סאטירה

משאל רחוב: הירי באום אל-חיראן

האירוע הקשה שהתרחש השבוע ביישוב הבדואי אום אל-חיראן, במהלכו נהרגו שוטר והאזרח שנהג באוטו שדרס אותו, הביא גורמים מכל קצוות הקשת הפוליטית להתבטא בנושא במהירות הבזק. בצד ימין מיהרו לשייך את הדורס לדאע"ש, בעוד בצד השמאלי של המפה האשימו את המשטרה בטיוח ואת ההנהגה בליבוי האלימות במקום בניסיונות למצוא פשרה. יצאנו לרחוב כדי לשאול את העוברים ושבים מה דעתם על האירוע ועל האשם האמיתי.

לילך, 22, רחובות: "ראיתי את ההתחלה של הסרטון וישר כיביתי, כי אחר כך זה עושה לי סיוטים בלילה. שלחו לי פעם סרטון של מישהו שזורק חתלתולים מסכנים לכביש מהיר, ואחרי זה לא ישנתי יומיים כי חשבתי רק על החתלתולים המסכנים האלה. חוץ מזה יש לי מחר פסיכומטרי, ואני לא רוצה להיות עייפה במבחן. צריכה להוציא לפחות 650 כדי להתקבל לפסיכולוגיה ושירותי אנוש. אבל אין לי ספק שהערבים אשמים".

עליזה, 54, נס ציונה: "אני לא מאמינה ששוטרים ירו סתם ככה. פה זה לא אמריקה, שהשוטרים יורים לפעמים בכושים בלי סיבה. הם בטח חשו בסכנת חיים. אני יכולה להבין אותם, גם אני חשה לפעמים בסכנת חיים ליד ערבים, במיוחד כשהם עוברים לידי באוטו ושומעים מוזיקה מזרחית בקולי קולות. למזלם אין לי נשק".

ירון, 33, חיפה: "אצלנו בחיפה יש דו-קיום אמיתי, אז אני יודע שאפשר גם אחרת. אנשים מכל רחבי הארץ באים אלינו רק כדי לאכול חומוס אצל הערבים. אולי הפתרון הוא שהבדואים בנגב יפתחו גם חומוסיות".

צאלה, 26, תל אביב: "הפוליטיקאים עסוקים רק בהפחדות ובשיסוי. הם ישר מיהרו להכריז שזה היה פיגוע של דאע"ש, כשזה היה יכול להיות גם פיגוע של חמאס או של התנועה האסלאמית. זה שאנחנו חיים בעידן של פוסט-אמת לא אומר שלא צריך לחתור לחשיפת האמת".

מתי, 87, גבעתיים: "בתקופתי לא היו מצלמות ולא נעליים. היינו הולכים יחפים ומרביצים לערבים שניסו לגנוב מהשדות שלנו. תאמין לי, אף אחד לא הלך על זה לכלא והערבים הבינו עם מי יש להם עסק. היה רק אחד, שמואל לוינסון זכרונו לברכה, שניסה ללכת לדבר איתם. אני לא צריך להגיד לך איך זה נגמר – תלינו אותו בפרדס כדי להפחיד אותם".

מודעות פרסומת
סאטירה

נפל ברשת: סיפור האהבה בין הצנחן והפרופיל המזויף של חמאס

 

מתקפת הסייבר שניהל ארגון חמאס נגד לוחמים בצה"ל, במהלכה ניהלו החיילים שיחות צ'אט עם נשים פיקטיביות ובכך הקנו לארגון הטרור שליטה מלאה בטלפון שלהם, לא מנעה את פריחתו של סיפור האהבה בין שלומי אזולאי, לוחם צנחנים בן 19 מגני תקווה, ובין קארין כהן, פרופיל מזויף מעזה.

"הייתי בדיוק אחרי קשר כי חברה שלי זרקה אותי", סיפר החייל המאוהב. "עמדתי במגדל שמירה בצומת תפוח וחשבתי לקחת את הנשק ולגמור עם זה, אבל אז היה לי צפצוף בטלפון וכשהסתכלתי ראיתי את ההודעה ממנה. היא ממש המלאך הגואל שלי".

אזולאי השפוף החל להתכתב עם הבחורה המצודדת שהזדהתה בשם קארין כהן מעפולה, ועד מהרה הפך קשר ההודעות לאינטנסיבי. "הייתי מעביר שמירות שלמות בהתכתבויות איתה. זה הגיע למצב שהייתי מתנדב לעשות משמרות כפולות רק כדי שאוכל להתייחד איתה בלי שהחבר'ה מהפלוגה יציקו לי בשאלות כמו 'הבאת בה כבר?' ו'איך היא מוצצת?'".

לדבריו, בתחילה השיחה ביניהם כללה נושאים שגרתיים שכל זוג צעיר מדבר עליהם, כמו צירי תנועה, מיקומי מארבים מתוכננים וסדר הכוחות במוצב, אבל עד מהרה היא גלשה גם לנושאים אינטימיים. "הייתי שולח לה תמונות של הפטריות והשפשפות שיש לי ברגליים מרוב שמירות ומטבחים, אבל היא לא נגעלה כמו האקסית שלי. היא רצתה אפילו לשמוע עוד וביקשה שאשלח לה תמונות של שפשפות של חיילים אחרים בפלוגה".

הצנחן הוסיף כי כחודש לאחר שהחל הקשר ביניהם, הוא הכיר את קארין למשפחתו. במהלך אחד מסופי השבוע בבית הוא הניח את הטלפון באמצע השולחן והכריז כי חברתו החדשה תהיה שותפה מלאה לארוחת שישי, גם אם אינה נוכחת שם בגופה. "היא ממש התרגשה לראות מה זה ארוחת שישי משפחתית וחמה. היא סיפרה לנו שאצלה בבית הרבה פעמים אין חשמל בערב, ובגלל זה הם אוכלים אוכל קר בחושך. אמא שלי ממש בכתה כשהיא שמעה את זה. אחרי זה ישבנו כולנו ביחד לראות חדשות. בדיוק דיברו על המשפט של אלאור אזריה, וקארין אמרה שהוא גיבור. כולנו הסכמנו איתה".

סיפור האהבה עומד כעת במבחן הגדול הראשון שלו, לאחר שנחשפה שיטת הפעולה של ארגון חמאס. בשעה שכל המערך לביטחון מידע נזעק לסתום את הפרצות הרבות שנוצרו בשל מתקפת הסייבר, הלוחם הצעיר מאמין כי האהבה תנצח בסופו של דבר, גם אם מאחורי הפרופיל עומד תאופיק מעזה ולא קארין מעפולה. "אני תמיד אומר שאהבה מנצחת הכל", אמר בעיניים נוצצות. "קארין מבינה אותי כמו שאף אחד אחר לא מבין אותי. סיפרתי לה דברים שלא חשבתי בחיים שאספר למישהו – את כל הפחדים והחששות והחלומות שלי. היא אף פעם לא צחקה עליי או שפטה אותי. זו אהבת אמת".

סאטירה

נינג'ות בשחור-ירוק: יחידת הנינג'ות של צה"ל נחשפה

סערה במערכת הפוליטית בעקבות חשיפת יחידת הנינג'ות של צה"ל. כזכור, סרטון שצילם פעיל "בצלם" במהלך הפגנה בכפר קדום חשף את פעילותה את של אחת היחידות הסודיות ביותר של צבא ההגנה לישראל – יחידת הנינג'ות.

לא ברור אם היחידה, שעל פי פרסומים זרים מחזיקה במלאי הגדול ביותר במזרח התיכון של כוכבי נינג'ה, נחשפה במקרה בסרטון שצילם פעיל זכויות האדם, או שזה נעשה בכוונת מכוון. מה שכן בטוח זה שהחשיפה גרמה לפעילים במערכת הפוליטית לנפק שלל תגובות.

"זה לא הגיוני שרק בגלל סרטון של שמאלנים אני מגלה שיש בצבא יחידת נינג'ות", אמר חבר הכנסת יואב קיש מהליכוד. "כל הילדות חלמתי להיות נינג'ה כשאהיה גדול, אבל כשהגעתי לבקו"ם שלחו אותי להיות אחראי סגירת מרפסות בבסיס של חיל הבינוי". חבר הכנסת קיש הוסיף: "הייתי יוצא כל יום הביתה בשלוש והולך לראות את הסרט 'הנינג'ה האמריקאי' בווידאו. במקום לסגור מרפסות הייתי יכול להיות נינג'ה אמיתית ולחסל מחבלים עם נונצ'קו. בטח גם יש להם במועדון פוסטר של מייקל דודיקוף במקום פוסטר של הרמטכ"ל".

גם חברו למפלגה, חבר הכנסת מיקי זוהר, מתח ביקורת על החשיפה. "לא יכול להיות שהצנזור הצבאי מרשה לפרסם דבר כזה ביוטיוב", מסר. "כל ילד יודע שכוח ההרתעה של הנינג'ות נובע מיכולת ההפתעה שלהן. הגשתי שאילתה דחופה לוועדת חוץ וביטחון כדי לבדוק איך אפשר לתקן את הנזק. אחת האפשרויות שהצעתי היא לרכוש רימוני עשן שגורמים לנינג'ות להיעלם כמו בסרטים".

התגובות לא איחרו לבוא גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. אחד הקולות הבולטים ביותר נגד יחידת הנינג'ות הוא מזכ"ל מרצ, מוסי רז. "צה"ל היה יכול למצוא דמויות פחות מאיימות", הוא ציין. "למשל, יחידת  דובוני אכפת לי או סיירת טאו טאו דב הפנדה.  ככה הם גם יטפלו בטרור וגם יהיו ממש חמודים". גם ברשימה המשותפת לא חסכו את שבט לשונם. "בצה"ל חושבים שהם יכולים להפחיד ילדים קטנים עם נינג'ות", אמר חבר הכנסת אחמד טיבי. "מה שהם שוכחים זה שהילדים האלה רואים גברים שתקנים ורעולי פנים מגיל אפס. כשדיברנו עם הילד שמתועד בסרטון הוא אמר שבהתחלה היה בטוח שאלה בכלל השליחים של הסופר. הוא הבין שמשהו לא בסדר כששאל אחד מהם אם הגיע השוקו".

מדובר צה"ל נמסר: "לצה"ל מגוון רחב של כלים ויכולות שטרם נחשפו, ושכל תכליתם היא שימור היתרון המוחלט מול האויב והגנה על תושבי מדינת ישראל. בין שלל היכולות, שכאמור איננו יכולים לפרט לגביהם בשל חיסיון מידע, נמצאות גם יכולות שראיתם בסרטים כמו 'נינג'ה אמריקאי', 'נינג'ה אמריקאי 2: צל של דמעה', 'נינג'ה אמריקאי 3: עימות גורלי' ו'נינג'ה אמריקאי 4: היציאה מהארון'. כולם, יש לציין, צולמו במרוקו ובכולם השתתף גם אלון אבוטבול בתור נבל זוטר שצועק 'אללה הוא אכבר' במבטא ישראלי רגע לפני שהוא חוטף כוכב נינג'ה במצח".

מערכונים

דיווח: איש דיבר על פוליטיקה בעבודה

שיחות אגביות בעבודה, שזכו לכינוי "שיחות ברזייה", נסובות לרוב סביב נושאים קבועים: המשפחה, מזג האוויר, תכנית טלוויזיה אהובה, לפעמים אפילו על המשימה האחרונה שהבוס הטיל על המחלקה. אבל חבריו לעבודה של שי מזרחי, בן 37 מיהוד, לא שיערו בנפשם שבין שלל הנושאים הפרוזאיים הוא ידבר פתאום על פוליטיקה.

"רגע אחד הוא סיפר לנו שהבן הקטן שלו חולה ונשאר בבית עם אשתו, ושנייה אחרי זה הוא אמר שאין לנו מה לחפש בשטחים", סיפרה מזי כהן, מזכירת החברה. "אני זוכרת שכולם השתתקו פתאום והסתובבו אליו מופתעים. אף פעם לא האמנו שהוא מסוגל לדבר על פוליטיקה".

צחי שטרן, חברו הטוב ביותר של מזרחי בעבודה, התקשה להסתיר את ההלם. לדבריו, "מרוב שלא האמנתי שהוא אמר את זה ביקשתי ממנו שיחזור על דבריו שוב. הוא היה ממש נבוך, ראינו כולנו שהוא מרגיש לא בנוח עם מה שאמר, אז פשוט שתקנו כולנו במשך כמה דקות עד שהיינו צריכים להיכנס לישיבה".

זו לא הייתה הפעם היחידה בה מזרחי התבטא בנושא פוליטי. שעות בודדות לאחר אותה פליטת פה במטבחון, כשראשי כולם היו שקועים במסכי המחשב שלהם, הוא תועד אומר: "אני לא חושב שאלאור אזריה גיבור". כמה דקות לאחר מכן הוא התבקש על ידי מנהל המחלקה ללכת הביתה. "יש פה עניין של אחריות", הסביר גורם המקורב לבוס. "בדיוק כמו שאני אשלח הביתה מישהו עם שפעת כדי שלא ידביק את שאר העובדים, ככה גם עם דיבורים על פוליטיקה. זה נורא מדבק".

למרבה המזל, לסיפור הזה יש סוף טוב. על פי אחד הדיווחים, מזרחי שב למחרת לעבודה ולא דיבר יותר על פוליטיקה בחיים.

סאטירה

ביקורת טלוויזיה: אנריקה הולך לכבוש

אנריקה רוצה רק דבר אחד: תירס חם. מה זאת אומרת רוצה? הוא חייב לאכול תירס חם, כי זה מה שהוא ראה בתפריט ושום דבר לא יניא אותו מדעתו – הוא את התירס שלו יקבל. לא משנה כמה פעמים השף חורחה מסביר לו בקול תחנונים שפריט המזון אזל, אנריקה עומד על שלו. כי זה הדור שגידלנו בחסות הכיבוש: לא מסוגל לדחות סיפוקים, רוצה הכל כאן ועכשיו, מוכן לדרוס אחרים רק כדי ששיגיונותיו הגחמניים ביותר יבואו על סיפוקם.

אנריקה הולך למכולת, אנריקה הולך לשוק, אבל תירס אָיִּן. אבל ידיו של אנריקה של רפות. מאז שהיה קטן אביו ואמו אמרו לו שהוא יכול להשיג כל דבר שירצה, שאין דבר העומד בכוח הרצון, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במזון בסיסי כל כך כמו קלח צהוב ומהביל. הוא מטריח את עצמו עד לשדה, השוכן לבטח על אדמה פלסטינית שדודה, ושם הוא לוקח לו תירס כאוות נפשו. לשלם? להכות על חטא? להתנצל על נכבת התירס? הצחקתם אותו. הוא הרי האדון בארצו, אכילת התירס היא זכות אבותיו שהונחלה לו בדם.

אבל חסר מישהו בסצנה הזאת, ולא תמצאו אותו גם אם יש לכם בסלון טלוויזיית סופר-דופר HD בגודל של איצטדיון כדורגל. נכון, אלו האיכרים הפלסטינים, הנפקדים-נוכחים של המציאות הישראלית, אלו שפעם עיבדו את אדמותיהם בכבוד ואילו כעת הם נאלצים לשוח את גבם למען האדון היהודי ולמען אחד, אנריקה שמו, שבסך הכל רצה תירס חם.

אנריקה חוזר לחורחה, עוד עבד של השיטה שרק מנסה לשרוד עוד יום בסביבת עבודה תובענית ולחוצה, ומניח לפניו את השלל. אנריקה אינו צריך לאיים על הטבח או לצעוק עליו. מתק השפתיים, תמצית הפאסיב-אגרסיב, כבר יעשה את העבודה. וכי מה עוד חורחה יכול לעשות מלבד לבשל את התירס? להגיש תלונה למועצת הביטחון? לתבוע את אנריקה בבית הדין הבינלאומי בהאג? לחתול גבה הלב שום דבר לא יזיז. הוא את התירס שלו יקבל. והפלסטינים? שימשיכו לעבד את האדמה בשביל אחרים ויספקו את כל השגעונות שלנו. העיקר שלא ייכנסו לפריים ויתנו לאנריקה להמשיך לאכול. אולי יום אחד הוא ירגיש שמשהו תקוע לו בין השיניים, אבל אז זה יהיה כבר מאוחר מדי.

סאטירה

"לחצתי לייק ובכיתי". ראיון עם האיש שהזדהה עם הטבח בסוריה

 

"לא יכולתי להישאר אדיש לנוכח הזוועה. הרגשתי צורך עז לעשות משהו", כך, במילים ישירות שנובעות מהלב, סיכם ר' (השם המלא שמור במערכת), בן 34 מאזור המרכז, את הרגע שבו החליט שהתמונות מהטבח בחאלב שבסוריה לא יכולות לעבור ללא מענה. לאחר שראה עוד סרטון בפייסבוק שבו אב מבכה את מות בנו ומחבק אל לבו את את גופתו חסרת רוח החיים, אזר ר' אומץ ולחץ על כפתור הלייק, לא לפני שהזיל דמעה.

"אני מאמין שהלייק הזה יעזור לעוד אנשים להזדהות עם המצוקה של תושבי חאלב", סיפר. "תחשוב על זה, יש לי 254 חברים בפייסבוק. מספיק שעשרה אחוז מהם יראו גם את הסרטון ויעשו לייק, זה באמת יכול לעשות שינוי".

חשבת לעשות גם שייר?

"חשבתי על זה לרגע אבל הבנתי שזה יכול להגיע להרבה מאוד אנשים, כמו אמא שלי או חברים לעבודה, ואני לא בטוח שהם רוצים לראות דברים כאלה".

ומה לגבי תרומה לאחד מארגוני זכויות האדם שפועלים בסוריה?

"לפני כמה שנים תרמתי לארגון 'אור ירוק' ומאז הם לא מפסיקים לצלצל אליי כל שנה ולנסות לשכנע אותי לתרום עוד. הם אומרים שזה תורם למאבק בתאונות הדרכים, אבל יש רק יותר ויותר תאונות. מאז אני נזהר עם התרומות".

לבקשתו של ר' לא חשפנו את שמו המלא, משום שהוא מאמין במתן לייקים בסתר. "מה זה יעזור אם אנשים שאני לא מכיר ידעו שעשיתי לייק לטבח בסוריה?" הוא שואל. "אני רוצה להמשיך להסתובב ברחוב עם הידיעה שאני בן אדם יותר טוב, אבל בלי להשתחצן בפני כולם".

סאטירה

הסתה או אמנות?

ציור תמים או הסתה מסוכנת? משטרת ישראל זימנה לחקירה את יותם דגן, בן שש וחצי מעפולה, בחשד שהציור שצייר, בו נראית דמות של גבר עומדת ליד עץ ומעליהם המילה "ביבי", הוא מעשה הסתה.

"מנהלת בית הספר התקשרה אלינו מבוהלת, היא פחדה שאחד הילדים יפרש לא נכון את הציור וינסה לתלות את ביבי", סיפר חוקר המשטרה, ניצב-משנה אברהם (ביבי) בוארון. "בהתחלה לא הבנתי לאיזה ביבי היא מתכוונת, כי גם לי החבר'ה קוראים ככה מאז מבצע שלום הגליל כשהתאהבתי בלבנונית בשם ביבי, אבל אחרי שהרגעתי אותה הבנתי שהיא מתכוונת לראש הממשלה שלנו".

לאחר שקיבלו את אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה, פשטו השוטרים על בית הספר. "למדנו בדיוק את האות כ' סופית כשהשוטרים נכנסו דרך החלונות ולקחו את יותם", סיפרה המחנכת, טובה מתוקי. "הם הפכו את המגירות של כל הילדים כדי לראות אם אין עוד מישהו שמבקש להסית נגד ראש הממשלה, והחרימו את כל הציורים עם החנוכיות שהתלמידים הכינו לקראת חנוכה. השוטרים אמרו לילדים שהם משחקים באש".

הוריו של החשוד קיבלו את הידיעה בהפתעה גמורה. "אני לא מאמינה איך עד היום לא שמתי לב", סיפרה אמו בעיניים דומעות. "בכל פעם שהוא היה מצייר בית, עץ ואיש הייתי מחמיאה לו שזה נורא יפה ושהוא מאוד מוכשר, אבל לא ידעתי שבזמן הזה אני בעצם מגדלת מפלצת. אני מצטערת על היום שבו הוא התחיל ללמוד לכתוב". גם אביו של יותם היכה על חטא כשאמר: "בסדיר הייתי חוקר במצ"ח (משטרה צבאית חוקרת, ל.ג.) ופתרתי עשרות, מה זה עשרות, מאות מקרים של חשד להסתה. היה למשל חייל אחד ששמר בש"ג (שומר גבול, ל.ג.) ומרוב שעמום כתב על אחד הקירות 'עד מתי עזר ויצמן אוגוסט 99', ואני ישר עליתי על זה שהוא מתכוון להתנקש בנשיא ועצרנו אותו בזמן. בחקירה שלו הוא אמר שזו הייתה בדיחה סאטירית, אבל בגלל שאף אחד לא צחק הכנסנו אותו לכלא". כשעיניו מושפלות אל הקרקע הוסיף האב: "דווקא אני יותר מכולם הייתי אמור לזהות את ההסתה. אתה יודע שגם להיטלר אמרו בבית שהוא מצייר נורא יפה?".

עורך דינו של החשוד, ירון טרוחינסקי, מסר: "מרשי כופר בהאשמות ההסתה מכל וכל. כמו כל תלמיד בכיתה א' בבית הספר 'אופקים צרים' גם הוא למד זה לא מכבר לכתוב חלק מאותיות הא"ב. את האותיות ב' ו-י' הוא אוהב במיוחד כי הן מזכירות לו צורה של רובוטריק, במיוחד כשהן כתובות אחת אחרי השנייה". בתשובה לשאלה האם החשוד אינו מודע לחומרת מעשיו, במיוחד אחרי שהסתה הובילה לרציחתו של ראש ממשלה בישראל, ענה עורך הדין: "הדמוקרטיה וחופש הביטוי הם נרות לרגליו של מרשי. רק לפני שבוע הוא התבקש על ידי אמו לסדר את הצעצועים שהותיר בסלון, אבל הוא צרח שהוא לא מסדר עד שאחיו הקטן לא מסדר גם. אם זו לא התנהגות דמוקרטית, אני לא יודע מה כן".

שונות

מנדלבאום (10)

הפעם האחרונה שבה מנדלבאום בכה [לא לחלוחית בקצה העין שעשויה להגיע בסופו של סרט מלודרמטי עשוי היטב, אלא קילוחים קילוחים של רגש שנוהרים משקיות הדמע והלב] הייתה כשהתיישב לכתוב את ההספד שיקרא בהלוויה של אמו. היא הייתה אז עדיין מלאת חיוניות, בכל האמור לפחות באישה בת שישים ושלוש שעצמותיה מתפוררות והולכות וסופן שיקרסו תחת עצמן, אבל מנדלבאום ידע כי כשיגיע יום הטמנתה בקרקע יצפו ממנו לשאת דברים מרגשים שהאמת פורצת מתוכם, והוא לא הרשה לעצמו להיתפס לא מוכן. הרי כשאביו נפטר במפתיע הוא עמד מול האלונקה שעליה שכב הגוף עטוף התכריכים [הוא דימה לראות את הגופה מזיזה מעט את גפיה, כאילו מנסה להזיז טורדני שנחת על אפה אך אינה מצליחה. אבא, אמר לעצמו מנדלבאום, אני לא יכול להעיף בשבילך את הזבוב, כולם מצפים שתישאר מת], העיניים נישאו אליו והאוזניים ציפו למוצא פיו, אבל כל הזיכרונות והמחשבות התערפלו לבלילה אחת וכל מה שהצליח להעלות על דל שפתיו היו המילים "תודה, אבא. היית אבא טוב" [אמרתי פעמיים אבא בסמיכות מיותרת, נזף בעצמו כשהאבלים ליוו את המנוח לחלקת הקבר. יד שהונחה על כתפו הסיחה את תשומת לבו. כשהרים את הראש ראה את הבוס שלו. הכיפה השחורה שעל ראשו, שהקפלים הברורים שחילקו אותה לארבעה חלקים העידו כי שכבה מקופלת זמן רב בתא הכפפות באוטו, נאחזה בקושי רב בעזרת סיכה בשערותיו המקלישות, ורוח שהגיחה פתע מן הצד הצליחה לנתק אותה מחללית האם. מנדלבאום כמעט שלח מוכנית את ידו כדי לתפוס את הכיפה של הבוס, אבל אז נזכר שלא קיבל את העלאת השכר שביקש באחרונה, והניח לכיפה להתעופף הצידה. הבוס סר הצידה בבהילות כדי להרים אותה, אבל היא כבר הספיקה להירמס תחת רגלי האבלים. מנדלבאום ראה זאת והגניב חיוך קטן].

הוא התיישב אל מול המחשב וניסה להעלות מתוכו זיכרונות ילדות שאמו מופיעה בהם, אבל לא הצליח להעלות דבר. ככל שהתאמץ כך חמקו ממנו הזיכרונות, כמו ילד המנסה לתפוס בקצה חוט של בלון שהרוח מהתלת בו. האם האכלתי פעם עם אמא ברווזים בשבת שמשית, שאל את עצמו. בעיני רוחו הופיעה תמונה של ילד לבוש בסוודר לבן שעליו רקום ציור של שתי כפפות [סוודר שאכן היה בעל ממשות בעולם] ושל קרני שמש בהירות וחדות שמפלחות את התמונה, ויד אמהית שנטמנת בשקית ושולה מתוכה פיסות לחם מפוררות, וידו שלו המושטת קדימה בחשש אל אחד הברווזים, שחוטף את פירור הלחם וגורם למנדלבאום הקטן לצווח מתוך פחד ואושר. אבל הזיכרון הזה היה מוכר מדי, זו הרי סצנה עתירת קלישאות שמופיעה בכל סרט הוליוודי שלישי, ותפקידה הוא להראות את הילדות המאושרת של הגיבור, ממנה הוא שואב את הכוחות כדי להתגבר על מכשולי ההווה. מנדלבאום [הבוגר, לא הילד החמוד מהסרט] ניסה שוב להיזכר בכל כוחו. המאמץ הפך משכלי לפיזי ממש, הוא חש כיצד רקותיו מתנפחות ומתייגעות, עד שעלתה לה תמונה נוספת. הפעם הוא קצת גדול יותר, בן תשע או עשר, והנה הוא חוזר מבית הספר כשאת מצחו מעטרת חבורה גדולה וסגולה. ברגע שאמו רואה אותו היא לא שואלת שאלות אלא מוציאה מהמקפיא חבילה של שניצלים קפואים ומניחה על החבורה. מנדלבאום מביט בעיניה החומות והעמוקות וגל חום מציף אותו, מטפס מגבו עד ראשו. כשאמו מסירה לבסוף את השניצלים ממצחו, הוא לא מבין כיצד לא בושלו לחלוטין.

אבל גם הזיכרון הזה נדמה למנדלבאום מעושה, כמו גם שאר התמונות שרצו לנגד עיניו. הוא ניסה להיזכר בחוויות מרות שעבר עם אמו, שכן כאלה לא חסרו. המוח ודאי אינו רוצה לשאול מזיכרונותיהם הקשים של אחרים, יש לו מספיק משל עצמו. בכלל, ההספד שיישא, אם ידע לאזן היטב בין בכי ושחוק, זיכרונות מרים ורגעי חסד מתוקים, יתעלה לדרגת ספרות ממש; המנחמים ודאי ייגשו אליו ויבקשו עותק לעצמם, ייתכן כי חלק מהם אף יסכימו לשלם בעדו. בתמונה הבאה עליה חשב אמו רותחת עליו בגלל שאיחר לשוב הביתה מחבר. היא מעיפה חפצים בחרון זעם, כאילו לא בושש לבוא אלא רצח את כל בני כיתתו, ותוך כדי כך היא מנפצת את המשחק האהוב עליו, זה שלצורך קנייתו חסך פרוטה לפרוטה במשך שנתיים. כשאמו מבינה את מה שעשתה היא נעצרת לרגע, אבל במקום לבקש את סליחתו של הילד ההמום, היא שמחה לאידו ואומרת לו שרק כך ילמד את הלקח.

מנדלבאום תפס את ראשו בין ידיו והשעין את מרפקיו על השולחן.  הייאוש אחז בו. הזיכרונות נזלו מבין אצבעותיו כמו מים שמנוניים. הכל מומצא. הכל שייך למישהו אחר. הכל מזויף. מה הטעם בחיים האלו אם כל הזיכרונות שלנו – שהם החיים עצמם, שהרי את ההווה איננו מסוגלים לתפוס, לא ברמה הפילוסופית ולא ברמה המעשית – המעט שעוד נותר מחיינו, אינם שלנו.

הדמעות זלגו על פניו. ענן שחור כיסה את תודעתו. הוא ניגש לאמבטיה כדי לשטוף את פניו והביט בעיניים המשתקפות אליו. לרגע היה נדמה לו שהוא רואה שם את עצמו בתור ילד קטן, אבל ברגע שמצמץ הוא נעלם.

לכל פרקי מנדלבאום

סאטירה

ריב המשוררים

משורר א: אתה משורר?

משורר ב: כן.

משורר א: איזה?

משורר ב: מה זאת אומרת איזה?

משורר א: משורר מזרחי? אשכנזי? הומו?

משורר ב: לא זה ולא זה.

משורר א: מה, אפילו לא חצי מזרחי? תוניסאי גם נחשב.

משורר ב: לא, גם לא תוניסאי.

משורר א: אז אולי חצי הומו? מה, לא נגעת לאף אחד בבולבול בטעות והחזקת שם את היד שנייה אחת יותר מדי? בתיכון לא נכנסת מתחת לשמיכה עם החבר הכי טוב שלך והתחבקתם עד שגמרתם?

משורר ב: לא. למה, אתה…

משורר א: איכס, חס ושלום, השם ישמור, זה תועבה!

שותקים כמה שניות.

משורר א: חבל.

משורר ב: מה חבל?

משורר א: שאתה לא משורר מזרחי. זה הבון טון היום.

משורר ב: נו, מה לעשות…

משורר א: אתה בטוח שאין לך איזו סבתא רבתא ממגורשי ספרד?

משורר ב: בטוח, בטוח.

משורר א: אז אולי אבא שלך נסע פעם ליד מעברה ותקע מישהי מזרחית?

משורר ב: (בעצבים) הלו, הלו! זה אבא שלי שאתה מדבר עליו.

משורר א: לא צריך להתעצבן, אני רק בא לעזור לך.

משורר ב: לא צריך את העזרה שלך.

שוב שתיקה קצרה.

משורר א: תגיד, איפה פרסמת?

משורר ב: בהליקון, במעין, בעיתון שבעים ושבע.

משורר א: בהארץ פרסמת?

משורר ב: שלחתי.

משורר א: ופרסמו?

משורר ב: לא.

משורר א: גם אין סיכוי שיפרסמו.

משורר ב: למה, אותך פרסמו?

משורר א: מה זה פרסמו, הם כבר משאירים את השם שלי שם כל שבוע, רק מחליפים את השיר (מוציא מכיסו גזיר עיתון ומראה אותו למשורר ב).

משורר ב: וואלה.

משורר א: אה, אמרת עכשיו וואלה. אתה בטוח שאתה לא מזרחי?

משורר ב: חלאס, אמרתי לך שלא!

משורר א: וואלה, חלאס… תקשיב, אני במקומך הייתי הולך עכשיו לעשות בדיקת רקמות, די.אן.איי, מה שצריך… חבל שתכתוב סתם ואף אחד לא יפרסם אותך כשבמקום זה אתה יכול להופיע כל יום שישי בהארץ.

משורר ב: תגיד, על מה בכלל אתה כותב?

משורר א: על החיים.

משורר ב: בסדר, כולנו כותבים על החיים, אבל על מה בדיוק?

משורר א: (מוציא עוד דף נייר מהכיס) הנה, אתמול בדיוק הייתי בסופר וראיתי מישהו בקופה המהירה של העשרה מוצרים מעביר אחד עשרה מוצרים, אז כתבתי על זה (מקריא בטון רציני)

קופה מהירה

היא כמו החיים

הקופאית לא נחמדה

התור איטי

ובסוף מישהו בא

שם זין

ולא סופר מוצרים

משורר ב: טוב, זה קצת…

משורר א: בוטה מדי?

משורר ב: לא.

משורר א: שקול מדי?

משורר ב: לא.

משורר א: (קצר רוח) אז מה?

משורר ב: גרוע מדי.

משורר א: אתה לא מתבייש?

משורר ב: אל תבין אותי לא נכון, יש בו פוטנציאל…

משורר א: פוטנציאל? פוטנציאל? זה מה שהייתם אומרים על המזרחים כל השנים כדי לתת להם את התחושה הכוזבת שיש להם עתיד, כשבתכל'ס מה שעשיתם זה לשלוח אותם להיות המסגרים והרתכים שלכם. 'יש בו פוטנציאל'….

משורר ב: תראה, אם תפתח את האלגוריה…

משורר א: שאחותך תפתח את האלגוריה, יא חתיכת אשכנזי צהוב מתנשא. טפי עליך!

משורר ב: חכה רגע לפני שאתה נעלב…

משורר א: הופה, תראו מי הוציא את השד העדתי מהבקבוק עכשיו! הנה זה חזר, המרוקאי הנעלב.

משורר ב: זה יותר כמו בקבוק קולה בלי גזים.

משורר א: בטח גזים, אם הייתם יכולים הייתם שולחים אותנו לתאי הגזים. אתם בטח מצטערים כל לילה שהיטלר לא גמר את העבודה.

משורר ב: מה קשור היטלר עכשיו…

משורר א: הכל קשור!

משורר ב: אתה לא צריך להיע… אתה לא צריך להיפגע מכל דבר ביקורת. קח את זה כביקורת בונה, תלמד מזה.

משורר א: שתדע לך שאמא שלי מאוד אהבה את השיר, אמרה שלפני כמה ימים קרה לה אותו דבר בדיוק.

משורר ב: וואלה.

משורר א: אולי די כבר עם הוואלה המתנשא הזה!

משורר ב: לא ידעתי שיש לכם מונופול על המילה וואלה. אם אתה רוצה לשחק את המשחק הזה, אז לך אסור להשתמש במילים תכל'ס, פופיק וציצי.

משורר א: לא צריך את הציצי שלך, אתה יכול לשמור אותו… גרוע מדי עאלק.

שתיקה ארוכה יותר.

משורר ב: תגיד, מאיזה מוצא אתה?

משורר א: פולני מצד אבא ורומני מצד אמא.

משורר ב: אתה רוצה להגיד לי שאתה בכלל לא מזרחי?

משורר א: לא, אבל אבא שלי עבר פעם ליד מעברה ותקע מישהי מזרחית.

משורר ב: וואלה.

משורר א: תכל'ס.

——————————

חשים מקופחים? קראו גם את  הסיפור הקצר "משורר מזרחי זועם"

שונות

5 הערות על השרפה בחיפה (ועוד אחת על האנושות)

  1. מי יודע, אלמלא השרשרת שכובלת אותו לגדר, היה יכול הקטנוע הזה לנוס על נפשו. אבל מרגע שנכבל, לא היה לו סיכוי מול הלהבות. מראה הקטנוע המפויח צובט בלב, אי-רציונלי ככל שזה יהיה. הרי מדובר בחפץ עשוי מתכת ופלסטיק נטולי נשמה, כמוהו עוד אלפים על הכביש ברגע זה: אחד מנייד מגש פיצה אל חבורה של צעירים שהתכנסו כדי לצפות במשחק כדורגל; האחר מסיע אישה בנעלי עקב אל עבר ראיון עבודה חשוב; השלישי זרוק על האדמה בשעה שגבר ואישה, שלפני רגע קט עוד רכבו עליו, מתנים אהבים על האדמה הקרה. אבל הקטנוע המסוים הזה כבר לא יסיע פיצות ולא ידהר אל ראיונות עבודה ולא יפלוט את חום המנוע אל תוך האדמה לקול גניחות ומצמוצי אהבהבים. הוא יושלך אל המזבלה העירונית וייקבר תחת הררי אשפה שגם היא הייתה פעם חלק מחיים של מישהו.
    img_20161126_085808
  2. מישהו הניח שקית כתומה על חלקו האחורי של הקטנוע. בתוכה יש מה שנראה כמו סנדוויץ' ותפוח. ממש ארוחת עשר סדורה ומזינה. בימים אחרים הייתי כועס על אותו "נער לא מחונך שחמד לצון", כפי שוודאי הייתי מכנה אותי בראשי בפולניות הנרגנת המאפיינת אותי ברגעים אלו (וברגעים רבים נוספים), אבל עכשיו השקית מוסיפה צבע וחיות למראה המפוחם וזה מחמם את הלב. נחמד גם לדעת שאנשים עוד חומדים לצון שעות ספורות אחרי שעירם עלתה בלהבות.
  3. צינורות הכיבוי נותרו מוטלים ברחוב כמו נשלי נחש זנוחים. הם מהווים עדות מתגוללת למאבק ההרואי שניהלו הכבאים. כשהתחילו להגיע הידיעות על השרפה חבר בעבודה שאל אותי מה דעתי על כבאים ועבודתם, עניתי – שוב, בפולניות הנרגנת הידועה לשמצה שלי – שהם לא בדיוק פרופסורים בטכניון. כשראיתי עד כמה קרובה הייתה האש לבית, כל מה שרציתי הוא ללחוץ את ידיהם בחוזקה ולהגיד להם שאני מוקיר את עבודתם, שבלעדיה הייתי נותר מחוסר קורת גג וכלבות. אין סיכוי שהפרופסורים בטכניון היו מחרפים את נפשם למעני.
    img_20161126_085038
  4. השכנים הולכים ברחוב ומחליפים חוויות משל היו פליטי מלחמה. להוא נשרפה הגינה ולהיא ניזוקו המזגנים, אבל הם צוחקים על זה; האש הרחיקה את האנשים מבתיהם אבל קירבה בין הלבבות. חבל שנדרשים אסונות או מלחמות כדי לגרום לפרצי סולידריות מחממי לב שכאלה. אותו האדם שרק יום קודם עוד ניסה לעקוף אותך בפראות בכביש ותקע בך מבט מזרה אימים שכשחלף על פניך, מסוגל עכשיו לגשת אליך ולשאול אם אתה ובני משפחתך בסדר, כשבעיניו זיק של אמפתיה אמיתית. כמו ב"הדבר" של קאמי, שהראה שמצב אסון הוא קטליזטור להפגנת החסד והרוע השוכנים בכפיפה אחת בנפש האנושית, כך גם בחיפה, רק בזעיר אנפין. נחזיק אצבעות שהחולדות לא יעלו יום אחד מהביוב.
  5. פידל קסטרו מת, והוויכוחים בפייסבוק לא איחרו להגיע. האם היה לוחם באימפריאליזם האמריקני שחתר לחברה צודקת יותר, או שהיה דיקטטור שהאכיל את בני עמו מרורים במסווה של שוויון? הדיונים גרמו לי להיזכר בספר "הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" (פאק, באתר של "עם עובד" ציטטו ביקורת שכתבתי על הספר בעודי סטודנט פוחז לתקשורת), שמתאר ללא התייפייפות את החיים בקובה בשנות ה-90. הרבה זוהמה יש שם, פיזית ואנושית, אבל גם רגעים קטנים של חסד. כי זה הפרדוקס ששוכן בנפשו של האדם – פרדוקס שהופך אותנו לחיות המופלאות והמגעילות שאנחנו – מצד אחד נהיה מוכנים להקריב את חיינו למען האחר תוך הפגנת אלטרואיזם מוחלט, ומצד שני נהיה מסוגלים לרמוס את השכנים והחברים למען רווחתנו האישית.
  6. אנושות, את דבר מבחיל ומופלא, ובגלל זה אני כל כך אוהב ושונא אותך.