עיניים שלי

אני: עיניים, שומעות רגע?

עיניים: שומעות וגם רואות.

אני: זהו, שעל זה בדיוק רציתי לדבר איתכן.

עיניים: כולנו אוזן (צוחקות מהבדיחה של עצמן).

אני: מצחיק… רציתי לשאול מה העניינים.

עיניים: מצוין. תודה ששאלת.

אני: זהו, שהתחושה שלי היא שלא הכל מצוין.

עיניים: מה הכוונה?

אני: איך אני אגיד את זה בעדינות… לא הכל שש-שש.

עיניים: אנחנו לא רואות לאן אתה לוקח את השיחה הזאת.

אני: על זה בדיוק אני מדבר.

עיניים: אתה מוכן להיות ברור?

אני: אני מוכן. הבעיה היא שאתן לא.

עיניים: אם יש לך תלונות תגיד אותן באופן ממוקד!

אני: אתן לא רואות כלום! קרוב, רחוק, אמצע, קריאה, צפייה, בהייה, לא משנה מה אני צריך, הכל מטושטש!

(ביט)

עיניים: ואוו…

אני: כן, ואוו!

עיניים: לא ידענו שאתה מרגיש ככה.

אני: זה לא קשור להרגשה. זה קשור לראייה.

עיניים: יש לך איזו דוגמה ספציפית להראות לנו?

אני: אחת? אני יכול להביא אלף.

עיניים: בוא נתחיל מאחת.

אני: אתמול נגיד נסעתי בתל אביב והייתי צריך לפנות לרחוב שפינוזה. אני קולט את השלט, אבל מה לעזאזל כתוב שם? פסיכוזה? שמפניה? שימפנזה?

עיניים: אוקיי…

אני: או כשאני בא לקרוא ספר. פעם יכולתי לקרוא עם משקפיים, היום אני צריך להוריד אותם ולהצמיד את הספר לתוך האישונים. אני נראה מהצד כמו רבי בן 100 שמנסה לקרוא את פרשת השבוע.

עיניים: הנקודה ברורה.

אני: לפחות משהו ברור פה!

עיניים: אין צורך לרדת לפסים אישוניים.

אני: אתן יודעות אבל מה הבעיה הכי גדולה שלי? שרק לפני איזה חצי שנה עשיתי לכן משקפיים חדשים, עם צילינדר ואפשרות לקרוא מקרוב ומה לא, כמה אלפים טובים השכבתי עליכן, ומה אני מקבל בתמורה? שימפנזה!

עיניים: זו פשוט כפיות טובה, שתדע לך.

אני: כפיות טובה?! על עצמי אני לא מוציא כאלה סכומים. ועכשיו בטח יציעו לי מולטיפוקל ב-11 אלף שקל, כמו בפעם הקודמת. ואני עוד אמרתי אז ״לא, ממש אין צורך, אני מכיר את העיניים שלי, הן יכולות לסחוב ככה עוד חמש שנים בקלות. לכו תמצאו פראייר אחר עם עיניים חלשות״. אתן קולטות את הבושה שתהיה לי כשאחזור לחנות משקפיים?

עיניים: סיימת?

אני: אפילו לא התחלתי.

עיניים: לא רצינו להגיד את זה עד עכשיו, אבל אנחנו לא רואות אפשרות אחרת. 45 שנה, עוד מעט 46, אנחנו מלוות אותך. מגיל צעיר אמרנו לך ״ליאור, אולי תפסיק קצת עם הספרים ותצא לשחק?״, או ״אתה לא חושב שעשר שעות מול המחשב זה קצת יותר מדי?״, או ״בסדר, חופש גדול, אבל 14 שעות מול הטלוויזיה? לא חבל עלינו?״, ומה עשית? הקשבת לנו?

אני: הייתי ילד.

עיניים: לא הקשבת לנו. הסתגרת בבית עם הספרים, והמחשב, והטלוויזיה.

אני: זה היה לפני שלושים שנה! מה זה קשור לעכשיו?

עיניים: הכל קשור! הכל!

אני: אתן סתם מחפשות תירוצים.

עיניים: אולי אנחנו מחפשות ולא מוצאות כי אנחנו לא רואות כלום.

אני: קורע.

עיניים: בקיצור, אתה לא יכול לבוא אלינו בטענות. אתה מאשים אותנו כי סבלת מחרדה חברתית.

אני: אני לא קונה את זה. מלא אנשים היו שעות מול מסכים. אני לא רואה אותם חותמים משכנתה באופטיקנה.

עיניים: אם היית קצת יוצא, היית גם רואה.

אני: זה סלוגן של האגודה למען החנון?

עיניים: חוץ מזה, למה אתה בא רק אלינו בטענות? מה עם הבטן?

אני: מה איתה?

עיניים: זו אותה בטן שהייתה לך בגיל 20? זאת שיכולה לאכול הכל ועדיין להישאר שטוחה?

אני: מפה היא נראית לי אותו הדבר.

עיניים: טוב, אתה באמת לא רואה כלום.

אני: תיזהרו ממני!

עיניים: והמוח? למה אתה לא בא אליו בטענות שהוא שוכח מלא שמות של אנשים?

אני: כי הוא עמוס. אתם יודעים בכמה דברים הוא מתעסק?

עיניים: שלא לדבר על הז…

אני: היי!

(ביט)

עיניים: בסדר. גם אנחנו מתעייפות. זהו טבע העולם. במשך שנים התמקדנו בכל דבר שזז, קרוב ורחוק. קימרנו ויישרנו את העדשה ככל שנדרש. אבל הזמן עושה את שלו. הדברים שראינו במשך השנים הקהו את כוחנו ואת רגישותנו. המציאות שבחוץ, ככל שנעשתה גסה ואלימה יותר, לא דרבנה אותנו להתאמץ במיוחד. להפך. כמו בסרט ההוא על האב שמספר לבנו שמחנה הריכוז הוא מעין משחק ילדים, כך ביקשנו גם אנחנו להגן עליך מפני המראות הקשים. לא נכזב: חיים בטשטוש אינם חיים מוסריים, אבל בימינו הם מחויבי המציאות. ללא ערפול או תבלול, באמת שאין סיבה לצאת מהבית.

אני: פששששש… העיניים שלי התמלאו לחלוחית מהמונולוג המרגש בזה.

עיניים: באמת?

אני: לא!

עיניים: אה.

אני: אז אתן לא מתאמצות יותר?

עיניים: סורי.

אני: אתן מבינות שזה להוציא עכשיו איזה עשירייה, וגם זה למשהו שיחזיק חצי שנה במקרה הטוב.

עיניים: היינו מושכות בכתפיים, אבל אנחנו רק עיניים.

אני: עדיף להיות עיוור איתכן.

עיניים: אתה לא באמת מתכוון לזה.

אני: לצערי לא. אני עדיין צריך לראות ליגת האלופות.

עיניים: ואת הילדים שלך גדלים.

אני: כן. גם זה.

עיניים: לא נורא, העיקר שמצאת בסוף את רחוב שפינוזה.

אני: לא מצאתי. פניתי לשימפנזה.

עיניים: יש רחוב כזה?

אני: לא יודע. גם ככה לא ראיתי כלום.

עיניים: העיקר שבסוף הגעת הביתה.

אני: כן. נראה לי.

עיניים: נראה לך?

אני: אולי זה מסביר את הצעקות פה מסביב. באיזה רחוב אני?