אני קורא עכשיו ספר  שכתוב בשפה יואל הופמנית, רק ללא הנגיעה הפיוטית במטפיזיות של החיים (שגם כתביו של הופמן עצמו, יש להודות, לא תמיד נוגעים בה), כלומר כתוב בשפה שמחווירה מרוב חקיינות, וזה גורם לי לחשוב שהחיים היו הרבה יותר קלים אם רק אפשר היה לשרבט משפטים כמו "עמליה נזכרת כיצד בילדותה [בכיתה ג' או … המשך קריאת הפוסט לכתוב כמו יואל הופמן

איש גדל גוף נוסע ברכבת פולט בשנתו נהמה קורעת לב כמו קינה של הר בכי ענקמוני על ציפורים נדירות שקבעו בו פעם את קניהן ונכחדו

פנים. חדר חקירות - יום צעיר לבוש מדים של שוטר מג"ב יושב ליד השולחן, שלווה סטואית נסוכה על פניו. החוקר יושב מולו, מביט בו בדריכות, ואז פונה אליו בתקיפות. חוקר: (צועק) נכה על כיסא גלגלים! העפת נכה על כיסא גלגלים! איזה מין חייל אתה?! מג"בניק: (רגוע) שוטר. אני שוטר. פאוזה. החוקר מעכל את הבשורה. חוקר: … המשך קריאת הפוסט נכים

פנים. בית קפה - יום זוהי שעת בוקר מנומנמת בבית הקפה. על הקירות יש תמונות נשים בשחור לבן המציגות לראווה את בתי השחי השעירים שלהן. אל אחד השולחנות מסבות עידית וירגזית, שתי נשים כבנות 40. מלצרית צעירה ניגשת אליהן ומניחה תפריטים על השולחן מבלי לומר מילה. עידית: קצת אנטיפתית המלצרית, לא? אפילו לא אמרה בוקר … המשך קריאת הפוסט בית קפה פמיניסטי (או: סלט ביצים)

אתם יודעים מי אני? אני המחבל מדיזנגוף. מה זאת אומרת איזה מחבל מדיזנגוף? כמה מחבלים מדיזנגוף כבר יש שנשארו בחיים? נו, אני ההוא עם השם שכולם צחקו עליו. כאילו שאיזה משה כהן גנרי עדיף. מי יזכור את משה כהן מחולון עוד עשר שנים, אה? משה כהן יש כמו זבל. אתה יכול להיות משה כהן רוצח … המשך קריאת הפוסט הייתי המחבל מדיזנגוף