הפעם האחרונה שבה מנדלבאום בכה [לא לחלוחית בקצה העין שעשויה להגיע בסופו של סרט מלודרמטי עשוי היטב, אלא קילוחים קילוחים של רגש שנוהרים משקיות הדמע והלב] הייתה כשהתיישב לכתוב את ההספד שיקרא בהלוויה של אמו. היא הייתה אז עדיין מלאת חיוניות, בכל האמור לפחות באישה בת שישים ושלוש שעצמותיה מתפוררות והולכות וסופן שיקרסו תחת עצמן, … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (10)