כרוב כבוש. התמכרתי לכרוב כבוש. בוקר, צהריים וערב – כרוב כבוש. על פניו אין עם זה בעיה. להפך אפילו. מחקרים מצאו שבכרוב כבוש יש הרבה חיידקים פרוביוטיים. מספרים שבגרמניה יש אנשים שאוכלים כל היום כרוב כבוש ולכן הם אף פעם לא חולים. קהילת חיידקי המעיים שלהם חוגגת על זה כמו אוהדי כדורגל בווארים מבוסמים, ובתמורה הם זוכים לחסינות מפני מחלות שונות. אולי הסלוגן של המאכל הזה צריך להיות "כרוב כבוש – הפרוביוטיקה של הטבע", או "יש כרוב כבוש – אין פיגועים של חיידקים". אני גם אוהב להצמיד את האוזן לצנצנת ולשמוע את קולות התסיסה, את הבכחנליה של התרבות החיידקים.
הבעיה היא שיש פרסונה מסוימת שמקושרת עם אכילת כרוב כבוש, ואני מרגיש שהפרסונה הזאת נכפית עליי בלי רצוני בשל ההעדפה הקולינרית הזאת. היום בבוקר, למשל, התאוויתי פתאום לנקניקיית פרנקפורטר ולבירת חיטה בכוס גדולה. בצהריים שלחתי את ידי מבלי משים אל השפה העליונה והרגשתי חתימת שפם. מבט במראה גילה שצימחתי תוך שעות ספורות שפם שחור עבות. אחר הצהריים יצאתי להאכיל את הברווזים באגם, וילדה קטנה שעברה בסמוך שאלה למעשיי והאם היא יכולה גם להאכיל את הברווזים. "בוודאי", אמרתי לה, וכשהיא ליקטה את הפירורים מתוך כף ידי חשתי כיצד רעד פנימי עובר בי. בערב התיישבתי לאכול פרוסת לחם שחור עבה עם חמאה, נקניק וכמובן – כרוב כבוש. היה נדמה לי שאני שומע יפחות מכיוון המרתף. סיימתי בנחת את ארוחתי וירדתי למטה עם הצלחת כשעליה מעט שאריות. היפחות השתתקו לפתע. פתחתי את דלת המרתף והצצתי פנימה. הילדה שכבה שם, מקופלת, עיניה פעורות באימה. כיסוי הפה שלה היה ספוג בנזלת ודמעות. הנחתי לפניה את הצלחת ושחררתי את מחסום הפה. כשקירבתי לפיה את המזלג עם הכרוב הכבוש, היא הניעה במהירות את ראשה מצד לצד. הכרוב הכבוש נפל לרצפה, מה שעורר בי את חמתי. ליקטתי אותו מהמרצפות הקרות והאכלתי אותה בכוח, עד שכמעט נחנקה.
רגע לפני שעליתי במדרגות הטיתי אוזן. לא נשמעו עוד קולות יפחה. רק תסיסה חרישית, כמעט בלתי נשמעת. זה היה הכרוב הכבוש.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 