יש לסופר הארגנטיני חוליו קורטאסר סיפור קצר בשם ״בית תפוס״. הוא מתאר בו אח ואחות שנותרים לגור לבד בבית גדול, ליתר דיוק חוילה עם שדות ועובדים שהם נוכחים נפקדים. את ימיהם הם מעבירים בניקיון, בקריאה בספרים בצרפתית (האח) ובסריגה (האחות). אלא שיום אחד האח שומע קולות מוזרים מאחד החדרים. מבוהל, הוא נועל את הפרוזדור שמחלק את הבית לשניים. הוא נותר עם אחותו בחלק קטן מהבית. עד מהרה הם מסתגלים אליו ואף מוצאים בו הקלה מסוימת; קל להם יותר לנקות את הבית. נכון, אבדה הגישה לספרים הצרפתיים, אך האח מוצא במקום זאת עניין באוסף הבולים של האב. כך הם ממשיכים לחיות את חייהם השקטים והמונוטוניים, עד שהקולות מגיעים גם אל המטבח. מבוהלים, הם יוצאים את הבית חסרי כל. האח משליך את המפתח לביוב. שבטעות לא יהיה איזה מסכן שירצה לגנוב משהו, וייכנס אל הבית התפוס.
הסיפור הזה מפוענח על פי רוב באמצעות מפתח פוליטי. הוא נכתב זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון של חואן פרו, שהנהיג בארגנטינה רפורמות סוציאליסטיות מרחיקות לכת, לצד לאומנות נוקשה ודיכוי האופוזיציה וחופש הביטוי. אפשר לראות בו את הניתוק המוחלט בין המעמדות (״לא היינו צריכים להתפרנס, בכל חודש הגיע הכסף מהשדות וההכנסות גדלו והלכו״), את הבוז כלפי תרבות זרה (״מאז 1939 לא הגיע לארגנטינה שום ספר בעל ערך״), ואת אבק ההיסטוריה שמסרב להתנדף (״בואנוס איירס אולי עיר נקיה, אבל אך ורק הודות לתושביה. יש יותר מדי עפר באוויר, די במשב רוח קל וכבר אפשר לחוש באבק על מדפי השיש ובין המעוינים של מפות המקרמֶה. קשה מאוד לסלק אותו היטב במברשת נוצות, הוא מתעופף ומרחף באוויר, וכעבור רגע הוא שוב מתיישב על הרהיטים ועל הפסנתרים״). מתבקש גם לראות בסיפור המחשה של המושג האל-ביתי (Unheimliche). המושג, אותו טבע לראשונה הפסיכולוג ארנסט ינטש, זכה להכרה בזכות פרויד. במאמר שפרסם ב-1919 הוא שלל את הפרשנות של ינטש, לפיה האל-ביתי בסיפור ״איש החול״ של א.ת.א הופמן נובע מ״אי-ודאות״ אינטלקטואלית בנוגע לאולימפיה (היא אמיתית או בובה דמוית אדם?), אלא מהפחד המודחק בנו מילדות מפני האפשרות לאבד את מאור עינינו (ואף את העיניים עצמן). חשבו על אדיפוס, למשל, שהגורל זימן לו את הרע בעונשים. פרויד מתייחס גם אל כפילות כאל גורם מערער: חזרתיות לא מוסברת, השתקפויות ואף כפילים בשר ודם; כל אלו הם הבזקי תת-מודע על קירות התודעה. ניתן לראות בסיפור של קורטאסר כיצד החשש הוא לא רק מפני הכוחות העלומים שרחשו מתחת לפני השטח (המודע), אלא גם הכפלה מודחקת של האח והאחות – שתי ישויות שחיות בסימביוזה מוזרה, חסרת גבולות.
חזרתי לסיפור הזה ולמושג האל-ביתי משום שבשבוע האחרון הממ״ד הפך לחדר המרכזי בבית (כן, פריבילגיה מעמדית מסוימת). אנחנו ישנים בו בלילה, וביום דואגים שיהיה מסודר ומאוורר כראוי. אבל יש משהו שחורג מהפונקציונאליות: שאר החדרים הפכו לחדרי רפאים. אנחנו אמנם שוהים בהם חלק מהזמן, אבל הם כמו שריד לתקופה אחרת. התחושה היא ששוכנות בהם רוחות הרפאים שלנו מהימים בהם לא חששנו לחיינו על בסיס קבוע. הנה הן רואות טלוויזיה בנחת במיטה, יוצאות לבתי קפה או למגרש המשחקים, מתקלחות בשפי, לא מודעות לסופיותן שמעבר לפינה או חלקת השמיים. והפער המהופך הזה, בין המודחק הנורמלי ללא-מודחק הפטליסטי, הופך את רוב חלקי הבית לאל-ביתיים. רק בממ״ד, על קירותיו המוצקים ודלתו הכבדה, אין רוחות רפאים. אולי זה עניין של זמן עד שגם הוא יהפוך לחדר תפוס.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
כל כך אקטואלי… החיים של כולנו מצטמצמים למרחב (מילה לא מדוייקת…) מאוד מצומצם.
אולי מזל שאין לנו ממ"ד ואנחנו יורדים למקלט ופוגשים שכנים. אולי לא.
המציאות שלנו קצת "הפוכה". אין ביכולתנו לצאת אל "החוץ", כל שההצטמצמות בתוך חלל בטוח היא "קצה הדרך".