אני: אתה חת׳כת זבל. דראפט ראשון: מה זה? אני: שמעת אותי טוב מאוד, יא אפס. דראפט ראשון: למה אתה מדבר אליי ככה? אני: אתה לא מתבייש? דראפט ראשון: אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. אני: כן, בטח, תיתמם, למה לא? דראפט ראשון: לא מיתמם, פשוט לא מבין מה עשיתי לך רע שאתה ככה... אני: … המשך קריאת הפוסט דראפט ראשון

כבר הצלחנו לשכנע אותו ללכת לבד לבית הספר. חלף זמן רב מאז ראינו אחד מהם. עובדה, הוא כבר הפסיק לשאול עליהם. ״אבא, תלווה אותי רק היום. ביום ראשון כבר אלך לבד.״ ירדנו במדרגות. ידו הייתה בידי, על אף שכבר חצה את הגיל שבו ילדים אוחזים מוכנית בידי הוריהם. בתחילה לא שמנו לב אליו. הוא עמד … המשך קריאת הפוסט על ״החזאית״, מאת תמר וייס גבאי

האיש הכותב יושב בחדר העבודה. לפניו הספר שהוא מתעתד לעבד לבמה. הוא מעתיקו לקובץ במחשב, מילה אחר מילה. לאחר כמה עמודים מרגיש האיש הכותב כי הוא נטמע בטקסט בצורה מוחלטת. זה כבר מעבר לאפיגוניות, זו אמפתיה מוחלטת. האיש הכותב מדמיין את הסופרת כותבת את אותן המילים בדיוק, והוא – כמו כלב גששים חד חושים – … המשך קריאת הפוסט האיש הכותב

קפצה לי בפיד פרסומת ל"פאודה בייס", שזה מתקן שאמור לספק חוויות דומות לאלו שרואים בסדרה, וכמובן שיש לי דברים להגיד על הדרך שבה הכיבוש עובר בידוריזציה, ועל הכסף שמעורב בדבר, ועל האוריינטליזם המובנה כשמציעים במקום גם אירוח במאהל בדואי, כולל רקדנית בטן (בחיי! תציצו בהזדמנות בלינק הזה. מעבירים שם גם סדנת מנהלים). אבל עם כל … המשך קריאת הפוסט יום כיף פאודה

אני יודע שיש בעולם בעיות בוערות יותר, תרתי משמע, אבל זה פשע שהמדע עוד לא הצליח לפתור את בעיית השומן. כי עם כל הכבוד לרעב ולשינויי האקלים והסרטן, השומן משפיע על כל אחד ואחת מאיתנו (חוץ מאלו שסובלים מרעב. ואולי גם אלה עם הסרטן. ולא בטוח שמי שנמלט מביתו בגלל בצורת או שיטפון מייחס חשיבות … המשך קריאת הפוסט שומנול

סטטיק היקר שלום, קראתי במדור רינונים כלשהו כי עזבת את ביתך, הקן שאך זה מקרוב הקמת עם בת זוגך. ראשית, דע כי אני מבין ללבך. גם אני, בימי בחרותי, חשתי את כובד משקלו של העולם על כתפיי בצורה לא פרופורציונלית. לא אכחד, אומנם לא זכיתי ולו בקמצוץ ממנת התהילה והממון שנפלה בחלקך, והבגידה היחידה ששמי … המשך קריאת הפוסט מכתב לסטטיק

זה היה אחד מהימים האלה בהם הפעילות העיקרית שלי התמצתה בנסיעה לספרייה. יש גם ימים כאלה, חסרי ייחוד או תכונה. מרבית הימים, בעצם, הם כאלה. אלא שלפעמים דווקא באותם ימים הלעוסים כמו מסטיק שפג טעמו מזמן, קורה משהו לא ייאמן. משהו מופלא. משהו שגורם לנו לפקפק בכל מה שאנחנו מאמינים בו. זה קרה כשחזרתי מהספרייה. … המשך קריאת הפוסט החזיר הספרותי

מחלקת אבדות ומציאות בפארק המים שפיים. מאחורי הדלפק עומד גבר כבן 50. נכנסת אישה כבת 30, לחוצה מאוד. אישה: אני מחפשת את הבן שלי. גבר: (בלאות מסוימת) שם? אישה: שלי? גבר: של הילד. אישה: ירין. גבר: גיל? אישה: ארבע וחצי. גבר: צבע? אישה: לא יודעת, הוא כזה... שחום קצת. גבר: התכוונתי לבגד ים. מה הצבע … המשך קריאת הפוסט אבדות ומציאות