שונות

והגבר הזה הוא אני

להלן מבחר קטעים מתוך הספר שלעולם לא יראה אור (וטוב שכך), "והגבר הזה הוא אני". הפוסט יתעדכן מדי פעם עם קטעים חדשים (או שלא).

***

לפעמים אני מחכה לריבועים שיחזרו
מניח להם במיטה שקית במבה גדולה
למקרה שיהיו רעבים ואני אשן
בבוקר כשאני קם נשארים רק פירורים
אבל אין שום זכר לריבועים.

***

אמא של אחד הילדים בגן
דומה לאקסית ששברה את לבי
לפעמים בא לי לנקום בה
ולשבור לה איזו מראה
אפילו שזו לא אותה בחורה.

***

למה לכל האפליקציות יש עדכון
שיתקן בהן פגמים
וישפר את הביצועים
ורק לי אותה גרסה שחוקה
שהיוצר כבר לא מעדכן
כנראה שכבר ויתר עליי
נותן לי פשוט להזדקן.

מודעות פרסומת
שונות

מתכווצים

בהתחלה חשבנו שזה בגללנו. שהגזמנו עם המתוקים, שהילדים בקפיצת גדילה. מתחנו את הגופיות כלפי מטה כדי שאלה יכסו את כל הגב, והן התעקשו לזחול מעלה ולחשוף טפח לרוח הקרירה. הסתרנו את אי הנוחות כשהתחתונים לחצו באזורים רגישים, מנצלים הפוגות כשהיה נדמה לנו שאיש לא מסתכל, דוחפים ידיים עמוק לתוך הכיסים ומותחים את גבולות הבד רק כדי שהאיברים הפרטיים יוכלו להשתחרר לכמה רגעים מהמלחציים 100% כותנה. רק אחרי כמה שבועות הבנו את פשר ההתכווצות: זה היה מייבש הכביסה. לראשונה בחיינו רכשנו אחד, ובחדווה גלויה הערנו לקרבו עוד ועוד בגדים לחים. החולצה התלכלכה קצת מרוטב בארוחת הצהריים? הגרביים האפירו מהדשדוש על הרצפה? אם בעידן טרום המייבש עוד היינו מנסים להסיר את הכתם בעזרת מגבון לח או סוחטים מהגרביים עוד יום לבישה כי הן בתוך הנעליים ואף אחד לא רואה, הרי שבעידן המייבש הותרו כל הרסנים. מכונת הכביסה הופעלה מספר פעמים ביום וכמו מעמיסי הפחם ברכבות הקיטור היינו מעלים את הבגדים קורבן לאלוהי המייבש.

סוגיית ההתכווצות העמידה אותנו בפני דילמה: האם עלינו להפסיק להשתמש במייבש? יותר מכך, האם עלינו לרכוש עכשיו מלתחה חדשה לכל בני הבית? חישוב מהיר של העלויות הנלוות, שגילמו בתוכן גם את ההפסד הצפוי במכירת מייבש הכביסה, הובילו אותה למסקנה אחת בלבד: הגיע הזמן לקנות – שוב, לראשונה בחיינו – מדיח כלים.

בפעם הראשונה שבה הפעלנו את המדיח ישבנו מולו וצפינו כיצד הוא עובר משלב הדחה אחד למשנהו, כמו בני שבט אפריקאי שצופים לראשונה בטלוויזיה. היינו סקרנים, משועשעים, מופתעים ובעיקר חסרי סבלנות. רצינו כבר לדעת אם גם כלי המטבח התכווצו. כשהוצאנו את המזלג הראשון ורצנו להשוות אותו למזג שלא עבר את כל תהליך ההדחה, התאכזבנו. הם היו זהים לחלוטין. אמרנו לעצמנו שהיינו טיפשים לחשוב שכלי מתכת וזכוכית יעברו את אותו התהליך שעובר בד. רגע לפני שאמרנו נואש הבן הצעיר החל לצווח בחדווה תוך שהוא מחזיק כפית בידו. ניגשנו אליו על מנת להבין על מה המהומה, ופיות כולנו נפערו בתדהמה: הכפית נראתה כחלק מסט סכו"ם בבית בובות.

במשך שבוע שלם העברנו במדיח את כל הכלים שברשותנו. הדחה ועוד הדחה ועוד הדחה. בוקר, צהריים, ערב, שלוש משמרות, צלחת יוצאת וצלחת באה, סיר נשטף ואז נשטף שוב, עד שהגענו לתוצאה הרצויה: כל כלי המטבח היו קטנים.

השלבים הבאים כבר הצטיירו לנגד עינינו בבהירות, ולכן גם מימושם נעשה בהרף עין: את הרהיטים החלפנו בכסאות שנקנו בחנות משחקים לילדים, את כלבת הזאב מסרנו ואימצנו במקומה כלב מלטזי, ולבסוף ניתקנו את הקשרים עם כל החברים ובני המשפחה. את מקומם ממלאים עכשיו אנשים נמוכי קומה – גמדים בלשון לא פוליטיקלי קורקט – שיושבים איתנו בסלון על רהיטים קטנים ואוכלים עוגות קטנות בצלחות קטנות ומלטפים כלב קטן. אנחנו לרוב שותקים אבל מדי פעם מישהו שואל אם יש עוד עוגה.

אנחנו מרוצים מהחיים החדשים והקטנים שלנו, גם אם למתבונן מהחוץ זה נראה כמו עולם לואיס קרולי מעוות. הפרופורציות כבר לא ממשטרות אותנו, הגודל לא משמש אמת מידה עבורנו. אם יש דבר אחד שאני בכל זאת מתגעגע אליו, זאת התחושה של תחתונים לא לוחצים. בכל פעם שנדמה לי שהגיע הזמן לשים לזה סוף, שאני לא חייב לראות נקודות שחורות בעיניים ולהרגיש כאילו שק האשכים שלי נתון בידיו של תינוק המחפש אחיזה חזקה בעולם גדוש בקולות ובצבעים לא מוכרים, אני אומר לעצמי שעבור החופש צריך לעתים לשעבד משהו. גם אם זה הביצים שלך.

סאטירה

בשירות הפפיון

52439671_10156206842635686_7759585145870352384_n

– שלום, הגעתי לשירות הלקוחות של חנות בוטיק אוטומטית לעניבות פפיון?
– כן.
– רציתי להתלונן.
– להתלונן?
– כן, להתלונן. זה מפתיע אותך?
– קצת.
– מה, את רוצה להגיד לי שעד עכשיו כולם היו מרוצים?
– לא יודעת, פשוט לא קיבלנו תלונות.
– בסדר, אז אני *כן* רוצה להתלונן. ביום חמישי הגעתי למכונה שלכם בדיזנגוף סנטר במטרה לרכוש סט עניבת פפיון קשירה ומטפחת כיס מסדרת הבוטיק שלכם…
– אוקיי, ו…
– והכנסתי שטר של מאה, כי זה עולה 99.90…
– ולא קיבלת את העודף.
– איפה, הלוואי לא הייתי מקבל את העודף! המכונה הדפוקה שלכם לא הורידה לי את הסט! הוא נתקע שם בין הזכוכית למדף כאילו זו איזו שקית במבה מסכנה שאתה מנסה להוציא במכונה בתחנת רכבת באמצע הלילה אחרי שהחברה שלך זרקה אותך והורדת בקבוק ויסקי וכל מה שבא לך עכשיו זה לאכול במבה כדי לספוג את האלכוהול ואת הבושה.
– אני באמת מצטערת לשמוע, זה…
– התחלתי לדפוק שם על המכונה, בהתחלה חלש ובהדרגה יותר ויותר חזק, ואנשים מסביב כבר הסתכלו עליי במבט מוזר, עד שצעקתי להם "זה בלע לי את הכסף! אני רוצה את הפפיון!", ומרוב עצבים בעטתי במכונה המזורגגת הזאת. כבר לא היה אכפת לי מהכסף, שיישרף הכסף, רציתי את הפאקינג סט עניבת פפיון קשירה ומטפחת כיס מסדרת הבוטיק!
(שתיקה) הלו?
– רגע, אתה בעטת במכונה?
– (מגמגם) אה, כן, כאילו, בעדינות, את מבינה, הייתי קצת עצבני…
– אז אני מצטערת, אני לא יכולה לפצות אותך.
– סליחה?
– יש לנו מדיניות וונדליזם מאוד ברורה: מי שתוקף את אחת המכונות שלנו לא זכאי לפיצוי.
– זאת גניבה, את מבינה את זה? גניבה! אני אפנה למשטרה!
– זה לא יעזור לך. יש לנו תיעוד מוקלט שלך אומר שתקפת את המכונה…
– שלא נתנה לי פפיון!
– תבין, לבעל הבית שלנו יש חוק ברזל: מי שתוקף את אחת המכונות שלו זה כאילו הוא תקף אותו עצמו. מאז שהוא היה ילד שלבש עניבות פפיון לבית הספר היסודי בבת ים וספג מלא כאפות, הוא נשבע שכשיהיה גדול הוא לא ירשה שום סוג של אלימות כלפי הפפיונים או מי שלובש אותם.
– אתם עושים טעות ענקית, את שומעת, ענקית! אני אעשה לכם שיימינג בפייסבוק, בצנרת, ברואים עולם עם יעקב אחימאיר!
– יש עוד משהו שאני יכולה לעזור, אדוני?
– (שתיקה) העניבת פפיון נוצות מנומרת – יש את זה רק בזהב?

אם הם כבר נתנו השראה, לפחות שיקבלו לינק.

מערכונים·סאטירה

ילד חולה נולד

פנים. משרד ראש הממשלה – יום

ראש הממשלה יושב מול השולחן. מצידו האחד יושב יועץ התקשורת שלו, אחי תופל, ומהצד השני מנהל המדיה החברתית, בוקי סריקי. אם אתם מדמיינים שולחן של שופטים באקס פקטור או באודישנים לסרט קולנוע, אתם לא רחוקים מהמציאות (המדומיינת). השם והתפקיד של כל אחד כתוב על פתק מולו. לפניהם ערימה של דפים. אלו קורות החיים של המועמדים. דלת המשרד נפתחת, ראשה של המזכירה מציץ פנימה.

מזכירה: אדוני ראש הממשלה, הם מוכנים. להכניס את הראשון?

תופל: עוד רגע. אנחנו נודיע לך.

מזכירה: טוב… (מתמהמהת)

תופל: כן?

מזכירה: הם פשוט מחכים כבר שעות בחוץ, והם כל כך מסכנים…

סריקי: מלי, את רוצה אולי לנהל את העניינים במקום ראש הממשלה? שנזמין אותך בפעם הבאה שיש דיון בקבינט?

מזכירה: אני יודעת, אני יודעת, רק שכואב הלב…

סריקי: אני יכול להפנות אותך לקרדיולוג מצוין. תודה מלי.

מזכירה: סליחה (סוגרת אחריה את הדלת).

תופל: הראשון שייכנס הוא רביב אליהו, בן שש משכונת יד אליהו. מגיע ממשפחה מסורתית, מצביעי ליכוד אדוקים…

רה"מ: מצוין, מצוין…

תופל: חובש כיפה, מאמין שאלוהים שלח אותך כדי להציל את עם ישראל…

רה"מ: (בהתלהבות) נו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? זה הילד שלנו!

סריקי: (בחשש קל) יש רק בעיה אחת קטנה.

רה"מ: מה כבר יכול להיות? הוא קורא "הארץ" בלילה מתחת לשמיכה? הצביע פעם לציפי לבני כי חשב בטעות שזאת הציפור מרחוב סומסום?

סריקי: הוא… איך לומר… לא נראה חולה.

רה"מ: מה זאת אומרת לא נראה חולה? חשבתי שהבאתם רק ילדים עם מחלות קשות. סופניות.

תופל: זה בדיוק מה שעשינו. פרסמנו שאנחנו מחפשים את המקרים הכי קשים.

רה"מ: והילד הזה עבד עליכם? הוא שתול של השמאל? זה ג'ורג' סורוס שלח אותו?

תופל: לא, לא. הוא ילד ימני אמיתי עם מחלה אמיתית, רק ש…

רה"מ: טוב, מספיק עם השטויות. תכניסו אותו. (לוחץ על כפתור בטלפון) מלי, תכניסי בבקשה את הילד הראשון.

הדלת נפתחת. הילד רביב אליהו נכנס בצעד מבויש. הוא חובש כיפה לבנה, לבוש יפה.

רה"מ: (לוחש לאחי תופל) מה זה השטויות האלה? זה ילד בריא לגמרי.

תופל: לא בדיוק (לילד) שלום, חמוד. מה שלומך?

רביב: ברוך השם. היום קצת לא הרגשתי טוב, אבל הקב"ה יעזור לי להתגבר.

רה"מ: מה יש לך?

רביב: אי ספיקת כליות.

רה"מ: מה זה אומר?

רביב: שאם לא ימצאו לי תורם כליה תוך שלושה חודשים, הקב"ה ייקח אותי אליו.

סריקי: תגיד, חמוד, זה השיער שלך?

רביב: מה?

סריקי: זה השיער אמיתי שלך או פאה?

רביב: אההה… השיער שלי.

תופל קם וניגש לילד. הוא מושך לילד בשיער בחוזקה ומכאיב לו.

תופל: שלו. (חוזר לשבת)

סריקי: אפשר יהיה לגלח לו את הראש. או להוריד בפוטושופ.

רה"מ: זה לא מספיק טוב. שבועיים אחרי זה יבקשו לראיין אותו ל"ישראל היום" ויראו שהשיער שלו צומח ושהוא בריא לגמרי.

רביב: אני לא כל כך בריא. אבל הקב"ה….

רה"מ: בסדר, חמוד, בסדר. הבנו, הקב"ה. אתה מתחיל להישמע קצת כמו תקליט שבור.

תופל: אנחנו גם לא רוצים שהסרטון יפנה רק לבייס הדתי.

סריקי: נכון. נרצה לטרגט בעיקר את הקולות הצפים. אלה שבחיים לא יצביעו לבנט.

תופל: עם הילד הנכון אנחנו יכולים בקלות להגיע ל-35-40 מנדטים.

סריקי: ולשלושה מיליון צפיות, 45 אלף לייקים ו-12 אלף שיירים.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: תודה, חמוד, אתה יכול לצאת.

רביב: (בקול מלא תקווה) אז אני אשתתף בסרטון? אבא שלי אמר שזה יגדיל מאוד את הסיכוי למצוא תורם.

השלושה מביטים זה בזה.

תופל: תשמע, מתוק…

סריקי: אולי עוד שלושה-ארבעה חודשים…

תופל: כשתיראה קצת יותר חולה…

סריקי: מנופח מסטרואידים…

תופל: עם כובע שמכסה על הקרחת.

סריקי: ומתחת הכיפה!

תופל: ברור, מתחת הכיפה.

סריקי: תהיה בקשר עם מלי, המזכירה שבחוץ, בסדר?

הילד צועד החוצה, כל גופו אומר אכזבה. שוב מלי דוחפת ראשה פנימה.

מלי: איזה מלאך, נכון? הוא בטח התקבל…

רה"מ: אולי כשהוא יתקרב יותר למצב של מלאך.

מלי: מה?

תופל: מלי, להזכיר לך שוב את תפקידך?

מלי: סליחה, סליחה.

סריקי: תכניסי את הילד הבא.

מלי: בסדר… אה, לפני שאשכח. ראש המוסד התקשר, הוא ביקש…

רה"מ: לא עכשיו.

מלי: אתה בטוח? זה נשמע דחוף.

רה"מ: יותר דחוף מלמצוא ילד חולה לסרטון?

מלי: אה, אני לא יודעת…

רה"מ: אז תשאירי לי בבקשה להחליט על סדר העדיפויות. תודה.

מלי: סליחה.

היא יוצאת. לחדר נכנס יהלי שוורץ, בן 9, ממושקף, חובש כובע צמר שמסתיר קרחת, לובש חולצה עם הדפס של מיינקראפט או משחק וידאו פופולרי אחר.

תופל: אתה…

יהלי: יהלי שוורץ.

סריקי: בן כמה אתה, יהלי?

יהלי: תשע.

סריקי: מאיפה?

יהלי: הוד השרון.

שתיקה בת כמה שניות.

רה"מ: מה יש לך, יהלי?

יהלי: לוקמיה.

שוב שתיקה.

תופל: מה ההורים שלך עושים?

יהלי: אבא שלי מנכ"ל בהייטק, ואמא מנהלת משאבי אנוש.

סריקי: גם בהייטק?

יהלי: יש משהו אחר?

רה"מ: תאמר לי, מה אבא שלך עשה בצבא?

יהלי: הוא היה סגן אלוף בסיירת מטכ"ל.

רה"מ: (מכווץ את מצחו) רגע, אבא שלך הוא…

יהלי: (יחד ראש הממשלה) אבירם שוורץ. (שתיקה קצרה) הוא ביקש למסור לך דרישת שלום.

רה"מ: (די המום) תמסור לו… כן…

תופל: (לוחש לראש הממשלה) הכל בסדר?

רה"מ: (לוחש) אבא שלו היה המפקד שלי בסיירת.

תופל: נו, מעולה. נוכל לדבר על ערבות הדדית.

רה"מ: איזה ערבות הדדית בראש שלך? הוא השאיר אותי פעם שבת כי יצאנו כל הצוות לחגוג במסעדה איזה מבצע מוצלח, ואני לא הסכמתי להשתתף בטיפ.

סריקי: (מנסה להצטרף לשיחה) הכל בסדר?

רה"מ: זה לא יעבוד.

סריקי: למה?

סריקי: תסתכל עליו.

סריקי: (מסתכל) מה הבעיה? הוא באמת נראה חולה.

רה"מ: הוא אשכנזי.

תופל: מהוד השרון.

רה"מ: עם שני הורים בהיי-טק.

סריקי: אני מתחיל להבין את הבעיה…

תופל: הוא יכול לככב בסרטון של מרצ.

רה"מ: אנחנו צריכים מישהו שהעם יתחבר אליו.

סריקי: הוא יקבל יותר אימוג'י כועס מלייקים.

תופל: הוא בקלות מעביר חמישה מנדטים לגנץ.

סריקי: או ללפיד.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: (לילד) תודה, אתה יכול ללכת.

רה"מ: תמסור לאבא שלכל שבת יש מוצאי שבת.

יהלי: מה?

רה"מ: לא משנה. ביי.

הילד יוצא. ראש הממשלה מזמזם למלי.

רה"מ: אל תכניסי עדיין את הילד הבא.

מלי: טוב, אדוני.

רה"מ: אני מקווה מאוד בשבילכם שהילד הבא יתאים, כי אין לי את כל היום לזה. בערב יש לי בר מצווה של ראש המטה באשקלון ואחרי זה מפגש עם חיילים בודדים. התקשורת מגיעה לזה, כן?

תופל: ברור.

רה"מ: ויהיה שידור חי בעמוד הפייסבוק?

סריקי: איזו שאלה.

תופל: הילד הבא יתאים, אני מבטיח.

סריקי: איתמר שמעוני מאשקלון. בן חמש, סרטן בכבד, גרורות בעצמות, כימותרפיה אגרסיבית, הקרנות, תלה פוסטרים שלך על קירות החדר, לא מפסיק לדבר עליך, חולם יום אחד להיות ראש ממשלה.

רה"מ: בטח, בטח. (מזמזם למלי) תכניסי בבקשה את איתמר שמעוני.

הדלת נפתחה. פנימה צועד בצליעה ילד קטן וחמוד, מנופח מסטרואידים, כובע מכסה את פדחתו.

השלושה מתבוננים בו בעיניים מצועפות.

רה"מ: הוא…

סריקי: פשוט…

תופל: מושלם…

שתיקה בת כמה שניות, שמופרת על ידי ראש הממשלה.

רה"מ: שלום איתמר.

איתמר: (מבויש) שלום.

רה"מ: זה נכון מה ששמעתי?

איתמר: מה?

רה"מ: שאתה מעריץ אותי?

איתמר: (מצחקק) כן.

רה"מ: איזה חמוד. ושמעתי גם שאתה רוצה להיות ראש ממשלה כשתהיה גדול?

איתמר: כמוך.

רה"מ: (מתמוגג) כמוני…

איתמר: (כובש מבטו בקרקע, כמעט ממלמל) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: מה זה? מה אמרת?

איתמר: (מרים את ראשו, פניו מסמיקות) אני אוהב אותך, ביבי.

תופל: תגיד את זה שוב, הפעם בקול קצת יותר רם.

איתמר: אההה… (בקול קצת רם יותר) אני אוהב אותך, ביבי.

סריקי: (שולף את הטלפון הנייד ומצלם) תגיד את זה עכשיו למצלמה.

איתמר: (בקול רם) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: עוד פעם.

איתמר: (כמעט צועק) אני אוהב אותך, ביבי!

תופל: תגיד: ביבי, אני רוצה אותך.

איתמר: ביבי, אני רוצה אותך!

רה"מ: ביבי, אני צריך אותך!

איתמר: ביבי, אני צריך אותך!

השלושה עומדים ומוחאים כפיים. ניכר שהילד התעייף מהעמידה והצעקות. סריקי מפסיק את ההקלטה. הם מתיישבים.

תופל: (לילד, בעודו מביט בטלפון שלו) איך אתה ביום ראשון? אנחנו יכולים לצלם בין 10 ל-12.

איתמר: אני צריך לשאול את אמא. יכול להיות שיש לי כימו.

תופל: וזה יותר חשוב מצילום עם ראש הממשלה?

איתמר: אני צריך לשאול את…

סריקי: אין בעיה, תשאל, אבל תזכור שיש עוד הרבה ילדים שמחכים להצטלם עם ראש הממשלה. והם חולים לא פחות ממך ואוהבים את ביבי לא פחות ממך.

איתמר: בסדר, אני…

תופל: יופי, אז תתאם עם מלי שלנו בחוץ, בסדר?

איתמר: בסדר.

הילד מדדה דרכו החוצה.

השלושה מביטים זה בזה.

סריקי: זה יהיה ויראלי.

רה"מ: מה? מה שיש לילד?

סריקי: הסרטון.

רה"מ: אה.

סריקי: לפחות 300 אלף לייקים.

תופל: עשרה מנדטים של קולות צפים. קל.

רה"מ: יופי, עבודה טובה. (קם ללכת) רגע, איפה אמרתם שהוא גר?

תופל: (מביט בניירות) באשקלון.

רה"מ: אז כדאי שנזדרז עם הסרטון.

סריקי: למה?

רה"מ: ראיתם פעם את המחלקה האונקולוגית שם?

שונות

"מונא" – ביקורת טלוויזיה

אם החיים בישראל הם לא גן עדן עבור ערביי ישראל, אפשר רק לשער כיצד אלו נראים בתקופת בחירות או בעת מלחמה. הגזענות, שזרמיה העכורים נשארים על פי רוב מתחת לפני הקרקע, מרימה את ראשה המכוער ומבאישה את האווירה הציבורית. הזמרת מירה עווד חוותה את זה על בשרה לאחר שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון יחד עם אחינועם ניני בשנת 2009. במקום להתמלא תקווה על הזכות להפיץ מסר של שלום ואחווה, היא מצאה עצמה מותקפת מכל כיוון, נמחצת בין הפטיש היהודי לסדן הערבי.

הסדרה "מונא", אותה יצרה עווד, כתבה מאיה הפנר וביים אורי סיון, היא תולדה של אותה תקופה. הסדרה של כאן 11 מביאה את סיפורה של מונא עבוד, צלמת ערבייה-ישראלית שגרה בתל אביב ונבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום חשובה בפריז. מה שמתחיל כהזדמנות לקפיצת מדרגה מקצועית מתברר כפח יקוש: בחברה הערבית זועמים על שיתוף הפעולה עם הממסד הציוני, ואילו בחברה היהודית מכנים אותה גיס חמישי בשל העובדה שהיא בוחרת להציג תמונות הקשורות בהיסטוריה הפלסטינית. גם העובדה שבן הזוג שלה יהודי, שמונא לא מסתירה את דעותיה ושבדיוק מתחילה (עוד) מלחמה בדרום, הופכת את המצב נפיץ עוד יותר.

אם נדמה שיש כאן עודף קונפליקטים דרמטיים, זה אכן כך, לפחות בפרקים הראשונים. הניסיון ליצור עלילה שתיגע בכל הסוגיות הללו – גם שכול ואלימות כלפי נשים בחברה הערבית אינם נפקדים – יוצר גודש ותחושה שנעשה ניסיון לעסוק בכל קונפליקט אפשרי. עם זאת, ככל שהפרקים מתקדמים הסדרה משילה מעצמה את מעטה ה"כך צריך לכתוב" ועוברת ל"כך החיים באמת": מורכבים, מסובכים ומעצבנים, אבל גם מהנים, מלאים באהבה ומנחמים.

את הדמות הראשית מגלמת מונא חוא, ששיחקה גם בסרט "לא פה, לא שם". תצוגת המשחק שלה פנטסטית: כל נים באישיותה ותו בפניה מביע את הקונפליקט שהיא נתונה בו – בין האישי לפוליטי (כי אי אפשר לברוח מהפוליטי לאורך זמן), בין בני עמה לבן הזוג היהודי ובין החירות האישית למחויבות למשפחה. גם עלא דקה, שמגלם את השותף של מונא בסטודיו לצילום שמאוהב בה בסתר, עושה עבודה נפלאה ויוצר דמות של היפסטר שרק רוצה ליהנות ומעדיף לא להתעסק בפוליטיקה, עד שזו מתפוצצת לו בפרצוף.

"מונא" משמשת דוגמה מצוינת עבור הטוענים בעד קיומו של שידור ציבורי. בתקופה בה הערוצים המסחריים מתמזגים זה לתוך זה ועדיין נאחזים בקרנות הריאליטי, תאגיד השידור הציבורי נותן מקום לסדרה בה ערבית היא השפה העיקרית, והדמויות חורגות מהסטריאוטיפ של מחבל-צ'יפס-סלט (האחרונה שעשתה זאת הייתה "התסריטאי" הנהדרת של סייד קשוע, שהייתה קופרודוקציה של קשת ורשות השידור). עוד כמה סדרות דרמה ראויות כמו "מונא", ואפשר יהיה סוף סוף לדבר על תמורה אמיתית לאגרה (או לכספי המיסים).

זה גם המקום לייחל לפיתוחן של סדרות נוספות שעוסקות במגזר הערבי. גם אם הן תמיד יהיו נטועות בתוך הקשרים תרבותיים מסוימים, בסופו של יום לכולנו אותן הטרדות – בעבודה, באהבה, בחיי המשפחה. כפי שדונלד גלובר יצר סדרה אותנטית על חיי השחורים בארצות הברית של ימינו, כך ראוי שגם לערביי ישראל תהיה "אטלנטה" משלהם.

הביקורת פורסמה לראשונה במוסף G של "גלובס"

שונות

הטרגדיה של אפי נוה

ובסוף, כך נדמה לי, הכל נובע מהפחד מן המוות.

לא אחת אני תוהה האם הטרגדיות היווניות או השייקספיריות רלוונטיות בכלל לימינו. משיחות המכחול העבות של כוח וגורל, תאוות ואסונות, אהבות ובגידות – האם כל אלו נוגעות בכלל לחיי היום יום שלנו, שמלאים בעיקר באפור על שלל גווניו, בשתיקות מעיקות, במילות סרק שמתפוקקות באוויר, ברצונות דלוחים לגנוב עוד כמה דקות שינה בבוקר או לעגל פינות בעבודה? ובמילים אחרות: אם החיים שלנו הם דרמה כה מינורית, צ'כובית באופיה, למה שנאמין כי הדרמות הגדולות מהחיים עדיין קונות אחיזה במציאות העכשווית?

ואז אתה שומע על הסיפור של אפי נוה, ואתה מבין שיש אנשים שחייהם מתנהלים מתוך הכוחות הגדולים האלה; מי שרצונותיהם מונעים מתאוות שררה ומין; אלו שחשבו שהכוח שלהם – הפיזי או הסימבולי – הוא בלתי מוגבל, לא ניתן לעצירה, אומניפוטנטי. ואתה מנסה להבין כיצד אדם, כל אדם, מגיע להכרה שכוחו כה עצום עד כי אין דבר שיכול לעצור אותו. ועד כמה שאתה נמנע מחקירות פסיכולוגיסטיות פשטניות, אתה לא יכול שלא לתהות: האם זהו חסך מהילדות? חוסר באהבת אם? מחסור בחברים? האם הבור שפעור בתוך נפשו כל כך עמוק ואפל שרק תועפות של און – דליים על גבי דליים של עזוז – מצליחות להשקיט, ולו לרגע חטוף, את נפשו המסוערת? האם הוא מודע לכך שהבור לא יכול באמת להתמלא?

הרבה שאלות עולות, והתשובה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא חרדת המוות. אני מאמין שכל אדם בוגר מונע מהחרדה הזאת – מי יותר מי פחות, מי במודע ומי מתת-ההכרה. רוב בני האדם מתמודדים איתה בצורה פאסיבית יחסית: מעסיקים את עצמם בעבודה, מביאים ילדים כדי להותיר חותם כלשהו בעולם, הולכים לחדר הכושר כדי לנסות לשכנע את עצמם שהמשקולות או ההליכון יכולים לנצח את הזמן, או לכל הפחות להאט אותו.

מנגד, יש את אלו שהחרדה שלהם לא מסתפקת בהדחקה פשוטה. אצלם היא מתפרצת ונוכחת ומובילה אותם לאחת משתי דרכי פעולה: או מעשי אלטרואיזם גדולים שיצדיקו ביתר שאת את נוכחותם הארעית בעולם, או מעשים שכל מטרתם השגת עוד ועוד כוח. הסיבה היא אותה סיבה; התוצאות – הפוכות בתכלית.

ואם כבר פסיכולוגיזם בשקל, אמשיך את קו המחשבה הזה ואשער שנוה ראה את סימני נשיכת הזמן בקרקפת ובגוף ונבהל תבהלה גדולה. הוא הבין שזמנו על פני כדור הארץ קצוב ואם ברצונו להיות קצת יותר ממוץ ברוח ההיסטוריה, עליו לחרוט את שמו בחריטה עמוקה שיהיה קשה למחות. אז הוא הביא לעולם שישה ילדים, וצבר ממון רב, וקשר קשרים עם כל הצמרת המשפטית, ובעיקר רצה להוכיח לעצמו שהוא עדיין מסוגל לזיין בחורות יפות שיתמסרו לכל גחמותיו המיניות.

וכמו בטרגדיות הגדולות, שכרון הכוח הביא אמנם לעלייתו המטאורית, אך גם להתרסקות הגדולה. הוא לא למד דבר מאיקרוס, אגממנון או מקבת. הוא עף קרוב מדי לשמש, ולקח לו נשים בכוח, והאמין שאף ילוד אישה לא יפיל אותו. וכמו תמיד, על חטא ההיבריס משלמים את המחיר הגדול ביותר. כי אתה יכול להתכחש לעובדת היותך בן חלוף, ולעשות כל שלאל ידך על מנת למנוע את הסוף המר, אבל שום דבר לא באמת יעזור. כי כשיגיע תורך, גם אתה תיפול אל הבור הכרוי.

אז תודה לך, אפי נוה, שהוכחת לי שיש עדיין מקום בחיינו לטרגדיות הגדולות. כי לצד השתיקות והאנחות הצ'כוביות יש גם שגעונות גדלות ויצרים שייקספיריים. ושניהם דרים זה לצד זה בכפיפה אחת, גם בחיינו אבל בעיקר באישיותנו, ואיש בחרדתו יחיה. עד המוות הבלתי נמנע.

מחזה

יעקב ורחל – מחזה קצר

הדמויות:

יעקב, בן 67, אוטוטו גמלאי

רחל, בת 64, גמלאית

שכן (שומעים רק את קולו)

המקום:

סלון של דירה. בימין במה הכניסה לבית. בצד שמאל מאחור רואים חלקית את חדר השינה. במרכז הבמה הסלון, עם כורסת טלוויזיה מפנקת, ספה גדולה ושולחן קפה. המראה הוא של דירה מתוחזקת היטב, אם כי ניכר שבמקום הזו לא גרה משפחה. הכל מסודר מדי ונקי מדי ובודד מדי.

האור עולה על הבמה. יעקב נע בין חדרי הבית, מסדר את החפצים על אף שהכל כבר מסודר. התנועות שלו קצת נוירוטיות, תזזיתיות, אך הן לא נעשות מתוך עצבנות אלא מהתרגשות. אחרי שהוא מחליק את מצעי המיטה הוא חוזר לסלון ומסדר את שלטי הטלוויזיה: תחילה השלט של הטלוויזיה מצד ימין ושלט הממיר מצד שמאל, אחר כך ההפך, ואז שוב בחזרה, עד שהסידור משביע את רצונו. אחר כך הוא הולך לדלת, מציץ בעינית וחוזר לסלון. הוא מתיישב בכורסת הטלוויזיה, אבל הוא כה חסר מנוח עד שהוא קם ממנה תוך חמש שניות. מתיישב על הספה הגדולה, ושוב קם. הוא מסתובב עוד כמה שניות בדירה כעפיפון שניתק לו החוט, עד שנשמע רשרוש מפתחות בדלת. יעקב נדרך. הוא צועד צעד לכיוון הדלת, ואז עוצר בעצמו. הוא לא רוצה להיראות נלהב מדי. אל הדירה נכנסת רחל. היא רואה את יעקב עומד באמצע הסלון כמו לולב.

רחל: היי… (שהייה) אתה עומד לצפירה?

יעקב: מה?

רחל: יש צפירה עכשיו שאתה עומד ככה?

יעקב: (קולט וצוחק) אה, לא, לא (מנסה להשתחרר, אך עושה זאת בגמלוניות. הוא ניגש אליה ומחבק אותה. רחל מחזירה לו חיבוק מהוסס) חיכיתי לך.

רחל: כל היום עמדת וחיכית לי בסלון?

יעקב: מה פתאום! הייתי בעבודה כל היום. פשוט…

רחל: אתה מתחיל להלחיץ אותי. (מרחיקה אותה מעט ממנו)

יעקב: פשוט נורא חיכיתי לראות אותך, זה הכל.

רחל: אה… נחמד מצידך.

יעקב: למה, את לא…?

רחל: לא מה?

יעקב: לא חיכית כל היום שניפגש כבר?

רחל: (אחרי שהייה) כן… בטח.

יעקב: חוץ מזה, היום זה היום סרט שלנו.

רחל: היום יום…

יעקב: שלישי! זה היום סרט שלנו.

רחל: כן, אני זוכרת…

יעקב: חשבת כבר איזה סרט בא לך לראות?

רחל: (מתחילה להתקדם לכיוון הסלון, כך שהיא מדברת אליו כשגבה מופנה אליו) לא, אני לא… היה לי פשוט יום עמוס בעבודה.

שהייה.

יעקב: הכל בסדר?

רחל: (עונה במהירות מוגזמת) כן.

יעקב: את בטוחה? זה לא נשמע ככה.

רחל: (מסתובבת אליו) הכל בסדר… אמרתי לך, היה לי יום עמוס בעבודה ואני ממש צריכה… קצת זמן לעצמי.

יעקב: (בהתלהבות) בסדר גמור! (מתקרב אליה ומוריד ממנה את התיק, מניח אותו על הספה) תראי אותך, אפילו את התיק לא הורדת עדיין. זה מה שנעשה עכשיו: את תלכי להתקלח ולשטוף ממך את היום הזה, ואני אחמם לנו את הלזניה שהכנתי אתמול. מקלחת, לזניה, בקבוק יין וסרט – סיום מושלם ליום מחורבן!

רחל עדיין נטועה במקומה.

יעקב: (עדיין נלהב) נו, חבל על הזמן. היום הזה לא ייגמר יותר מהר אם תעמדי ככה. קדימה, הופ הופ למקלחת!

יעקב מראה לה את הדרך לחדר השינה, אבל אחרי שני צעדים רחל נעמדת במקומה, גבה מופנה ליעקב.

שהייה.

רחל: אני באמת צריכה זמן לעצמי.

יעקב: קחי כמה זמן שאת צריכה. יש מלא מים חמים. וידאתי!

רחל: (מסתובבת אליו) אני מתכוונת, באופן כללי.

יעקב: אני לא…

רחל: בוא נשב.

רחל הולכת לספה ומתיישבת. יעקב נשאר נטוע במקומו.

רחל: בוא, אל תעמוד שם ככה.

יעקב: המים… הם יתקררו…

רחל: יעקב, בוא שב… (שהייה) בבקשה.

יעקב מתחיל להתקדם לעבר הספה כמי שכפאו שד. הוא צועד כל כך לאט, שאפשר להרגיש את הזמן נע לאחור. לבסוף הוא מגיע אל הספה ומתיישב. משתררת שתיקה מעיקה של שניות ארוכות.

רחל: יעקב, אני חושבת ש… שזה יהיה יותר טוב לשנינו אם ניפרד.

שתיקה.

רחל: יעקב? (לא עונה) שמעת מה אמרתי?

יעקב: (המום לגמרי) מה?

רחל: שמעת מה אמרתי? על זה שיהיה טוב לשנינו אם ניפרד.

יעקב: כן… יהיה טוב… (מתנער) לא! לא יהיה טוב (הוא קם בפתאומיות ומתחיל להסתובב בחדר) לא יהיה טוב!

רחל: יעקב, שב בבקשה. (ממשיך להסתובב) יעקב (מחווה על המושב לידה) אני לא יכולה לדבר איתך כשאתה חג מסביבי כמו אווירון.

יעקב: זה היום סרט היום. ויש לזניה. חבל על הלזניה.

רחל: (מתחילה להתעצבן) אתה מוכן לשבת כבר?

לאחר היסוס, יעקב מתיישב.

יעקב: אבל הלזניה…

רחל: תעזוב כבר את הלזניה! (שהייה) תקשיב, בימים האחרונים הבנתי שמה שיש בינינו לא יוביל לשום מקום וש…

יעקב: לא יוביל לשום מקום?! לאן זה צריך להוביל?

רחל: … שנינו כבר לא ילדים.

יעקב: ובדיוק בגלל זה…

רחל: בדיוק בגלל זה אני לא יכולה לחכות יותר.

יעקב: אני לא מבין אותך! למה את מחכה?! לחתונה? זה העניין? (כורע ברך לרגליה) רחל, האם תסכימי…

רחל: יעקב, בבקשה קום.

יעקב: אני לא אקום עד שלא תעני לי! האם את מוכנה להיות…

רחל: (קוטעת אותו בעצבנות) יעקב, קום!

יעקב קם. נשאר לעמוד.

רחל:  התכוונתי שב.

יעקב חוזר להתיישב לצדה של רחל.

רחל: אני רוצה שתבין שזה לא א… (עוצרת בעצמה) לא, זה לא טוב… אני מחפשת מישהו שארצה להזדקן לצידו, אתה מבין? מישהו שהמחשבה על להעביר איתו את מעט השנים הטובות שעוד נותרו לי, ואחרי זה השנים הקשות של כל החרא המחלות והזקנה האמיתית והמגעילה, עם כל ה…

יעקב: (חולמני) וזה לא אני.

רחל: לפני יומיים הסתכלתי עליך ישן. היה לך חיוך כזה על הפרצוף, כמו ילד שחולם שהוא בחנות צעצועים ביום ההולדת והוא יכול לבחור איזה צעצוע שהוא רוצה. זה היה ממש מתוק…. (שהייה) אבל אז הבנתי סופית שאני מחפשת משהו אחר.

יעקב: מישהו אחר.

רחל: משהו אחר. משהו שיעניק לי את התחושה הזאת בבטן שאומרת אם זה נכון או לא נכון. כי כל החיים שלי הלכתי לפי הראש, לפי מה שצריך לעשות. מספיק התפשרתי בחיים… (קולטת את מה שאמרה) לא לא, אני לא מתכוונת שהתפשרתי. אני… (שהייה) אוף, אף פעם לא הייתי טובה בדברים האלה.

(שהייה)

רחל: אני לא חושבת שמה שיש בינינו חזק מספיק. כי עכשיו אולי הכל נראה ורוד, אבל עוד כמה שנים דברים ישתנו… אתה יודע שיש אצלי במשפחה נטייה גם לאלצהיימר וגם לסרטן הכבד? תחשוב על זה, גם קירחת וגם עושה צרכים בחיתול. עם זה אתה רוצה להיתקע?

יעקב לא משועשע מהבדיחה של רחל.

יעקב: שלושה חודשים… (שהייה) שלושה חודשים, רחל, זה כל הזמן שהיינו יחד. ובשלושה חודשים האלה היה לי טוב. היה לנו טוב. בילית פה יותר ממה שבילית בדירה שלך. ויש לנו את הערב סרט. ואת המנוי לתיאטרון. והטיולים בטיילת. ואת השגרה הקטנה שלנו… אני רק אומר את המילה שלנו ונהיה לי חם בלב. ועכשיו…

רחל: עכשיו נחזור כל אחד לשגרה שהייתה לו לפני שנפגשנו ונמשיך לחפש…

יעקב: ומה אם אני כבר מצאתי?

(שהייה)

רחל: אבל אני לא.

יעקב: אני לא מבין מה השתנה פתאום. רק לפני שבוע אמרת לי שהצלתי אותך מהבדידות הנוראית של הלילות…

רחל: זה היה לפני חודש… (שהייה) ובאמת הצלת, ואני…

יעקב: ואנחנו צוחקים מאותן השטויות בטלוויזיה, ואוהבים את אותם המאכלים, חוץ מקישואים, שאני לא מבין איך אפשר לאכול את הירוק חסר האישיות הזה…

רחל: זה לא בגלל הקישואים.

יעקב: וכל בוקר אני רק מחכה לרגע שבו ניפגש שוב. אני סופר את הדקות עד שאצא לפנסיה – שזה, לידיעתך, עוד 57,600 דקות – כדי שנוכל כל היום להיות יחד. ועכשיו את באה ומשום מקום אומרת לי שאת רוצה שניפרד? אז מה עשית עד עכשיו, שיקרת?

(שהייה)

רחל: יעקב, כל הדברים שאמרתי היו נכונים. אתה איש מקסים והיה לי כיף איתך, באמת, אבל דברים גם משתנים בחיים.

יעקב: דברים לא משתנים פתאום בגיל 64!

רחל: זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על החלומות שלנו.

יעקב: את כל מה שאי פעם חלמתי עליו!

רחל מלטפת את לחיו ברוך ומביטה בעיניו.

רחל: אתה אדם מקסים, יעקב. באמת. ומגיע לך את הכי טוב בעולם. ואתה תמצא מישהי שתהיה ממש טובה אליך. מגיע לך…

יעקב: (מתפרץ) את יודעת כמה שנים חיכיתי לך?!

רחל (נרתעת לאחור, מופתעת): מה?

יעקב: כל החיים חיכיתי לך!

רחל: בכלל לא הכרת אותי לפני שלושה חודשים.

יעקב: שישים ושבע שנים אני מחכה. מהרגע שיצאתי מהבטן של אמא שלי אני מחכה.

רחל: אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?

יעקב: כששיחקתי בקוביות בגן – חיכיתי לך; כשלמדתי בבית הספר – חיכיתי לך; כשהייתי בצבא – גם אז חיכיתי לך; באוניברסיטה, בעבודה, בטיולים המאורגנים לחו"ל, בקניות בסופר, בכל לילה שהלכתי לישון לבד וחלמתי על אהבה שיורדת אליי מהשמיים – כל הזמן הזה חיכיתי לך.

רחל נעמדת.

רחל: אתה מתחיל להלחיץ אותי…

יעקב נעמד אף הוא. עושה צעד לעבר רחל. היא נרתעת מעט לאחור.

יעקב: … ואז הגעת. אני אגיד לך את האמת, הקולות שאמרו לי לוותר נהיו ממש חזקים. בשנים הראשונות הייתי מצליח להשתיק אותם בשנייה, אבל עם הזמן הם הלכו והתחזקו. "תוותר, יעקב", הם אמרו, "נגזר דינך לחיות לבד. פשוט תפנים את זה. תחוס על הלב שלך". היו ימים שחשבתי שהם צודקים, שכמעט ויתרתי, אבל אז פגשתי אותך בקולנוע וראית אותי בוכה בסרט ושאלת אם הכל בסדר…

רחל: הרגישות שלך תמיד הקסימה אותי, ובגלל זה אני חושבת ש…

יעקב: והלב שלי, שכבר עמד בפני סגירה סופית, נפתח פתאום בבום והתחיל להזרים לי דם חדש בעורקים ובוורידים ובכל האיברים הפנימיים. זה כאילו… כאילו מישהו גלל מעל הלב שלי אבן כבדה ועכשיו אני סוף סוף יכול לנשום… סוף סוף יכול לחיות…

(שהייה. הם עומדים אחד מול השנייה, לא לגמרי יודעים מה להגיד או לעשות. רטט כמעט בלתי מורגש עובר בגופו של יעקב. אולי הוא ניכר ברעד בידיו. זה נמשך כך כעשר שניות, עד שרחל קולטת משהו)

רחל: רגע, אמרת קודם שכל החיים חיכית לי. אבל היית נשוי ארבעים שנה. התאלמנת רק לפני שנתיים, אז אני לא מבינה…

יעקב: (בחוסר ביטחון) כן, אבל… אמרתי לך שזה לא היה זה… שארבעים שנה חייתי בשקר…

רחל: אתה באמת היית נשוי, נכון?

יעקב: נו, באמת…

רחל: הראית לי תמונות שלה. שלכם. ביחד. ואמרת שלא היו לכם ילדים כי היא לא יכלה…

יעקב: הכל נכון! לאה באמת הייתה…

רחל: (צועדת לעבר חדר השינה) אני פשוט אאסוף כמה דברים שלי ואלך.

יעקב חוסם את דרכה.

רחל (נעצרת): יעקב, אני רוצה ללכת.

יעקב: (תופס בידה, קצת יותר מדי בכוח) רחל, אני מבקש ממך… אני מתחנן…

רחל: תוריד בבקשה את היד ותן לי ללכת.

יעקב: אני… אני שיקרתי.

רחל: מה?

יעקב מרפה מידה של רחל.

יעקב: שיקרתי. לא הייתי נשוי.

רחל: אז מי הייתה האישה בתמונות?

יעקב: אחותי, עירית.

(שתיקה)

רחל: אתה יודע מה? אני לא צריכה עכשיו את הדברים שלי. אני אשלח מישהו שייקח אותם.

היא מסתובבת ומתחילה לצעוד לעבר הדלת. יעקב מזנק לעברה וחוסם את הכניסה.

יעקב: אני לא יכול לתת לך ללכת.

רחל: יעקב, אתה מפחיד אותי…

יעקב: אני לא אוותר. לא עכשיו.

רחל: זוז מהדלת.

יעקב: אני חייב שתביני קודם.

רחל: אני מבינה, באמת שאני מבינה… עכשיו רק תן לי…

יעקב: הייתי חייב לשקר, אחרת לא היית לי מאמינה לי בחיים ש… (עוצר בעצמו)

רחל: שמה?

יעקב: שאת הראשונה.

רחל: הראשונה?

יעקב: בת הזוג הראשונה שלי.

רחל: אני לא מאמינה לך.

יעקב: את רואה?

רחל: אתה רוצה להגיד לי שכל החיים לא הייתה לך…

יעקב: (מושפל) לא… לא משנה כמה רציתי, זה אף פעם לא קרה…

רחל: (צועדת לעבר התיק שלה על הספה) זה עוד יקרה, אתה תראה. (היא מנסה להגיע אל הטלפון הנייד שלה, אבל כשיעקב קולט את זה הוא מזנק לעברה ותופס לה את היד).

רחל: (צועקת) הצילו! ה…

יעקב מכסה את פיה בידו. מתפתח מאבק במהלכו השניים נופלים לרצפה. במשך כל הזמן יעקב חוסם את פיה של רחל.

יעקב: בבקשה אל תצעקי… הם עוד עלולים לחשוב שאני פוגע בך… (גופה של רחל נרפה. יעקב מעליה) אם אני אוריד את היד את לא תצעקי? (רחל מהנהנת בחיוב. יעקב מסיר לרגע את ידו).

רחל: הצילו!!!!

יעקב עט עליה וחוסם את פיה. רחל חוזרת להיאבק. במהלך המאבק יעקב חונק אותה בידו השנייה. מאבקיה של רחל הולכים ונחלשים ככל שהמאבק נמשך.

יעקב: אני לא מוכן לחזור לראות סרטים לבד. תמיד דמיינתי איך אני מתכרבל עם מישהי על הספה ואני מכין לנו פופקורן וחמים ונעים לנו, לא רק חיצונית אלא בתוך הגוף, אושר כזה שממלא אותנו מבפנים כמו שממלאים מאפה בשוקולד חם… ואנחנו צוחקים מאותם הדברים ומשתפים זה את זה בכל מה שעבר עלינו, ואנחנו יודעים שאנחנו לא לבד בעולם הזה… אף פעם לא לבד…

גופה של רחל לא נע יותר. יעקב מסיר את ידיו ממנה. הוא מביט בה מספר שניות שנדמות כנצח, ולאחר מכן יורד ממנה ונשכב לצידה. הוא מלטף את לחיה.

יעקב: את יודעת למה אף פעם לא הייתה לי חברה? כי תמיד הייתי נחמד מדי. ככה נשים שאני מכיר אמרו לי. "אתה נחמד מדי, יעקב. נשים לא רוצות מישהו נחמד. הן רוצות מישהו שישלוט בהן". ואני לא יכולתי. כי זה לא אני, את מבינה?

שהייה ארוכה במהלכה יעקב ממשיך ללטף את לחיה של רחל.

יעקב: אז איזה סרט תרצי לראות? יש ב-VOD את "מחוברים לחיים". אמרת לי שזה הסרט האהוב עלייך. זוכרת?

נשמעת דפיקה בדלת. קול קורא מבחוץ.

שכן: מר יעקב, הכל בסדר שם? (שתיקה) מר יעקב, זה השכן, אסף… שמעתי קולות משונים אז רציתי לבדוק שהכל בסדר…

יעקב לא מגיב. הוא ממשיך ללטף את לחיה של רחל. האור יורד על הבמה. סוף מחזה.

אהבתם? יש גם את "מוות אהבה"

סאטירה

ליידי טיטי

– שומע, משה? יש לי רעיון גאוני לסרט.

– עוד פעם אתה עם הרעיונות שלך? ראינו מה יצא בפעם הקודמת עם הרעיון על הכלב המדבר.

– לא, אני אומר לך שהפעם זה משהו אורגינל. עוד לא היה דבר כזה.

– נו…

– אז יש זמר…

– היה כבר. עם אבי ביטר.

– רגע, תקשיב עד הסוף.

– נו, שומע…

– והוא עובד במועדון לילה שנשלט על ידי מאפיונר אכזרי.

– "נקמה מתוקה 6" עם סטיבן סיגל. אתמול שידרו בהוט.

– אתה מוכן לתת לי לדבר עד הסוף? אה? מוכן לתת לי לסיים משפט?

– כן, סליחה. עכשיו אני מקשיב עד הסוף. דבר.

– בקיצור, הזמר הזה מסתבך עם העבריין, הוא חייב לו כסף, אבל אין לו איך להחזיר ועוד שנייה זורקים אותו במזוודה לירקון. ברגע האחרון הוא עולה על תכנית גאונית: הוא מתחפש לאישה, זמרת גם, וככה הוא מצליח לברוח.

– זה נשמע כמו…

– אתה אמרת שתיתן לי לסיים!

– אוקיי, אוקיי, סליחה…

– והוא חוזר בתור הזמרת למועדון לילה, כי יש שם חשפנית אחת שהוא מאוהב בה, הוא יודע שהיא בצרות כספיות והוא רוצה לעזור לה להיחלץ גם. אבל אז אחד החיילים של המאפיונר מתאהב בזמרת, והגיבור, שהוא כאילו הגיבורה, מנצל את הטוב לב של הפושע הזוטר כדי לעזור לו ולחשפנית להיחלץ. בסוף הגיבור מתוודה בפני הפושע שהוא בעצם גבר, אבל לפושע זה כבר לא אכפת – הוא מאוהב. וככה הם בורחים שלושתם אל האופק… נו, מה אומר? גאוני לא גאוני?

– היה כבר.

– מה היה כבר?! איפה היה כבר?!

– ראיתי בשבת בהוט קלאסיק. "נקמה מתוקה 5" עם סטיבן סיגל. אתה צריך לראות את הקטע שלו שובר למישהו את היד כשהוא בשמלה וגרביונים. קורע, אחי, קורע.

– רגע! אני יודע!

– אתה לא נח לרגע אתה, אה? אומרים לך היה כבר!

– נעשה שהזמר יהיה אתיופי! סטיבן סיגל הזה שלך היה אתיופי?

– לא נראה לי. סתם שיזוף מלאכותי.

– אז יש לנו סרט!

– חשבת איך לקרוא לו?

– חשבתי בהתחלה לקרוא לו "ליידי פיפי", אבל אם רוצים שזה יהיה אתיופי… יש לי! "ליידי טיטי"! קולט?! גם בגלל הטיטי הזאת, המלכת יופי, שהיא תגלם את החשפנית, וגם זה נשמע כמו ציצי. זה יהיה להיט, אני אומר לך, להיט!

– אני עדיין חושב שיש משהו כזה לסטיבן סיגל. אני אבדוק היום בהוט.

שונות

הקעקוע החדש שלי

עשיתי קעקוע חדש. כדי לחסוך לעצמי את התשובות החוזרות לשאלות הטרחניות, הכנתי מדריך שיוצג בצורת דיאלוג ויישלף בכל פעם שאתקל בנודניק התורן.

– מה זה, אחי, מה יש לך על היד? קעקוע?

– פששש, ממש חד אבחנה אתה.

– אתה לא נראה כמו אחד עם קעקועים.

– ואתה לא נראה כמו אחד עם שכל, אז מה?

– זה קעקוע ראשון שלך?

– לא. יש לי עוד שני קעקועים. אחד של נשר על החזה והשני הוא עלי כותרת שמקיפים לי את הרקטום.

– מה כתוב שם?

– ברקטום?

– לא, יא מצחיק אחד. על היד.

– זה באנגלית. שמעת על השפה הזאת? מצלצל מוכר מכיתה ד', הכיתה האחרונה שהגעת אליה?

–  מה זה? Nothing to be done? מה זה אומר?

– שאין מה לעשות.

– נו, ברצינות.

– בחיי. תבדוק במילון אוקספורד.

– מה כאילו המשמעות של זה?

–  אתה רוצה את הגרסה הקצרה או הארוכה?

– הארוכה.

– שאין לנו שליטה בחיים.

– זאת הגרסה הארוכה? אז מה הקצרה?

– ככה זה.

– וואי וואי, איזה קשה אתה. בן אדם בא בטוב, מתעניין, למה אתה ככה, אחי? מה אתה מעדיף, שאני לא אשאל?

– כן.

– טוב… אז מה זה אומר? אבל בלי שטויות.

– אני אגיד את זה רק פעם אחת, ואחריה לא יהיו יותר שאלות. ברור?

– ברור, ברור.

– זאת הרפליקה הפותחת במחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.

– רפ מה?

– המשפט הראשון שנאמר במחזה.

– וואלה. רפליקה. למדתי משהו חדש. ו…

– ואפשר לפרש את זה כ"אין מה לעשות", כלומר לקרוא את זה קריאה דטרמיניסטית, פטליסטית אפילו, לפיה אין למעשים שלנו כל משמעות בעולם חסר פשר. עם זאת, אני מעדיף קריאה דיאלקטית מהצד היותר אופטימי – או הפחות פסימי – של האקזיסטנציאליזם, לפיה גם בעולם אקראי עד כאב וחסר פשר עד אימה ניתן – מה זאת אומרת ניתן? חובה עלינו – לשאוב משמעות ממעשים ומיחסים שיוצקים ביטחון בהיותנו חלק מחברת בני אדם; בהיותנו אנושיים, מסוגלים למעשי עוולה נוראיים אך גם למעשי חסד מופלאים; בהיותנו מכוערים ויפים ואלימים וחומלים וטיפשים וגאונים, והכל בכפיפה אחת. והיופי הגדול והנורא הוא שאין מה לעשות. רק לשמור על ההומור שלנו. הכי חשוב זה ההומור.

– ואוו, אחי, זה כבד. תגיד את האמת, זה בגלל משבר גיל 40?

– יכול להיות. בבחירה בין זה לבין להתגרש, לעבור לגור בדירה טחובה בפלורנטין עם שני שותפים – אחד שמדבר עם עכבר דמיוני והשני שמצחצח שיניים עם המברשת של האסלה, להופיע בערב הקראת שירה או ספוקן וורד או סטנד אפ חובבים בצוזמאן או בכולי עלמא או בכל מקום אחר ששורץ היפסטרים בעיני עצמם וסתם חבורה של מתלהבים חסרי ייחוד בעיני אחרים, לעבוד כמלצר בבית קפה בערב ומחלק "ישראל היום" בבוקר רק כדי שאוכל לשלם מזונות ושכר דירה, ולנסוע על קורקינט חשמלי עד שאיזה ג'יפון של נובורישית מנותחת ייכנס בי והיא אפילו לא תטרח לבדוק מה שלומי או להתנצל, בחרתי באפשרות הראשונה. יותר זול ובטוח.

– באת טעון אתה, אה?

– היה עדיף כבר שתשאל אותי על עלי הכותרת ברקטום.

– תכל'ס… מה הקטע עם זה באמת?

IMG_20181227_160108

תודה למקעקעת המוכשרת מיקה לזר

סאטירה

יחידת סאח"י

לכבוד,

הרמטכ"ל, רב אלוף אביב כוכבי

מאת: רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

הנדון: יחידה צה"לית חדשה שתיצור מהפך בשדה הקרב

שלום מר כוכבי.

אין זה סוד כי צה"ל מתקשה בשנים האחרונות להגיע להכרעה בשדה הקרב. העליונות הטכנולוגיות והיכולות המודיעיניות המתקדמות מביאות אותנו רק עד שלב מסוים במערכה. בעקבות סיור מתמיד ברחובות ארצנו הגעתי למסקנה כי ה"גרוש ללירה", כפי שנהגו פעם לומר, טמון בפתרון פשוט שעומד לנגד עינינו, מתחת לפנס ממש (ועל המדרכה, ובכביש, ובקרון הרכבת, ובאוטובוס): הגיע הזמן לנצל את כל רוכבי הסקוטרים והאופניים החשמליים שפושטים על הארץ כארבה על שדה חיטה. המלצתי היא זאת: הקם בצה"ל יחידת כלי רכב חשמליים שתקרא "סאח"י – סקוטרים ואופניים חשמליים יהודיים".

דמיין לנגד עיניך שדה קרב. לבנון, נניח. שים עצמך בנעליו של חיזבאלונר עם טיל נ"ט ששוכב על האדמה ומחכה שמטרה תפציע בשדה הראייה. פתאום הוא מתחיל לשמוע זמזום עמום, טורדני. הוא מביט מעלה כדי לוודא שזה לא איזה כטב"מ, אבל השמיים נקיים. הזמזום מתגבר. לוחם החיזבאללה מרגיש את כלי הדם מתכווצים. הוא מתחיל להתגרד מרוב לחץ. למה לעזאזל התעקש להתנכר לאביו ולא הצטרף לעסק המשפחתי. אח שלו עושה שם חיל, כבר התחתן, בנה בית והביא שני ילדים. ואילו הוא, הוא שוכב על האדמה התחוחה ותוהה איזו הפתעה מכינים לו הציונים הארורים.

משהו נגלה באופק. הוא מצמצם את עיניו. לא מדובר בטנקי המרכבה אותם למד לזהות היטב משיעורי המודיעין במסגד. זה גם לא נגמ"ש צה"לי מכל סוג שהוא, כולל הסוג שמתפוצץ ברגע שיורים עליו עם אקדח. כיפות עגלגלות צצות כראשי פטריות אחרי הגשם. והצבעים, איזו קשת של צבעים: אדום זועק, ירוק זרחני, כחול חושני. אין בין הצבעים האלו ובין הסוואה דבר. להפך, הם כמו מתריסים נגד כל גוני המוות אליהם הורגלנו בשדה הקרב ובסרטי מלחמה אמריקאים.

התמונה מתחילה להתבהר: הפטריות הן בעצם קסדות. לא קסדות מתכת כבדות וקשות, זכר למלחמות אבירים ושריוני קשקשים, אלא קסדות קלילות, צבעוניות, אומרות תאוות חיים ועכשוויוּת. ומתחתן, ראשים של שלל טיפוסים: הייטקיסטים מתקרחים, היפסטרים ממושקפים, פרסומאים אטומי מבע. ככל שהם מתקרבים התמונה מתחדדת. בשורה הראשונה כוח החלוץ: רוכבי האופניים החשמליים הכבדים והלא מתקפלים. אחריהם: אופניים חשמליים פשוטים יותר, כאלו שמשמשים גם בני 16 שנוהגים עליהם שיכורים. ובשורה האחרונה: מלוא העין סקוטרים חשמליים קלילים וגמישים.

לוחם החיזבאללה מתחיל לכוון את הטיל, אבל לאן ינחה אותו בדיוק? יש שם יותר פלסטיק ממתכת, החיישן מסרב להינעל על מטרה. והאם יבזבז טיל יקר על סקוטר שיואמי שעולה בקושי אלפיים שקל? כלי הרכב מתקרבים במהירות, והוא נטוע במקומו כמו ארז לבנוני. ראשוני האופניים החשמליים נמצאים במטחווי יריקה ממנו. רגליו רועדות. "לא בשביל זה התגייסתי", הוא חושב לעצמו. "אמא, איפה את?". החיזבאלונר מפיל את טיל הנ"ט, מתמוטט על ברכיו, עוצם את עיניו ומרים את ידיו לאות כניעה. שייקח אותו אללה עכשיו וזהו.

חולפות מספר שניות, ושום דבר לא קורה. הוא פותח בזהירות את עיניו, ורואה כי כלי הרכב פשוט עוברים על פניו במהירות, כאילו הוא איננו שם כלל. מדי פעם אמנם אחד מכלי הרכב החשמליים פוגע בו קצת, אבל אין זו מכת המוות לה ציפה. הרוכב שפגע בו לא טורח אפילו להסיט את מבטו לאחור – הוא פשוט ממשיך הלאה. וכך הנחיל הזמזמני עובר הלאה עד שהוא מגיע ליעדו: רוכב אחד נכנס למשרדי הסטרטאפ שלו בביירות; אחר מגיע להגיש פרזנטציה במשרד הפרסום בצידון (בפני שר התיירות הוא יציג את הרעיון לקמפיין ויראלי ושערורייתי שכותרתו: לבנון – כי לבחורות אצלנו יש אחלה מנהרות); ואילו רוכב נוסף יגיע לסטודיו הקעקועים שלו בצור, שם מחכה לו לקוח, אחד מאותם הייטקיסטים שרוכבים על סקוטר, שמעוניין לקעקע על האמה את שמות ילדיו ("זאת מתנה לעצמי ליום הולדת ארבעים", הוא יאמר בקול רועד למקעקע האדיש).

והחיזבאלונר? הוא יקום – מוכה וחבל אך חי – ישאיר את טיל הנ"ט על האדמה ויחזור לכפר שלו, שם יתחנן בפני אביו שייתן לו להיכנס לעסק המשפחתי. תוך שנתיים הוא כבר יתחתן, יבנה בית ויוליד שני ילדים. כשיגיע לגיל ארבעים הוא יילך לסטודיו לקעקועים, יחלוף על פני הסקוטר בכניסה ויבקש לחרוט על האמה את המילה סאח"י, זכר ליחידה שהצילה את חייו (אם כי הוא יישא צליעה למשך שארית ימיו. אחד האופניים החשמליים פגע לו חזק ברגל).

בברכה,

רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו