יום גיוס

היום לפני 23 שנים התגייסתי. הייתי נער מחוצ'קן, רופס ועגלגל בן 18 מהקריות שלא ידע שהוא סובל מחרדה חברתית ושהיה בעצם הראשון ממשפחתו להתגייס לקרבי, כך שלא היה מי שיסביר לו לקראת מה הוא הולך. אינסטינקט הישרדותי דחף אותי להשיל מעליי כמעט באחת לא רק כמה קילוגרמים טובים (תודה לך חומוס מקולקל שאכלתי בשבוע שמירות בלטרון!), אלא גם את כל המחשבות הטורדניות על מה יחשבו עליי אחרים. למי יש זמן לזה כשאתה רץ בשטח או מעמיס פגזים או נוטע בזנ"טים באמצע שומקום (רק עכשיו למדתי שראשי התיבות הם ברזל זוויתי נטוי. שיהיה). אלה לא היו שנים קלות. לא תמיד מצאתי את עצמי בשירי הפלוגה הזימתיים או בשיחות הארוכות בזמן המארבים בלבנון או בשטחים. אבל כן למדתי על עצמי דברים: על היכולת לעמוד בקשיים, על חוש הומור שבא לעזרתי, ובעיקר על כך שאין לי שום סיבה להתבייש במי שאני.

התהליך עוד לא נגמר – וטוב שכך, כי מי רוצה להישאר תמיד אותו הדבר? סטגנציה היא מוות, עיפוש – אבל הצבא היה קטליזטור רציני לשינוי. אולי הוא היה מגיע בכל מקרה, למרות שבמקרה שלי כנראה שרק Shock Therapy היה עושה את העבודה. ברור לי גם שיש הרבה אנשים שהצבא הרס ורמס והותיר בהם צלקות בל יימחו. הוא הרי יודע טוב מאוד לעשות גם את זה.

עידן פישל, הגיבור של "מענטש", הצגת היחיד שכתבתי, הגיע לצבא מרקע אחר לגמרי משלי. ספוג אידיאולוגיה מרקסיסטית וסיפורי גבורה ששמע בבית, הוא חשב שיוכל לעשות מהפכה בצבא. עד מהרה הוא גילה שהחיים אינם מתנהלים בהכרח לפי הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. גם במקרה שלו הצבא היה זה ששינה אותו, ולא להפך. בהתחלה חשבתי שבעוד השינוי שאני עברתי הוא חיובי באופיו, השינוי שעידן עבר שלילי. עם הזמן אני מבין שלא מדובר בשחור ולבן – לא עבורי ולא עבורו. בסופו של דבר שנינו למדנו משהו על החיים ובעיקר על עצמנו, גם אם אנחנו לא אוהבים כל חלק בגוף שניבט אלינו מהמראה.

כתבתי את כל זה כדי להגיד ש”מענטש" חוזרת בסוף החודש לתיאטרון חיפה. עידן ואני נהיה שם – איש איש והצלחותיו, איש איש וצלקותיו.

בתמונה הראשונה: הנער העגלגל בן ה-18 מלווה על ידי שני הוריו לבית החייל בחיפה.


בתמונה השנייה: גבר בן 41, קצת מתעגל באזור הבטן (הגיל עושה את שלו גם בגזרה הזאת, תרתי משמע), שבעוד שבע שנים בלבד ילווה את בנו ללשכת הגיוס ויהיה בדיוק בגיל בו אביו היה כשליווה אותו. גם זו דרכו של עולם.

תגובה אחת בנושא “יום גיוס

  1. קראתי .
    אנסה לתפוס את ההצגה לכשתגיע לביקור בתל אביב.
    אני מאלה שהצבא הותיר בהם צלקות קשות מאוד, שסיבך לו את הנשמה ואת הנפש ואת החיים לשנים ארוכות מדי. [אני ב-20 שנה מבוגר ממך].

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s