"שופטים בשר ודם" היא סדרת דוקו שמשכנעת את המשוכנעים. מי שחושב שבג"צ הוא מעוז של שפיות, של אנטי-פופוליזם, אביר זכויות האדם בישראל – ימשיך להאמין בכך, ואף ביתר שאת. מי שמאמין שבית המשפט מאוכלס בחבורה של שמאלנים מנותקים שלקחו לידיהם סמכויות שמעולם לא ניתנו להם על ידי הפופולוס – יעלה קצף על שפתיו בזמן הצפייה.
בפועל, אם היוצר נפתלי גליקסברג היה מבקש "לאזן" את התכנית עם מרואיינים שמתנגדים לאותו אקטיביזם שיפוטי ידוע לשמצה, היינו מקבלים את העיסה הרגילה של דעות מבוצרות בעמדתן שמשאירות את הצופה תָּמֵהַּ. השאלות שהוא שואל הן יותר הרמות להנחתה מאשר עמדת אפכא מסתברא.
בהשאלה, גליקסברג עצמו נוטה באקטיביזם שיפוטי, כשהוא מבין שלעתים צריך מבוגר אחראי שיסתכל על התמונה הגדולה ויתווה דרך נכונה מבחינה פרקטית ומוסרית.
לכאורה, אין דבר גרוע מזה ליצירה שאמורה לעורר מחשבה ודיון. זה נכון אולי ברמה התיאורטית, ובטח שצריך לבחון גם את בית המשפט העליון במבט ביקורתי. אבל במצב הדברים היום, כאשר החינוך לדמוקרטיה נמצא במלחמת מאסף וכשהדמוקרטיה מתפרשת על פי רוב כ"רצון העם" ותו לא, חשוב שיהיה מי שמזכיר שיהיה עוד גורמים במשוואה שמרכיבה את חיינו המדינתיים. שהמושג מדינת לאום הוא בסופו של דבר, ובכן, מושג – קונסטלציה שהתעצבה בעיקר במאות ה-19 וה-20 – שבסיסו הסכמות על עקרונות משותפים שעל פיהם יש לפעול, או במילים אחרות: חוק.
אחת הנקודות הבולטות בסדרה, אם לא הבולטת שבהן, היא העובדה שמדינת ישראל מתנהלת ללא חוקה. אם דבר כזה היה עוד איכשהו מתקבל על הדעת בשלב הקמתה ועיצובה של המדינה, הרי שהיום הוא מעיד על חוסר ביטחון בהגדרה העצמית שלנו. יחסי דת ומדינה, העובדה שלישראל אין גבולות ברורים, השליטה על עם אחר באמצעות מערכת חוקים נפרדת – כל אלו פועל יוצא של המחסור בעמוד שדרה חוקתי; של חוסר הרצון המצמית של הפוליטיקאים – מקום המדינה ועד היום – לקחת אחריות.
כשזה מצב העניינים, לא מפליא שהכוחות הדמוקרטיים והמריטוקרטיים (מושג שמרני, דרך אגב) ניגפים אט אט בפני כוחות תיאוקרטיים חדורי אמונה. קל ונוח להאשים את שופטי העליון (אפילו לי העמדה הלא-רפקלטיבית של אהרון ברק לא תמיד מחליקה בגרון), כשבעצם אנחנו – על נציגינו בכנסת – מעדיפים להישאר בשלב הפאלי: להתאוות באופן ילדותי אל החיבוק החם של המדינה-האם, ולרצות לסלק מהדרך כל גורם מפריע. בטח אם הוא בסך הכל עשוי בשר ודם.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
וגם אין למדינת ישראל תקציב.. אז מה?!
ורה"מ עושה חוכא ואיטלולא מכל המערכת המשפטית שקיומה תקף רק בזכות ביורוקרטיה תהליכית והיסטוריה הנבדקת הלוך וחזור ותקדימים רבים.
האם זה סוד שבית המשפט העליון הוא מועדון סגור של "חברים מהצבא" נגיד, של הבנים של.. עיתון 'הארץ' לא הפסיק לחפור בנפוטיזם הקיצוני של שופטי בג"צ, בכך שהם בוחרים "ספרדי מחמד" "אשה מחמד" [ היום פחות] "דתי מחמד" "וימני מחמד". הנסיונות של הפילה בחנות החרסינה לשנות את המבנה העתיק הזה, לפגוע באנשים ובסידורי העבודה הבינדוריים שלהם עלה בתוהו, כי היא פוליטיקאית גרועה שלא מבינה כלום ביחסים בינאישיים, בפוליטיקה של ארגון ובשימוש נכון בכלים השונים לשינוי.
לולא הביבי הזה היה עומד למשפט על שחיתות קיצונית, להוותי הוא יכל לערוך שינויים כבירים במנגנון הבחירה. אבל במצבו הנוכחי, הכל מתפרש כפעולה אופורטוניסטית ומושחתת מעצם טיבה.
אין ספק שיש פגמים במערכת המשפט שדורשים תיקון מערכתי, אבל הפתרון המוצע על ידי הימין הפופוליסטי – להרים D9 על בית המשפט – לא רק שישפוך את התינוק עם המים; הוא גם ידאג לבעוט בו למוות.
על זה אין ביני לבינך ולו פסיק מחלוקת.