- ליום הולדת 45 קיבלתי במתנה מההורים שלי ארגז כלים עמוס בכל מה שגבר ישראלי ממוצע זקוק לו: מברגה, מסורית, מפתחות אלן בשלל גדלים, ג׳בקה, ועוד ועוד כיד השיפוצניק הטובה. השאלה הראשונה שעלתה במוחי היא מה זה אומר לגבי הגבריות שלי: האם זה רמז בעובי דיבל ג׳מבו לכך שהגיע הזמן שאדע לתקן דברים בבית, או שזו דווקא גושפנקא שהגבריות שלי בשלה דיה בשביל לאחוז בארגז כלים משלה, אקולייד שבו טופחים לאביר על כתפיו עם מפתח שוודי.
- ייתכן שהסיבה לבחירה במתנה הזו היא שבחצי השנה האחרונה בנינו ממ״ד ומרפסת. עם כל הסלידה שלי מעיסוק בנדל״ן, מצאתי את עצמי מדבר על חלונות אלומיניום ותכנית חשמל וסוגי מנופים. עברתי בעל כורחי בכור המצרף של הגבריות הישראלית, ויצאתי משם עם מברגה ביד והבנה בסיסית בטיח. ככה זה במדינה שבה אתה מחליף את כלי הנשק הצבאי בכלי עבודה ביתי. שדה הקרב נמצא בכל מקום, ומצווה עלינו להישאר דרוכים ומצוידים.
- על פניו, לגיל 45 אין משמעות. החיים הם הרי חבל שמתוח בין לידה ומוות, וההבדלים בין 44 ו-364 ימים ובין היום שאחריו הם מיקרוסקופיים, בלתי ניתנים להבחנה בעין בלתי מזוינת. ובכל זאת, משהו במספר הזה מטיל עליי צל כבד. כאילו כף רגלי דרכה בגדה השנייה של נהר הסטיקס, ומבט לאחור מגלה נופים וזכרונות שלעולם לא תהיה לי עוד גישה אליהם.
- ואולי מה שמטיל את הצל הוא המוות שאופף את המדינה מזה שנה וחצי; המחשבה שהעולם סביבנו לא יתקון; שלא רק אני חציתי לגדה השנייה, אלא המציאות כולה. אנחנו מפנים את הראש לאחור ורואים אפרים מוריקים ומופזים, ילדים משחקים בהם בשובה ונחת, ולבנו נחמץ על החיים שלא ישובו.
- ״האם יש טעם ביצירה?״ זו עוד שאלה שמנקרת בראשי בתקופה האחרונה. השילוב של תמורות טכנולוגיות, כלכליות, פוליטיות וחברתיות, יחד עם תחושת חוסר התכלית של כל מה שאינו תורם באופן חומרי, מביא אותי לא אחת למסקנה שאין טעם ליצור אמנות. רק ממ״דים.
- נדרשתי לאחרונה, במסגרת בקשת מענק הפקה, לשלוח סרטוני וידיאו של הצגות קודמות שלי. אחת מהן היא מונודרמה קצרה בשם ״שפיץ פלייר״ שעלתה לפני שנתיים בתיאטרונטו. מכיוון שהיא צולמה בטלפון נייד ואיכות הסאונד לא מדהימה, הוספתי לסרטון כתוביות. זה לקח לי רק משהו כמו שבועיים. הנה עוד משהו שהגיע עם הגיל: חוסר סבלנות הולך ומתגבר לשינויים טכנולוגיים. על טיקטוק אין בכלל מה לדבר. למרות שתיאטרון מצולם זה דבר מינות, הנה לינק לצפייה בהצגה (צריך להפעיל את הכתוביות על ידי לחיצה על CC). בכל זאת, עבדתי על הכתוביות שבועיים.
- ההצגה מספרת על גבר שמקבל בירושה את ארגז הכלים של אביו, על כל המשתמע מכך. יואב בר-לב זכה בציון לשבח על משחקו, ולא בכדי. גברים ונשים כאחד ניגשו אליו אחרי ההצגה בעיניים דומעות, וסיפרו עד כמה הזדהו עם הדמות ועם לבטיה וזיכרונותיה. היה משהו בהצגה שהצליח לגשר בין ההווה לעבר. הצופים הביטו לעבר הגדה הראשונה של חייהם ונופפו לשלום לכמה רגעים שלא יחזרו. נדמה לי שהיה בנפנוף משהו מפויס ואוהב.
- אז אולי, למרות הכל, האמנות היא הגשר בין הגדות. היא מאפשרת לנו לקחת חלקים מהעבר ולשאת אותם אל ההווה, ואפילו אל העתיד. כן, גם כאשר ערפל כבד מאבך את נהר חיינו. וכן, גם אם אנחנו כבר בני 45.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
מזל טוב, לפני הכל.
למזלי נולדתי לאב חסר כל תושייה "גברית", ולא היו לנו בבית, למעט פטיש ואולי מברג, אף כלי עבודה "גבריים".
חותני ע"ה החליט בראשית נישואי [לפני למעלה מ- 40 שנים] שנמאס לו לבוא לתקן אצלנו, אז קיבלתי יום הדרכה וארגז כלים, לא נעים כמות הפעמים שנפתח שואפת לאפס.
האם יש טעם ליצירה, היא שאלה נצחית.
בהצלחה עם ההפקה החדשה.