הקעקוע החדש שלי

עשיתי קעקוע חדש. כדי לחסוך לעצמי את התשובות החוזרות לשאלות הטרחניות, הכנתי מדריך שיוצג בצורת דיאלוג ויישלף בכל פעם שאתקל בנודניק התורן.

– מה זה, אחי, מה יש לך על היד? קעקוע?

– פששש, ממש חד אבחנה אתה.

– אתה לא נראה כמו אחד עם קעקועים.

– ואתה לא נראה כמו אחד עם שכל, אז מה?

– זה קעקוע ראשון שלך?

– לא. יש לי עוד שני קעקועים. אחד של נשר על החזה והשני הוא עלי כותרת שמקיפים לי את הרקטום.

– מה כתוב שם?

– ברקטום?

– לא, יא מצחיק אחד. על היד.

– זה באנגלית. שמעת על השפה הזאת? מצלצל מוכר מכיתה ד', הכיתה האחרונה שהגעת אליה?

–  מה זה? Nothing to be done? מה זה אומר?

– שאין מה לעשות.

– נו, ברצינות.

– בחיי. תבדוק במילון אוקספורד.

– מה כאילו המשמעות של זה?

–  אתה רוצה את הגרסה הקצרה או הארוכה?

– הארוכה.

– שאין לנו שליטה בחיים.

– זאת הגרסה הארוכה? אז מה הקצרה?

– ככה זה.

– וואי וואי, איזה קשה אתה. בן אדם בא בטוב, מתעניין, למה אתה ככה, אחי? מה אתה מעדיף, שאני לא אשאל?

– כן.

– טוב… אז מה זה אומר? אבל בלי שטויות.

– אני אגיד את זה רק פעם אחת, ואחריה לא יהיו יותר שאלות. ברור?

– ברור, ברור.

– זאת הרפליקה הפותחת במחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.

– רפ מה?

– המשפט הראשון שנאמר במחזה.

– וואלה. רפליקה. למדתי משהו חדש. ו…

– ואפשר לפרש את זה כ"אין מה לעשות", כלומר לקרוא את זה קריאה דטרמיניסטית, פטליסטית אפילו, לפיה אין למעשים שלנו כל משמעות בעולם חסר פשר. עם זאת, אני מעדיף קריאה דיאלקטית מהצד היותר אופטימי – או הפחות פסימי – של האקזיסטנציאליזם, לפיה גם בעולם אקראי עד כאב וחסר פשר עד אימה ניתן – מה זאת אומרת ניתן? חובה עלינו – לשאוב משמעות ממעשים ומיחסים שיוצקים ביטחון בהיותנו חלק מחברת בני אדם; בהיותנו אנושיים, מסוגלים למעשי עוולה נוראיים אך גם למעשי חסד מופלאים; בהיותנו מכוערים ויפים ואלימים וחומלים וטיפשים וגאונים, והכל בכפיפה אחת. והיופי הגדול והנורא הוא שאין מה לעשות. רק לשמור על ההומור שלנו. הכי חשוב זה ההומור.

– ואוו, אחי, זה כבד. תגיד את האמת, זה בגלל משבר גיל 40?

– יכול להיות. בבחירה בין זה לבין להתגרש, לעבור לגור בדירה טחובה בפלורנטין עם שני שותפים – אחד שמדבר עם עכבר דמיוני והשני שמצחצח שיניים עם המברשת של האסלה, להופיע בערב הקראת שירה או ספוקן וורד או סטנד אפ חובבים בצוזמאן או בכולי עלמא או בכל מקום אחר ששורץ היפסטרים בעיני עצמם וסתם חבורה של מתלהבים חסרי ייחוד בעיני אחרים, לעבוד כמלצר בבית קפה בערב ומחלק "ישראל היום" בבוקר רק כדי שאוכל לשלם מזונות ושכר דירה, ולנסוע על קורקינט חשמלי עד שאיזה ג'יפון של נובורישית מנותחת ייכנס בי והיא אפילו לא תטרח לבדוק מה שלומי או להתנצל, בחרתי באפשרות הראשונה. יותר זול ובטוח.

– באת טעון אתה, אה?

– היה עדיף כבר שתשאל אותי על עלי הכותרת ברקטום.

– תכל'ס… מה הקטע עם זה באמת?

תודה למקעקעת המוכשרת מיקה לזר