פנים. מוסך – יום
על השלט שמקדם את פני הבאים למוסך כתוב "אלי נכות ובניו בע"מ", אבל זהו לא מוסך רגיל – על הג'ק, במקום מכוניות, יש מיטות בית חולים שצעירים שוכבים עליהן. על הקירות תלויים פוסטרים של הרמטכ"ל וכרזות "חייל, שמור בבקשה על השבת – בפקודה!!!" שבהן רואים חיילת מדליקה נרות שבת ומכסה פניה בזמן שהחייל שלידה מניח תפילין ביד אחת ויורה ברובה ביד השנייה. לתוך המוסך מדדה צחי, חייל שנתמך על ידיו אביו אבי. אלי, בעל הבית, ניגש אליהם.
אלי: בוקר טוב, חברים, מה המצב?
אבי: וואלה, לא משהו. הבן שלי פה צחי לא מרגיש את הרגל ויש לו לחצים חזקים בחזה. קשה לו לנשום.
אלי: (בוחן את צחי, לוחץ קצת על הבטן) ממתי זה?
אבי: הוא נפצע בעזה לפני שבוע. המחבל בדיוק יצא מהמנהרה וצחי לא ראה אותו.
אלי: איזו באסה. (לצחי) בוא נבדוק אותך. (צועק לעבר אחד הפועלים) יאסין, תביא לי לפה מיטה.
הפועל מביא מיטת חולים.
אלי: (לצחי) תוריד חולצה ותעלה.
צחי מציית להוראות. אלי הולך לארגז כלים מלוכלך, מפשפש בו – מוציא ממנו מזרקים, פדי גזה מרובבים, מדחום שחור מרוב שימוש – ולבסוף מוצא את מבוקשו: סטתוסקופ חלוד. הוא מצמיד אותו לחזה של החייל ומקשיב במספר אזורים, מדי פעם דופק על בית הצלעות.
אלי: אני לא שומע כלום.
אבי: (לבנו) צחי, תראה לו בדיוק איפה כואב לך.
החייל מצביע על נקודה מסוימת בחזה. אלי מקשיב שוב, אבל מניד בראשו לשלילה.
אלי: לא, כלום.
אבי: צחי, תשתעל קצת, אולי הוא ישמע משהו.
צחי משתעל.
אלי: תקשיב, הריאות שלו נקיות לגמרי. אין הרבה מה לעשות אם לא שומעים כלום. חבל סתם לפתוח אותו ולגלות שהכל בסדר.
אבי: נו, ככה זה תמיד – כל השבוע יש עשן שחור שיוצא מהאגזוז, ואיך שאתה מגיע למוסך הכל דופק כמו שצריך. תגיד, מה לגבי הרגל? הילד בקושי מצליח לדרוך עליה.
אלי: בשביל זה אני צריך לעשות לו צילום.
אבי: (עצבני) מה צילום עכשיו?! למה לדחוף לילד המסכן קרינה? לא מספיק הוא בסמרטפון כל היום? יש ג'ובניקים שקיבלו שמונים אחוזי נכות על זה שנפל להם על הריס מדף עם קלסרים פרחוניים, אז הבן שלי שנתן את הדם שלו בשביל המדינה המזדיינת הזאת לא יקבל כלום?!
אלי: (צועק לאותו הפועל) יאסין, תביא לי רגע את המחירון לפה.
יאסין מביא את המחירון.
אלי: תראה פה (מצביע על שורה במחירון). פציעה מפמצ"ר, קטיעה חלקית – עשרים וחמש אחוז נכות. קטיעה מלאה – חמישים אחוז. פציעת ראש מקליע או טיל נ"ט – שמונים וחמש אחוז. קטיעה מלאה של כל הגפיים פלוס תרדמת פלוס נאלץ לעשות קקי בחיתול מבוגרים – מאה אחוז נכות. הכל כתוב פה, שחור על גבי לבן.
אבי: עזוב אותי ממחירונים, זה הכל עבודה בעיניים. רושמים משהו על הנייר בשביל שיהיה מה להראות לפראיירים כשדופקים אותם. שנינו יודעים שבתכל'ס אתם מחליטים כמה אחוזים הוא יקבל.
אלי: בוא, בוא שנייה הצידה.
אלי שם את היד סביב כתפיו של אבי ומדבר איתו בלחש בצד.
אלי: איך השם?
אבי: אבי.
תקשיב אבי מה אני יכול לעשות בשבילך, וזה רק בגלל שאתה יהודי, למה באים לי לפה גם דרוזים ובדואים והם לא מקבלים ממני כלום אלה. אני יכול להוריד לבן שלך רגל או יד, מה שתבחרו, ואני מסדר לך פה שישים אחוז נכות, שזה עשר יותר ממה שהוא אמור לקבל.
אבי: מה אתה רציני? זה ילד זה, עוד לא זיין אפילו, איך יסתובב עכשיו בעולם בלי יד או רגל? מי תרצה בכלל להיות איתו?
אלי: זה לא המוסך של אבא שלי, אני לא יכול לעשות פה מה שבא לי, למה אגף השיקום יושבים לי על הווריד. אחרי זה הם באים אליי עם שאלות, "למה נתת לו עשרים אחוז אם הוא איבד רק ביצה אחת?", "הוא עדיין יכול לאכול דרך האף", "דברים כאלה. יש מוסך פה ליד שהיה עושה קומבינות לחיילים, מבצע אחד פלוס אחד על קטיעת גפיים פלוס פחית שתייה, עד שעשו עליו פשיטה וסגרו אותו.
האב חושב על זה כמה שניות.
אבי: טוב, יאללה, בוא נלך על זה. אנחנו צריכים את הקצבה הזאת, למה המצב בבית קצת קשה מאז שפיטרו את אשתי.
אלי: יד או רגל?
אבי: בוא נלך על רגל, כי תמיד אפשר לשים פרותזה ולהסתיר את זה עם המכנס. יש אפילו את ההוא בלי הרגליים שהשתתף באולימפיאדה של הרגילים. שמעת פעם על מישהו בלי ידיים שהשתתף באולימיפיאדה?
אלי: (צועק לעבר הפועל) יאסין, תוריד רגל לבחור.
צחי: (מבוהל) מה, מה להוריד רגל? אבא, מה קורה פה?
אבי ואלי ניגש למיטת הצעיר.
אבי: אנחנו עושים את זה בשביל המשפחה, נשמה של אבא.
צחי: (עם דמעות בעיניים) אבל נפצעתי כבר, אבא, נתתי את הדם למדינה הזאת.
אלי: ככה זה במדינה המזדיינת הזאת, ימצצו לך את הדם עד שתקבל משהו.
יאסין מתקרב למיטה.
יאסין: אלי, ראית את המסור? אתמול השתמשנו בו על השיריונר ההוא, אבל עכשיו אני לא מוצא אותו. דוד הדפוק הזה לא זוכר איפה הוא שם אותו.
נכנס דוד, ג'ינג'י קטן ומתולתל, חמום מוח עד מאוד.
דוד: (עצבני) כוס אמא ש'ך, יאסין, מה עוד פעם דוד, דוד, דוד?! אני עבדתי אתמול רק עם הדיסק חיתוך על החייל בלי העין. לא נגעתי במסור המזדיין שלך!
אלי: טוב, טוב, תירגע. סיימת עם הדיסק?
דוד: כן.
אלי: יופי, אז תן אותו ליאסין שיעבוד פה על החייל. (פונה לאב) בסדר, הבן שלך בידיים טובות. אתה יכול לחזור עוד שעתיים.
אבי: בטוח?
אלי: בטוח.
אבי: טוב, אז ביי. (פונה לצחי) ביי, אני הולך לשבת פה בבית קפה ליד. תתקשר אליי אם יש בעיה.
האב נושק על הלחי של בנו ויוצא.
אלי: (ליאסין) תוריד לו כבר את שתי הרגליים. נגיד שגילינו משהו במהלך העבודה. האבא לא יודע מהחיים שלו.
יאסין מצמיד מטלית שחורה מרוב לכלוך לפניו של צחי, שמתעלף תוך מספר שניות. יאסין לוקח את הדיסק מידיו של דוד ומתחיל לעבוד.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 