שונות

מנדלבאום (הצעקה)

מנדלבאום התעורר עם תחושת מחנק בגרונו. הוא חש צורך דחוף לזעוק, אבל משהו בתוכו מנע ממנו את הצעקה. הוא התיישב במיטה והביט בסביבתו הקרובה: בכפות רגליו, ששערות בודדות עיטרו אותן בחוסר סדר, כאילו מישהו השליך באקראי חופן זרעים על גבעה קירחת; בנעלי הבית המרופטות, שאניצי ספוג צהוב השתרבבו מתוכן; וברצפה מרובבת הכתמים הדביקים. הוא המתין מספר דקות, אך משהבין כי המחנק אינו עתיד לחלוף מעצמו, קם מהמיטה.

כשנכנס למטבח הרגיש שהכל זר ומוכר בו זמנית. תסיסת הסוכרזית בקפה, למשל, נראתה לו מוכרת עד זרא, אבל קולות התסיסה נשמעו חזק בהרבה מהרגיל. הוא כיסה את אוזניו בשתי ידיו, אבל הקולות המשיכו להישמע גם בתוך המערה האטומה שיצר. הוא רצה בכל מאודו לצעוק, להסות את קולות התסיסה באמצעות קולו, אבל מפיו הפתוח לא בקע אף צליל.

כשהגיע לעבודה הצעקה המובלעת התגעשה בתוך בית החזה והרעידה את גופו, אבל מנדלבאום סכר את פיו. הוא ישב מול המחשב בשפתיים קפוצות ובגבינים מכווצים, וניסה להתרכז במשימות שלפניו. כשנשאל משהו על ידי אחד מעמיתיו לעבודה, השיב באמצעות תנועות ראש בלבד. הוא קיווה שאף אחד לא רואה את הרעד שאחז בגופו.

בשעת ארוחת הצהריים התיישב מול הצלחת ופתח את פיו רק כדי חרך אליו יוכל לתחוב את המזלג. כשסיים לאכול נתרופפה לרגע המשמעת שכפה על עצמו, ובשנייה שבה חיטט עם קיסם בין שיניו, כפי שהוא עושה כל יום, ניסתה הצעקה להימלט בין הרווחים. רגע לפני שהיא חצתה את דל שפתיו הגיח ממעמקי הקיבה גיהוק ודרס את הצעקה, שהתפוגגה אל האוויר מבלי להותיר חותם למעט ריח מעופש של עוף.

שונות

מנדלבאום (9)

השכן שנכנס לדירה האפלולית נאלץ לכסות את אפו בקצה חולצתו. ריח חריף של זיקנה עמד באוויר, כאילו האוויר דוחס בין פרודותיו זיכרונות ילדות רחוקים. התריסים היו מוגפים כמעט לגמרי, רק קרני אור עקשניות במיוחד הצליחו לעמעם מעט את העלטה. השכן צעק בשמו של מנדלבאום ["מר מנדלבאום! מר מנדלבאום!"], אך קולו נבלע בתוך הסמיכות המעיקה ובתוך המוזיקה הרמה [ואלס האביב של שופן]. הוא התקדם באיטיות עד המסדרון שהוביל לחדר השינה, כמו שחיין החוצה בריכה סמיכה. כשהציץ מהפינה ראה כף רגל כחולה ונפוחה מציצה מתוך כיסוי בד כלשהו. הלמות לבו התחזקו בכל צעד שעשה. הריח כבר היה כמעט בלתי נסבל [העבר נדחס עד כדי ממשות. השכן ראה את סבו וסבתו מנופפים לו לשלום וחש מחנק בגרונו], אך הוא לא נרתע ונכנס אל חדר השינה. נשימתו נעתקה כשלנגד עיניו נגלתה ציפת שמיכה שבתוכה גוף דומם. הקמטים שעל הציפה התפוחה שיוו לה מראה של ארמדיל מצונף שרגל אחת משתלשלת מחוץ לשיריונו. השכן קיווה שהיצור שמונח במיטה רק ישן, אך ידע בלבו את האמת: הארמדיל מת.

הפרמדיקים שהסירו את הכיסוי מעל הגופה התקשו להסתיר את החיוך. הם אומנם רואים מקרי מוות על בסיס יומיומי כמעט [אתמול, למשל, הם הוזעקו לאזור תעשייה ומצאו גופה כרותת ראש. על אחת מכתפיה של הגופה היה מקועקע המשפט "טוב למות בעד ארצנו"], אבל זו הפעם הראשונה שבה הם מצאו גופה עירומה לגמרי של זקן כשעל ראשו זר נוצות אינדיאני, כזה המשמש ילדים כתחפושת בפורים, ואיבר מינו כה קשוי עד כי נדמה היה שהחזיק בכוחו בלבד לא רק את האוהל המאולתר, אלא את העולם כולו, כמו אותו צב במיתוס ההינדי העתיק.

השכן הסביר כי מזה מספר ימים עולה מדירתו של מנדלבאום מוזיקה חזקה, אך כל הניסיונות לדפוק בדלת ולבקש שינמיך לא הועילו. לבסוף הוא השיג מפתח לדירה מאחד ממכריו הרחוקים של מנדלבאום ואזר מספיק אומץ כדי להיכנס. הוא היה קשיש נרגן שכל משפחתו ניתקה עמו את הקשרים, סיפר לצוות הרפואי, אף אחד לא בא לבקר אותו כבר שנים.

****

נתיחת גופה הייתה מגלה אולי את הזמן המשוער שבו לבו של מנדלבאום נדם, אך היא לעולם לא הייתה מגלה את הסיבה לכך שהיה תקוע במשך ימים בתוך ציפה של שמיכה כשלגופו, או ליתר דיוק לראשו, רק זר נוצות מפלסטיק. נתיחת הזיכרונות שלפני המוות, אם הייתה כזאת בנמצא, הייתה מגלה שמנדלבאום נהג לקפל את הכביסה בעירום. זה לא היה איזה מנהג פרוורטי שאימץ לעצמו, אלא אילוץ של המציאות; הוא נהג לכבס את כל בגדיו ומצעיו במרוכז, פעם אחת בשבוע, וכך היה מסתובב בדירתו בעירום במשך יממה עד שכל בגדיו היו מתייבשים.

****

מנדלבאום אהב לקפל את הכביסה הנקייה. העבודה המונוטונית של קיפול שרוול אחר שרוול, מכנס אל מכנס, החליקה אותו אל תוך חליפה של שלווה שהוא חש בה בנוח. אבל כשהיה מגיע אל מצעי המיטה שלוות הנפש שלו הייתה נעכרת. הציפה הענקית נדמתה בעיניו לאוקיינוס אדיר מימדים שלתוכו היה צריך להשחיל את השמיכה ["גם אלוהים בכבודו ובעצמו לא היה מצליח!"], והוא תמיד היה כושל במשימה, כך שחלק אחד מהשמיכה היה מרוכז כולו בצד אחד של הציפה, בעוד הצד שני נותר כמוש ומדולדל. מילא אם לחוסר האיזון המשווע לא הייתה כל השפעה, אבל כאשר היה נכנס אל מתחת לשמיכה הלא אחידה שנתו הייתה נגרעת והוא היה מכלה שעות בניסיונות לנער אותה כך שכל פינה של הציפה תעטוף ברוך פינה תואמת של השמיכה.

עד הפעם ההיא שבה החליט ללוות את השמיכה אל תוך הציפה כמו אב שמלווה את ילדו ביום הראשון של בית הספר. הוא אחז בידו פינה אחת, פער את לוע הציפה ונכנס פנימה. הוא התקדם על ארבע אל עבר היעד הנכסף, אבל ככל שהתקדם כך נדמה לו שהפינה הולכת ומתרחקת ממנו. הוא המשיך כך במשך מספר דקות עד שהתעייף ונעצר, עדיין מחזיק בידו את פינת השמיכה. הוא הביט מעלה וראה שהפרחים שקישטו את הכיסוי הפכו לעננים ששייטו להם ברוח ערב קלילה. מנדלבאום נשכב על גבו והביט בהם, בדיוק כפי שעשה כשהיה ילד בשכונה אפורת הבניינים שבה גדל. הוא נזכר כיצד חזר פעם הביתה מאוחר ואביו רדף אחריו בכל הבית [48 מטרים רבועים] כדי להלקות אותו, וכיצד התחבא מתחת לשמיכה ודימה לעצמו שזהו אוהל אינדיאני ושהשריף הרע מחפש אחריו כדי להרוג אותו ולגרור את גופתו ברחבי הבית למען האחים יראו וייראו. אבל עד שאבא הגיע החום של מנדלבאום עלה והוא שכב מדמדם מתחת לשמיכה וראה כיצד השכנה נכנסת לאוהל כשהיא לבושה חלוק שהונח ברפיון על שדיה המלאים, וכשהיא התכופפה לנשק אותו על המצח אחד משדיה השתחרר מאסוריו החלושים וליטף את פניו המלוהטות. תחתוניו של מנדלבאום חישבו להתפקע, אבל הוא היה חלש מכדי לנסות להסתיר את זקפתו. השכנה הניחה על ראשו זר נוצות, נשקה שוב למצחו ויצאה מהאוהל. הוא שכב כך במשך מספר ימים, נפשו מרחפת בין הרקיעים, עד שהרעב והחולשה הכריעו אותו.

****

השכן נעל את הדלת מאחורי הפרמדיקים, שנשאו את גופתו של מנדלבאום על גבי האלונקה. זר הנוצות החליק אט אט מראשו עם כל מדרגה שירדו, עד שנפל על הרצפה. השכן התלבט אם לגעת בזר [הוא פחד שהמוות הוא מחלה מדבקת], אך מכיוון שהיה גם יושב ראש ועד הבית והבחירות החוזרות לתפקיד עמדו בפתח, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להשאיר את החפץ בחדר המדרגות. הוא הרים את זר הנוצות בעזרת האגודל והאצבע בלבד ונשא אותו אל הבית כמו ציפור שנושאת את גוזלה המת. כשלחץ על הרגלית שפותחת את הפח עיניו נאורו כי הבין באותו הרגע שהוסרה ההתנגדות האחרונה לשיפוץ הבניין. הוא השליך את זר הנוצות לפח וחייך.

לכל סיפורי מנדלבאום עד כה

שונות

מנדלבאום (8)

מנדלבאום: תגיד, אתה עובד פה?

איש: אני אובד פה.

מנלדבאום: אה, מעולה, אז תוכל להגיד לי איפה…

איש: אמרתי שאני אובד פה. ב-א'. מכיר?

מנדלבאום: מה?

איש: אובד דרך. אובד עשתונות. אובד עליו הכלח. או-בד, ב-א', מכיר, או שהעברית שלך דלה מדי?

מנדלבאום: כן, אובד ב-א' אני מכיר… אז יש פה בכלל מישהו שעובד, ב-ע'?

איש: אף אחד לא עובד פה חוץ ממני.

מנדלבאום: עכשיו אני לא יודע אם אתה מתכוון לעובד ב-ע' או אובד ב-א'.

איש: אז אתה אובד עצות, אה?

מנדלבאום: (עצבני) תגיד, באת לשגע אותי?!

איש: חס וחלילה!

מנדלבאום: אז אם אתה עובד פה ב-ע', אני מדגיש: ב-ע', תגיד לי איפה אני מוצא מפה של טורקיה.

האיש מתפוצץ מצחוק.

מנדלבאום: מה כל כך מצחיק במפה של טורקיה?

איש: (תוך כדי צחוק) סליחה… פשוט… טורקיה אפשר לכתוב גם ב…. גם ב-ט' וגם ב-ת'.

מנדלבאום: אני לא קולט מה…

איש: (עדיין צוחק) זה כאילו שיש שתי מדינות, אחת ב-ט' ואחת ב-ת', וכל האנשים במדינות האלה נראים בדיוק אותו הדבר חוץ ממשהו קטן שמבדיל ביניהם. נגיד, בטורקיה ב-ט' הם לוחצים את היד עם יד ימין ובתורכיה עם ת' הם לוחצים ביד שמאל, ואם יוצא שהם נפגשים… רגע, אתה יודע מה אני קולט עכשיו?! שתורכיה ב-ת' כותבים עם כ' במקום עם ק', זה מטורף, זה…

מנדלבאום: (בכעס) אני דורש לדבר עם האחראי!

איש: אחראי?

מנדלבאום: (קצת מבולבל) כן, אחראי… לא נראה לי שיש עוד דרך להגיד אחראי.

איש: האחראי מת.

מנדלבאום: מת?

איש: מת, מת.

מנדלבאום: ב-מ' ו-ת' מת?

איש: עמוק באדמה מת. אמרו עליו קדיש מת. התולעים כבר אכלו אותו מת.

מנדלבאום: אז אם אין אף אחד לדבר איתו אני פשוט אלך לקנות במקום אחר.

איש: אני לא חושב שתמצא מפות של טורקיה ב-ט' ו-ק' ותורכיה ב-ת' ו-כ' במקום אחר.

מנדלבאום: גם ככה יש היום הכל באינטרנט.

איש: אז למה באת לפה אם יש הכל באינטרנט?

מנדלבאום: כי יש שם מלא שגיאות כתיב. אנשים כותבים טורכיה ב-ט' ו-כ' בלי בושה.

איש: אתה יודע, חבל שאנשים לא מדברים אחד עם השני רק בכתב.

מנדלבאום: איך אפשר לדבר בכתב?

איש: תחשוב על זה, את כל השיחות בינינו ננהל בכתב. אתה רוצה משהו מאשתך? אתה כותב לה. אתה כועס על הילד ששבר משהו? אתה כותב לו. בא לך להיכנס לבוס ולהגיד לו איזה זבל הוא? אתה כותב לו. ככה אנשים יתביישו לעשות שגיאות לשון כי כולם יראו.

מנדלבאום: אני לא חושב שלאנשים אכפת היום משגיאות לשון.

איש: טוב, אם הם כותבים טורכיה ב-ט' ו-כ' כנראה שאין גבולות יותר.

מנדלבאום: וכשאין גבולות לא צריך לנסוע יותר לטורקיה כי ממילא הכל אותו דבר.

איש: אל תיסע לטורקיה.

מנדלבאום: כן, אה…

איש: סע לתורכיה. אותו הדבר, רק האוכל יותר טעים.

מנדלבאום: אתה יכול לכתוב לי את זה? לא בא לי להגיע בטעות לטורקיה.

לכל פרקי מנדלבאום עד כה

הפוסט הזה הוא כמובן מחווה ליוסף אל דרור הגדול:



שונות

מנדלבאום (7)

סוד הקיום נגלה למנדלבאום בחלום, אבל כשהתעורר בבוקר לא זכר אותו. תחושה של החמצה כססה בו, חומצית ורעילה. הוא התהלך עצבני בדירתו וניסה לשחזר את הסוד, אך ללא הועיל. אם רק אזכר בסוד הקיום, אמר לעצמו בכעס, חיי ישתנו לבלי הכר. הוא אימץ את מוחו אבל הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו היה נקודת החן החדשה שצצה על בטנו בימים האחרונים [או שאולי הוא רק שם לב אליה באחרונה. חוסר היכולת להחליט מילא אותו בחרדות גדולות עוד יותר]. כאשר צחצח את שיניו נזכר בראיון שקרא פעם עם מורה רוחני כלשהו, שבו אמר כי תכלית הקיום של כל אדם ואדם נמצאת עמוק בתוך אישוניו, וכי כל מה שעלינו לעשות הוא להביט היטב. כאשר קרא את הראיון אמנם נחר בבוז כלפי מה שתפש כשרלטנות לרפי שכל, אלא שהפעם היה נואש להיזכר בסוד הקיום והיה מוכן לעשות כל שלאל ידו כדי להשיגו. הוא הניח את המברשת בצד, פיו מלא במשחה קצופה, והביט אל תוך עיניו שנשקפו מהראי. הוא ניסה לדלות את הסוד מתוך אישוניו כמו דייג שמטיל חכה אל תוך באר עמוקה ואפלה, אך העלה חרס בעיניו. הוא התקרב יותר ויותר אל הראי עד שראייתו הזדגגה והבל אפו הותיר סימן על הזכוכית. סוד הקיום נותר עלום כשירק את שאריות משחת השיניים אל הכיור.

מנדלבאום יצא מהבית על מנת לנקות את ראשו ממחשבות. אולי דווקא אז, כשמעייניו יהיו נתונים לאנשים סביבו, יצוף הסוד כמו גלל שעולה ממעמקי הביוב. הוא הביט בפני העוברים ושבים וניסה לחפש בפניהם את הסוד האבוד: היו שם קשישה עם משקפי שמש שחורים שישבה בכיסא גלגלים והביטה אל השמש כשלצידה מטפלת פיליפינית, תינוק עצום בגודלו שמילא את העריסה כמו פלפל ממולא בשר עד להתפקע, וגבר קירח שפלגי זיעה ירדו במורד קרקפתו ושיוו לה מראה של הר ששלגיו הפשירו. בכל אלה לא מצא ולו רמז לסוד הקיום.

מנדלבאום שב לביתו מאוכזב, סגר את התריס בחדר השינה ונכנס אל מתחת לשמיכות. הוא ישן שנת צהריים טרופה וחלם שהקשישה עם משקפי השמש מניקה את התינוק הענק, שהולך וגדל בכל יניקה עד שהוא ממלא את העולם. אנשים צעקו לעברה שתפסיק להניק כי העולם מגיע אל קיצו, אבל הקשישה המשיכה להביט אל עבר השמש ולהניק כאילו הדבר אינו נוגע לה כלל. כשרגלו של התינוק נגעה במנדלבאום הוא הקיץ בבהלה. טעם חמוץ עמד בפיו, והוא ידע ששוב פספס את סוד הקיום.

לכל עלילות מנדלבאום

שונות

מנדלבאום (6)

לפעמים מנדלבאום הולך לספרייה העירונית רק בשביל להריח ספרים ישנים ולהעלות זיכרונות. הוא שולף עותק צהוב מיושן ופותח אותו בעמוד אקראי. רגע לפני שהוא  מקרב אליו את אפו הוא עוצם את הנשימה לכמה שניות, מנקה את ראשו ממחשבות ורק אז לוקח שאיפה עמוקה, אפו נוגע לא נוגע בדפים המתפוררים. לפני מספר ימים הוא הריח את "ארכיפלג גולאג" לסולז'ניצין ונזכר בסבתו. הוא עמד במטבח הקטן שלה וראה כיצד היא מכינה את הגבינה שהוא כל כך אהב: הגבעה הלבנה נחה בתוך מגבת בד משובצת, מגירה את נוזליה דרך מסננת ומרטיטה בעדינות כמו ריאת תינוק שנושמת את נשימותיה הזעירות. ריחו של הספר הפך ברגע גם לריח הלחמניות הפריכות שבתוכן הייתה מורחת את הגבינה ומגישה לצד כוס שוקו חם. אחרי שסיים לאכול הוא ישב במרפסת לצד סבתו והם הביטו בשתיקה בעוברים ושבים. הוא ראה אישה זקנה גוררת אחריה סל קניות על גלגלים וגבר בגופייה לבנה ששיערות מתפרצות מכסות אותה מכל עבריה כמו צמחייה שגדלה פרא על עמודי בניין ושני ילדים אתיופים שדחפו אחד את השני בזמן שאמם השתרכה בקושי מאחוריהם כשהיא נושאת את כרסה בין שיניה ושקיות עמוסות מצרכים בידיה. כשהוא הסב את ראשו הצידה הופתע לגלות שסבתו כבר לא יושבת לידו.

מנדלבאום סגר את הספר והחזירו למקום. הוא המשיך לשוטט בין המדפים עד שנתקבל ב"גלות המשוררים" של ברכט. העותק אומנם לא היה דהוי דיו, אבל הריח שעלה מבין דפיו החזיר אותו באחת למגרש הכדורגל המאולתר שבו בילה שעות ארוכות כילד. הוא עמד בשער עם כפפות השוער החדשות שקיבל ליום הולדתו, כשמולו ניצב שלומי, הבריון השכונתי, שהעיף אחורה חול בעזרת רגלו כמו היה שור מועד להתנגחות. שלומי החל לרוץ לעברו, בועט מדי פעם בכדור כדי לקדמו לעבר השער. חלציו של מנדלבאום בערו, עוד רגע ושלפוחיתו הייתה מתפרצת מרוב בהלה. לפתע, כאילו שכוחות כבירים ממנו פקדו עליו לעשות זאת, הוא החל לרוץ לעבר הבריון. שלומי הופתע לראות את יריבו מזנק לעברו, אבל לאחר שהתעשת לא רק שהמשיך בדהירתו, אלא אף הגביר את הקצב. מנדלבאום זינק אל עבר הכדור, כשמתוכו מבקיעה זעקת קרב אדירה. כל הילדים האחרים עמדו מסביב המומים וראו כיצד שלומי בועט את הכדור בחוזקה הישר אל תוך בטנו של מנדלבאום, שקלט אותו אל תוכו כרחם הקולט עובר. מנדלבאום שכב על הרצפה והכדור בחיקו, אך הוא לא הצליח לחשוב על דבר, לא כל שכן לשמוח על ההצלה ההרואית, משום שהוא התרכז בפעולה אחת בלבד: להכניס חמצן אל תוך ריאותיו. השמיים שמעליו הסתחררו וכאב חד פילח את בטנו. לאחר זמן שנדמה כנצח הצליח לנשום, כשכל שאיפה ונשיפה משלחות מדקרות של כאב בצלעותיו. כשהצליח לבסוף להיעמד על רגליו ראה שכל הנוכחים עומדים סביבו וצוחקים. תחושה של קור מצמית הזדחלה מרגליו אל עבר הגב התחתון. הוא הביט מטה וראה שכל מכנסיו מלאים בשתן.

מנלדבאום הפיל את הספר מידיו ונס מהספרייה. בעודו עושה את דרכו הביתה הוא חש שוב את הבערה המוכרת בחלציים. כשהגיע הביתה נכנס לשירותים וגילה שכמה טיפות שתן ברחו בתחתוניו ועברו אל המכנסיים. תחושת הבושה חלפה כעבור כמה דקות, אך הגעגוע לסבתו נותר.

לכל עלילות מנדלבאום

שונות

מנדלבאום (5)

לפעמים מנדלבאום חושב, "בגלגול הקודם הייתי נאצי" [הוא רואה את עצמו יושב ליד שולחן במשרד ממשלתי. בתיק שמונח לצידו הוא מחזיק תפוח וספר. את התפוח הוא מתכוון לאכול בעוד שעה בדיוק, כשהרעב הקל של השעה אחת עשרה ידגדג בבטנו. את הספר, "הגנאולוגיה של הכלבים והחתולים", הוא יקרא בחשמלית בדרך הביתה. אריך, עמיתו לעבודה, שואל אותו האם הספיק לאכול במעדנייה החדשה שנפתחה באזור כיכר מריאן. מנדלבאום משיב בשלילה. אריך נועץ בו מרפק ושואל תוך כדי קריצה, "נו, מה עם אווה? היא כבר ראתה את האור האלוהי?". מנדלבאום מחייך במבוכה. הוא אינו שש לשתף את אריך בחוויותיו מחדר המיטות, משום שהן כללו עד היום נשיקה מהוססת על הלחי וזקפה שהוא התקשה להסתיר במכנסי הטוויד כשעשה את דרכו הביתה בפנים סמוקות. גם כשאריך היה מתפאר בכיבושיו המיניים, מנדלבאום היה כובש את מבטו בניירת, מנסה לאותת בכך לעמיתו כי הוא אינו משית את אל לבו אל סיפורי הזימה ושימת הנשים המזדמנות ללעג. דוקטור גנץ פותח את דלת משרדו וקורא אליו את מנדלבאום. "אני צריך שתבדוק שכל ההזמנות האלה מדויקות", הוא אומר. "הכל הולך לחזית". מבטו העכור של מנדלבאום מתקשה להסתיר את מורת רוחו מכמות העבודה שהונחה לפתחו, אך דוקטור גנץ מבהיר לו בתקיפות כי בעתות של מלחמה על כולם להתגייס למען הגנת המולדת.

מנדלבאום נשאר אחרון במשרד באותו הערב, ערימת המסמכים האימתנית מולו. נדמה לו כי לא משנה עד כמה מהר יעבוד, הערימה לא תפחית ולו סנטימטר מגובהה. לעזאזל, היא אפילו מתגבהת והולכת ככל שהשעות נוקפות. הוא תוהה האם מישהו ישים לב אם כמה מן המסמכים ייעלמו במפתיע. הוא יכול לגזור אותם לחלקים קטנטנים ולזרוק את השאריות לפח האשפה שבמורד הרחוב. אבל מה אם דוקטור גנץ יגלה? לא בכדי הוא מנהל המחלקה המעוטר ביותר בבוואריה, איש משפחה למופת וחבר פעיל בכנסייה שלו. את כל התארים הללו הוא קטף בזכות המשמעת העצמית והקפדנות חסרת הפשרות שלו. מנדבלאום לוקח את המסמך שבראש הערימה וקורא את הכתוב: "מאה עשרים וחמישה טונות של בשר משומר. נא לספק בדחיפות לחזית!". הוא ממולל את קצוות הדף במשך מספר שניות ואז מיישר את המסמך ומתחיל לחתום במקומות הדרושים], ולפעמים הוא תוהה "מעניין מה היה קורה אם ההורים שלי היו נשארים ברומניה" [וגם אז הוא מדמיין את עצמו כפקיד אפרורי וצייתן, אלא שהפעם הוא נשוי לרומנייה גבעולית ושתקנית שלובשת סוודרים גם בקיץ וכותבת שירה אירוטית אחרי שמנדלבאום הולך לישון ונושאת בליבה ולד מת].

עוד מעלילות מנדלבאום

מערכונים·סיפורים קצרים

מנדלבאום (4)

ביום שבו מנדלבאום נולד, אמו צעקה "אני מתה!" ונשמתה אכן עלתה השמימה. תחילה היא צפתה בעצמה שוכבת על הסדינים המהוהים של מיטת בית החולים, רגליה פשוקות בעוד אחות מיילדת פוקדת עליה בתקיפות ללדת מתוכה את מנדלבאום [האחות לא השתמשה בשם המפורש, שכן לא ידעה שהוא עתיד להיקרא דווקא כך. היא פשוט ציוותה "תוציאי אותו עכשיו!", ולכולם היה ברור שהיא מתכוונת לתינוק שעתיד להפוך למנדלבאום ולא למשל, לתינוק שייקרא מאוחר יותר ציגלמן או מזרחי]. לאחר מכן היא עלתה אל גג בית החולים והשקיפה על העיר הפרושה תחתיה: נהג אחד צפר בעצבנות לכלי רכב שחנה באמצע הנתיב ["סע כבר, יא מזדיין בתחת! חכה חכה אני אתפוס אותך אחרי העבודה. מה, גברת? סליחה, פשוט זה מדינה פה של חארות, כל אחד חושב רק על עצמו. מונה? למה מונה? אני יעשה לך בחמישים"]; שני פועלי בניין עמדו על פיגום ושוחחו ביניהם על המצב במדינה ["אני אומר לך, כולם מושחתים. גיסי עובד בעירייה והוא אומר שבלי לשמן את המערכת אי אפשר לעשות פה כלום. לך תבנה ככה מדינה"], אנשי עסקים נשאו קלסרים תפוחים תחת בתי השחי [איש איש ובית שחיו]; וגור חתולים ג'ינג'י ניסה נואשות לחצות את הכביש בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא ראה את משאית הזבל שהגיחה במהירות מהעבר השניו ["איכס! ראית את זה? אני אומר לך, החיים האלה יכולים להיגמר ככה, תוך שנייה. אם זה לא משאית זבל זה התקף לב, אם זה לא התקף לב זה סרטן, אם לא סרטן אז מישהו מתעצבן עליך בכביש ונותן לך דקירה בחזה. אנחנו אבק ברוח אנחנו, כלום"].

בדרכה חזרה לחדר הלידה פגשה נשמת אמו של מנדלבאום בנשמתה של יולדת אחרת. "לאן את ממהרת?", תהתה האחרונה. "יש לי כבר שלושה ילדים, תאמיני לי שאין לך למה לחזור. כל היום זה רק מטלות והחתלות ובכי ועצבים. עד שיש לי זמן סוף סוף לישון נראה לי שאני אחזור לגוף שלי? אותי מפה לא יזיזו גם עם מנוף". "אבל זה לא אומר שהגוף שלך ימות?", שאלה אמו של מנדלבאום. "לימדו אותי תמיד להגיד שאני אנוח כבר בקבר. אז הנה, אני הולכת ליישם את זה. אם הבעל שלך פלגמט כמו שלי, להישאר פה זה הדבר הכי חכם שאת יכולה לעשות".

אמו של מנדלבאום תהתה האם יש צדק בדבריה של היולדת המחשבת גופה למות. היא ידעה שעזרה מצד אביו של מנדלבאום היא לא תקבל, והמחשבה על התערבות מצד חמותה העלתה סמרמורת בנפשה ["למה את מועכת לו את הבננה? הוא צריך ללמוד לבד לאכול. ולמה בלי סינר? את רוצה שהוא יגדל להיות חיה כמו אבא שלך? נו, מה לעשות, לפעמים צריך להגיד את האמת בפנים, אחרת הילדים גדלים להיות פרזיטים"]. צפירה עזה נשמעה מלמטה, מלווה ברצף קללות, "יאללה, תזיזי כבר את התחת שלך! עומדת פה בחנייה כפולה כאילו זה של אמא שלך!".

נפשה של גברת מנדלבאום עשתה את דרכה חזרה. היא הביטה באב השרוע על הכיסא, איבריו משתלשלים ממנו כמו גזירי עיתון ישן; באחות המיילדת שמשקפיה תלויים על שרוך וקמט ארוך של כעס חרוט במצחה; ולבסוף הסתכלה על גופה שלה. היא נראתה כמו סחבה שמישהו סחט והשאיר שעות רבות מדי בשמש. "אני אנוח כבר בקבר", אמרה, וחזרה אל עצמה.

כשהגיח מנדלבאום אל אוויר העולם פקדה עליה המיילדת חמוצת הסבר להניח אותו על עורה החשוף. האם הטרייה נשקה לראשו של התינוק ואז הרימה את ראשה מעלה, אל עבר התקרה. מחשבותיה נדדו אל היולדת שנשארה על הגג, ורגש קל של קנאה הציף את לבה.

עוד מעלילות מנדלבאום:

מנדלבאום (3)

מנדלבאום (2)

מנדלבאום (1)

סיפורים קצרים·שונות

מנדלבאום (3)

כשהיה טירון בצבא, מנדלבאום נשלח לשמור על מאגר התחמושת, הבונקר בלשון החיילים. באחד הפטרולים עיניו נעצמו מאליהן והוא ירד סהרורי מהכביש ההיקפי עד שחש יד נוגעת בכתפו. הוא קפץ בבהלה והסתובב לאחור כשהוא מכוון קדימה את הרובה. "יש עליך אש?" שאל אותו החייל שעמד מולו. לבו של מנדלבאום הלם בחוזקה. הוא חשש שהחייל יספר למפקדים שהוא נרדם בשמירה. מנדלבאום השיב בשלילה, אך חש חרטה עזה על כך שאינו מעשן. כך אולי היה יכול לקשור קשרי חברות ולהימלט מעונש.

"מאיזו יחידה אתה?" שאל מנדלבאום. "אני מהיחידה שלך", השיב החייל האלמוני. מנדלבאום פשפש בזכרונו, אך לא הצליח להעלות ולו שם אחד שיתאם לפרצוף הזחוח שמולו. "זה בסדר, אתה לא מכיר אותי. התגייסתי לפני שמונה עשרה שנה". מנדלבאום צחקק. "זו לא בדיחה", ענה לו החייל, כנראה מורגל בכך שאיש אינו מאמין לו. "הייתי טירון ששומר פה, בדיוק כמוך, אבל באיזשהו שלב נהיה לי נורא משעמם והתחלתי דרך מעניינת להעביר את השמירה". הוא הצביע לעבר אחד ממחסני התחמושת החשוכים. "בהתחלה מצאתי סתם כמה ארגזים של קליעים וכמה רימונים, אבל אז היד שלי נגעה במשהו מתכתי קר, ותאמין לי, בחום שהיה באותו לילה זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. עברה לי צמרמורת של עונג בכל הגוף".

החייל עצר לרגע את סיפורו על מנת להוציא חפיסת סיגריות מכיס החולצה. הוא הצית סיגריה בזמן שמנדלבאום הביט בו בעיניים חשדניות. "אני אף פעם לא יודע מתי ייגמרו לי הסיגריות", השיב החייל כמורגל במבטים כאלה. "בגלל זה אני משנורר מכל מי ששומר פה". הוא הפריח סילון עשן תכלכל והסיט אותו ימינה ושמאלה, משרטט זנב דרקון פתלתל שפילח את אוויר הלילה. מבטו של החייל נותר תקוע בשמיים זרועי הכוכבים, מחשבותיו מרחפות מיליוני שנות אור מכדור הארץ. "ואז מה קרה?" שאל מנדלבאום. החייל התנער משרעפיו. "כשיצאתי עם הכלי המתכתי אל אור הירח ראיתי שאני מחזיק ביד מטול אר.פי.ג'י. אמיתי. נכון גם אתה ראית בילדות סרטים של רמבו ודמיינת איך אתה יורה בו על טנקים של האויב? אני יודע שכן, אחרת לא היית משרת פה. רק מי ששטפו לו מספיק שנים את המוח בכל מיני סרטים אמריקאים גרועים יסכים לאכול את החרא שמאכילים אותנו. אז מה אני אגיד לך? התלהבתי כמו ילד. שמתי את המטול על הכתף והתחלתי לעשות כאילו אני יורה על כל מיני אויבים שקופצים עליי מאחורי השיחים. רצתי איתו וקפצתי וכיוונתי לפה וכיוונתי לשם ואפילו עשיתי קולות דביליים כאלה של ירי, עד שנמאס לי ונהיה לי כבד".

החייל עצר את שטף הסיפור והביט סביבו. "בוא איתי", הוא ספק אמר ספק פקד על מנדלבאום. השניים הלכו לעבר אחד מהפנסים הגבוהים שהקיפו את המתחם. "עמדתי פה, מתחת לפנס הזה בדיוק, וניסיתי לקרוא מה כתוב על האר.פי.ג'י. חשבתי שיש מצב שחרוט פה איזה שם של אמריקאי שהחזיק בו לפניי והרג איתו מלא ויאטנמים או משהו כזה. אמרתי לעצמי, איזה קטע אם יהיה כתוב פה ג'ון רמבו. אתה יודע אבל מה היה כתוב שם בסוף?". מנדלבאום הניד בראשו לשלילה. "סתם מספר סידורי, כמו שאתה רואה על כל כלי נשק בצה"ל. לא רמבו ולא דמבו. אבל בדיוק אז, כשאני עסוק בלנסות להבין אם כתוב עוד משהו, עשיתי טעות קטנה".

החייל השתתק. ניכר בו שהוא נהנה לכשף את השומע, וכי אין זו הפעם הראשונה בה הוא מספר את הסיפור. עיניו של מנדלבאום היה פעורות בתחינה, רק שהסיפור לא ייגמר כאן. החייל החל לפרום את כפתורי חולצתו, חושף חזה חלק וחיוור, תחום בקו שיזוף ברור, ים-יבשה של פיגמנטציה. כשהוא החל להתקרב אל אזור בטנו, מנדלבאום צעק, "תעצור! הבנתי!". החייל פסק ממלאכת ההתפשטות. "מה הבנת?" הוא שאל. "הבנתי שירית לעצמך את הטיל לתוך הבטן ושיש לך שם עכשיו חור ושאתה רוח רפאים ושאני רק מדמיין אותך כי לא ישנתי כבר שלושים ושש שעות". חיוך ערמומי עלה על פניו של החייל. "אתה צודק, לפחות בחלק מהדברים. באמת יריתי לעצמי את הטיל בבטן. כשהמחליף שלי הגיע הוא מצא אותי גוסס מתחת לפנס, לא בדיוק חי אבל גם לא בדיוק מת. היו צריכים לחכות לחבלן שיגיע לנטרל את המרעום לפני שהרופא יוכל לטפל בי, ואני בינתיים רק הסתכלתי בכוכבים וחשבתי… אתה יודע על מה חשבתי?". מנדלבאום ההמום לא הגיב, אבל זה לא מנע מהמספר להמשיך, כאילו אינו תלוי כלל בבן שיחו. "חשבתי על זה שאני לא זוכר איך קוראים למעופף ההוא מהקטקטים. אתה מבין, אני שוכב פה גוסס עם טיל תקוע בתוך הגוף, החבלן מזיע מעליי כמו מטורף ואנשים צועקים מסביב ומחלקים פקודות, והדבר היחיד שהטריד אותי הוא איך לעזאזל קוראים למעופף מהקטקטים".

קולות של צעדים כבדים הנגררים על חצץ נשמעו מרחוק. מנדלבאום והחייל הביטו אל תוך החשכה. "אני חושב שהמחליף שלי מגיע", אמר מנדלבאום. "אני חייב לזוז לישון, אני עולה לשמור שוב בעוד ארבע שעות". מנדלבאום לחץ את ידו של החייל והחל לצעוד אל עבר החשיכה. "מונגר!", קרא אחריו החייל. מנדלבאום הסתובב. "בסוף, כשכבר היה מאוחר מדי, נזכרתי איך קוראים למעופף מהקטקטים – קראו לו מונגר". החייל שאף מלוא ריאותיו מהסיגריה ונשף את העשן למעלה. מנדלבאום נופף בידו לשלום ושב לצעוד לעבר המחליף. בשמיים שמאחוריו התווה עשן הסיגריה צורה של סנאי מעופף.

עוד מעלילות מנדלבאום:

מנדלבאום (2)

מנדלבאום (1)

שונות

מנדלבאום (2)

באחת מהפסקות החשמל התכופות שפקדו את בית האבות, נזכר מנדלבאום כיצד היה נוהג להתחבא בתוך שקעי החשמל כשהיה קטן. לא משנה כמה פעמים נענש על כך, הוא לא הצליח לחרוג ממנהגו. החושך, הקרירות, תחושת הסכנה, כל אלו משכו אותו פעם אחר פעם. הוא היה מצטנף בפנים כעובר ומביט החוצה, אל תוך החדר. פעם ראה את אמו ואביו מתגוששים בעירום והתחיל לבכות כשאמו צרחה מעונג. הדמעות שזלגו מעיניו גרמו לקצר חשמלי, והבית הוחשך באחת. אביו אמר שהחיים מתאכזרים אליו כי הוא אף פעם לא גומר כמו שצריך וזה גורם לו ללחצים בחזה, ואז יצא את החדר. מנדלבאום שמע את דלת הבית נפתחת, ותיאר לעצמו שאביו הלך לבדוק את ארון החשמל. הוא משך באפו כדי שהנזלת לא תיגע גם היא בחוט החשמל, ואמו ששמעה זאת קפצה מן המיטה וגיששה את דרכה לאורך ולרוחב הקיר, עד שאצבעה נגעה בשקע. היא הצמידה אליו את פיה וקראה בשמו של מנדלבאום, אך משלא הגיב התרתה בו כי אם הוא אכן מתחבא שם הוא צפוי למנת מלקות כמותה לא טעם מעולם. בדיוק באותו הרגע הרים אביו של מנדלבאום את הפיוז שקפץ ואור לבן ועז הציף את החדר. האם, שקלטה כי היא עומדת עירומה ועריה מול בנה, קפצה כנשוכת נחש וברחה אל חדר האמבטיה. מאחורי הדלת המוגפת היא צעקה, הוא בשקע שלנו, שמואל, זה בגללו. האב נכנס לחדר, תחתוניו המעומלנים לגופו וחגורת מכנסיו בידו. חכה חכה מה אני אעשה לך, סינן האב מבין שיניו, ומנדלבאום שב לבכות, הפעם ביתר שאת. את הקצר השני הצליח לתקן רק חשמלאי, שהגיע כעבור שש שעות שנדמו למנדלבאום כנצח. זו הייתה הפעם האחרונה בה התחבא בתוך שקעים. כאשר חזר החשמל, הביט מנדלבאום הזקן בשקע שמולו, שצבעו הצהוב והעכרורי לא הזכיר ולו ברמז שפעם היה לבן וצח, והתאווה להצטנף בתוכו, כמו אז. בדיוק כששלח את ידו אל השקע נותק שוב החשמל. מנדלבאום ישב בחושך ונאנח חרישית.

עוד מעלילות מנדלבאום

שונות

מנדלבאום

א. האדם שכתב שורות אלה אינו בין החיים יותר. עורקיו נסתתמו כמו צינורות ביוב שעלו על גדותיהם, וכל השומן והחלומות והעצבונות הגדולים שעיצבו את חייו הציפו את לבו ופרצו מתוך פיו ואוזניו ונחיריו וכיסו את מיטתו ודירתו ושכונתו והאנשים התקשרו למוקד העירוני ואמרו: איפה מנדלבאום כשצריך אותו.

ב. פעם כתב: כשהייתי ילד נעמדתי באמצע מסעדה וצעקתי: אני רוצה לכתוב סיפורים מצחיקים על אנשים עצובים. בדיוק באותו הזמן נעמדו ילדים בכל רחבי העולם באמצע מסעדות (אחת הגישה רגלי תמנון משוחות בחמאת בוטנים ורודה) וצעקו: אני רוצה להיות שוטר, או: אני רוצה להרים משאיות כבדות, או: אני רוצה לאכול תמנון (זה היה במסעדה אחרת, צמחונית). הוריו, שהיו אנשים קשי יום שהאמינו אך ורק בעבודה קשה ואפורה כמו סינטבון (זה עם החתול במגפיים, שתבע כעבור שנים את החברה על הפרת זכויות יוצרים ובכה על דוכן העדים כשתיאר כיצד אנשים שפשפו בו את בגדיהם המרובבים וצעקו כי הוא אינו עושה דבר מלבד להשיר שערות), לא ידעו היכן לקבור את הבושה וטמנו את פניהם בצלחת הריקה, מכיוון שדרך חייהם הסגפנית לא הרשתה להם להזמין דבר מלבד כוס סודה אותה חלקו ביניהם. לבסוף הם כרכו אותה (את הבושה) בשקית סופר מחוררת (חלק מהבושה נגלתה מבעד לחורים כמו שד עצום שנחנט בבגד ים קטן מכפי מידותיו) וטמנו אותה בשדה הבור שהשתרע מאחורי דירת השיכון שלהם. כשעלו בחזרה לדירה שתקו כמו בציור של אדוארד הופר.

ג. שני בניו, שהתנכרו לאביהם מאז אותו יום בו גילו כי כל נכסיו מסתכמים בשפופרת משחת שיניים לבעלי חניכיים רגישות ושלט טלוויזיה בעל מכסה סוללות שבור, נעמדו מעל קברו כמי שכפאם שד. כשהרב קרע קריעה בחולצתו של הבן הצעיר (חולצת סוף מסלול כל הזין בעורב נח"ל אוגוסט 93), הוא נזכר כיצד השתין במכנסיו במהלך מסע הכומתה וכיצד כעונש נגזר עליו להקיף את הבסיס כשלגופו תחתונים בלבד. זכרון הבושה העלה דמעות בעיניו, וכל הנוכחים התרגשו לראות כיצד הבן בוכה על אביו למרות כל התלאובות והשתיקות וצעקות ה"חבל שאין לי אבא!" שמילאו את מערכת היחסים ביניהם כמו בשר אפור בתוך בצק שומני. הדמעות שנקוו בעיני הנוכחים החלו לזלוג אל תוך הקבר הפתוח וסתמו את מערכת הביוב של בית הקברות עד שאחד המתים, פקיד מס אפרורי בחייו ופקיד מס אפרורי אף יותר במותו, התקשר לעירייה וביקש לדבר עם מר מנדלבאום ממחלקת המים, כי זה פשוט בושה וחרפה מה שקרה פה לעיר הזאת, זאת פעם אחרונה שאני משלם ארנונה, אבל הפקידה במוקד העירוני, שחישבה את סוף המשמרת לאחור עד שתוכל לחזור הביתה ולבלוע בקבוק שלם של כדורי שינה, אמרה: מנדלבאום מת מזמן, וניתקה.