בזמנים של מלחמה, התיאטרון הרפאטוארי לא יכול להמשיך רק עם הצגות קלילות ומבדרות.

התיאטרון – בישראל ובעולם – מנסה כבר שנים להבין כיצד משכנעים קהל צעיר להניח בצד את הסמארטפונים ולבוא להצגה. כשמעמידים בפינה אחת אמנות שנחשבת ארכאית ולא רלוונטית, ובפינה השנייה נמצאים מתמודדים כבדי השפעה כמו הרשתות החברתיות ונטפליקס, ברור מדוע הראשונה חוטפת נוקאאוט כבר בשניות הפתיחה. בניסיון לתת בכל זאת פייט, הקימו התיאטראות בארץ קבוצות של … המשך קריאת הפוסט התנצלויות פומביות – ביקורת הצגה

כמה מחשבות בעקבות צפייה בהפקה של ״מלאכים באמריקה״ בתיאטרון הקאמרי: נתחיל דווקא בשורה התחתונה: תאמינו להייפ. מדובר במאורע תרבותי. מה זה בכלל מאורע תרבותי ואיך מגדירים אותו? אולי הדוגמה הטובה ביותר היא הנער בפואייה שבסיום ההצגה נשאל על ידי חבריו כמה פעמים צפה כבר בהצגה. ״זו הפעם השמינית שלי״, ענה. גם הגיוון בקהל, לא רק … המשך קריאת הפוסט על ״מלאכים באמריקה״ בתיאטרון הקאמרי

״תיאטרון הוא כמו פרפר, הוא חי רק לרגע״. כך מצוטט יבגני אריה ז״ל, המנהל האמנותי המיתולוגי של תיאטרון גשר, בפואייה של אולם נגה ביפו. את ההבנה הזאת, שתיאטרון הוא אמנות החד-פעמי, אריה השכיל להעביר אל הבמה. בגלל זה ההצגות שלו היו מופעים קרקסיים צבעוניים וגדולים מהחיים. הוא האמין שאת החיים צריך לחיות כך, בתאווה דיוניסית … המשך קריאת הפוסט על ״רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים״, תיאטרון גשר

מכיוון שזאת הולכת להיות השנה השלישית שלי ברציפות בתיאטרונטו, החלטתי הפעם לקחת תחת חסותי בחור צעיר, פרח משחק חסר ניסיון בשם יואב בר-לב, ולתת לו לטעום קצת את טעמה של הבמה. אנשים בסביבתי הרימו גבה: ״עם כל הכבוד לאלטרואיזם ולרצון לתת סיכוי לשחקן בתחילת דרכו, לא כדאי לקחת מישהו מנוסה שידע להוציא את המקסימום מהטקסט? … המשך קריאת הפוסט פעם שלישית שפיץ פלייר

באחד הרגעים בהצגה ״קֶצֶר״ מתאר סופר הילדים דדו (מולי שולמן) כיצד בילדותו לא הייתה מודעות לספקטרום האוטיסטי. יכולת להיות או מעופף, או אסטרונאוט, או טמבל. זהו. שלא לדבר על זה שלא ניתנה שום עזרה מקצועית, לא משנה תחת איזו הגדרה נפלת. אבל היום אנחנו בזמנים אחרים, ולפחות בכל הקשור לאבחון ילדים על הספקטרום האוטיסטי והצעת … המשך קריאת הפוסט ביקורת הצגה: קֶצֶר, תיאטרון באר שבע

האיש הכותב יושב בחדר העבודה. לפניו הספר שהוא מתעתד לעבד לבמה. הוא מעתיקו לקובץ במחשב, מילה אחר מילה. לאחר כמה עמודים מרגיש האיש הכותב כי הוא נטמע בטקסט בצורה מוחלטת. זה כבר מעבר לאפיגוניות, זו אמפתיה מוחלטת. האיש הכותב מדמיין את הסופרת כותבת את אותן המילים בדיוק, והוא – כמו כלב גששים חד חושים – … המשך קריאת הפוסט האיש הכותב