חילוף חומרים

מוקדנית: מוקד שירות לקוחות גוף שלום, מדברת שמרית מצוות יהלית, כיצד אוכל להעניק שירות?

לקוח: שלום שמרית. אני חושב שיש לי בעיה עם חילוף החומרים.

מוקדנית: איזו בעיה בדיוק?

לקוח: לא יודע, פעם יכולתי לאכול מה שאני רוצה בלי לעלות במשקל…

מוקדנית: אוקיי. והיום?

לקוח: אני מרגיש כאילו כל ביס יורד לי ישר למותניים. אני ממש יכול להרגיש את זה קורה. פיזית.

מוקדנית: אני צריכה רגע להעלות את הפרטים שלך. תעודת הזהות זה מה שהקשת בהתחלה?

לקוח: כן.

מוקדנית: רק רגע ברשותך… ליאור?

לקוח: כן.מוקדנית: אני רואה פה שאתה בן 41.

לקוח: נכון.

מוקדנית: האחריות על חילוף החומרים נגמרה לך לפני שנה וחצי.

לקוח: מה?

מוקדנית: זה כתוב בהסכם. האחריות היא עד גיל 40.

לקוח: אין מצב. אני בחיים לא הייתי חותם על דבר כזה.

מוקדנית: אני מצטערת, אדוני, אבל זה מופיע שחור על גבי לבן בחוזה.

לקוח: את מצפה ממני עכשיו למצוא חוזה מלפני 40 שנה? זה אבסורדי.

מוקדנית: אני יכולה לשלוח לך עותק. זה סעיף סטנדרטי שמופיע אצל כולם.

לקוח: זה לא מעניין אותי שזה מופיע אצל כולם. זה שכולם מוכנים לקבל את זה – זה בעיה שלהם.

מוקדנית: אדוני, כתוב במפורש שהאחריות לא כוללת בלאי טבעי.

לקוח: אתם חבורה של רמאים, זה מה שאתם. מסתירים את זה באותיות הקטנות כדי שאנשים לא ישימו לב. שיטת מצליח קוראים לזה.

מוקדנית: אני מצטערת שאתה מרגיש ככה אדוני, אבל תאמין לי ש…

לקוח: מה אתם מצפים ממני לעשות עכשיו? להמשיך להתנפח כמו איזה אבוב? להפסיק לאכול אולי?

מוקדנית: אני באמת לא יודעת מה להגיד לך…

לקוח: יש אפשר להרחיב את האחריות בכסף?

מוקדנית: סליחה?

לקוח: זה מה שאתם עושים בדרך כלל, לא? מפתים אנשים לחתום על אחריות, ואחרי זה מכריחים אותם לחתום על הרחבת אחריות בטונה של כסף.

מוקדנית: אני מצטערת, אבל אין אפשרות כזאת. להגיד לך את האמת, זה פשוט לא משתלם לחברה לתת אחריות בגיל הזה. הבלאי גדול מדי.

לקוח: אני לא מוכן לקבל את זה. אפשר לדבר עם המנהל שלך?

מוקדנית: אדוני, אני מבטיחה לך ש…

לקוח: אני מבקש לדבר עם המנהל, אחרת אני אעשה לכם כזה בודי שיימינג בפייסבוק שלא תדעו מאיפה זה בא לכם!

מוקדנית: אדוני, אני מבקשת שלא תצעק עליי.

לקוח: תנסי לשים את עצמך בנעליים שלי! זאת אומרת, אם בכלל תצליחי להתכופף בלי שהבטן תמחץ לך את הריאות ולא תצליחי לנשום. אתם חונקים אותי פה, זה מה שאתם עושים, אבל מה אכפת לכם מליאור? הוא עשה את שלו. זה הכל בגלל שאתם מונופול. אנחנו לקוחות שבויים, ועכשיו לך תתלונן שחילוף החומרים כבר לא עובד. בהתחלה, כשאתם רוצים שנחתום על ההסכם, אתם מבטיחים לנו הרים וגבעות: "כן, אדוני, בטח שאתה יכול לאכול סטייק בשתיים בלילה אחרי בילוי. לעשות סקס אחרי זה? בוודאי! האחריות מכסה אותך. צרבת? לא תהיה לך. גם לא כאבי גב. למחרת תוכל אפילו ללכת לעבודה כאילו כלום". ואנחנו חותמים, כי מי בכלל חושב על מה שיקרה אחרי שתיגמר האחריות? זה עתיד. מדע בדיוני. בטח עד אז המדע כבר יסדר הכל. ואתם בונים על זה, על התקווה האנושית הבזויה שאצלנו זה לא יקרה, שהכל איכשהו יסתדר. עלוקות של תקווה. כן, זה מה שאתם, עלוקות של תקווה. ועכשיו, אם את יודעת מה טוב בשבילך, את תתני לי לדבר עם המנהל שלך, אחרת אני לא יודע מה אני עושה.

מוקדנית: אני מצטערת לשמוע שככה אתה מרגיש.

לקוח: מנהל! עכשיו!

מוקדנית: הוא… הוא לא פנוי כרגע.

לקוח: זה לא מעניין אותי!

מוקדנית: הוא פשוט… אכל סטייק אתמול בלילה, אז מהבוקר הוא בשירותים. והוא גם בקושי מצליח לדבר מרוב צרבת. הוא גם… אתה יודע… אחרי גיל 40.

לקוח: אה. צר לי לשמוע.

מוקדנית: אני יכולה להשאיר לו הודעה שיתקשר אליך כשהוא…

לקוח: את יודעת מה? אין צורך. באמת. תמסרי לו שיאכל כמה שקדים לא קלויים. זה עוזר.

מוקדנית: תודה אדוני, אני אמסור.

לקוח: אבל שלא יגזים עם הכמות, כי את יודעת…

מוקדנית: זה יורד ישר למותניים.

לקוח: בדיוק.

מוקדנית: יש עוד משהו שאוכל לעזור בו, אדוני?

לקוח: לא, עזרת מספיק, תודה.

מוקדנית: שיהיה יום טוב, אדוני.

לקוח: יום… כן, יום טוב. למה לא? שיהיה יום טוב.