על הספה.

רוית: תרצו משהו לשתות?

קצין מבוגר: אין צורך, תודה. אם תוכלי רק לשבת…

רוית מתיישבת על הכורסה מולם.

קצין מבוגר: גברת בן דור… רוית… צה״ל מוסר בצער רב כי בנך, יותם בן דור, נפל בקרב ברצועת עזה.

רוית: מה?

קצין מבוגר: הייתה להם היתקלות מטווח אפס עם חוליה של מחבלים שהתחבאה ב…

רוית: רגע, שנייה, על מה אתה מדבר? יותמי בן חמש. יש לכם טעות.

קצין מבוגר: תני לי בבקשה רק לסיים את ההודעה. הייתם להם היתקלות מטווח אפס עם חוליה של מחבלים שהתחבאה בתוך מבנה שנחשב מטוהר. הוא נפצע אנושות בשטח והרופאים נאלצו לקבוע את מותו בדרך לבית החולים.

רוית: תגידו לי, אתם נורמלים? כמעט עשיתם לי התקף לב!

קצין מבוגר: אני מתנצל…

רוית: אתם בכלל חיילים? תראו לי בבקשה תעודות! (נעמדת) לא, אתם יודעים מה? צאו לי מהבית לפני שאני מזמינה משטרה.

קצין מבוגר: גברת בן דור…

רוית: שום גברת בן דור! צאו לי מהבית! (היא מחפשת אחר הטלפון שלה. הקצין המבוגר קם, ושני החיילים האחרים קמים בעקבותיו. השלושה מוציאים את התעודות שלהם).

קצין מבוגר: הנה התעודות שלנו. אנחנו משרתים כמודיעים במילואים, למעט איילת פה שהיא בשירות חובה.

חיילת: היי.

קצין מבוגר: תני לנו בבקשה כמה דקות ונסביר הכל.

רוית: (עדיין מחפשת אחר הטלפון) איפה לעזאזל שמתי אותו? דווקא כשאני צריכה אותו אני לא מוצאת?

קצין מבוגר: תרצי אולי משהו שקצת ירגיע אותך? (מצביע על הקצין הצעיר) דוד פה הוא פרמדיק, הוא יכול לתת לך חצי כדור.

רוית: (מוצאת את הטלפון) הו, תודה לאל… (מחייגת) נו, תענה כבר…

קצין מבוגר: אם את מנסה להתקשר לאברי, בעלך, דעי שיש גם אצלו עכשיו צוות של מודיעים.

רוית: מאיפה אתם מכירים את כל המשפחה שלי? אני מתקשרת למשטרה.

קצין מבוגר: אנחנו מהעתיד.

רוית: מה?

קצין מבוגר: הגענו מהעתיד. ליתר דיוק, 14 שנים מהיום.

רוית: טוב, זאת כבר הזיה לגמרי. צאו לי מהבית עכשיו. עכשיו! (היא מחייגת שוב) היי עמליה… אני יכולה לדבר רגע עם יותמי?… כן, הכל בסדר, פתאום תקף אותי געגוע חזק כזה… אני רק רוצה לשמוע את הקול שלו… תודה… (תוקעת מבט בשלושה ומסמנת להם ביד שיצאו. הם לא זזים) היי מאמי שלי! מה שלומך? אמא נורא נורא מתגעגעת אליך. מה אתה עושה עכשיו? כן? איזה יופי… טוב מאמי שלי, אני לא אפריע לך יותר. תמשיך לשחק. נתראה עוד מעט. ביי חמוד שלי. (היא מנתקת את השיחה) הטלפון הבא שלי הוא למשטרה. יש לכם בדיוק שלוש שניות לעזוב. אחת… שתיים…

(החיילת מוציאה מהתיק שלה מסמך ומגישה אותו לרוית).

רוית: מה זה?

חיילת: תעודת פטירה.

רוית: (מעיינת בתעודה) אני לא יודעת איזה מין משחק חולני זה…

(החיילת מוציאה שקית ובה כמה חפצים. היא מגישה אותה לרוית)

חיילת: אלה החפצים שהיו איתו כשהוא נהרג.

(רוית שולחת יד מהססת אל השקית. יש שם כומתה, פנקס אישי ועוד כמה חפצים. משהו שם תופס את תשומת לבה. היא מוציאה צמיד פלסטיק. היא הופכת ומסתכלת בחלקו האחורי)

רוית: אין מצב. זה צמיד המזל של יותמי. הוא הוציא אותו במכונת משחק כזאת בטיול לאילת. יותמי התעקש שנחרוט עליו את השם שלו ואת התאריך… (מקרבת את הצמיד אל אפה) אני מזהה את הריח שלו… מאיפה יש לכם את זה?

חיילת: כאמור, זה היה איתו כשהוא…

רוית: … אל תגידי את המילה הזאת.

חיילת: נהרג.

(רוית מתיישבת על הכורסה, אוחזת את הטלפון בידיים רועדות. היא לא מצליחה לחייג. השלושה מתיישבים אף הם)

קצין מבוגר: אולי כדאי שבכל זאת תיקחי איזה חצי כדור? (הוא מסמן בראשו לקצין הצעיר, שמוציא חפיסת כדורים. הקצין הצעיר קם למטבח ופותח ישר את הארון שבו הכוסות. הוא מוציא כוס וממלא אותה במים. הקצין הצעיר נעמד לצד רוית ומציעה לה את הכדור ואת המים. היא לא מתייחסת אליו).

רוית: אני לא מבינה, זה חלום? השתגעתי? זה הסיפור? השתגעתי?

קצין מבוגר: זה הלם עבורך. הלם כפול אפילו (הוא מסמן בראשו לקצין הצעיר, שמקרב את כוס המים והכדור לרוית. היא מסובבת אליו את ראשה ואחרי כמה שניות לוקחת את הכדור וגומעת את המים. היא מחזירה לקצין הצעיר את הכוס, והוא ניגש לשים אותה במטבח. הוא חוזר ומתיישב)

רוית: אני לא מבינה כלום…

קצין מבוגר: זה בסדר, אנחנו נסביר הכל. (מסמן בראשו לחיילת, שמוציאה מהתיק קלסר. היא מקריאה מתוכו).

חיילת: בשנת 2036 הצליח משרד הביטחון לפתח את מה שגדולי המדענים בעולם חשבו שהוא בלתי אפשרי: מכונה לנסיעה בזמן. בעזרת הפיתוח הייחודי נוסעים נציגי צה״ל ומשרד הביטחון – זה אנחנו – לעבר כדי להודיע למשפחות שכולות שבניהן נפלו במהלך שירותם. כך, באופן חסר תקדים, מקבלת המשפחה הזדמנות להיפרד מיקיריהן לאורך שנים. 

רוית: לא, זה סיוט, זה בטוח סיוט…

חיילת: (ממשיכה) משרד הביטחון ימשיך ללוות אתכם לכל אורך השנים האלה, עד רגע הנפילה – ואחריו. (החיילת סוגרת את התיקייה)

קצין מבוגר: אם יש לך שאלות נשמח ל…

רוית: רגע רגע רגע… מה אני, מטומטמת? אנחנו פשוט נעזוב וזהו. נגדל אותו במדינה אחרת.

(החיילת פותחת שוב את התיקייה ומקריאה מתוכה)

חיילת: מרגע היוודע דבר הנפילה, יוצא צו איסור יציאה מהארץ נגד המשפחה…

רוית: השתגעתם לגמרי!

חיילת: (ממשיכה) עם זאת, כל משפחה שכולה עתידית תזכה לחופשה בחו״ל אחת לשנה בליווי נציג של משרד הביטחון, כל זאת על חשבון המשרד.

קצין מבוגר: אני יודע שזה נשמע קצת מגביל, אבל מחלקת בריאות הנפש במשרד הביטחון מצאה שהחופשות המשפחתיות האלו תרמו רבות לתהליך ההתמודדות. אלה זיכרונות שתיקחו איתכם שנים קדימה.

חיילת: אנחנו מחויבים גם ליידע אותך שכל פגיעה מכוונת בבנך בצורה שלא תאפשר לו למלא את יעודו הנה עבירה פלילית שעונש מאסר עולם לצדה עבור שני ההורים. הילדים הנוספים יילקחו לאומנה על ידי משרד הביטחון.

רוית: אני שונאת אתכם! שונאת!

קצין מבוגר: תרצי אולי עוד חצי כדור? (מסמן בראשו לקצין הצעיר, שמפשפש בתרמילו ומוציא משם את חפיסת הכדורים. הוא מושיט חצי כדור לרוית, אבל היא לא מתייחסת אליו).

רוית: הייתי מעדיפה כבר לא לדעת! פשוט לקבל את הדפיקה בדלת יום אחד וזהו! עכשיו אתם מכריחים אותי לחיות עם הידיעה הזאת במשך שנים. אתם גמרתם לי את החיים עכשיו! גמרתם!

קצין מבוגר: אני מבין ללבך, אבל מחלקת בריאות הנפש במשרד הביטחון מצאה ש…

רוית: די עם זה כבר! צאו לי מהבית עכשיו! (קמה מהכורסה) עכשיו!

(השלושה מתרוממים מהספה)

קצין מבוגר: (ממשיך) … הודעה מקדימה בפרק זמן של 10 עד 13 שנים היא האופטימלית. ככה הצער לא מספיק להצטבר לכדי מסה קריטית שעלולה, במקרים לא נעימים, להביא למוות מוקדם של אחד ההורים.

רוית: (צורחת) צאו כבר!!!

(השלושה צועדים לעבר הדלת מכורכמי פנים. הם פותחים את הדלת ויוצאים. רגע לפני שהם עוזבים, הקצין המבוגר מסתובב לאחור)

קצין מבוגר: המלווה שלכם מטעם משרד הביטחון יצור איתכם קשר בשעות הקרובות. הוא יעזור לכם בכל מה שתצטרכו. שלא תדעו עוד צער (הוא סוגר אחריו את הדלת בעדינות).

רוית: (בזעקה קורעת לב אותה אנחנו רק שומעים מבעד לדלת) לללללאאאאאאאאאא!!!!

הסוף.