תיאטרון האויש

בשנת 2056 תגיש שמחה אויברוך, חילונית לשעבר, את עבודת הדוקטורט שלה על התיאטרון הישראלי שלאחר ה-7.10. כותרת עבודתה, שתתאר בעיקר את שנעשה בתיאטרון הרפרטוארי של אותה תקופה, תהיה: ״תיאטרון האויש: ההצגות שהוציאו מהקהל היאנחויות וצקצוקי שפתיים שאפשר היה לשמוע עד מטולה״.

״בחנתי את מכלול ההצגות שביקשו להתייחס ל׳מצב׳, בין אם במישרין או בעקיפין״, תספר בתכנית ״סוכן תרבות״ שתשודר טרם כניסת שבת, כי אחר כך המסך מוחשך. ״בהתחלה ביקשתי לנתח את ההצגות בכלים הרגילים: טקסט, במה, מטאפורה, אידיאולוגיה… אבל עד מהרה, בעודי צופה בהקלטות המופעים, שמתי לב לרעש מוזר שנשמע כל כמה דקות. חשבתי בהתחלה שזו בעיה בסאונד, עד שבשלב מסוים הבנתי: אחת לכמה זמן הצופים היו נאנחים או מצקצקים בלשון. לרוב גם וגם. ולא מדובר על צופה בודד פה ושם. זו הייתה מקשה אחת, כאילו גל של צקצוק עובר על האולם״.

המנחה, קובי אריאלי, ישאל אותה אם זה כמו במשחקי הכדורגל שהיו פעם בשבת, כשהקהל היה מתרומם בתיאום מושלם, גל אנושי שעובר לרוחב היציע. ״אני צעירה מדי בשביל לזכור את זה״, תצחקק חוקרת התיאטרון. ״אבל אני כן יכולה להגיד שכשבחנתי מתי הצקצוקים מופיעים, גיליתי תואם מדהים בין מה שנאמר על הבמה לתגובת הקהל״.

כשיבקש המנחה לדחוק בה לסכם בזריזות את ממצאיה, שכן תיכף משודר טקס ההבדלה הממלכתי, תאמר: ״בכל פעם שנאמר על הבמה משהו שמחניף לקהל, בין אם בטקסט או בסבטקסט; משהו שגורם לו לחשוב ׳אנחנו החכמים והצודקים והנאורים ובאופן כללי הטובים בסיפור הזה ואילו כל השאר הם דרעק׳, מיד נשמעו היאנחויות וצקצוקי שפתיים. במרבית ההצגות נשמעו בממוצע בין 100 ל-150 היאנחויות וצקצוקים״.

״זה כמו ׳תיאטרון האכזריות׳ של ארטו, רק הפוך״, יעיר המנחה.

״אין לי מושג מה זה ומי זה״, תענה אויברוך בביישנות. ״הוציאו את כל החומר הזה מתכנית הלימודים באוניברסיטה. אולי הגברים לומדים את זה״.

אריאלי יצקצק בלשונו. ״לא נורא, זה גם ככה כבר לא רלוונטי״, יאמר וחיוך זחוח על פניו. ״וכעת נעבור לטקס ההבדלה הממלכתי. שבת שלום״.