מר תרבות

אזרחים יקרים,

ימים לא קלים עוברים על עולם התרבות. האמנים, היוצרים, אנשי הבמה, הכותבים, השחקנים, העובדים מאחורי הקלעים – כולם נאלצים לראות בעיניים כלות כיצד מטה לחמם נשבר. מחובתנו כעם, ומחובתי כראש ממשלה, לעזור להם.
ישנם אנשים שלא מבינים מדוע התרבות כה חשובה לשרידותנו. "לכו לעבוד, פרזיטים", הם קוראים לאמנים. לאותם אנשים אצטט את יגאל אלון שאמר, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לא בכדי נקרא העם היהודי "עם הספר". אלה הרוח, הנשמה היתרה, היצירה, שאיחדו את אבותינו ואבות אבותינו בגולה הדוויה.

לאחר התייעצות קדחתנית עם שרי הממשלה ובעיקר עם בני ביתי החלטתי כי הכחדת התרבות היא גזירה שהעם לא יוכל ולא צריך לעמוד בה. ולכן, מדי שבוע אעלה כאן, בשידור חי, חלקים ממיטב תרבות הארץ והעולם. והיום: מונולוגים קלאסיים מהתיאטרון. (שולף גולגולת)

"לסגור, או לא לסגור, זאת השאלה.
מה נעלה יותר: לשאת באורך רוח
חיצי בנט אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים המפגינים
למרוד, וקץ לשים להם? להיות מפוטר:
לישון, ולא יותר; ודעת: המענק הזה
ישבית מכאוב הלב לכל העצמאים,
זה חלק כל בשר – הנהי התכלית,
אליה יכסף מובטל, לחלו"ת: לישון,
לישון!"

(משליך את הגולגולת הצידה) אחרי המונולוג המפורסם בעולם אפנה לביצוע של יצירה משלנו, ועוד אחת שנוגעת בעצב החשוף ביותר של העם היהודי: השואה. זהו תפקיד שתפור למידותיי, כמי שהיה הראשון לזהות את גודל איום הקורונה.

"מה הבכי יהודים, מה היללה? קשה? קשה!
מתי ליהודים לא היה קשה? א-נו תגידו לי!
הקושי בונה אותנו, יהודים, נותן לנו כוח.
קחו אותי לדוגמה: גם אני יכולתי לעמוד היום ולבכות. סיבות לא היו חסרות לי. לפני הקורונה היו לי מניות של חברת פלדה. באה הקורונה הכניסו אותנו לסגר, אויס מניות. קאפוט. אז יכולתי לבכות? אה? אוי יכולתי! אבל אני לא בכיתי. אמרתי לעצמי: ביבי, הבכי יעזור? הדמעות יחזירו את המניות? א-פייג יחזירו. אז במקום לבכות אמרתי לעצמי: למה קוראים לך ביבי? בי-בי! (טופח על חזהו) בי הכוחות להציל את העם היהודי!
הסתכלתי מסביב: מחסומי משטרה. הכל סגור. חיפשתי איפה יש פרצה בחוק – ומצאתי! מה הייתי לפני ראשות הממשלה? מוכר רהיטים פשוט. מה אני עכשיו? ראש הממשלה עם האיי.קיו הכי גבוה בעולם!"

תודה רבה. וכעת ליצירה שקרובה מאוד ללבי, על אף שנכתבה לפני למעלה מ-350 שנה. ככה זה עם יצירות אמנות אמיתיות – הן על-זמניות.

"גנבה! גנבה! רצח! תפסו את הפושע! צדק, צדק, אלוהי המשפט! אני אבוד, אני הרוג, שחטו אותי, גנבו ממני את כספי. מי הוא זה? איזה הוא? איה הוא? איפה הוא מתחבא? מה עליי לעשות כדי למצאו? לאן לרוץ? לאן לא לרוץ? האין הוא שם? האין הוא פה? מי זה? עמוד! (אל עצמו, בתפסו את עצמו בזרועו) השב לי את כספי, נבל… הה, אני הוא זה! ראשי סחרחר עליי ואיני יודע איפה אני, מי אני ומה אני עושה. אבוי, כסף מסכן שלי, כסף מסכן שלי, ידיד נפשי היקר! הנה נלקחת מעמי, ומאחר שנטלת ממני נטלה משענתי, נטלה נחמתי, נטלה שמחתי, הכל חשוך בעדי, אין לי תכלית ואין טעם בעולם. אם אין אתה לי למה לי חיים? תם ונשלם. אין בי כוח לשאת עוד. אני הולך למות, אני מת, אני קבור. האין איש בעולם שיבוא להקימני לתחיה על ידי שישיב לי את כספי או שיודיע לי מי לקח אותו? אה? מה אתם אומרים? לא, אין איש. זה שעשה את המעשה, יהיה מי שיהיה, הרי ארב יפה-יפה לשעת הכושר ובחר בדיוק את הזמן שדיברתי עם בני יאיר. לדרך! אלך לעורר את הדין ולדרוש שיעמידו לחקירה את העם כולו!"

(מקבל פתק) אני רואה שהגיעה בקשה מן הקהל בבית. לשם כך עליי לחבוש פאה (חובש פאה בלונדינית).

מה זה? נשאר כאן כתם. צא, כתם רע! צא אני אומרת!
בושה אישי! בושה! גיבור כזה פוחד?!
והרי למה לנו לפחד? פן ידעו זאת?
הרי איש לא יעז לתבוע מאיתנו דין וחשבון!
מה איתכן ידיים? לעולם לא תהיינה נקיות?!
חדל מזה ביבי! חדל מזה!
החלחלה הזאת מקלקלת הכל…
בוא למיטה. בוא למיטה, יש דפיקות בשער!
בוא, ביבי, בוא הושט לי יד! את הנעשה, אין להשיב… בוא למיטה, בוא למיטה, בוא.

(משתחווה) בשבוע אקריא קטעים נבחרים מהספר "שרה בורחת מבשורה". (מוריד את הפאה ומדבר אליה) בואי שרהל'ה, הולכים. (יוצא)

היצירות המצוטטות (ומסולפות): המלט / שייקספיר (תרגום: אברהם שלונסקי); גטו / יהושע סובול; הקמצן / מולייר (תרגום: נתן אלתרמן); מקבת / שייקספיר (תרגום: מאיר ויזלטיר)