מחזה

יעקב ורחל – מחזה קצר

הדמויות:

יעקב, בן 67, אוטוטו גמלאי

רחל, בת 64, גמלאית

שכן (שומעים רק את קולו)

המקום:

סלון של דירה. בימין במה הכניסה לבית. בצד שמאל מאחור רואים חלקית את חדר השינה. במרכז הבמה הסלון, עם כורסת טלוויזיה מפנקת, ספה גדולה ושולחן קפה. המראה הוא של דירה מתוחזקת היטב, אם כי ניכר שבמקום הזו לא גרה משפחה. הכל מסודר מדי ונקי מדי ובודד מדי.

האור עולה על הבמה. יעקב נע בין חדרי הבית, מסדר את החפצים על אף שהכל כבר מסודר. התנועות שלו קצת נוירוטיות, תזזיתיות, אך הן לא נעשות מתוך עצבנות אלא מהתרגשות. אחרי שהוא מחליק את מצעי המיטה הוא חוזר לסלון ומסדר את שלטי הטלוויזיה: תחילה השלט של הטלוויזיה מצד ימין ושלט הממיר מצד שמאל, אחר כך ההפך, ואז שוב בחזרה, עד שהסידור משביע את רצונו. אחר כך הוא הולך לדלת, מציץ בעינית וחוזר לסלון. הוא מתיישב בכורסת הטלוויזיה, אבל הוא כה חסר מנוח עד שהוא קם ממנה תוך חמש שניות. מתיישב על הספה הגדולה, ושוב קם. הוא מסתובב עוד כמה שניות בדירה כעפיפון שניתק לו החוט, עד שנשמע רשרוש מפתחות בדלת. יעקב נדרך. הוא צועד צעד לכיוון הדלת, ואז עוצר בעצמו. הוא לא רוצה להיראות נלהב מדי. אל הדירה נכנסת רחל. היא רואה את יעקב עומד באמצע הסלון כמו לולב.

רחל: היי… (שהייה) אתה עומד לצפירה?

יעקב: מה?

רחל: יש צפירה עכשיו שאתה עומד ככה?

יעקב: (קולט וצוחק) אה, לא, לא (מנסה להשתחרר, אך עושה זאת בגמלוניות. הוא ניגש אליה ומחבק אותה. רחל מחזירה לו חיבוק מהוסס) חיכיתי לך.

רחל: כל היום עמדת וחיכית לי בסלון?

יעקב: מה פתאום! הייתי בעבודה כל היום. פשוט…

רחל: אתה מתחיל להלחיץ אותי. (מרחיקה אותה מעט ממנו)

יעקב: פשוט נורא חיכיתי לראות אותך, זה הכל.

רחל: אה… נחמד מצידך.

יעקב: למה, את לא…?

רחל: לא מה?

יעקב: לא חיכית כל היום שניפגש כבר?

רחל: (אחרי שהייה) כן… בטח.

יעקב: חוץ מזה, היום זה היום סרט שלנו.

רחל: היום יום…

יעקב: שלישי! זה היום סרט שלנו.

רחל: כן, אני זוכרת…

יעקב: חשבת כבר איזה סרט בא לך לראות?

רחל: (מתחילה להתקדם לכיוון הסלון, כך שהיא מדברת אליו כשגבה מופנה אליו) לא, אני לא… היה לי פשוט יום עמוס בעבודה.

שהייה.

יעקב: הכל בסדר?

רחל: (עונה במהירות מוגזמת) כן.

יעקב: את בטוחה? זה לא נשמע ככה.

רחל: (מסתובבת אליו) הכל בסדר… אמרתי לך, היה לי יום עמוס בעבודה ואני ממש צריכה… קצת זמן לעצמי.

יעקב: (בהתלהבות) בסדר גמור! (מתקרב אליה ומוריד ממנה את התיק, מניח אותו על הספה) תראי אותך, אפילו את התיק לא הורדת עדיין. זה מה שנעשה עכשיו: את תלכי להתקלח ולשטוף ממך את היום הזה, ואני אחמם לנו את הלזניה שהכנתי אתמול. מקלחת, לזניה, בקבוק יין וסרט – סיום מושלם ליום מחורבן!

רחל עדיין נטועה במקומה.

יעקב: (עדיין נלהב) נו, חבל על הזמן. היום הזה לא ייגמר יותר מהר אם תעמדי ככה. קדימה, הופ הופ למקלחת!

יעקב מראה לה את הדרך לחדר השינה, אבל אחרי שני צעדים רחל נעמדת במקומה, גבה מופנה ליעקב.

שהייה.

רחל: אני באמת צריכה זמן לעצמי.

יעקב: קחי כמה זמן שאת צריכה. יש מלא מים חמים. וידאתי!

רחל: (מסתובבת אליו) אני מתכוונת, באופן כללי.

יעקב: אני לא…

רחל: בוא נשב.

רחל הולכת לספה ומתיישבת. יעקב נשאר נטוע במקומו.

רחל: בוא, אל תעמוד שם ככה.

יעקב: המים… הם יתקררו…

רחל: יעקב, בוא שב… (שהייה) בבקשה.

יעקב מתחיל להתקדם לעבר הספה כמי שכפאו שד. הוא צועד כל כך לאט, שאפשר להרגיש את הזמן נע לאחור. לבסוף הוא מגיע אל הספה ומתיישב. משתררת שתיקה מעיקה של שניות ארוכות.

רחל: יעקב, אני חושבת ש… שזה יהיה יותר טוב לשנינו אם ניפרד.

שתיקה.

רחל: יעקב? (לא עונה) שמעת מה אמרתי?

יעקב: (המום לגמרי) מה?

רחל: שמעת מה אמרתי? על זה שיהיה טוב לשנינו אם ניפרד.

יעקב: כן… יהיה טוב… (מתנער) לא! לא יהיה טוב (הוא קם בפתאומיות ומתחיל להסתובב בחדר) לא יהיה טוב!

רחל: יעקב, שב בבקשה. (ממשיך להסתובב) יעקב (מחווה על המושב לידה) אני לא יכולה לדבר איתך כשאתה חג מסביבי כמו אווירון.

יעקב: זה היום סרט היום. ויש לזניה. חבל על הלזניה.

רחל: (מתחילה להתעצבן) אתה מוכן לשבת כבר?

לאחר היסוס, יעקב מתיישב.

יעקב: אבל הלזניה…

רחל: תעזוב כבר את הלזניה! (שהייה) תקשיב, בימים האחרונים הבנתי שמה שיש בינינו לא יוביל לשום מקום וש…

יעקב: לא יוביל לשום מקום?! לאן זה צריך להוביל?

רחל: … שנינו כבר לא ילדים.

יעקב: ובדיוק בגלל זה…

רחל: בדיוק בגלל זה אני לא יכולה לחכות יותר.

יעקב: אני לא מבין אותך! למה את מחכה?! לחתונה? זה העניין? (כורע ברך לרגליה) רחל, האם תסכימי…

רחל: יעקב, בבקשה קום.

יעקב: אני לא אקום עד שלא תעני לי! האם את מוכנה להיות…

רחל: (קוטעת אותו בעצבנות) יעקב, קום!

יעקב קם. נשאר לעמוד.

רחל:  התכוונתי שב.

יעקב חוזר להתיישב לצדה של רחל.

רחל: אני רוצה שתבין שזה לא א… (עוצרת בעצמה) לא, זה לא טוב… אני מחפשת מישהו שארצה להזדקן לצידו, אתה מבין? מישהו שהמחשבה על להעביר איתו את מעט השנים הטובות שעוד נותרו לי, ואחרי זה השנים הקשות של כל החרא המחלות והזקנה האמיתית והמגעילה, עם כל ה…

יעקב: (חולמני) וזה לא אני.

רחל: לפני יומיים הסתכלתי עליך ישן. היה לך חיוך כזה על הפרצוף, כמו ילד שחולם שהוא בחנות צעצועים ביום ההולדת והוא יכול לבחור איזה צעצוע שהוא רוצה. זה היה ממש מתוק…. (שהייה) אבל אז הבנתי סופית שאני מחפשת משהו אחר.

יעקב: מישהו אחר.

רחל: משהו אחר. משהו שיעניק לי את התחושה הזאת בבטן שאומרת אם זה נכון או לא נכון. כי כל החיים שלי הלכתי לפי הראש, לפי מה שצריך לעשות. מספיק התפשרתי בחיים… (קולטת את מה שאמרה) לא לא, אני לא מתכוונת שהתפשרתי. אני… (שהייה) אוף, אף פעם לא הייתי טובה בדברים האלה.

(שהייה)

רחל: אני לא חושבת שמה שיש בינינו חזק מספיק. כי עכשיו אולי הכל נראה ורוד, אבל עוד כמה שנים דברים ישתנו… אתה יודע שיש אצלי במשפחה נטייה גם לאלצהיימר וגם לסרטן הכבד? תחשוב על זה, גם קירחת וגם עושה צרכים בחיתול. עם זה אתה רוצה להיתקע?

יעקב לא משועשע מהבדיחה של רחל.

יעקב: שלושה חודשים… (שהייה) שלושה חודשים, רחל, זה כל הזמן שהיינו יחד. ובשלושה חודשים האלה היה לי טוב. היה לנו טוב. בילית פה יותר ממה שבילית בדירה שלך. ויש לנו את הערב סרט. ואת המנוי לתיאטרון. והטיולים בטיילת. ואת השגרה הקטנה שלנו… אני רק אומר את המילה שלנו ונהיה לי חם בלב. ועכשיו…

רחל: עכשיו נחזור כל אחד לשגרה שהייתה לו לפני שנפגשנו ונמשיך לחפש…

יעקב: ומה אם אני כבר מצאתי?

(שהייה)

רחל: אבל אני לא.

יעקב: אני לא מבין מה השתנה פתאום. רק לפני שבוע אמרת לי שהצלתי אותך מהבדידות הנוראית של הלילות…

רחל: זה היה לפני חודש… (שהייה) ובאמת הצלת, ואני…

יעקב: ואנחנו צוחקים מאותן השטויות בטלוויזיה, ואוהבים את אותם המאכלים, חוץ מקישואים, שאני לא מבין איך אפשר לאכול את הירוק חסר האישיות הזה…

רחל: זה לא בגלל הקישואים.

יעקב: וכל בוקר אני רק מחכה לרגע שבו ניפגש שוב. אני סופר את הדקות עד שאצא לפנסיה – שזה, לידיעתך, עוד 57,600 דקות – כדי שנוכל כל היום להיות יחד. ועכשיו את באה ומשום מקום אומרת לי שאת רוצה שניפרד? אז מה עשית עד עכשיו, שיקרת?

(שהייה)

רחל: יעקב, כל הדברים שאמרתי היו נכונים. אתה איש מקסים והיה לי כיף איתך, באמת, אבל דברים גם משתנים בחיים.

יעקב: דברים לא משתנים פתאום בגיל 64!

רחל: זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על החלומות שלנו.

יעקב: את כל מה שאי פעם חלמתי עליו!

רחל מלטפת את לחיו ברוך ומביטה בעיניו.

רחל: אתה אדם מקסים, יעקב. באמת. ומגיע לך את הכי טוב בעולם. ואתה תמצא מישהי שתהיה ממש טובה אליך. מגיע לך…

יעקב: (מתפרץ) את יודעת כמה שנים חיכיתי לך?!

רחל (נרתעת לאחור, מופתעת): מה?

יעקב: כל החיים חיכיתי לך!

רחל: בכלל לא הכרת אותי לפני שלושה חודשים.

יעקב: שישים ושבע שנים אני מחכה. מהרגע שיצאתי מהבטן של אמא שלי אני מחכה.

רחל: אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?

יעקב: כששיחקתי בקוביות בגן – חיכיתי לך; כשלמדתי בבית הספר – חיכיתי לך; כשהייתי בצבא – גם אז חיכיתי לך; באוניברסיטה, בעבודה, בטיולים המאורגנים לחו"ל, בקניות בסופר, בכל לילה שהלכתי לישון לבד וחלמתי על אהבה שיורדת אליי מהשמיים – כל הזמן הזה חיכיתי לך.

רחל נעמדת.

רחל: אתה מתחיל להלחיץ אותי…

יעקב נעמד אף הוא. עושה צעד לעבר רחל. היא נרתעת מעט לאחור.

יעקב: … ואז הגעת. אני אגיד לך את האמת, הקולות שאמרו לי לוותר נהיו ממש חזקים. בשנים הראשונות הייתי מצליח להשתיק אותם בשנייה, אבל עם הזמן הם הלכו והתחזקו. "תוותר, יעקב", הם אמרו, "נגזר דינך לחיות לבד. פשוט תפנים את זה. תחוס על הלב שלך". היו ימים שחשבתי שהם צודקים, שכמעט ויתרתי, אבל אז פגשתי אותך בקולנוע וראית אותי בוכה בסרט ושאלת אם הכל בסדר…

רחל: הרגישות שלך תמיד הקסימה אותי, ובגלל זה אני חושבת ש…

יעקב: והלב שלי, שכבר עמד בפני סגירה סופית, נפתח פתאום בבום והתחיל להזרים לי דם חדש בעורקים ובוורידים ובכל האיברים הפנימיים. זה כאילו… כאילו מישהו גלל מעל הלב שלי אבן כבדה ועכשיו אני סוף סוף יכול לנשום… סוף סוף יכול לחיות…

(שהייה. הם עומדים אחד מול השנייה, לא לגמרי יודעים מה להגיד או לעשות. רטט כמעט בלתי מורגש עובר בגופו של יעקב. אולי הוא ניכר ברעד בידיו. זה נמשך כך כעשר שניות, עד שרחל קולטת משהו)

רחל: רגע, אמרת קודם שכל החיים חיכית לי. אבל היית נשוי ארבעים שנה. התאלמנת רק לפני שנתיים, אז אני לא מבינה…

יעקב: (בחוסר ביטחון) כן, אבל… אמרתי לך שזה לא היה זה… שארבעים שנה חייתי בשקר…

רחל: אתה באמת היית נשוי, נכון?

יעקב: נו, באמת…

רחל: הראית לי תמונות שלה. שלכם. ביחד. ואמרת שלא היו לכם ילדים כי היא לא יכלה…

יעקב: הכל נכון! לאה באמת הייתה…

רחל: (צועדת לעבר חדר השינה) אני פשוט אאסוף כמה דברים שלי ואלך.

יעקב חוסם את דרכה.

רחל (נעצרת): יעקב, אני רוצה ללכת.

יעקב: (תופס בידה, קצת יותר מדי בכוח) רחל, אני מבקש ממך… אני מתחנן…

רחל: תוריד בבקשה את היד ותן לי ללכת.

יעקב: אני… אני שיקרתי.

רחל: מה?

יעקב מרפה מידה של רחל.

יעקב: שיקרתי. לא הייתי נשוי.

רחל: אז מי הייתה האישה בתמונות?

יעקב: אחותי, עירית.

(שתיקה)

רחל: אתה יודע מה? אני לא צריכה עכשיו את הדברים שלי. אני אשלח מישהו שייקח אותם.

היא מסתובבת ומתחילה לצעוד לעבר הדלת. יעקב מזנק לעברה וחוסם את הכניסה.

יעקב: אני לא יכול לתת לך ללכת.

רחל: יעקב, אתה מפחיד אותי…

יעקב: אני לא אוותר. לא עכשיו.

רחל: זוז מהדלת.

יעקב: אני חייב שתביני קודם.

רחל: אני מבינה, באמת שאני מבינה… עכשיו רק תן לי…

יעקב: הייתי חייב לשקר, אחרת לא היית לי מאמינה לי בחיים ש… (עוצר בעצמו)

רחל: שמה?

יעקב: שאת הראשונה.

רחל: הראשונה?

יעקב: בת הזוג הראשונה שלי.

רחל: אני לא מאמינה לך.

יעקב: את רואה?

רחל: אתה רוצה להגיד לי שכל החיים לא הייתה לך…

יעקב: (מושפל) לא… לא משנה כמה רציתי, זה אף פעם לא קרה…

רחל: (צועדת לעבר התיק שלה על הספה) זה עוד יקרה, אתה תראה. (היא מנסה להגיע אל הטלפון הנייד שלה, אבל כשיעקב קולט את זה הוא מזנק לעברה ותופס לה את היד).

רחל: (צועקת) הצילו! ה…

יעקב מכסה את פיה בידו. מתפתח מאבק במהלכו השניים נופלים לרצפה. במשך כל הזמן יעקב חוסם את פיה של רחל.

יעקב: בבקשה אל תצעקי… הם עוד עלולים לחשוב שאני פוגע בך… (גופה של רחל נרפה. יעקב מעליה) אם אני אוריד את היד את לא תצעקי? (רחל מהנהנת בחיוב. יעקב מסיר לרגע את ידו).

רחל: הצילו!!!!

יעקב עט עליה וחוסם את פיה. רחל חוזרת להיאבק. במהלך המאבק יעקב חונק אותה בידו השנייה. מאבקיה של רחל הולכים ונחלשים ככל שהמאבק נמשך.

יעקב: אני לא מוכן לחזור לראות סרטים לבד. תמיד דמיינתי איך אני מתכרבל עם מישהי על הספה ואני מכין לנו פופקורן וחמים ונעים לנו, לא רק חיצונית אלא בתוך הגוף, אושר כזה שממלא אותנו מבפנים כמו שממלאים מאפה בשוקולד חם… ואנחנו צוחקים מאותם הדברים ומשתפים זה את זה בכל מה שעבר עלינו, ואנחנו יודעים שאנחנו לא לבד בעולם הזה… אף פעם לא לבד…

גופה של רחל לא נע יותר. יעקב מסיר את ידיו ממנה. הוא מביט בה מספר שניות שנדמות כנצח, ולאחר מכן יורד ממנה ונשכב לצידה. הוא מלטף את לחיה.

יעקב: את יודעת למה אף פעם לא הייתה לי חברה? כי תמיד הייתי נחמד מדי. ככה נשים שאני מכיר אמרו לי. "אתה נחמד מדי, יעקב. נשים לא רוצות מישהו נחמד. הן רוצות מישהו שישלוט בהן". ואני לא יכולתי. כי זה לא אני, את מבינה?

שהייה ארוכה במהלכה יעקב ממשיך ללטף את לחיה של רחל.

יעקב: אז איזה סרט תרצי לראות? יש ב-VOD את "מחוברים לחיים". אמרת לי שזה הסרט האהוב עלייך. זוכרת?

נשמעת דפיקה בדלת. קול קורא מבחוץ.

שכן: מר יעקב, הכל בסדר שם? (שתיקה) מר יעקב, זה השכן, אסף… שמעתי קולות משונים אז רציתי לבדוק שהכל בסדר…

יעקב לא מגיב. הוא ממשיך ללטף את לחיה של רחל. האור יורד על הבמה. סוף מחזה.

אהבתם? יש גם את "מוות אהבה"

מודעות פרסומת
סאטירה

ליידי טיטי

– שומע, משה? יש לי רעיון גאוני לסרט.

– עוד פעם אתה עם הרעיונות שלך? ראינו מה יצא בפעם הקודמת עם הרעיון על הכלב המדבר.

– לא, אני אומר לך שהפעם זה משהו אורגינל. עוד לא היה דבר כזה.

– נו…

– אז יש זמר…

– היה כבר. עם אבי ביטר.

– רגע, תקשיב עד הסוף.

– נו, שומע…

– והוא עובד במועדון לילה שנשלט על ידי מאפיונר אכזרי.

– "נקמה מתוקה 6" עם סטיבן סיגל. אתמול שידרו בהוט.

– אתה מוכן לתת לי לדבר עד הסוף? אה? מוכן לתת לי לסיים משפט?

– כן, סליחה. עכשיו אני מקשיב עד הסוף. דבר.

– בקיצור, הזמר הזה מסתבך עם העבריין, הוא חייב לו כסף, אבל אין לו איך להחזיר ועוד שנייה זורקים אותו במזוודה לירקון. ברגע האחרון הוא עולה על תכנית גאונית: הוא מתחפש לאישה, זמרת גם, וככה הוא מצליח לברוח.

– זה נשמע כמו…

– אתה אמרת שתיתן לי לסיים!

– אוקיי, אוקיי, סליחה…

– והוא חוזר בתור הזמרת למועדון לילה, כי יש שם חשפנית אחת שהוא מאוהב בה, הוא יודע שהיא בצרות כספיות והוא רוצה לעזור לה להיחלץ גם. אבל אז אחד החיילים של המאפיונר מתאהב בזמרת, והגיבור, שהוא כאילו הגיבורה, מנצל את הטוב לב של הפושע הזוטר כדי לעזור לו ולחשפנית להיחלץ. בסוף הגיבור מתוודה בפני הפושע שהוא בעצם גבר, אבל לפושע זה כבר לא אכפת – הוא מאוהב. וככה הם בורחים שלושתם אל האופק… נו, מה אומר? גאוני לא גאוני?

– היה כבר.

– מה היה כבר?! איפה היה כבר?!

– ראיתי בשבת בהוט קלאסיק. "נקמה מתוקה 5" עם סטיבן סיגל. אתה צריך לראות את הקטע שלו שובר למישהו את היד כשהוא בשמלה וגרביונים. קורע, אחי, קורע.

– רגע! אני יודע!

– אתה לא נח לרגע אתה, אה? אומרים לך היה כבר!

– נעשה שהזמר יהיה אתיופי! סטיבן סיגל הזה שלך היה אתיופי?

– לא נראה לי. סתם שיזוף מלאכותי.

– אז יש לנו סרט!

– חשבת איך לקרוא לו?

– חשבתי בהתחלה לקרוא לו "ליידי פיפי", אבל אם רוצים שזה יהיה אתיופי… יש לי! "ליידי טיטי"! קולט?! גם בגלל הטיטי הזאת, המלכת יופי, שהיא תגלם את החשפנית, וגם זה נשמע כמו ציצי. זה יהיה להיט, אני אומר לך, להיט!

– אני עדיין חושב שיש משהו כזה לסטיבן סיגל. אני אבדוק היום בהוט.

שונות

הקעקוע החדש שלי

עשיתי קעקוע חדש. כדי לחסוך לעצמי את התשובות החוזרות לשאלות הטרחניות, הכנתי מדריך שיוצג בצורת דיאלוג ויישלף בכל פעם שאתקל בנודניק התורן.

– מה זה, אחי, מה יש לך על היד? קעקוע?

– פששש, ממש חד אבחנה אתה.

– אתה לא נראה כמו אחד עם קעקועים.

– ואתה לא נראה כמו אחד עם שכל, אז מה?

– זה קעקוע ראשון שלך?

– לא. יש לי עוד שני קעקועים. אחד של נשר על החזה והשני הוא עלי כותרת שמקיפים לי את הרקטום.

– מה כתוב שם?

– ברקטום?

– לא, יא מצחיק אחד. על היד.

– זה באנגלית. שמעת על השפה הזאת? מצלצל מוכר מכיתה ד', הכיתה האחרונה שהגעת אליה?

–  מה זה? Nothing to be done? מה זה אומר?

– שאין מה לעשות.

– נו, ברצינות.

– בחיי. תבדוק במילון אוקספורד.

– מה כאילו המשמעות של זה?

–  אתה רוצה את הגרסה הקצרה או הארוכה?

– הארוכה.

– שאין לנו שליטה בחיים.

– זאת הגרסה הארוכה? אז מה הקצרה?

– ככה זה.

– וואי וואי, איזה קשה אתה. בן אדם בא בטוב, מתעניין, למה אתה ככה, אחי? מה אתה מעדיף, שאני לא אשאל?

– כן.

– טוב… אז מה זה אומר? אבל בלי שטויות.

– אני אגיד את זה רק פעם אחת, ואחריה לא יהיו יותר שאלות. ברור?

– ברור, ברור.

– זאת הרפליקה הפותחת במחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.

– רפ מה?

– המשפט הראשון שנאמר במחזה.

– וואלה. רפליקה. למדתי משהו חדש. ו…

– ואפשר לפרש את זה כ"אין מה לעשות", כלומר לקרוא את זה קריאה דטרמיניסטית, פטליסטית אפילו, לפיה אין למעשים שלנו כל משמעות בעולם חסר פשר. עם זאת, אני מעדיף קריאה דיאלקטית מהצד היותר אופטימי – או הפחות פסימי – של האקזיסטנציאליזם, לפיה גם בעולם אקראי עד כאב וחסר פשר עד אימה ניתן – מה זאת אומרת ניתן? חובה עלינו – לשאוב משמעות ממעשים ומיחסים שיוצקים ביטחון בהיותנו חלק מחברת בני אדם; בהיותנו אנושיים, מסוגלים למעשי עוולה נוראיים אך גם למעשי חסד מופלאים; בהיותנו מכוערים ויפים ואלימים וחומלים וטיפשים וגאונים, והכל בכפיפה אחת. והיופי הגדול והנורא הוא שאין מה לעשות. רק לשמור על ההומור שלנו. הכי חשוב זה ההומור.

– ואוו, אחי, זה כבד. תגיד את האמת, זה בגלל משבר גיל 40?

– יכול להיות. בבחירה בין זה לבין להתגרש, לעבור לגור בדירה טחובה בפלורנטין עם שני שותפים – אחד שמדבר עם עכבר דמיוני והשני שמצחצח שיניים עם המברשת של האסלה, להופיע בערב הקראת שירה או ספוקן וורד או סטנד אפ חובבים בצוזמאן או בכולי עלמא או בכל מקום אחר ששורץ היפסטרים בעיני עצמם וסתם חבורה של מתלהבים חסרי ייחוד בעיני אחרים, לעבוד כמלצר בבית קפה בערב ומחלק "ישראל היום" בבוקר רק כדי שאוכל לשלם מזונות ושכר דירה, ולנסוע על קורקינט חשמלי עד שאיזה ג'יפון של נובורישית מנותחת ייכנס בי והיא אפילו לא תטרח לבדוק מה שלומי או להתנצל, בחרתי באפשרות הראשונה. יותר זול ובטוח.

– באת טעון אתה, אה?

– היה עדיף כבר שתשאל אותי על עלי הכותרת ברקטום.

– תכל'ס… מה הקטע עם זה באמת?

IMG_20181227_160108

תודה למקעקעת המוכשרת מיקה לזר

סאטירה

יחידת סאח"י

לכבוד,

הרמטכ"ל, רב אלוף אביב כוכבי

מאת: רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

הנדון: יחידה צה"לית חדשה שתיצור מהפך בשדה הקרב

שלום מר כוכבי.

אין זה סוד כי צה"ל מתקשה בשנים האחרונות להגיע להכרעה בשדה הקרב. העליונות הטכנולוגיות והיכולות המודיעיניות המתקדמות מביאות אותנו רק עד שלב מסוים במערכה. בעקבות סיור מתמיד ברחובות ארצנו הגעתי למסקנה כי ה"גרוש ללירה", כפי שנהגו פעם לומר, טמון בפתרון פשוט שעומד לנגד עינינו, מתחת לפנס ממש (ועל המדרכה, ובכביש, ובקרון הרכבת, ובאוטובוס): הגיע הזמן לנצל את כל רוכבי הסקוטרים והאופניים החשמליים שפושטים על הארץ כארבה על שדה חיטה. המלצתי היא זאת: הקם בצה"ל יחידת כלי רכב חשמליים שתקרא "סאח"י – סקוטרים ואופניים חשמליים יהודיים".

דמיין לנגד עיניך שדה קרב. לבנון, נניח. שים עצמך בנעליו של חיזבאלונר עם טיל נ"ט ששוכב על האדמה ומחכה שמטרה תפציע בשדה הראייה. פתאום הוא מתחיל לשמוע זמזום עמום, טורדני. הוא מביט מעלה כדי לוודא שזה לא איזה כטב"מ, אבל השמיים נקיים. הזמזום מתגבר. לוחם החיזבאללה מרגיש את כלי הדם מתכווצים. הוא מתחיל להתגרד מרוב לחץ. למה לעזאזל התעקש להתנכר לאביו ולא הצטרף לעסק המשפחתי. אח שלו עושה שם חיל, כבר התחתן, בנה בית והביא שני ילדים. ואילו הוא, הוא שוכב על האדמה התחוחה ותוהה איזו הפתעה מכינים לו הציונים הארורים.

משהו נגלה באופק. הוא מצמצם את עיניו. לא מדובר בטנקי המרכבה אותם למד לזהות היטב משיעורי המודיעין במסגד. זה גם לא נגמ"ש צה"לי מכל סוג שהוא, כולל הסוג שמתפוצץ ברגע שיורים עליו עם אקדח. כיפות עגלגלות צצות כראשי פטריות אחרי הגשם. והצבעים, איזו קשת של צבעים: אדום זועק, ירוק זרחני, כחול חושני. אין בין הצבעים האלו ובין הסוואה דבר. להפך, הם כמו מתריסים נגד כל גוני המוות אליהם הורגלנו בשדה הקרב ובסרטי מלחמה אמריקאים.

התמונה מתחילה להתבהר: הפטריות הן בעצם קסדות. לא קסדות מתכת כבדות וקשות, זכר למלחמות אבירים ושריוני קשקשים, אלא קסדות קלילות, צבעוניות, אומרות תאוות חיים ועכשוויוּת. ומתחתן, ראשים של שלל טיפוסים: הייטקיסטים מתקרחים, היפסטרים ממושקפים, פרסומאים אטומי מבע. ככל שהם מתקרבים התמונה מתחדדת. בשורה הראשונה כוח החלוץ: רוכבי האופניים החשמליים הכבדים והלא מתקפלים. אחריהם: אופניים חשמליים פשוטים יותר, כאלו שמשמשים גם בני 16 שנוהגים עליהם שיכורים. ובשורה האחרונה: מלוא העין סקוטרים חשמליים קלילים וגמישים.

לוחם החיזבאללה מתחיל לכוון את הטיל, אבל לאן ינחה אותו בדיוק? יש שם יותר פלסטיק ממתכת, החיישן מסרב להינעל על מטרה. והאם יבזבז טיל יקר על סקוטר שיואמי שעולה בקושי אלפיים שקל? כלי הרכב מתקרבים במהירות, והוא נטוע במקומו כמו ארז לבנוני. ראשוני האופניים החשמליים נמצאים במטחווי יריקה ממנו. רגליו רועדות. "לא בשביל זה התגייסתי", הוא חושב לעצמו. "אמא, איפה את?". החיזבאלונר מפיל את טיל הנ"ט, מתמוטט על ברכיו, עוצם את עיניו ומרים את ידיו לאות כניעה. שייקח אותו אללה עכשיו וזהו.

חולפות מספר שניות, ושום דבר לא קורה. הוא פותח בזהירות את עיניו, ורואה כי כלי הרכב פשוט עוברים על פניו במהירות, כאילו הוא איננו שם כלל. מדי פעם אמנם אחד מכלי הרכב החשמליים פוגע בו קצת, אבל אין זו מכת המוות לה ציפה. הרוכב שפגע בו לא טורח אפילו להסיט את מבטו לאחור – הוא פשוט ממשיך הלאה. וכך הנחיל הזמזמני עובר הלאה עד שהוא מגיע ליעדו: רוכב אחד נכנס למשרדי הסטרטאפ שלו בביירות; אחר מגיע להגיש פרזנטציה במשרד הפרסום בצידון (בפני שר התיירות הוא יציג את הרעיון לקמפיין ויראלי ושערורייתי שכותרתו: לבנון – כי לבחורות אצלנו יש אחלה מנהרות); ואילו רוכב נוסף יגיע לסטודיו הקעקועים שלו בצור, שם מחכה לו לקוח, אחד מאותם הייטקיסטים שרוכבים על סקוטר, שמעוניין לקעקע על האמה את שמות ילדיו ("זאת מתנה לעצמי ליום הולדת ארבעים", הוא יאמר בקול רועד למקעקע האדיש).

והחיזבאלונר? הוא יקום – מוכה וחבל אך חי – ישאיר את טיל הנ"ט על האדמה ויחזור לכפר שלו, שם יתחנן בפני אביו שייתן לו להיכנס לעסק המשפחתי. תוך שנתיים הוא כבר יתחתן, יבנה בית ויוליד שני ילדים. כשיגיע לגיל ארבעים הוא יילך לסטודיו לקעקועים, יחלוף על פני הסקוטר בכניסה ויבקש לחרוט על האמה את המילה סאח"י, זכר ליחידה שהצילה את חייו (אם כי הוא יישא צליעה למשך שארית ימיו. אחד האופניים החשמליים פגע לו חזק ברגל).

בברכה,

רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

שונות

מנדלבאום (11)

והייתה את הפעם ההיא שבה שכח לשטוף את פניו בטרם יצא מהבית. דווקא את הפעולה שהיה עושה בצורה המוכנית ביותר, מבלי לתת עליה כלל את הדעת (את צחצוח שיניו והתזת דאודורנט תחת בתי השחי, שתי פעולות שנכללות לכאורה תחת אותה קבוצה של פעולות בוקר מוכניות, היה מוודא באמצעות הרחת הבל פיו ושני בתי השחי [חמש שניות מדודות שהן חמש שאיפות ונשיפות, אחר כך הפסקה של חמש שניות במהלכן הוא מוציא את כל האוויר שבריאותיו, ואז עוד חמש שניות של שאיפה ונשיפה. בסך הכל חמש עשרה שניות כפול {אף אחד + שני בתי שחי} = 45 שניות]). הוא שלח יד והרגיש כיצד כל החלומות קרושים על פניו כמו תצרף. אישה שעברו מולו ברחוב תקעה בו מבט (כך היה נדמה לו), והוא היה בטוח שהיא רואה את החלום על ההצגה שהלך לראות, אלא שבמקום להיות אחד הצופים בקהל הוא מצא עצמו עומד על הבמה, נבוך אל מול הפיות הפעורים בציפייה (אולי היו אלה חורי תולעת שבעברם האחר דינוזאורים מלחכים עשב), וכשניסה לספר משהו מצחיק ("אתם רוצים לדעת כמה אני זקן בפנים? במקום לקבל משכורת מהעבודה אני מקבל רנטה") כל הפיות נותרו פעורים, למעט פה אחד או שניים שהגירו ריר. כשעלה על האוטובוס, סנטרו מכונס אל תוך החזה כמו קיפוד מתכדר, מיהר לחלוף על פני הנהג ויתר הנוסעים, כך שלא יספיקו לתקוע מבט בחלומות שלו (הנהג שיחק בכפתורי מכשיר הרב-קו, בעוד יתר הנוסעים התכדרו אל תוך הטלפונים שלהם). רק זקנה אחת נעמדה במעבר ותקעה בו מבט (בטח ראתה את החלום בו פגש את הילד שנהג להתעלל בו בתיכון. עינו האחת הייתה נתונה ברטייה, וברגע שהסיר אותה נגלה תחתיה פה פעור [האם זה אותו הפה מהתיאטרון?]. "בזכותך מצאתי את האני האמיתי שלי, והיום אני עושה מזה מלא כסף", אמר לו הילד לפני שקפץ מול רכבת נוסעת וגופתו הוטחה בדבוקת נוסעים שעמדה בסמוך, מעיפה אותם כמו פינים במשחק באולינג ["סטרייק!", צווח הכרוז]). "קופת חולים?", שאלה אותו הזקנה והחוותה באצבעה לעבר אחד החלונות. הוא הפנה את ראשו לעברה כשסנטרו עדיין צמוד לחזה, משרטט כמחוגה חצי קשת על חולצתו."דה? קופת חולים?", שאלה שוב. הוא הנהן בראשו במחוות קטנות והחזיר את ראשו, מדגיש בדרך חזרה את עקבותיה של הקשת.

כשהגיע לעבודה הוא שעט במדרגות, נכנס בחופזה לשירותים ונעל אחריו את הדלת. כשהביט במראה הבחין כי הפסיפס התמצק עוד יותר על פניו. עוד כמה רגעים, והחלומות יהפכו לחלק בלתי נפרד מהם. הוא הזרים מים חמים בברז והתחיל לקרצף את פניו, תחילה השתמש בכריות האצבעות, אך עד מהרה עבר לציפורניים, ששרטו בבשרו והותירו שובלי חלזונות אדומים. אט אט החלו החתיכות לנשור לכיור, שבר חלום אחר שבר חלום (הילד עוד הספיק לצעוק "מלא מלא כסף!" לפני שנשטף לביוב). כשהרגיש כי פניו חלקות, הביט במראה. עורו היה אדום ומגורה, כאילו נאבק בעשר חתולות ששומרות על גוריהן. הוא הסיט את ידית הברז לכיוון המים קרים, חיכה מספר שניות ושטף שוב את פניו. הפעם כבר לא טרח לנגב את פניו, ויצא מהשירותים כשפניו נוטפות מים. מבלי ששם לב, הטיפות החלו לגבש את החלומות על חולצתו (רקורסיה: פה שנפער באזור חזה ובו ארובת עין שבתוכה פה פעור וכן הלאה). הוא התיישב לשולחן העבודה ונשם לרווחה, בשעה שהחלומות התפשטו אל אזור הבטן.

לכל פרקי מנדלבאום

שונות

גלגולה של גופייה

פתחתי אתמול שקית וואקום שהכילה בגדי חורף כדי להוציא מתוכה גופייה ארוכה לבנה. לגופייה היה, ואין דרך עדינה יותר לנסח זאת, ריח של קיא מרוכז מהול בנפטלין פג תוקף עם נגיעות של רקבובית, עששת ונפיחה של מומיה.

אפשר לדמות את חייה של הגופייה בשקית כחייו של גבר שפוטר מהעבודה: בהתחלה היא עוד מלאת שמחת חיים, עדיין מדיפה את ריחה הלבנדרי של הכביסה האחרונה. "זה אומנם שונה מהמציאות שהתרגלתי אליה", היא אומרת לעצמה, "אבל איך אומרים? כל עכבה לטובה. זאת ההזדמנות שלי להפסיק לפחד לממש את עצמי".

הימים חולפים. הגופייה עדיין אופטימית, אם כי אותות המחנק והמחשך מתחילים לתת בה את אותותיהם. בפעם אחת מתגלע ריב נוקדני עם הגופייה השחורה ("תחזרי למפעל בבנדלגש, יחד עם כל הבגדים השחורים מפוקס", תטיח בה הגופייה הלבנה), באחרת אלה דחיפות מרפק דוקרניות עם זוג מכנסי טרנינג מרופטים (ייתכן כי הגופייה פלטה בלהט הוויכוח את המילים "פלא שהוא עוד לא זרק אתכם לפח. תראו איך אתם נראים – הגומי המדובלל, אניצי הכותנה המזדקרים לכל עבר, המגע המחוספס. זה בכלל לא לכבוד שלי להיות איתכם באותה שקית!").

הימים מתארכים ונהיים דומים זה לזה עד כאב. התקווה עדיין מפעמת בין סיבי הבד, אבל הדופק שלה נחלש משמעותית. אם בתחילה כל קול עמום שמגיע מהעולם החיצון נשמע כתרועת החופש, וכל צל של תנועה שמרצד על פני שקית הוואקום הוא התגלות המשיח בכבודו ובעצמו, הרי שעכשיו כל אלו הם צללים על קירות המערה במשל של אפלטון. בחוץ רוחשים החיים האמיתיים ואילו כאן, דחוסים עד כדי שיגעון, שוכבים הבגדים באיזו שלוות נפש מוזרה, מאושרים בחלקם. "חבורה של כסילים", חושבת הגופייה, "תקועים זה בעכוזו של זה, מסניפים לקרבם את ריחות העיפוש ואומרים שזה בושם".

בפעם הראשונה בה היא שותה, הגופייה משכנעת את עצמה שזה רק כדי להעביר את הזמן. הרי את הטלוויזיה בקושי רואים דרך השקית, לא ברור אם מדובר בחבורה של אופים ב"משחקי השף קונדיטור" או בכתבה על ציד כלבי ים ב"רואים עולם"; גם השיחות שמנהלים דרי הבית נשמעות כבליל של הברות סתומות (לא שלפני כן השיחות היו ברומו של עולם, מהרהרת הגופייה). היכן משיגים בירה בתוך שקית ואקום סגורה, אתם שואלים? ובכן, כשאתם סגורים יחד עם מכנסי טרנינג מכיתה ט' – כן, אלו אותם המכנסיים שהגופייה עלבה בהם; למזלה של האחרונה, המכנסיים עברו אפסון או שניים בחיים, הם כבר ראו תחתונים שלעסו את הגומי למוות בשל התנאים הקשים, ולכן המכנסיים לא נוטרים טינה לגופייה – אז אפשר להשיג בירה שאופסנה שם מבעוד מועד. השתייה מזרימה נוחם בעורקים, דבר כבר לא באמת משנה כשאתה שיכור.

כך מעבירה הגופייה יום אחר יום. אין לה כבר שאיפות לממש את עצמה, רק בגדים סחים מקסטרו מאמינים בשטויות הניו-אייג'יות האלה. היא רק רוצה להגיע לקהות חושים טוטאלית, הומאוסטזיס מושלם בין הפנים לחוץ הערפילי. לא אכפת לה שהשתייה המופרזת מביאה אותה למצבים שפעם נחשבו בעיניה מביכים: הקאה על עצמה, הזלת ריר, היווצרות כתמים יבשים של זיעה חמוצה. "שיישרף הכל, בלחש", היא ספק שרה ספק ממלמלת, בשעה שהרוכסן נפתח ומשב אוויר מרענן, כה חריף בזרותו, נכנס פנימה. הגופייה ממצמצת בעיניה לנוכח האור הבוהק, כשיד לבנה מגיעה מהשמיים. "אלוהים, זה אתה?", שואלת הגופייה. "אני לא בשיא שלי. אתה בטח מבין… כבר חשבתי שלעולם לא תבוא, אז הרשיתי לעצמי… לא, אל תריח אותי! אל…".

הגופייה מתעלפת. בעלפונה היא חולמת שהיא תלויה בין שמיים וארץ, לא על חבלי כביסה, אלא מרחפת בעזרת כוח מאגי. ענני גשם מתקדרים מעליה ומתחילים להטיח בה נהרות של מים. היא מתחילה להסתחרר ברוח פתאומית שמגיחה מהצד ובטוחה שזה הסוף. בקרוב תאסף אל אבותיה.

כשהיא מתעוררת היא כבר תלויה לייבוש בחוץ. השמיים נקיים ורעננים. ריח של לבנדר והתחלות חדשות נישא באוויר. "כל עכבה לטובה", היא לוחשת לעצמה. "כל עכבה לטובה".

מערכונים

טעם נרכש

פנים. מטבח – יום

צחי, 32, יושב לשולחן. חברתו נעמה, 29, מגישה לו צלחת עם אוכל מהביל. נעמה מתיישבת מולו.

צחי: ואוו, תודה מאמי, זה נראה מעולה. (טועם בתיאבון, ורגע אחר כך מעווה את פניו).

נעמה: מה קרה, מאמי? הכל בסדר?

צחי: כן… לא… זה פשוט קצת…

נעמה: זה חם מדי?

צחי: לא.

נעמה: קר מדי?

צחי: לא.

נעמה: אז מה? להוסיף לך קצת מלח?

צחי: לא, לא חסר מלח. אני לא יודע בדיוק איפה לשים את האצבע, אבל משהו שונה…

נעמה: חשבתי שזאת המנה האהובה עליך.

צחי: היא כן. פשוט היום היא קצת… שינית משהו במתכון?

נעמה: אההה… לא.

צחי: בטוחה? קנית את הבשר באותו מקום?

נעמה: כן. אצל הקצב הרגיל.

צחי: וזה היה אותו זמן בתנור? אותה טמפרטורה?

נעמה: הכל בדיוק לפי המתכון שאני תמיד מכינה איתו.

צחי: (טועם שוב) לא יודע, משהו פה מוזר. (מגיש לעברה את המזלג) קחי, תטעמי רגע. (טועמת) נו? מרגישה?

נעמה: לא.

צחי: מה לא? את לא מרגישה בהבדל?

נעמה: לא יודעת. אולי טיפ טיפונת.

צחי: (לוקח עוד ביס) איך טיפ טיפונת? זאת מנה אחרת לגמרי! (קם מהכיסא ופותח את המקרר) אולי יש פה משהו מקולקל. (מחטט בקדחתנות, בודק את תאריכי התפוגה של כל מוצר ומוצר)

נעמה: די, מאמי שלי, תירגע. שום דבר לא מקולקל.

צחי: אבל אין, אני משתגע, איך יכול להיות שהטעם כל כך שונה? (נעצר) אולי משהו בבלוטות הטעם שלי השתנה? נדמה לי שקראתי פעם שמי שמרגיש טעם שונה של האוכל זה אומר שתוך שעתיים הוא יקבל שבץ. (מחייך לעבר נעמה בצורה מוגזמת) תסתכלי רגע. איך החיוך שלי? ישר?

נעמה: כן, ישר.

צחי: (כמעט ממלמל לעצמו) איזה יום היום? שני. איפה אני גר? ברחוב שאול המלך. איזה מספר? 32. רגע, זה 32 או 34? שיט, זה מתחיל! תקראי מהר לאמבולנס! איפה הטלפון שלי?

נעמה: צחי, אתה מוכן להירגע?! אין לך שום שבץ.

צחי: אז מה זה? למה זה לא אותו טעם?

נעמה: (בחוסר רצון) כי היה חסר לי משהו.

צחי: ידעתי!

נעמה: הייתי בטוחה שלא תשים לב. זה משהו כל כך קטן…

צחי: מה זה? תבלין? שורש של משהו? אני אעבור אצל כל הירקנים בעיר עד שאני אמצא את זה.

נעמה: לא, זה לא תבלין. לא בדיוק.

צחי: נו אז מה זה?

נעמה: אני מעדיפה לא לגלות.

צחי: מה זה לא לגלות? מה זה, סוד?

נעמה: לא, פשוט… אי אפשר יותר להשיג את זה! אין!

צחי: תני לי לעשות את העבודה השחורה. היום יש הכל באינטרנט. נביא מאמזון, מאיביי, מעלי אקספרס. רק תגידי לי איך קוראים לזה.

נעמה: צחי, באמת שאני מעדיפה שלא…

צחי: נעמה, זה מתחיל לעצבן אותי. את עושה לי דווקא? אני רעב מת.

נעמה: אני אכין לך משהו חדש! מה בא לך? רק תגיד. רוצה שאני אכין לך מרק קובה כמו שאמא שלך עושה? אני אבקש את המתכון ו…

צחי: מה מרק קובה עכשיו? זה חצי יום הכנה הדבר הזה. אני רעב עכשיו.

נעמה: אז בוא נזמין מבחוץ! (לוקחת את הסלולרי) רוצה ג'פניקה? פעם קודמת אהבת את הנודלס החריף שלהם. יאללה, אני מזמינה לנו.

צחי: תורידי את הטלפון.

נעמה: מה?

צחי: אמרתי: תורידי את הטלפון.

נעמה מורידה את הטלפון.

צחי: זה כבר לא מצחיק אותי בכלל. אני חייב לדעת מה זה התבלין הזה. חייב. אני לא אעזוב אותך בשקט עד שלא תגידי לי מה זה. את לא מכירה אותי בקטעים האלה, אני אשגע לך את הנשמה. את לא תישני בלילה. אני אבוא אלייך לעבודה ויעשה לך בושות. רק תגידי לי מה חסר במנה ואני מבטיח לעזוב אותך בשקט. אפילו לא תצטרכי להכין אותה בשבילי השבוע. אני אנגב פיתה עם חומוס עד שזה יצא לי מהאוזניים. איך אני איתך?

נעמה: (מתחילה לבכות) אבל צחי, באמת לא כדאי…

צחי: כדאי. תאמיני לי שכדאי.

נעמה: (בעודה מתייפחת) זה משהו של האקס שלי.

צחי: מה זה? לא הבנתי.

נעמה: (מנסה להירגע, אך עדיין מתייפחת) האקס שלי נתן לי את זה.

צחי: איזה אקס? אסי?

נעמה: כן.

צחי: נו, ואי אפשר לשאול אותו מאיפה הוא משיג את זה?

נעמה: הוא לא בדיוק משיג את זה.

צחי: הוא מכין את זה לבד בבית?

נעמה: אאההה, כן, אפשר להגיד.

צחי: אז נשאל אותו איך הוא מכין את זה ונכין גם. בשביל זה עשית עכשיו את כל הסצנה הזאת? (שולף את הנייד שלו) מה הטלפון שלו?

נעמה: זה לא משהו שמכינים סתם ככה.

צחי: (צועק) למה את מזלזלת בי ככה? מה כבר האסי הזה שלך יכול להכין שאני לא? מה?

נעמה: זרע.

צחי: זרע? של מה?

נעמה: נו, אתה יודע, זרע.

צחי: כן, אבל של איזה צמח?

נעמה: של צמח אסי.

צחי: אני לא מבין.

נעמה: השתמשתי בזרע של אסי בתור תבלין.

שתיקה.

צחי: יופי, מצחיק מאוד. את יכולה לכתוב בדיחות לקטורזה את.

נעמה: אני לא צוחקת.

צחי: מה זאת אומרת לא צוחקת?

נעמה: זאת אומרת שהיה לי בקבוק עם זרע של אסי והייתי משתמשת בו בתור תבלין.

צחי: (מתחיל להפגין סימני זעזוע) מה? איך?

נעמה: תמיד ידעתי שיש לו זרע טעים, משהו יוצא דופן. באמת. אז יום אחד, כשעוד הייתי איתו, ניסיתי להשתמש בזה בתור תיבול לסלט, וזה יצא מדהים. אחר כך הכנתי עם זה פשטידות וממולאים ופסטות ופיצות ומה לא. זה היה משדרג את האוכל חבל על הזמן. אסי היה אומר לי שאני חייבת לפתוח מסעדה עם היכולות שלי.

צחי: והוא… הוא ידע מזה?

נעמה: אתה היית מוכן לאכול אוכל עם הזרע שלך בפנים?

צחי: הבנתי.

שתיקה.

צחי: במה…. במה שמת לי את זה?

נעמה: בהכל.

צחי: תגדירי הכל.

נעמה: בכל המאכלים, בסנדוויץ' לעבודה, בקפה…

צחי: (פניו מתכרכמות) גם בקפה? (לעצמו, לאחר שהייה) ותמיד הייתי אומר בעבודה שאני לא מתקמצן בבית על הקפה שלי, קונה רק את הכי טוב.

נעמה: זה היה כולה כמה טיפות, אני נשבעת. זה היה מספיק כדי לשדרג את הטעם.

צחי: כמה זמן זה כבר נמשך?

נעמה: מה?

צחי: כמה זמן שאני שותה את הזרע של אסי לארוחת בוקר, צהריים וערב?

נעמה: כמה זמן אנחנו ביחד?

צחי: שנה וחצי.

נעמה: אז שנה וחצי.

צחי: ואיך השגת ממנו כל כך הרבה זרע בלי שהוא ידע?

נעמה: אתה מכיר גבר שלא אוהב שיורדים לו?

צחי: אוקיי, אוקיי. הבנתי. מספיק שבלעתי את זה, אני לא צריך עכשיו גם לדמיין את זה. (עיניו נדלקות פתאום) איזה דפוקים אנחנו!

נעמה: למה?

צחי: כי אנחנו יכולים להשתמש בזרע שלי במקום! יא סתומה, איך לא חשבת על זה?

נעמה: דווקא חשבתי.

צחי: כנראה שלא חשבת מספיק. (מתחיל להוריד את המכנסיים) יאללה, בואי נתבלן.

נעמה: כבר ניסיתי את הזרע שלך.

צחי: מתי?

נעמה: זוכר את המעורב הירושלמי שהכנתי לפני שבועיים?

צחי: איך אפשר לשכוח? היה לזה טעם של חולדה שמתה משלשול… רגע, את רוצה להגיד לי ש…

נעמה: כן. ידעתי שהזרע של אסי עומד להיגמר, אז בדקתי אם בכל זאת אפשר להשתמש בשלך.

צחי: מה, גם כשאת יורדת לי זה…

נעמה: לא שמת לב שאני סותמת את האף?

צחי: חשבתי שזאת אלרגיה או משהו.

שתיקה.

צחי: טוב, אין ברירה.

נעמה: נכון. אתה תתרגל לטעמים החדשים בלי זה. זה טעם נרכש. עוד שבועיים כבר לא תזכור בכלל את הטעם של אסי.

צחי קם ופותח את אחד מארונות המטבח.

נעמה: מה אתה מחפש?

צחי: איפה הצנצנת הגדולה שאת משתמשת בה לחמוצים? אה, הנה, מצאתי.

צחי מוציא צנצנת גדולה.

נעמה: מה אתה מתכוון לעשות איתה?

צחי: ללכת לאסי ולהשיג את התבלין.

נעמה: השתגעת או מה?

צחי: מה הכתובת שלו?

נעמה: אין מצב בחיים שאני מגלה לך! אתה לא נורמלי!

צחי חוטף את הטלפון שלה מהשולחן. נעמה מנסה ללא הצלחה לקחת אותו בחזרה.

נעמה: תחזיר לי את זה!

צחי: (מקריא בקול) "היי אסי מותק. יש מצב לקפוץ אליך רגע? יש לי משהו חשוב להגיד לך. תוכל רק להזכיר לי מה הכתובת?" (נשמע צליל מהטלפון) "מעולה. תפתח את הדלת, אני כבר בדרך".

צחי שם את שני הטלפונים בכיס ויוצא עם הצנצנת. נעמה עומדת במשך כמה רגעים המומה, ואז מתיישבת לשולחן מול הצלחת. היא טועמת ממנה ומעווה את פניה. הסוף.

סאטירה

צחי ולוסי (ואורן חזן גם)

חשיפה ראשונה: קטעים נבחרים מתוך המחזה "צחי ולוסי", שעתיד לעלות בהמשך בבית הדין של ההיסטוריה.
 
גנו של שבט אהריש. נכנס צחי.

צחי: הס! איזה אור מן החלון בוקע? זה המזרח, ולוסי השמש.

מן השיחים מציץ אורן חזן.

חזן: איזה שמש, אחי? זאת כולה ערבייה.

לוסי: אללי.

חזן: מה זה, מה היא אמרה? אללה הוא אכבר?! אמרתי לך שהיא מחבלת, אחי.

צחי: זוהרת את עליי בשחור הלילה כשליח אל קליל ופרוש-כנפים, אשר לפתע ממרומים הופיע לעיניהם של בני בשר ודם, והם מוכי פליאה יסבו ראש להתבונן, איכה על גב ענן רוכב מעדנות, ואיך נישא על פי תהום הכחול בעצלתיים.

חזן: לא הבנתי מילה. להגיד לך את האמת, אחי, אהבתי אותך יותר ב"פאודה".

לוסי: צחי, הו צחי, בשל מה אתה צחי? התנכר נא לאביך, המר שמך!

חזן: ידעתי! הבת שרמוטה! משחקת אותה אשכנתוזית חכמה כזאת שמדברת אנגלית, אבל איך שלכדה אותך ברשת היא רוצה שתתאסלם ותבוא אליה לכפר כדי לזיין כבשים.

לוסי: מי אתה, אשר ארבת לי בסתר לילה ואל סתרי מחשבותיי פרצת?

חזן: בטח פרץ! פעם מסתערב – תמיד מסתערב. מה חשבת, שהוא באמת אוהב אותך? יאללה פאודה!

צחי: האהבה, עלמה, קלת כנפיים, מעבר לחומה היא נשאתני, כי לא מחסום של אבן יעצרנה.

חזן: תגיד תודה אם יזרקו רק אבן. לינץ' הם יעשו בך.

צחי: האהבה תעז עשות ככל אשר לאל ידה. על כן קרובייך לא יעמדו לי לשטן.

לוסי: אך אם ראה יראו אותך, אתה בן מוות!

חזן: שמעת את זה? שמעת?! היא בעצמך אומרת את מה שכתבתי בפוסט. יאללה, בוא נעוף מפה.

חזן מושך את צחי בכוח.

צחי: בוא, רב-חובל זועף, בוא צר-העין, נפץ, מלח נואש, את סירתך הסחרחרה אל דכי הגל בסלע! אהבתי שלי, זו לחייך! (שותה את הרעל)

חזן: בוא בוא, יא דפוק. נראה לך שאני אתן לך לשתות רעל? החלפתי את זה באלכוהול שאבא של מירי רגב נתן לי. מאה שקל לארגז. איפה עוד תמצא מחיר כזה? אני אקח אותך עכשיו לאיזה מועדון טוב, נמצא איזו יהודייה כשרה. אם לא ילך כלום נארגן לך איזו אוקראינית. העיקר שלא תהיה התבוללות, אחי. יאללה פאודה!
 
* כל הציטוטים מ"רומיאו ויוליה" לקוחים מתוך התרגום של רפאל אליעז.
סאטירה

שואת המנספרדינג

כמדי יום, נסעתי הבוקר ברכבת לעבודה. בכיסא לידי ישב חייל עם מדים בצבע בז' (אלה מדים של חיל האוויר או חיל הים? אני אף פעם לא מצליח לזכור). הוא עשה מנספרדינג מכובד, כאילו הרגליים שלו הן מחוגה שילד פתח אותה בכוח עד הקצה. רגל שמאל שלו חדרה אל תחום המושב שלי. בגלל שאני אדם רתיין, לא הערתי לו ונדחקתי אל המסעד, עד כי גבי כאב מהישיבה הדחוקה. הפקח התקרב אלינו. קיוויתי שישית את לבו להשתלטות העוינת מצד "חברי" לנסיעה, אך הלה חלף על פנינו באדישות כשהוא מפזם לעצמו שיר כלשהו (לא הצלחתי לזהות אם זה היה "קומסי קומסה" או "פרח נתתי לנורית").

מיד נזכרתי בסיפור של סבא שלי, שברכבת לגטו מיימוצה נאלץ לשבת ליד אנטון דובלרו, יהודי גאוותן שעשה גם הוא מנספרדינג שדחק את סבי וגרם לגבו לדאוב בשל הישיבה העקמומית. אותו יהודי בעל פימה וכסל היה סוחר העורות של העיירה, נצר למשפחת בורסקאים שהצטיינו בשלושה דברים: אכילה, שינה, ותקיעת נודות שהיו גורמים לכבשים להתחפר בתוך פרוותם ולייחל שהשוחט ישחט כבר.

החייל הרומני שמונה להיות שומר הסדר בקרונות היה איכר שמאס בחיי הפרך של עבודת האדמה, ולכן קפץ על התפקיד כמוצא שלל רב. כשסיפר על כך לאשתו היא סיננה לעברו שטף של קללות בעודה מחזיקה בידיה תינוק אחד ומנערת ילד שני מרגלה, אך האיכר לא שעה להפצרותיה הארסיות ויצא בלב חפץ למשימתו. בלשכת הגיוס המקומית קיבל את פניו סמל כפוף גב שהחתים אותו על טופס ("הנני מאשר בזאת שהצבא הרומני אינו אחראי לחיי או למעשיי, וכי כל נזק שאגרום לכל אדם או רכוש [למעט יהודי או צועני] עלול להביא להעמדתי מול קיר יורים ו/או לעיטור מופת"), הגיש לו חבילה צרורה של מדים ומשרוקית וצירף הנחייה ברורה: על היהודים להגיע, חיים או מתים, אל הגטו. ומה אם מישהו לא יחוש בטוב או שאישה הרה תכרע ללדת, ביקש לשאול, אך כבר נדחק מפני הבא בתור (פקיד מס ממושקף שחטף בילדותו מכות מבריון יהודי וכעת ביקש לנקום), ויצא אל תחנת הרכבת.

משראה סבא את השומר מתקרב, הרים את ידו בחשש.
"מה אתה רוצה, גלציאנו?" הטיח בו דובלרו, שותפו בעל כורחו למסע.
"אני לא מרגיש טוב." ענה סבי בתואנת שווא. "חשבתי אולי לעבור לקרון קצת יותר מאוורר."
"איפה אתה חושב שאתה נמצא? בארמון של המלך? בבורדל של מאדאם קרולינה? תוריד כבר את היד שלך לפני שהם שולחים את כולנו לנקות מחראות עם דיזנטריה."
ידו של סבי רעדה. דמותו של השומר גדלה עם כל צעד שעשה, והבורסקאי השמן נעץ בו מבט מזרה אימים.
"משוגע, תוריד כבר את היד!". דובלרו ניסה להגיע אל היד המורמת, אך כרס האדירים שלו מנעה ממנו כל טווח תנועה הדרוש מעבר לחיטוט באפו הבולבוסי. ידו של סבי נותרה באוויר.

השומר הגיע לקרון. הוא פיזם לעצמו שיר עם רומני ישן ("הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים"), וסובב את שרוך המשרוקית סביב אצבעו. פניו נהרו מאושר. לא רק שכבר אינו צריך לכוף את גבו בעבודת השדה ולכוף את ראשו בפני גערותיה של אשתו, אלא שהוא לובש בגדים נקיים ועבודתו מתמצה במשימה אחת פשוטה: לא לעשות כלום.

"סליחה," ביקע חץ הפנייה המהוססת את בועת האושר שמעל ראשו. הוא נעצר במקומו והביט בגבר הרזה והחיווריין שישב בצורה משונה.
"מה אתה רוצה, יהודי?"
"אינני חש בטוב. תהיתי האם אפשר יהיה לעבור לקרון אחר, מעט מאוורר יותר."
"תסתכל סביבך, אתה רואה פה מקום פנוי?"
סבא הסב את ראשו לכאן ולכאן.
"לא, אבל…"
"אז מה גורם לך לחשוב שבקרונות אחרים יש מקום?"
"תסלח לו, אדון קונדוקטור," התערב הבולבוס האנושי. "מר גלציאנו פשוט מבולבל. נדמה לו שמישהו בעולם הזה חייב לו משהו. שנינו יודעים, כמובן, שאין זה המצב, אך המסכן שוגה באשליות מסוכנות."

האיכר לשעבר חכך בדעתו כיצד לפעול, וכעבור כמה שניות פסק נחרצות, נהנה בעליל מעמדת השופט שהתפקיד החדש זימן לו. "תישאר כאן ותסתום את הפה!" אמר בקול רם, כך שכולם בקרון יידעו מי פה בעל הדעה. שקט השתרר בקרון. השומר שב לשרוק כשהוא ממשיך במסלולו. אני בהחלט יכול להתרגל לתפקיד הזה, אמר לעצמו בשביעות רצון.

כשהרכבת הגיעה לגטו גבו של סבי היה מעוקם לחלוטין. הוא צלע בקושי אל מחוץ לקרון וזוהה מיד כבעל מום. הוא נשלח אל ביתן החולים ומוכי הגורל, אך בזכות ניסיונו בשכיבה עצלה וממושכת בלא להניד עפעף – תכונה (ותנוחה) שעברה במשפחה מזה דורות – העמיד פני מת וגופתו החיה בהחלט הושלכה אל מחוץ לחומות הגטו. שם, בעזרת עדת זאבים ומחלקת פרטיזנים, הוא גנב את הגבול לאוקראינה. חייו ניצלו.

ודובלרו, הבורסקאי השמן? בגלל כושרו הגופני הלקוי הוא לא הצליח לעמוד בשום מעמסה גופנית, ולכן נשלח לנקות מחראות עם דיזנטריה. כבר ביומו הראשון בעבודה נפל לתוך אחת מהן ונתקע שם עם כרסו הענקית. הוא נפטר כעבור ארבעה ימים, אך נדרשו עוד חודשיים שלמים עד שבשרו יירקב מספיק כך שיוכלו לשלוף אותו מן הבור.

הכפרי שהפך לבעל בעמיו בעיני עצמו נטש את תפקידו מיד כשהבין שהרומנים עומדים להפסיד במלחמה. הוא שב לכפר, אל אשתו וילדיו, ולפני מותו ביקש כי על מצבתו יחרט השיר "הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים".

אז מה מוסר ההשכל, חברים? כאז כן היום – די עם המנספרדינג. זה גורם לכאב גב למי שיושב לידכם.

40862219_10216364836769427_8564222684383150080_n

שונות

לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי – לא באופן אישי כמובן – על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת.

כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם שהם/ן רבו. כשהוא/היא סוף סוף התפנה/תה אלי/י נאמר לי שאני צריך לשלם על הכרטיס, למרות ההדסטארט. רציתי לשאול אותו/ה אם היא/הוא רוצה את מספר הטלפון שלי כי באמצעותו שריינתי את הכרטיס, אבל לא הצלחתי לבטא את זה בראש באופן א-מגדרי אז שתקתי. בסוף מצאו אותי במחשב וקיבלתי כרטיס בלי לשלם עליו שוב.

החלטתי להשתין לפני שההצגה מתחילה, וראיתי שיש רק חדר שירותים אחד שהוגדר כ"שירותים לא ממוגדרים". היה שם גם שלט שהסביר למה זה עדיף ככה (נקודה מספר 2: השירותים המעורבים מאפשרים שימוש נוח ובטוח למי שהמראה שלהם אינו תואם את הציפיות המגדריות מגברים ומנשים, למשל בחור טרנס בתחילת דרכו, אישה גברית, ועוד). כשביקשתי לשטוף ידיים גיליתי שאף אחד משלושת הדיספנסרים של הסבון לא עובד. אולי זה מאפשר שימוש נוח ובטוח למי שמעדיף לחטוף וירוס בטן או טפיל. לא יודע.

חיכיתי במבואה שייפתחו הדלתות לאולם. כולם מסביבי נראו לי גייז חתיכים עם ריבועים בבטן, למרות שאני די בטוח שיש לא מעט גייז ממוצעי מראה עם בטן משתפלת. תקעתי את הפרצוף בנייד וחשבתי לעצמי שאם אהיה גיי בטח אהיה גיי ביישן עם כרס קטנה. כנראה שאפילו אהיה גיי בתול שמגמגם בכל פעם שהוא רואה מולו בחור יפה עם ריבועים בבטן. ריחמתי קצת על עצמי הגיי וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא בסוף מישהו שיסכים לשכב איתו ולטעת בו ביטחון עצמי.

ההצגה, "לוויתן" שמה, הייתה ממש חמודה. ואני לא כותב חמודה בכוונה להקטין אותה, אלא כדי לומר שיש צעירים שעושים תיאטרון שהוא יותר ברוח של "בנות" ו"מאסטר אוף נאן" ופחות ברוח של "המלט" ו"כולם היו בניי". וזה נהדר, כי לפעמים נדמה שהתיאטרון לא מנסה אפילו להתכתב עם המציאות העכשווית ועם השפה החדשה שהתהוותה. אם הייתי פקיד במשרד החינוך, הייתי עושה הכל כדי שההצגה הזאת תועלה בפני תלמידי תיכון בכל רחבי הארץ, כי היא יכולה להראות שלהם שתיאטרון יכול לדבר את הפחדים והאהבות והחברויות ושברונות הלב שלהם, מבלי לחשוש לגעת בנושא של זהות מינית. אבל כולנו יודעים מי שר החינוך, אז כנראה שההצגה היחידה שיסכימו להעלות בפני תיכוניסטים תעסוק בשני חברי ילדות שהופכים מנערי גבעות לחיילים בגולני שהורגים ערבים בלי למצמץ. בסוף אחד מהם ייפול בקרב, לא לפני שיאמר לחבר שלו שהוא ממש אוהב את ארץ ישראל.

בסוף ההצגה הצטערתי שאשתי לא הצטרפה אליי גם כי היא הייתה נהנית מאוד ממנה, וגם כי ככה לא היו חושבים שאני גיי עצוב ובודד. רציתי מאוד להגיד להם שאני סתם עצוב ובודד, בלי קשר למגדר, אבל לא ידעתי איך לבטא את זה בצורה א-מגדרית אז פשוט הלכתי הביתה.