מי הבוס?

פנים. סלון טיפוסי – ערב

אב ובנו יושבים על הספה. לבוש האב רשמי, נראה כי חזר ממש לא מזמן מהעבודה המשרדית המכובדת. אפילו את הנעליים השחורות עוד לא הספיק להוריד. הילד לצדו, כבן 5, אוחז בידיו טאבלט. שניהם מביטים בו בעוד הילד מתפעל אותו.

אבא: (כמעט צועק) נו, תזיז את זה! תזיז! לא, לא ככה!

הילד ממשיך לנסות את כוחו במשחק, בעוד האב הולך ומאבד את מעט הסבלנות שהייתה לו מלכתחילה.

אבא: נו… (טופח בחוזקה על הירך שלו) נו…

ילד: אבא, די.

אבא: טוב, תן לי לעשות את זה.

האב שולח את ידו אל הטאבלט, אך הילד מתעקש להחזיק בו.

אבא: הכל אני צריך לעשות לבד פה!

ילד: לא אבא, תן לי.

אבא: אבל אתה לא מצליח, אז תן לי.

ילד: (על סף דמעות) אבל אבא, אני מצליח, עוד מעט.

האב מצליח להתאזר בסבלנות במשך שניות ספורות, ואז מאבד אותה כליל.

אבא: טוב, אני רואה שזה לא עובד. שים את הטאבלט בצד ותגיע לחדר.

ילד: אבל אבא…

אבא: בלי אבל. קיבלת כבר מספיק הזדמנויות. שים את זה בצד ותגיע.

האב קם וצועד לכיוון אחד החדרים. הילד מניח את הטאבלט על השולחן, פניו נפולות ומכורכמות.

אבא: (קורא מהחדר השני) אני אחכה עוד הרבה? לקרוא לאבטחה?

הילד קם מהספה באי-שביעות רצון מופגנת, וגורר את רגליו לעבר החדר.

פנים. חדר ילדים – ערב

על הרצפה פזורים כמה צעצועים. באמצע החדר שולחן קטן בצבע ורוד, ושני כיסאות קטנים לילדים משני עבריו. באחד מהם יושב הילד, כשמולו, דחוק בקושי רב בתוך הכיסא, יושב האב. הוא נועץ מבטו בדף נייר המונח מולו.

אבא: טוב, בוא נראה… בשבועיים האחרונים לא הצלחת להרכיב את הפאזל של ה-150 חלקים שקניתי לך. אחרי זה לא זכרת את כל האותיות של ה-ABC, ועכשיו הקטע עם משחק הזיכרון והאינטליגנציה בטאבלט. עושה רושם שאתה פשוט לא מה שחשבנו כשהבאנו אותך. כי בהתחלה באמת שעשית רושם טוב – התקדמת פה יפה, התפוקה שלך הייתה טובה, אבל בזמן האחרון כאילו כבר לא בא לך להיות פה יותר. זה נכון? אני צודק?

מבטו של הילד קבור בשולחן.

ילד: (בקול ענות חלושה) אבא, זה לא נכון.

אבא: אה, לא? אז איך אתה מסביר את זה שהילד של השכנים, שקטן ממך בחמישה חודשים (!), מדקלם את ה-ABC בעיניים עצומות?

ילד: אבל אף אחד בגן לא יודע את זה.

אבא: יופי של תשובה באמת. ומה עם ה-KPI וה-ROI שלנו?! נזרוק אותם לפח? עם הגישה הזו אנחנו בחיים לא נעקוף את המתחרים ולא נשיג צמיחה. אנחנו נהיה חברה מתה. חיים של משפחות שלמות יהרסו.

הילד שותק. האבא מביט בו במבט שהתוכחה לא נפקדת ממנו.

אבא: טוב, אני חושב שנתנו לך הזדמנויות מעל ומעבר. אני מצטער, אבל אנחנו נאלצים לשחרר אותך.

ילד: (קולו נשבר, דמעות מתחילות לזלוג במורד לחייו) אבל אמא אמרה…

אבא: זה לא מעניין אותי מה היא אמרה! אם היינו עושים רק מה שכוח אדם אומרים לנו, היינו מזמן פושטים את הרגל. יש לך חצי שעה לארוז את הדברים שלך – כמובן, רק את אלה שקנית בעצמך – ולעזוב אותנו. לאות הערכה על התקופה שהיית פה, נשלם לך במשך חודש את הצהרון, על חשבוננו. שיהיה לך ככה קצת זמן להסתדר, ושלא תגיד שאנחנו לא בסדר.

הילד קם מהכיסא, עיניו אדומות אך בכיו שקט. הוא מחפש צעצוע כלשהו לקחת עמו, אך בכל פעם שהוא מתקרב לצעצוע מסוים האב אומר "לא, זה שלנו". לבסוף הוא יוצא מהחדר בידיים ריקות ובכתפיים שמוטות.

פנים. סלון – ערב

האב יושב לבד על הספה. הפעם הוא כבר ללא נעליים – רק גרביים שחורים לרגליו. הוא משחק בטאבלט ומדבר בטלפון הנייד במקביל.

אבא: היום צריך לעשות הכל לבד, אחרת זה פשוט לא קורה… כן, אי אפשר לסמוך על אף אחד, חוץ מעל עצמך. כשאני הייתי בגילו זה לא היה ככה, לא היה צריך את כל הקשקוש הזה של השימוע מה שימוע. אם לא היית טוב – היו מעיפים אותך בשנייה. מצידם שתמות. (מקשיב) כן? ואיך הוא? מדבר כבר אנגלית שוטפת? וסינית הוא יודע? כי היום זה שוק חשוב, וגם ככה כל הצעצועים כבר מגיעים מסין… והציפיות שכר שלו? אפשר נראה לך להוריד אותו לצעצוע בשבוע? סבבה, אז תשלח לי את הפרטים אחר כך במייל. יאללה, ביי.

האב מנתק את הטלפון וממשיך לשחק בטאבלט.

פייד אאוט