- התחושה שלי בימים האחרונים, עם פרסום הסיכויים הגדולים לחלות בקורונה, היא כשל צעיר אמריקאי שמחכה לצו הגיוס לווייטנאם. מדי בוקר אני צועד מטפורית אל תיבת הדואר שמחוץ לביתי ופותח אותה בלב הולם, לא לפני שהשתהיתי מולה מספר שניות והתפללתי חרישית שתהיה ריקה. שוב לא עלה מספרי בגורל. אני פולט אנחת רווחה וחוזר אל הבית בצעד קליל, כאילו השלתי מעל כתפיי תיק עמוס אבנים כבדות. מחר בבוקר אעמוס שוב את התיק על הגב ואצעד אל התיבה. לפעמים נדמה לי שעדיף כבר לקבל את צו הגיוס וללבוש את האפוד במקום את התיק. אולי הלחימה בג'ונגלים של וייטנאם תהיה קלה יותר מתחושת החכיון הכוססת.
- בעוד חודש בדיוק אהיה בן 42. אני לא מחכה ליום ההולדת שלי. הוא לא יהיה שונה מהיום לפניו או מזה שיבוא אחריו. זו לא רק איזו רטנוניות נרגנת שכזו, אלא גם הבנה בוגרת שמאחורי ציפייה לעתיד לבוא יש התכחשות לכאן ועכשיו; למאבק הסיזיפי היומיומי שהוא ה-Raison d'être שלנו. שצף של תשובות שליליות שקיבלתי לאחרונה בנוגע לרעיונות שונים חיזק בי את ההבנה שדרך ההתמודדות הטובה ביותר היא להמשיך בכתיבה, למצוא אפיקי יצירה נוספים ולבסס שיתופי פעולה עם יוצרים אחרים (שחקנים שיעלו את החומרים שלי, למשל). אין ברירה, עליי ללבוש את האפוד ולצאת לג'ונגלים. עדיף למות בהרואיות במעבה היער מאשר לקמול חרישית בבית.
- אנחנו חיים בעידן תועלתני להחריד. כל דקה שבה איננו עובדים או צורכים "תוכן" היא לכאורה דקה מבוזבזת. השבוע התפרסם בעיתון "הארץ" שבעשר האחרון חלה עלייה דרמטית בלימודי המקצועות הריאליים, בעוד מקצועות הרוח ניגפים בפניהם. ההשתהות, הבהייה, המחשבה המופשטת, כל אלו הפכו למוקצות מחמת מיאוס. צפיתי בשבת האחרונה בסרט "ההתחלפות" של ערן קולירין, עשור לאחר הצפייה הראשונה. זו יצירה פילוסופית מהורהרת שנוגדת בכל מהותה את הצייטגייסט: העלילה מינורית, ולכן אי אפשר "לספיילר" אותה; העשייה הקולנועית מדודה ומינימלית: החל בפסקול נעדר המוזיקה ועד עבודת המשחק חפת המניירות. השתהות, השתאות, הזרה, ניכור, הומניזם, אקזיסטנציאליזם, פרזנטיזם – כל האיזמים הללו נידונים אמנם בכובד ראש, אך עם תועפות של אירוניה והומור. לא תמצאו שם שמץ של ניו-אייג'יות סטייל "לצאת מאזור הנוחות כדי להזיז את הגבינה". קחו למשל את המיזנסצנה שבתמונה למטה. כל כך הרבה מידע ורגש נמסרים שם, בהעמדה הלכאורה תמימה הזאת. אני יכול להביט בתמונה עשרות פעמים, ובכל פעם אגלה משהו חדש. התהליך הזה, של החשיפה וההשתהות והגילוי, הוא ה-Raison d'être. ולא משנה מה מחכה בתיבת הדואר.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
ליאור, מילים כדורבנות. נדמה לי שרק בני דורי, מה שאתם אוהבים לקרוא לו "בומר'ס" [אם כי אני עשור אחרי הבומר"ס] עוד זוכרים קריאת ספרות הרפתקות תחת עץ בגינה, עם שמיכה מעל הראש ופנס ביד. דומני שבני גילי עוד זוכרים משחקים דמויי חסמב"ה, שבת אחה"צ עם עיתונים, או שבת בבקר של אריק איינשטיין.
למזלי ולשמחתי, קראתי תאור נפלא של בני דמותי בספרה של אולגה טוקרצ'וק "על עצמות מתות". בסביבות עמוד 210+ היא מסבירה מהי ונוס פגועה, או ונוס חסרה. אלה כל האנשים שלא ממהרים, לא עושים כלום, חסרי "יצר תחרות".
אני לא מפחד לא מאומיקרון וגם לא מאיידס פחדתי אי אז בשנות השמונים.