1. "המתאבד" של המחזאי הרוסי ניקולאי ארדמן נחשב, ובצדק, לאחד המחזות הסאטיריים הטובים ביותר אי פעם. הוא נכתב בשנת 1928, אחד עשר שנים אחרי המהפכה הבולשביקית. מסופר בו על סמיון סמיונוביץ', אדם פשוט שאינו מחובר למנגנוני המפלגה הסטליניסטית ולכן אינו מוצא עבודה. כשהוא מאיים כי יתאבד בשל מצבו הכלכלי, צצים לפתע נציגים של מגזרים שונים – האינטליגנציה, האמנים, אנשי הדת, הרומנטיקנים ועוד – ומנסים לשכנע את סמיון שיתאבד למען המטרה שהם מייצגים. עד מהרה מתברר שהם מייצגים בעיקר את רצונם בהכרה או בכוח. השכן של סמיון, אלכסנדר קאלאבושקין, אף מספסר בחיי – או ליתר דיוק במותו – של שכנו, תוך ניסיון להרוויח מכל הצדדים. נזכרתי במחזה הנפלא הזה כשקראתי על קמפיין מימון ההמונים לטובת משפטו של בנימין נתניהו. אני חלילה לא גוזר גזירה שווה בין סמיון הנעבעך ובין בנימין נתניהו המיליונר ועתיר הקשרים. אבל משעשע לראות כיצד עדת החנפים שסביבו בפוליטיקה ובתקשורת מוכנה שנתניהו "יתאבד" עבור המטרה שלהם: הוכחת צדקתם בכך שראש הממשלה לשעבר הוא קורבן בסדר גודל דרייפוסי, ושרק משפט פומבי יחשוף לעין כל את העוולות של המשטרה, הפרקליטות ושאר זרועות השמאל האנטישמי חובק העולם. עדיין לא הבנתי מבחינה לוגית איך משפט – שהוא לדידם משפט ראווה (דרייפוס כבר אמרנו?) – אמור לחשוף את האמת אם הם טוענים שהכל מכור. נו שוין. בסוף המחזה, אגב, סמיון מבין שעדיף לחיות, גם אם אלה חיים קטנים ועלובים, מאשר למות בשביל אחרים. מישהו אחר כבר ימצא את מותו.
2. סאטירה וצחוק בצד, מה שמצער בכל הסיפור הזה הוא חשיפת עוד נדבך, אחד מני רבים, של הבורות הכללית השוררת בכל הנוגע לדמוקרטיה ושיח ציבורי. העמדה דיכוטומית של שלטון הרוב אל מול שלטון המשפטנים היא לא רק זלזול באינטליגנציה של הציבור, אלא גם סכנה לשיטה הדמוקרטית כולה. מעתה אין זו עוד מערכת עדינה של איזונים ובלמים ומאבק לגיטימי בין הרשויות תוך יצירת שיח ציבורי ער ומודע, אלא הלוך רוח ילדותי, שלא לומר אימבצילי, של טובים נגד רעים שיש להביס ויהי מה.
הסדרה התיעודית "שופטים בשר ודם" ששודרה לפני כשנה בכאן 11 לא עוררה מספיק דיון, וחבל. נכון, ניכר שהיוצר שלה, נפתלי גליקסברג, לא בא לעשות לשופטים חיים קשים. ובכל זאת, ראוי לצפות בחמשת פרקי הסדרה ולו כדי להבין כיצד הרבה פעמים השופטים נדרשים בעל כורחם למלא את הריק שמותירות הרשויות האחרות (בעיקר הרשות המחוקקת), או את הלבטים הלא פשוטים שהם נאלצים להתמודד עמם, בטח בסוגיות כמו ביטחון המדינה. לא חייבים להסכים עם המהפכה החוקתית של אהרן ברק, ככל שהייתה כזאת, אבל כן חייבים להכיר את המורכבות בתפקיד.
3. ואם בחינוך לדמוקרטיה עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את הסדרה "שעת אפס", גם היא בכאן 11. לא אכנס פה לפרטי העלילה, עליה ניתן לקרוא ברשת, אך כן אציין את היכולת של התסריטאית, דקלה קידר, לא ליפול לתוך מכתשי הקלישאות שיכולה הייתה בקלות למעוד לתוכם. לא מדובר רק בקלישאות מסוג ה"תלמידה המזרחית מול המורה האשכנזי". ישנן גם קלישאות מהעבר השני של המתרס, קלישאות של "כולנו בני אדם מורכבים ולכולנו פצע שגורם לנו לעשות מעשים רעים". אם כבר, הסדרה נוטה קצת לכיוון אלה האחרונות, אבל השכילה בינתיים בשני פרקיה לא להדגיש בבוטות רבה מדי את הצד הפסיכולוגיסטי. יחד עם תצוגות משחק נהדרות של דורון בן דוד ומיה לנדסמן, מדובר בסדרה שיש להקרין בכל שיעור אזרחות בארץ. נקווה רק שלא יעיפו אף מורה על זה.
4. הערה אחרונה בנושא: אם רוצים לתרום לקידום הדמוקרטיה בישראל, הייתי בוחר באמצעים קצת יותר מועילים. אני, למשל, תומך באופן קבוע ב"שקוף", גוף תקשורת עצמאי שחרט על דגלו את המלחמה בעד שקיפות בדמוקרטיה הישראלית. כבודה של התקשורת המסחרית במקומה מונח (תלוי באיזה יום), אבל יש תחומים שהם או "משעממים" או מתנגשים עם האינטרסים של בעלי ההון והמו"לים, ולכן העיתונאים בכלי התקשורת הללו לא יעסקו בהם. תמיכה בגופים עצמאיים כמו "שקוף" או "המקום הכי חם בגיהנום" היא תמיכה במקצוע העיתונות כשליחות, וכפועל יוצא מכך תמיכה בדמוקרטיה. השילוב של תקשורת עצמאית ותקשורת מסחרית או ציבורית יבטיח רשות רביעית שעושה תפקידה נאמנה.
התחקיר שפורסם ב"כלכליסט" על השימוש של המשטרה בתוכנת הריגול פגסוס נגד מפגינים מוכיח גם הוא שעם כל הכבוד לתחקירני מקלדת למיניהם, עדיין צריך אנשים בעלי ידע וקשרים וזמן וניסיון כדי לעשות עיתונות אמיתית. לפחות עד שגם הם יעברו לעבוד בהייטק.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 