שונות

מנדלבאום (הצעקה)

מנדלבאום התעורר עם תחושת מחנק בגרונו. הוא חש צורך דחוף לזעוק, אבל משהו בתוכו מנע ממנו את הצעקה. הוא התיישב במיטה והביט בסביבתו הקרובה: בכפות רגליו, ששערות בודדות עיטרו אותן בחוסר סדר, כאילו מישהו השליך באקראי חופן זרעים על גבעה קירחת; בנעלי הבית המרופטות, שאניצי ספוג צהוב השתרבבו מתוכן; וברצפה מרובבת הכתמים הדביקים. הוא המתין מספר דקות, אך משהבין כי המחנק אינו עתיד לחלוף מעצמו, קם מהמיטה.

כשנכנס למטבח הרגיש שהכל זר ומוכר בו זמנית. תסיסת הסוכרזית בקפה, למשל, נראתה לו מוכרת עד זרא, אבל קולות התסיסה נשמעו חזק בהרבה מהרגיל. הוא כיסה את אוזניו בשתי ידיו, אבל הקולות המשיכו להישמע גם בתוך המערה האטומה שיצר. הוא רצה בכל מאודו לצעוק, להסות את קולות התסיסה באמצעות קולו, אבל מפיו הפתוח לא בקע אף צליל.

כשהגיע לעבודה הצעקה המובלעת התגעשה בתוך בית החזה והרעידה את גופו, אבל מנדלבאום סכר את פיו. הוא ישב מול המחשב בשפתיים קפוצות ובגבינים מכווצים, וניסה להתרכז במשימות שלפניו. כשנשאל משהו על ידי אחד מעמיתיו לעבודה, השיב באמצעות תנועות ראש בלבד. הוא קיווה שאף אחד לא רואה את הרעד שאחז בגופו.

בשעת ארוחת הצהריים התיישב מול הצלחת ופתח את פיו רק כדי חרך אליו יוכל לתחוב את המזלג. כשסיים לאכול נתרופפה לרגע המשמעת שכפה על עצמו, ובשנייה שבה חיטט עם קיסם בין שיניו, כפי שהוא עושה כל יום, ניסתה הצעקה להימלט בין הרווחים. רגע לפני שהיא חצתה את דל שפתיו הגיח ממעמקי הקיבה גיהוק ודרס את הצעקה, שהתפוגגה אל האוויר מבלי להותיר חותם למעט ריח מעופש של עוף.

מודעות פרסומת
סיפורים קצרים

הוספיס

הדרך לשם הייתה סתמית. רוב הזמן שתקנו והבטנו באדוות השוקטות שהמעבורת הותירה אחריה. זמזומו החד-גוני של המנוע נסך בנו שלווה שלא טעמנו זמן רב. היה בלתי אפשרי להבדיל בין הזוגות שהפליגו אותנו. כולם שתקו באותו האופן והביטו אל הים באותו האופן וקיוו שזה לא הסוף באותו האופן. במערכת הכריזה נשמע קול סמכותי שהודיע על ארוחת הערב שמוגשת במזנון שבחלקה האחורי של המעבורת. לא הייתי רעב, אבל היא התחילה לצעוד בכיוון אז הלכתי בעקבותיה.

האוכל שהוגש על עגלות מנירוסטה היה תכליתי: ביצים קשות עם קליפות סדוקות, כאילו ילד עבר וסדק כל אחת מהן בכוונה, פשטידות חיוורות וקרות וכמה עגבניות חתוכות שעסיס חייהן אבד מזמן. לקחתי לי רק כוס תה והתיישבתי מולה. כשהנמכתי את  ראשי אל הספל האדים טשטשו את דמותה, ששיחקה עם המזלג באוכל. לרגע התחשק לי לומר לה שתפסיק עם זה, אבל שתקתי. הזוג שישב לידנו העמיס על הצלחות הררים של אוכל, כאילו זו הארוחה האחרונה שלהם. הגבר שתה את התה שלו בקולניות מרגיזה, אבל האישה שישבה מולו לא העירה לו. למעשה, זה לא נראה כאילו היא בכלל שמה לב לכך. חשבתי על העניין הזה של מות האהבה – האם אפשר לזהות סימנים מקדימים, כמו הרגע הזה שבו דבר בבן הזוג כבר לא מציק לנו.

כשהגענו לאי הורדתי את המזוודות של שנינו. צעדנו על רציף עץ ארוך כשמעלינו חגים שחפים. הבטתי אחורה אל עבר המעבורת וראיתי שני עובדי מטבח נשענים על המעקה, מעשנים סיגריה ומסתכלים לעברנו.

בכניסה לאולם עמדה דיילת רזה מדי ובירכה אותנו לשלום. היא נתנה לכל זוג מפה של המתחם ולוח זמנים מפורט. צוינו שם שלוש ארוחות עיקריות ושלוש ארוחות ביניים, פעילות גופנית לפי בחירה והרצאת חובה שמתקיימת כל יום אחרי ארוחת הערב. חיכינו בתור לדלפק הקבלה יחד עם כל שאר הזוגות, אבל לאחר כמה דקות אמרתי לה שהיא יכולה לשבת בצד עם המזוודות עד שאארגן לנו מפתח לחדר. כשהגעתי לבסוף אל פקיד הקבלה ציינתי את שמנו והבטתי בו שעה שחיפש את השם במחשב. הוא היה צעיר – משום מה חשבתי שבמקום כזה יעבדו רק אנשים מבוגרים שעברו דבר או שניים בחיים – ומשהו בפעולות שלו, החל מהדרך שבה חייך ועד האופן שבו נגע במסך המגע, חשף עצבנות וחוסר שביעות רצון. הוא לא מצא את השם במחשב וביקש לוודא עם אחראי המשמרת שלא חלה טעות. הבטחתי לו שאנחנו אמורים להיות שם, אבל הוא נעלם ללא אומר לתוך משרד באחורי הקבלה וחזר כעבור שתי דקות עם המפתח בידו.

קיבלנו חדר עם נוף לים, וכלום לא נראה באופק למעט המעבורת שכבר הספיקה להגיע אל נקודת המגוז. היא נכנסה להתקלח ואני התיישבתי על המיטה הזוגית וקראתי באחד העלונים שהיו מונחים על השידה לצידה. היו שם תמונות של זוגות חבוקים שסיפרו כיצד השהות באי הצילה את חייהם. כשהיא יצאה מהמקלחת הבטתי בה מנגבת את השיער מול המראה ורציתי להוריד ממנה את המגבת אבל ידעתי שהיא תירתע מהמגע שלי. באופן משונה לא הייתה בי שום שמחה על זה שאני עדיין נמשך אליה. שאלתי אותה אם היא רוצה לרדת לאכול ארוחת צהריים, אבל היא הביטה בי דרך המראה ומהמבט שלה הבנתי שלא. שכבנו לנוח וכשהתעוררנו היה כבר חשוך בחוץ ועל הים הייתה פרושה שמיכה שחורה. התארגנו בזריזות וירדנו אל הלובי, שהיה עמוס בזוגות שחיכו בכניסה לאולם ההרצאות. חלק מהם החזיקו צלחות עם פרוסת עוגה עליה, שילוב מעורר בחילה של קציפת חלבונים וסוכר.

נכנסנו לאולם והתיישבנו באחת השורות האחוריות. על הבמה עלה מרצה עם קוקו שהתחיל להסביר לנו מדוע הזוגיות היא הכרח אבולוציוני שקידם את האנושות למקום שבו היא נמצאת היום. הוא הביא טיעונים מתחומי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והספרות. כל האנשים סביבנו הנהנו לאות הסכמה בכל פעם שניפק עוד טיעון או דוגמה, אבל אנחנו הבטנו קדימה באדישות. היא הסתכלה מדי פעם בשעון ואני הבטתי לעבר היציאה וראיתי את הבחור הצעיר מהקבלה עומד ליד הדלת כשעל פניו מבט חמור סבר. כשהמרצה סיים את דבריו האנשים מחאו כפיים בקול רם והצעיר פתח את הדלת. נשטפנו החוצה בזרם האנשים אבל במקום להישאר לקוקטייל החגיגי יצאנו החוצה. הרוח שהגיעה מהים הייתה קרירה והיא כרכה את ידיה סביב גופה. צעדנו לאורך החוף כשהירח המלא מאיר לנו את דרכנו. לפתע היא נעצרה ואמרה שהיא לא רוצה להמשיך יותר. אמרתי לה שאפשר לחזור, אבל היא אמרה שלא לזה היא התכוונה. שאלתי אותה אם היא מבינה את ההשלכות של ההחלטה שלה, אבל שנייה אחר כך התחרטתי על השאלה כי ידעתי שהיא תיעלב. היא אמרה שהייתי עסוק בלשכנע את עצמי ואת הסביבה שיכול להיות לזה סוף אחר, אבל אם הייתי טורח להקשיב לה באמת לכל אורך הדרך הייתי מבין שזו ההחלטה הראשונה בחיים שלה שהיא שלמה איתה לחלוטין. כשעשינו את דרכנו חזרה התקרבתי אליה ופרשתי את ידי לכיוונה. היא התמהמהה מספר שניות, אבל אז החליקה את ידה לתוך כף ידי. כשראינו את אורות המבנה ניתקנו זה מזו.

בבוקר ניגשתי אל דלפק הקבלה והודעתי שאני עוזב. הפקיד, הפעם גבר מבוגר יותר עם שפם עבה, ביקש שאחתום על מסמך ויתור. הוא הודיע לי שהמעבורת יוצאת בשעה אחת עשרה בדיוק, וכי כדאי שאנצל את הזמן שנותר על מנת להיפרד מבת הזוג. עליתי לחדר ומצאתי אותה שוכבת במיטה. היא כבר הייתה מחוברת למכשירים וצינורית הייתה תקועה לה בתוך הווריד. לצד המיטה עמדו אחות במדים לבנים מהוהים ורופא מקריח. רכנתי לעברה ולחשתי לה שאני מצטער שזה נגמר כך. היא הנהנה וחייכה.

על המעבורת חזרה עלו רק גברים בודדים. במשך מרבית הנסיעה עמדתי ליד המעקה והבטתי במים. ניסיתי להתרכז בקול המנוע, אבל לא הצלחתי לקלוט את הזמזום החד-גוני שזכרתי מהנסיעה הלוך. ניתקתי מהמעקה ונכנסתי למזנון. לקחתי ביצה קשה שבנס לא נסדקה ושתי פרוסות לחם והתיישבתי מול גבר ששתה רק תה. הוא הביט בי מבעד לאדים שעלו מהספל ושתק.

סאטירה

מאלאור לחושך: הלינץ' בתחרות התחפושות

חג פורים הוא כנראה החג האהוב ביותר על ילדי ישראל, אבל יש ילד אחד שהחג הזה ייחרט בזיכרונו כאירוע טראומטי ואלים.

הכל החל מפוסט בפייסבוק שפרסם רן כרמי¯בוזגלו, פעיל למען שחרורו של אלאור אזריה, בו קרא להורים לחפש את ילדיהם לחייל היורה. בקרית עקרון לקחו את היוזמה צעד אחד קדימה, וארגנו תחרות תחפושות אלאור שהתקיימה במתנ"ס המקומי. עשרות ילדים בגילאים שונים, החל בפעוטות בני שנה שהגיעו עם בגד גוף שעליו הכיתוב "אוכל מחבלים עם המטרנה" ועד ילדים בני 13 עם חתימת שפם וכומתה שגנבו מ"ריקושט", הגיעו על מנת להשתתף בתחרות.

אך האירוע הצבעוני הפך עד מהרה לזירת קרב, אחרי שכמה מהילדים טעו לחשוב שברוך ישראל, ילד בן 7 ממוצא אתיופי, הוא מחבל. "הוא היה מאוד גאה בתחפושת שלו. היו לו מדים שאמא שלו תפרה לו ורובה שהוא שמר מתחת לכרית בלילה ולקח איתו לכל מקום, אפילו לבית הספר", שחזר אביו מנגיסטו. "כשהגענו למתנ"ס הוא התלהב לראות את כל הילדים שגם התחפשו לאלאור, אבל אמר לי שהוא האלאור הכי טוב מכולם".

האב הנסער הוסיף כי בדקות הראשונות הכל התנהל כשורה, עד שבנו התנגש בטעות בילד אחר שהחזיק בידו כוס מיץ פטל. "המיץ נשפך על הילד השני וכשהוא הסתכל על החולצה שלו הוא היה בטוח שזה דם וצעק 'נפצעתי! מחבל!"", סיפר מנגיסטו. לדבריו, כל הילדים שהיו במקום שלפו את כלי הנשק שלהם והחלו להפליא את מכותיהם בבנו. "הוא שכב חסר אונים בזמן שכולם הרביצו לו", תיאר בעיניים דומעות ובקול רועד. "ברגע האחרון הצלחתי להגיע אליו ולהסביר לילדים שהוא אלאור בדיוק כמוהם. הם לא האמינו בהתחלה ואמרו שזה הכל תרגיל הטעיה של שמאלנים, אבל אחרי שהראיתי להם תמונות של ברוך מחופש גם לצל הם ירדו ממנו".

על אף התקרית האלימה והמכוערת, ההורים האחרים שהיו במקום סירבו להתנצל. "הבן שלי עשה את מה שהיה צריך כדי להגן על האחרים", אמרה אמו של הילד שעל מדיו נשפך המיץ. "זה קל לכם העיתונאים לשבת בתל אביב ולהגיד שהוא לא היה צריך להגיב, אבל מה היה קורה אם זה לא היה פטל? הבן שלי מנע אסון". אב אחר, שבנו השתתף בלינץ', סיפר כי טפח לבנו על השכם בתום האירוע. "אם לפוליטיקאים במדינה הזאת היו ביצים כמו שיש לבן שלי, מזמן לא היה נשפך פה יותר מיץ", אמר.

כשמנגיסטו נשאל האם יחפש את בנו לאלאור אזריה גם בשנה הבאה, השיב בחיוב ללא שמץ של היסוס. "רק ככה הילדים האחרים ילמדו על סובלנות וכיבוד האחר. כולם בסופו של דבר יכולים להיות אלאור אזריה".

http://www.mako.co.il/AjaxPage?jspName=embedHTML5video.jsp&galleryChannelId=35e8d13bccb7a510VgnVCM100000290c10acRCRD&videoChannelId=df307db6ea759510VgnVCM100000290c10acRCRD&vcmid=164271477bb7a510VgnVCM100000290c10acRCRD

שונות

האחראי על המעטפה

אני חושב על האיש שאחראי על סידור המעטפות באוסקר. יש לו הרי משימה אחת פשוטה, כך אמר לו הבוס יום קודם, ולכן אין שום סיבה שבעולם שמשהו ישתבש. "רק אידיוט גמור – ואתה הרי לא אידיוט גמור, נכון? בכל זאת התקבלת לעבודה בטקס הפרסים החשוב בעולם, גם אם זה קרה בזכות חמך – יצליח לפשל עם זה", גער בו המנהל באותו טון מתנשא, נוטף פאסיב אגרסיב, שסיגל לעצמו מבלי משים מאז שמונה להיות מפיק בפועל.

אבל הוא פישל. כלומר, זו לא באמת אשמתו שהמעטפה עם שם הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר הגיעה לידיים הלא נכונות. זה ג'רמי, המתלמד מחוטט הפנים שחושב שאף אחד לא יודע שהוא מעשן ג'וינטים בשירותים, הוא אשם. סמכתי עליו שיזרוק את המעטפה אחרי ההכרזה, הוא סנט בעצמו, אבל האפס הלא יוצלח הזה בטח השתמש בה בשביל ליישר את השורות שלו. מיד אחרי הטקס אני הולך להלשין עליו.

הקלישאה תמיד אומרת שברגעי משבר הזמן עומד מלכת. בולשיט. במקום שיהיה לו זמן לכלכל את צעדיו ולנסות לפתור את הפלונטר הזה, מחוגי השעון, כמעשה שטן, דחקו זה בזה ודחפו את הזמן קדימה במהירות. לנגד עיניו הוא ראה את הצוות של הסרט המפסיד עולה על הבמה. הם החלו מודים בפאסט פורוורד לחברים, לאלוהים, לאישה שאיתם (כאילו שאתם לא מזיינים את העוזרת שלכם, צבועים!). על המסך הקטן זה אומנם נראה כמו מצעד ארוך ומייגע של גברים לבנים ומקריחים בטוקסידו שמלעלעים את המילים מול המיקרופון, אך אם זה היה תלוי בו הוא היה נותן להם לספר את כל קורות חייהם, שנייה אחר שנייה, רק כדי להרוויח עוד זמן.

רק רגע, הוא לא היחיד שיודע שחלה טעות! יש את חברי האקדמיה, אותם שותפים מסתוריים לאגודת המבקרים החופשיים, למה אף אחד מהם לא עולה על הבמה ועושה סדר בדברים? הם בטח מרוויחים הרבה יותר ממני, חשב, שהם יעשו את זה.

אבל אף אחד לא עולה לבמה, והגברים המקריחים ממשיכים ללהג ולשאת עיניים מודות לשמיים ("אני הולך לזיין כל כך הרבה!" הם חושבים לעצמם). פתאום מבזיקה בראשו המחשבה: כולם מפחדים להודות בטעות. הם בטח יושבים כשראשם מכונס לתוך כתפיהם ורק מייחלים שאף אחד לא יגיד מילה. זה יכול להיות הסוד שלנו, נהיה כולנו שותפי גורל וכשאלך ברחוב ויחלוף מולי חבר אקדמיה הוא בטח יהנהן לי בראשו הנהון מלא חשיבות כי הוא יזהה – בהליכתי הבוטחת, ממתיקת הסוד – שהמידע על הזוכה האמיתי שמור עמי לבטח.

נו, עוד דקה שתיים וכל זה לא רק שיהיה מאחוריו, אלא שמהעז הזה יצא עסיס מתוק – הוא יהפוך מסתם אדם רגיל וחסר ייחוד לחבר כבוד באקדמיה האמריקאית לקולנוע. הוא מביט במחוגי השעון, שהחליטו שהפעם הם דווקא כן מצייתים לקלישאה, והחלו מעכבים זה את התקדמותו של זה. שייגמר כבר, סינן מבין שיניו ותופף ברגלו בעצבנות. הנה, עוד נאום אחד ודי, זה מאחורי, הכל בסדר, אני אצליח לשמור על העבודה הזאת, אני אוכיח לכולם שאני מסוגל, במיוחד לבקי, היא אומרת שהיא מאמינה בי אבל אני רואה בעיניים שלה שלא, רגע, מה ג'רמי עושה, למה הוא עולה על הבמה, מה הוא לוחש להם שם, למה הפנים שלהם מתכרכמות, זה הסוד שלנו, אני חבר כבוד באקדמיה, הם לא יכולים לעשות לי את זה, בקי, אני נשבע לך שזו לא אשמתי, אני מסוגל בקי, אני מסוגל.

סאטירה

משאל רחוב: הירי באום אל-חיראן

האירוע הקשה שהתרחש השבוע ביישוב הבדואי אום אל-חיראן, במהלכו נהרגו שוטר והאזרח שנהג באוטו שדרס אותו, הביא גורמים מכל קצוות הקשת הפוליטית להתבטא בנושא במהירות הבזק. בצד ימין מיהרו לשייך את הדורס לדאע"ש, בעוד בצד השמאלי של המפה האשימו את המשטרה בטיוח ואת ההנהגה בליבוי האלימות במקום בניסיונות למצוא פשרה. יצאנו לרחוב כדי לשאול את העוברים ושבים מה דעתם על האירוע ועל האשם האמיתי.

לילך, 22, רחובות: "ראיתי את ההתחלה של הסרטון וישר כיביתי, כי אחר כך זה עושה לי סיוטים בלילה. שלחו לי פעם סרטון של מישהו שזורק חתלתולים מסכנים לכביש מהיר, ואחרי זה לא ישנתי יומיים כי חשבתי רק על החתלתולים המסכנים האלה. חוץ מזה יש לי מחר פסיכומטרי, ואני לא רוצה להיות עייפה במבחן. צריכה להוציא לפחות 650 כדי להתקבל לפסיכולוגיה ושירותי אנוש. אבל אין לי ספק שהערבים אשמים".

עליזה, 54, נס ציונה: "אני לא מאמינה ששוטרים ירו סתם ככה. פה זה לא אמריקה, שהשוטרים יורים לפעמים בכושים בלי סיבה. הם בטח חשו בסכנת חיים. אני יכולה להבין אותם, גם אני חשה לפעמים בסכנת חיים ליד ערבים, במיוחד כשהם עוברים לידי באוטו ושומעים מוזיקה מזרחית בקולי קולות. למזלם אין לי נשק".

ירון, 33, חיפה: "אצלנו בחיפה יש דו-קיום אמיתי, אז אני יודע שאפשר גם אחרת. אנשים מכל רחבי הארץ באים אלינו רק כדי לאכול חומוס אצל הערבים. אולי הפתרון הוא שהבדואים בנגב יפתחו גם חומוסיות".

צאלה, 26, תל אביב: "הפוליטיקאים עסוקים רק בהפחדות ובשיסוי. הם ישר מיהרו להכריז שזה היה פיגוע של דאע"ש, כשזה היה יכול להיות גם פיגוע של חמאס או של התנועה האסלאמית. זה שאנחנו חיים בעידן של פוסט-אמת לא אומר שלא צריך לחתור לחשיפת האמת".

מתי, 87, גבעתיים: "בתקופתי לא היו מצלמות ולא נעליים. היינו הולכים יחפים ומרביצים לערבים שניסו לגנוב מהשדות שלנו. תאמין לי, אף אחד לא הלך על זה לכלא והערבים הבינו עם מי יש להם עסק. היה רק אחד, שמואל לוינסון זכרונו לברכה, שניסה ללכת לדבר איתם. אני לא צריך להגיד לך איך זה נגמר – תלינו אותו בפרדס כדי להפחיד אותם".

סאטירה

נפל ברשת: סיפור האהבה בין הצנחן והפרופיל המזויף של חמאס

 

מתקפת הסייבר שניהל ארגון חמאס נגד לוחמים בצה"ל, במהלכה ניהלו החיילים שיחות צ'אט עם נשים פיקטיביות ובכך הקנו לארגון הטרור שליטה מלאה בטלפון שלהם, לא מנעה את פריחתו של סיפור האהבה בין שלומי אזולאי, לוחם צנחנים בן 19 מגני תקווה, ובין קארין כהן, פרופיל מזויף מעזה.

"הייתי בדיוק אחרי קשר כי חברה שלי זרקה אותי", סיפר החייל המאוהב. "עמדתי במגדל שמירה בצומת תפוח וחשבתי לקחת את הנשק ולגמור עם זה, אבל אז היה לי צפצוף בטלפון וכשהסתכלתי ראיתי את ההודעה ממנה. היא ממש המלאך הגואל שלי".

אזולאי השפוף החל להתכתב עם הבחורה המצודדת שהזדהתה בשם קארין כהן מעפולה, ועד מהרה הפך קשר ההודעות לאינטנסיבי. "הייתי מעביר שמירות שלמות בהתכתבויות איתה. זה הגיע למצב שהייתי מתנדב לעשות משמרות כפולות רק כדי שאוכל להתייחד איתה בלי שהחבר'ה מהפלוגה יציקו לי בשאלות כמו 'הבאת בה כבר?' ו'איך היא מוצצת?'".

לדבריו, בתחילה השיחה ביניהם כללה נושאים שגרתיים שכל זוג צעיר מדבר עליהם, כמו צירי תנועה, מיקומי מארבים מתוכננים וסדר הכוחות במוצב, אבל עד מהרה היא גלשה גם לנושאים אינטימיים. "הייתי שולח לה תמונות של הפטריות והשפשפות שיש לי ברגליים מרוב שמירות ומטבחים, אבל היא לא נגעלה כמו האקסית שלי. היא רצתה אפילו לשמוע עוד וביקשה שאשלח לה תמונות של שפשפות של חיילים אחרים בפלוגה".

הצנחן הוסיף כי כחודש לאחר שהחל הקשר ביניהם, הוא הכיר את קארין למשפחתו. במהלך אחד מסופי השבוע בבית הוא הניח את הטלפון באמצע השולחן והכריז כי חברתו החדשה תהיה שותפה מלאה לארוחת שישי, גם אם אינה נוכחת שם בגופה. "היא ממש התרגשה לראות מה זה ארוחת שישי משפחתית וחמה. היא סיפרה לנו שאצלה בבית הרבה פעמים אין חשמל בערב, ובגלל זה הם אוכלים אוכל קר בחושך. אמא שלי ממש בכתה כשהיא שמעה את זה. אחרי זה ישבנו כולנו ביחד לראות חדשות. בדיוק דיברו על המשפט של אלאור אזריה, וקארין אמרה שהוא גיבור. כולנו הסכמנו איתה".

סיפור האהבה עומד כעת במבחן הגדול הראשון שלו, לאחר שנחשפה שיטת הפעולה של ארגון חמאס. בשעה שכל המערך לביטחון מידע נזעק לסתום את הפרצות הרבות שנוצרו בשל מתקפת הסייבר, הלוחם הצעיר מאמין כי האהבה תנצח בסופו של דבר, גם אם מאחורי הפרופיל עומד תאופיק מעזה ולא קארין מעפולה. "אני תמיד אומר שאהבה מנצחת הכל", אמר בעיניים נוצצות. "קארין מבינה אותי כמו שאף אחד אחר לא מבין אותי. סיפרתי לה דברים שלא חשבתי בחיים שאספר למישהו – את כל הפחדים והחששות והחלומות שלי. היא אף פעם לא צחקה עליי או שפטה אותי. זו אהבת אמת".

סאטירה

נינג'ות בשחור-ירוק: יחידת הנינג'ות של צה"ל נחשפה

סערה במערכת הפוליטית בעקבות חשיפת יחידת הנינג'ות של צה"ל. כזכור, סרטון שצילם פעיל "בצלם" במהלך הפגנה בכפר קדום חשף את פעילותה את של אחת היחידות הסודיות ביותר של צבא ההגנה לישראל – יחידת הנינג'ות.

לא ברור אם היחידה, שעל פי פרסומים זרים מחזיקה במלאי הגדול ביותר במזרח התיכון של כוכבי נינג'ה, נחשפה במקרה בסרטון שצילם פעיל זכויות האדם, או שזה נעשה בכוונת מכוון. מה שכן בטוח זה שהחשיפה גרמה לפעילים במערכת הפוליטית לנפק שלל תגובות.

"זה לא הגיוני שרק בגלל סרטון של שמאלנים אני מגלה שיש בצבא יחידת נינג'ות", אמר חבר הכנסת יואב קיש מהליכוד. "כל הילדות חלמתי להיות נינג'ה כשאהיה גדול, אבל כשהגעתי לבקו"ם שלחו אותי להיות אחראי סגירת מרפסות בבסיס של חיל הבינוי". חבר הכנסת קיש הוסיף: "הייתי יוצא כל יום הביתה בשלוש והולך לראות את הסרט 'הנינג'ה האמריקאי' בווידאו. במקום לסגור מרפסות הייתי יכול להיות נינג'ה אמיתית ולחסל מחבלים עם נונצ'קו. בטח גם יש להם במועדון פוסטר של מייקל דודיקוף במקום פוסטר של הרמטכ"ל".

גם חברו למפלגה, חבר הכנסת מיקי זוהר, מתח ביקורת על החשיפה. "לא יכול להיות שהצנזור הצבאי מרשה לפרסם דבר כזה ביוטיוב", מסר. "כל ילד יודע שכוח ההרתעה של הנינג'ות נובע מיכולת ההפתעה שלהן. הגשתי שאילתה דחופה לוועדת חוץ וביטחון כדי לבדוק איך אפשר לתקן את הנזק. אחת האפשרויות שהצעתי היא לרכוש רימוני עשן שגורמים לנינג'ות להיעלם כמו בסרטים".

התגובות לא איחרו לבוא גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. אחד הקולות הבולטים ביותר נגד יחידת הנינג'ות הוא מזכ"ל מרצ, מוסי רז. "צה"ל היה יכול למצוא דמויות פחות מאיימות", הוא ציין. "למשל, יחידת  דובוני אכפת לי או סיירת טאו טאו דב הפנדה.  ככה הם גם יטפלו בטרור וגם יהיו ממש חמודים". גם ברשימה המשותפת לא חסכו את שבט לשונם. "בצה"ל חושבים שהם יכולים להפחיד ילדים קטנים עם נינג'ות", אמר חבר הכנסת אחמד טיבי. "מה שהם שוכחים זה שהילדים האלה רואים גברים שתקנים ורעולי פנים מגיל אפס. כשדיברנו עם הילד שמתועד בסרטון הוא אמר שבהתחלה היה בטוח שאלה בכלל השליחים של הסופר. הוא הבין שמשהו לא בסדר כששאל אחד מהם אם הגיע השוקו".

מדובר צה"ל נמסר: "לצה"ל מגוון רחב של כלים ויכולות שטרם נחשפו, ושכל תכליתם היא שימור היתרון המוחלט מול האויב והגנה על תושבי מדינת ישראל. בין שלל היכולות, שכאמור איננו יכולים לפרט לגביהם בשל חיסיון מידע, נמצאות גם יכולות שראיתם בסרטים כמו 'נינג'ה אמריקאי', 'נינג'ה אמריקאי 2: צל של דמעה', 'נינג'ה אמריקאי 3: עימות גורלי' ו'נינג'ה אמריקאי 4: היציאה מהארון'. כולם, יש לציין, צולמו במרוקו ובכולם השתתף גם אלון אבוטבול בתור נבל זוטר שצועק 'אללה הוא אכבר' במבטא ישראלי רגע לפני שהוא חוטף כוכב נינג'ה במצח".

מערכונים

דיווח: איש דיבר על פוליטיקה בעבודה

שיחות אגביות בעבודה, שזכו לכינוי "שיחות ברזייה", נסובות לרוב סביב נושאים קבועים: המשפחה, מזג האוויר, תכנית טלוויזיה אהובה, לפעמים אפילו על המשימה האחרונה שהבוס הטיל על המחלקה. אבל חבריו לעבודה של שי מזרחי, בן 37 מיהוד, לא שיערו בנפשם שבין שלל הנושאים הפרוזאיים הוא ידבר פתאום על פוליטיקה.

"רגע אחד הוא סיפר לנו שהבן הקטן שלו חולה ונשאר בבית עם אשתו, ושנייה אחרי זה הוא אמר שאין לנו מה לחפש בשטחים", סיפרה מזי כהן, מזכירת החברה. "אני זוכרת שכולם השתתקו פתאום והסתובבו אליו מופתעים. אף פעם לא האמנו שהוא מסוגל לדבר על פוליטיקה".

צחי שטרן, חברו הטוב ביותר של מזרחי בעבודה, התקשה להסתיר את ההלם. לדבריו, "מרוב שלא האמנתי שהוא אמר את זה ביקשתי ממנו שיחזור על דבריו שוב. הוא היה ממש נבוך, ראינו כולנו שהוא מרגיש לא בנוח עם מה שאמר, אז פשוט שתקנו כולנו במשך כמה דקות עד שהיינו צריכים להיכנס לישיבה".

זו לא הייתה הפעם היחידה בה מזרחי התבטא בנושא פוליטי. שעות בודדות לאחר אותה פליטת פה במטבחון, כשראשי כולם היו שקועים במסכי המחשב שלהם, הוא תועד אומר: "אני לא חושב שאלאור אזריה גיבור". כמה דקות לאחר מכן הוא התבקש על ידי מנהל המחלקה ללכת הביתה. "יש פה עניין של אחריות", הסביר גורם המקורב לבוס. "בדיוק כמו שאני אשלח הביתה מישהו עם שפעת כדי שלא ידביק את שאר העובדים, ככה גם עם דיבורים על פוליטיקה. זה נורא מדבק".

למרבה המזל, לסיפור הזה יש סוף טוב. על פי אחד הדיווחים, מזרחי שב למחרת לעבודה ולא דיבר יותר על פוליטיקה בחיים.

סאטירה

ביקורת טלוויזיה: אנריקה הולך לכבוש

אנריקה רוצה רק דבר אחד: תירס חם. מה זאת אומרת רוצה? הוא חייב לאכול תירס חם, כי זה מה שהוא ראה בתפריט ושום דבר לא יניא אותו מדעתו – הוא את התירס שלו יקבל. לא משנה כמה פעמים השף חורחה מסביר לו בקול תחנונים שפריט המזון אזל, אנריקה עומד על שלו. כי זה הדור שגידלנו בחסות הכיבוש: לא מסוגל לדחות סיפוקים, רוצה הכל כאן ועכשיו, מוכן לדרוס אחרים רק כדי ששיגיונותיו הגחמניים ביותר יבואו על סיפוקם.

אנריקה הולך למכולת, אנריקה הולך לשוק, אבל תירס אָיִּן. אבל ידיו של אנריקה של רפות. מאז שהיה קטן אביו ואמו אמרו לו שהוא יכול להשיג כל דבר שירצה, שאין דבר העומד בכוח הרצון, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במזון בסיסי כל כך כמו קלח צהוב ומהביל. הוא מטריח את עצמו עד לשדה, השוכן לבטח על אדמה פלסטינית שדודה, ושם הוא לוקח לו תירס כאוות נפשו. לשלם? להכות על חטא? להתנצל על נכבת התירס? הצחקתם אותו. הוא הרי האדון בארצו, אכילת התירס היא זכות אבותיו שהונחלה לו בדם.

אבל חסר מישהו בסצנה הזאת, ולא תמצאו אותו גם אם יש לכם בסלון טלוויזיית סופר-דופר HD בגודל של איצטדיון כדורגל. נכון, אלו האיכרים הפלסטינים, הנפקדים-נוכחים של המציאות הישראלית, אלו שפעם עיבדו את אדמותיהם בכבוד ואילו כעת הם נאלצים לשוח את גבם למען האדון היהודי ולמען אחד, אנריקה שמו, שבסך הכל רצה תירס חם.

אנריקה חוזר לחורחה, עוד עבד של השיטה שרק מנסה לשרוד עוד יום בסביבת עבודה תובענית ולחוצה, ומניח לפניו את השלל. אנריקה אינו צריך לאיים על הטבח או לצעוק עליו. מתק השפתיים, תמצית הפאסיב-אגרסיב, כבר יעשה את העבודה. וכי מה עוד חורחה יכול לעשות מלבד לבשל את התירס? להגיש תלונה למועצת הביטחון? לתבוע את אנריקה בבית הדין הבינלאומי בהאג? לחתול גבה הלב שום דבר לא יזיז. הוא את התירס שלו יקבל. והפלסטינים? שימשיכו לעבד את האדמה בשביל אחרים ויספקו את כל השגעונות שלנו. העיקר שלא ייכנסו לפריים ויתנו לאנריקה להמשיך לאכול. אולי יום אחד הוא ירגיש שמשהו תקוע לו בין השיניים, אבל אז זה יהיה כבר מאוחר מדי.

סאטירה

"לחצתי לייק ובכיתי". ראיון עם האיש שהזדהה עם הטבח בסוריה

 

"לא יכולתי להישאר אדיש לנוכח הזוועה. הרגשתי צורך עז לעשות משהו", כך, במילים ישירות שנובעות מהלב, סיכם ר' (השם המלא שמור במערכת), בן 34 מאזור המרכז, את הרגע שבו החליט שהתמונות מהטבח בחאלב שבסוריה לא יכולות לעבור ללא מענה. לאחר שראה עוד סרטון בפייסבוק שבו אב מבכה את מות בנו ומחבק אל לבו את את גופתו חסרת רוח החיים, אזר ר' אומץ ולחץ על כפתור הלייק, לא לפני שהזיל דמעה.

"אני מאמין שהלייק הזה יעזור לעוד אנשים להזדהות עם המצוקה של תושבי חאלב", סיפר. "תחשוב על זה, יש לי 254 חברים בפייסבוק. מספיק שעשרה אחוז מהם יראו גם את הסרטון ויעשו לייק, זה באמת יכול לעשות שינוי".

חשבת לעשות גם שייר?

"חשבתי על זה לרגע אבל הבנתי שזה יכול להגיע להרבה מאוד אנשים, כמו אמא שלי או חברים לעבודה, ואני לא בטוח שהם רוצים לראות דברים כאלה".

ומה לגבי תרומה לאחד מארגוני זכויות האדם שפועלים בסוריה?

"לפני כמה שנים תרמתי לארגון 'אור ירוק' ומאז הם לא מפסיקים לצלצל אליי כל שנה ולנסות לשכנע אותי לתרום עוד. הם אומרים שזה תורם למאבק בתאונות הדרכים, אבל יש רק יותר ויותר תאונות. מאז אני נזהר עם התרומות".

לבקשתו של ר' לא חשפנו את שמו המלא, משום שהוא מאמין במתן לייקים בסתר. "מה זה יעזור אם אנשים שאני לא מכיר ידעו שעשיתי לייק לטבח בסוריה?" הוא שואל. "אני רוצה להמשיך להסתובב ברחוב עם הידיעה שאני בן אדם יותר טוב, אבל בלי להשתחצן בפני כולם".