[כינוס ועדת פרס נובל לספרות] גוטפריד: חברים, נותרו לנו שעות ספורות להחליט ואנחנו לא מתקדמים לשום מקום. אריקה: אם רק הייתם מקשיבים לי ומעניקים את הפרס למורקמי. הוא מפליא לשזור היפר-ריאליזם אל תוך מציאות מסויטת שהיא… יורגן: עוד קשקוש יפני... אריקה: אז אולי בחירה במשורר כמו אדוניס, שמולדתו נקרעת במלחמת אזרחים איומה. יורגן: תצטטי לי … המשך קריאת הפוסט פרס נובל לספרות

לפעמים מנדלבאום הולך לספרייה העירונית רק בשביל להריח ספרים ישנים ולהעלות זיכרונות. הוא שולף עותק צהוב מיושן ופותח אותו בעמוד אקראי. רגע לפני שהוא  מקרב אליו את אפו הוא עוצם את הנשימה לכמה שניות, מנקה את ראשו ממחשבות ורק אז לוקח שאיפה עמוקה, אפו נוגע לא נוגע בדפים המתפוררים. לפני מספר ימים הוא הריח את … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (6)

לאחר שזוג הורים העניק לבנם את השם המחייב אלאור, על שם החייל היורה מחברון, היה זה עניין של זמן עד שיגיע תורו של שמעון פרס. הורים טריים מהיישוב גינותיים בשרון העניקו לבנם הבכור את שמו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. "לפי הגזים שיש לו, הוא בהחלט הקים כור אטומי", סיפרו בגאווה זכה בפרס: האהבה … המשך קריאת הפוסט תינוק בלתי נלאה

לפעמים מנדלבאום חושב, "בגלגול הקודם הייתי נאצי" [הוא רואה את עצמו יושב ליד שולחן במשרד ממשלתי. בתיק שמונח לצידו הוא מחזיק תפוח וספר. את התפוח הוא מתכוון לאכול בעוד שעה בדיוק, כשהרעב הקל של השעה אחת עשרה ידגדג בבטנו. את הספר, "הגנאולוגיה של הכלבים והחתולים", הוא יקרא בחשמלית בדרך הביתה. אריך, עמיתו לעבודה, שואל אותו … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (5)

ביום שבו מנדלבאום נולד, אמו צעקה "אני מתה!" ונשמתה אכן עלתה השמימה. תחילה היא צפתה בעצמה שוכבת על הסדינים המהוהים של מיטת בית החולים, רגליה פשוקות בעוד אחות מיילדת פוקדת עליה בתקיפות ללדת מתוכה את מנדלבאום [האחות לא השתמשה בשם המפורש, שכן לא ידעה שהוא עתיד להיקרא דווקא כך. היא פשוט ציוותה "תוציאי אותו עכשיו!", … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (4)

במשך שנים רבות שנאתי להסתפר. נדמה לי שהייתה זו תקופת השירות הסדיר שיצרה את ההתניה הפבלובית בין תספורת ומועקה נפשית. במוצאי שבת, אחת לכמה שבועות, הייתה אמי עוברת על ראשי עם מכונת תספורת במרפסת השירות, ואני ידעתי כי בעוד שעות מספר אצא לכיוון הבסיס למשך עשרה ימים לפחות, במהלכם אשן על טנקים או אבקש מפלסטינים … המשך קריאת הפוסט העיר המדומיינת שלי

כשהיה טירון בצבא, מנדלבאום נשלח לשמור על מאגר התחמושת, הבונקר בלשון החיילים. באחד הפטרולים עיניו נעצמו מאליהן והוא ירד סהרורי מהכביש ההיקפי עד שחש יד נוגעת בכתפו. הוא קפץ בבהלה והסתובב לאחור כשהוא מכוון קדימה את הרובה. "יש עליך אש?" שאל אותו החייל שעמד מולו. לבו של מנדלבאום הלם בחוזקה. הוא חשש שהחייל יספר למפקדים … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (3)

באחת מהפסקות החשמל התכופות שפקדו את בית האבות, נזכר מנדלבאום כיצד היה נוהג להתחבא בתוך שקעי החשמל כשהיה קטן. לא משנה כמה פעמים נענש על כך, הוא לא הצליח לחרוג ממנהגו. החושך, הקרירות, תחושת הסכנה, כל אלו משכו אותו פעם אחר פעם. הוא היה מצטנף בפנים כעובר ומביט החוצה, אל תוך החדר. פעם ראה את … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (2)

גם אני פגשתי את ראש הממשלה. כן, כן, מה שאתם שומעים. פגשתי אותו בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה שעושים בו קניות. מה שקרה זה שהלכתי כמו כל שבוע להסתכל מהופנט על הרוסייה הזאת שמכינה פריכיות דקות בתוך מכונה כזאת שיורה אותם כמו תותח בתוך כלוב, אבל היא לא הייתה שם. במקום זה עמד … המשך קריאת הפוסט תותח של פריכיות, או: כיצד פגשתי את ראש הממשלה בסופר

צלצול בהול בדלת. ואז עוד אחד אחריו. ועוד אחד. אל הדלת ניגש אמנון, 65. הוא מציץ בעינית ונאנח. נוגה, 40: (מחוץ לדלת) אבא, תפתח! אבא! אמנון פותח את הדלת כדי חרך. אמנון: נוגה, מה את עושה פה בשעה כזאת? נוגה: התקשרתי אליך איזה מאה פעם ואתה לא עונה! אני לא מוצאת הדרכון שלי ואני טסה … המשך קריאת הפוסט חדר. זיכרון