כשהיה טירון בצבא, מנדלבאום נשלח לשמור על מאגר התחמושת, הבונקר בלשון החיילים. באחד הפטרולים עיניו נעצמו מאליהן והוא ירד סהרורי מהכביש ההיקפי עד שחש יד נוגעת בכתפו. הוא קפץ בבהלה והסתובב לאחור כשהוא מכוון קדימה את הרובה. "יש עליך אש?" שאל אותו החייל שעמד מולו. לבו של מנדלבאום הלם בחוזקה. הוא חשש שהחייל יספר למפקדים … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (3)

באחת מהפסקות החשמל התכופות שפקדו את בית האבות, נזכר מנדלבאום כיצד היה נוהג להתחבא בתוך שקעי החשמל כשהיה קטן. לא משנה כמה פעמים נענש על כך, הוא לא הצליח לחרוג ממנהגו. החושך, הקרירות, תחושת הסכנה, כל אלו משכו אותו פעם אחר פעם. הוא היה מצטנף בפנים כעובר ומביט החוצה, אל תוך החדר. פעם ראה את … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (2)

גם אני פגשתי את ראש הממשלה. כן, כן, מה שאתם שומעים. פגשתי אותו בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה שעושים בו קניות. מה שקרה זה שהלכתי כמו כל שבוע להסתכל מהופנט על הרוסייה הזאת שמכינה פריכיות דקות בתוך מכונה כזאת שיורה אותם כמו תותח בתוך כלוב, אבל היא לא הייתה שם. במקום זה עמד … המשך קריאת הפוסט תותח של פריכיות, או: כיצד פגשתי את ראש הממשלה בסופר

צלצול בהול בדלת. ואז עוד אחד אחריו. ועוד אחד. אל הדלת ניגש אמנון, 65. הוא מציץ בעינית ונאנח. נוגה, 40: (מחוץ לדלת) אבא, תפתח! אבא! אמנון פותח את הדלת כדי חרך. אמנון: נוגה, מה את עושה פה בשעה כזאת? נוגה: התקשרתי אליך איזה מאה פעם ואתה לא עונה! אני לא מוצאת הדרכון שלי ואני טסה … המשך קריאת הפוסט חדר. זיכרון

הדמויות: מוני המבוגר עליזה המבוגרת מוני הצעיר עליזה הצעירה עמליה הילדה עמליה המבוגרת אסתי התפאורה: הבמה מעוצבת כדירה זעיר-בורגנית ממוצעת. במרכז הבמה חדר השינה ובו מיטה זוגית גדולה. לצד המיטה שידה קטנה ועליה מנורת קריאה. מאחורי המיטה שידת עץ ישנה וגדולה ועליה תמונות משפחתיות של אם, אב וילדה. בעומק הבמה בצד שמאל מטבח עם פינת … המשך קריאת הפוסט מוות אהבה – מחזה קצר

תור לקופת כרטיסים. זוג קשישים מגיע לאשנב. הגבר נעזר במקל הליכה. קשישה: שני כרטיסים לחדש של אלמודובר. קופאית: זה תשעים וארבעה שקלים. קשישה: יש הנחה לאזרח ותיק? קופאית: לא. בשביל זה יש לכם את שלישי בשלייקעס. קשיש: יש הנחה לנכים? קופאית: נכה רגיל או נכה צה"ל? קשיש: נכה צה"ל. קופאית: תן לי שנייה להסתכל… באיזו … המשך קריאת הפוסט מלחמת תש"ח

נולדתי בחודש פברואר, 1980, בבית החולים המרכזי של בוקרשט. כותרת העיתון באותו היום בישרה כי מדובר בחורף הקר ביותר שנרשם במדינה מאז ומעולם. כשהאחות שיילדה אותי יצאה מפתח בית החולים בתום המשמרת היא שפשפה את כפות ידיה ואמרה "אלוהים מנסה להקפיא אותנו ביחד עם הקומוניסטים המנוולים האלה". דברי הבלע שסיננה קפאו באוויר והיא חששה שאחד … המשך קריאת הפוסט רומניה, חורף 1980

דוד קופאי קוראים לו. הוא כבן 50. משקפיו כחולים ומעוצבים, שרירי הקיבורת שלו מעידים כי הוא מתאמן בחדר כושר, או שהתאמן בצעירותו ומשהו מגמישות השרירים נשתמר. ועדיין, הוא רק דוד קופאי. בחור צעיר שעומד מאחורי בתור אומר: "אה, מה זה? הוא עבד איתי פעם בחנות בחורב". הצעיר מזהה בתור עוד מישהי שהוא מכיר. הם מתנשקים … המשך קריאת הפוסט דוד קופאי