על ההצגה "שורה: מלאכת זיהוי חיים"

״סטניסלבסקי גורס שיש שני סוגים של מחזות. יש מחזות שאתה יוצא מהם ואומר לעצמך, ׳בחיי, אני פשוט, מעולם לא, אלוהים, אני רוצה, עכשיו אני מבין! איזו יצירת מופת! בואו נלך לשתות קפה,׳ ועד שאתה מגיע הביתה אתה כבר לא זוכר את שם המחזה, לא מסוגל לזכור על מה הוא היה.

וישנם מחזות – וספרים ושירים ושירה ומחול – שהם אולי מרגיזים או מורכבים או יוצאי דופן, שאתה יוצא מהם לא בטוח, אבל מהרהר בהם למחרת, ואולי במהלך השבוע, ואולי עד סוף חייך. מכיוון שהם לא מושלמים, הם לא סדורים, אבל משהו בהם בא מהלב, ולכן הולך אל הלב״ (דיוויד מאמט, בתוך ״שלושה שימושים לסכין״).

ההצגה ״שורה״, שכתב וביים רועי יוסף, עונה בדיוק לתיאור יצירות מהסוג השני. צפיתי בה אתמול (מוצ״ש), וההשפעה שלה עליי הולכת ומחלחלת.

יוסף, איש תיאטרון ששירת במילואים במחנה שורה לזיהוי חללים, הוא אדם ויוצר רגיש. ככזה, הוא הבין שאת מה שעבר עליו באותם שישים ימי מילואים, עליו להעביר לבמה. אם היה זה מחזה יווני קדום, כנראה שהאלים היו פוקדים עליו לתעד הכל – למען עצמו, למען מי שהיה שם, למען הדורות הבאים. כשמקומם של האלים, או האל, נפקד מעולמנו, נשאר ציווי פנימי עמוק, לעתים לא מנומק.

אבל איך עושים את זה? איך מתמירים את הזוועה לאמנות? הרי הסיפורים האמיתיים מהטבח כל כך חזקים, כל כך בלתי נתפסים, שכל ניסיון להעביר אותם לבמה רק יפגע בהם ויחטא בפורנוגרפיה רגשית.

״שורה״ נמנעת מהבור הזה בחוכמה וברגישות. תחת אצטלה של תיאטרון תיעודי, היא מביאה דווקא את סיפוריהם של האנשים ששירתו במחנה: החייל הדרוזי, איש האחזקה, השוטרת התימנייה, נהג המשאית שנקלע לקו האש, ועוד – כולם מספרים באוזני המחזאי (והקהל) על דרכי ההתמודדות שלהם עם הזוועה, ואף נותנים לו הערות לכתיבה (״תכתוב על זה סדרת טלוויזיה״, אומר לו חברו ליחידה שחאדה. ״שם הכסף הגדול״).

כבר למן ההתחלה ברור לנו שהשחקנים מודעים לעובדה שהם רק מייצגים דמויות אמיתיות. כך, למשל, יוסף לובש עם כניסת הקהל וסט כתום שעליו הכיתוב ״אני״, אותו הוא מעביר לשחקן שחר נץ, שמגלם אותו לכל אורך ההצגה. המבט החיצוני הזה כמו אומר לנו: ״ברור לנו שאנחנו רק שחקנים שמתיימרים להיכנס לנעליהם של אנשים בשר ודם. אבל כמו שאין לנו באמת אפשרות לחוות את מה שהם חוו, כך גם יכולת המימזיס, חיקוי המציאות, של התיאטרון מוגבלת״. ודווקא המודעות למגבלה היא שהופכת את הצפייה לעשירה כל כך, צבועה בגוונים עדינים של אירוניה, ובעיקר – נותנת לנו לא רק אפשרות להתמודד עם הזוועה, אלא מאפשרת גם הפניית מבט אל החיים, אלו שמתחת לכתמי הדם מנוקדים לעתים גם ברגעים של יופי ואנושיות.

צילום: אפרת מזור