על ״המחברות השחורות של קרול שוורץ״ מאת ניצן ויסמן

1. לכתוב או לא לכתוב? זאת השאלה.

ודייק: אם לכתוב, עבור מה? עבור מי?

כמה קצר זמננו על פני האדמה, וכמה מעטים הם הקוראים. אם כך, למה להטריח את עצמנו? למה לבזבז את משאב הזמן היקר כל כך עבור פעולה שהרווח בצידה – לפחות מבחינת הון נפשי וסימבולי, שהרי על הון כספי מוטב לא לדבר – כה זעום?

תגידו: כתוב לשם הכתיבה עצמה, לא בשביל שיקראו. אבל אם אף אחד לא קורא, האם הטקסט הספרותי קיים בכלל? רולאן בארת הרי ציין ב״מותו של המחבר״ את כוחה של פעולת הקריאה, שרק באמצעותה מתפענחים המשמעויות וההקשרים הטמונים בטקסט. אם כך, מה מועילה פעולת הכתיבה אם לא נלווית אליה פעולת הקריאה?

גם קרול שוורץ, פקיד מכס אפרורי למראה מחיפה, עולה מרומניה ששמח על עזיבת מכורתו אך מעולם לא חדל מלהתגעגע אליה, תהה על כך. לילה לילה היה יושב מול מכתבתו בפינת העבודה הדחוקה שלו, ומנסה להוציא תחת ידיו יצירות ספרותיות ראויות. אך ככל שניסה, כך הרגיש שהעלה חרס בידיו ותהה האם לא השליך את חייו לריק. וכך הוא כותב באחת המחברות השחורות שלו, שפרסמה בתו לאחר מותו:

״כי כאלה הם החיים; כשמגיעים האגוזים, כבר אין לנו שיניים. כשהיה לי סוף סוף מעט זמן, רק שב וכתוב, כבר לא היה לי על מה, ולא ידעתי איך, ולא נשאר בשביל מי, וגם לעצמי כבר לא היה לי כוח, ולא הצלחתי לשכוח את עצמי לרגע. כאשר הייתי עסוק, כאשר החיים רדפו אותי, כאשר היומיום חנק אותי – חלמתי על הכתיבה שתהיה מקלטי; תקוותי זו הייתה החמצן שלי. ועכשיו, מול הדף, מקלט ממה? תקווה למה? קודם היו אלה כנפי הדמיון ששחררו אותי מעול האדמה, ואילו עכשיו, משתמה עבודת היומיום, אני משייט בהן בחלל אינסופי, אפל. כשנמצא לי סוף סוף זמן, כבר לא מצאתי מה לעשות בו״.

עם זאת, למרות מה שנראה כחוסר תוחלת משווע, גם שוורץ מבין בתוכו פנימה שפעולת הקריאה הבארתיאנית מתבצעת גם בין המחבר לבין עצמו; בין שכבות גיאולוגיות בנפשו; בין לא-מודע למודע. וכך הוא כותב פרגמנטים ספורים לאחר מכן:

״ולמרות הכל, לכתוב תמיד – בכל בוקר, בכל שעה פנויה, בכל רגע שקט או בדידות או חרדה. לכתוב באמת ובאומץ, לא כדי לשכנע, או להשפיע, או לשנות, כל אלה הרי לא יקרו; גלי העולם עכורים וחזקים מן היחיד. לכתוב כדי לזכור מי אתה, כדי שלא ישנו אותך, שלא ישכנעו אותך – כמו ששוכנעו רבים מאוד – שאמת היא שקר ושנאה היא אהבה, שמלחמה היא שלום ובני אדם שחושבים אחרת או חיים אחרת או נראים אחרת אינם באמת בני אדם. לכתוב בכל שעה פנויה, ואם אין כזו – לפנות זמן, כן, אפילו במאמץ, ולעשות זאת כדי לשמור על נפשך שלך, וגם לחזק את המעטים שעוד קוראים, שיידעו שאינם לבדם״.

2. קרול שוורץ לא היה קיים באמת. הרומני הסגוף הוא הטרונים שהמציא ניצן ויסמן; דמות שהחלה בסיפור קצר לפני כ-15 שנה, וקיבלה עם השנים ביוגרפיה וחיים ושאיפות כמוסות להפוך לסופר (גילוי נאות, אם כזה דרוש בכלל: ניצן הוא חבר שלי, ואף עיבדתי לבמה סיפורים קצרים שלו).

כאן צריך לשאול: מה לניצן ויסמן, סופר פורה שמאחוריו שני קובצי סיפורים ורומן שהיה מועמד ברשימה הארוכה של פרס ספיר, ולדמותו של סופר מתוסכל?

נדמה לי שהתשובה לשאלה נוגעת במאפיינים חוץ-ספרותיים; כאלו שקשורים יותר לשדה התרבות והספרות כשדה שמאבד בשנים האחרונות את מעט ההון הסימבולי שעוד החזיק בו. כי כשיותר ויותר אנשים מעדיפים לראות סדרה בנטפליקס מאשר לקרוא ספר, זה לא באמת משנה כמה שיבחו את ספריך במוספים הספרותיים ולכמה פרסים היית מועמד; כל אלו מהדהדים בחלל ריק. ובכך הופכת העבודה הסיזיפית – ולא בכדי המשיל יעקב שבתאי את כתיבת הפרוזה לניקוי רחוב אלנבי עם מברשת שיניים – נואלת ממש.

ובכל זאת, לכתוב. כי בעידן של רעש אינסופי וזילות בערך המילים, כתיבה היא מאבק. ומאבק הוא אולי הדרך היחידה להעניק משמעות לחיים. 

״הכתיבה, הספרות, מעניקות לחייו עומק מסוים ותקווה. עוצרות לרגע בעד השכחה. מזכירות לו את היותו אדם. מחברות אתמול להיום והיום למחר. בלעדיהן היה קיומו מצטמצם לרגעי כאב שמרחפים בחלל נטול משמעות. לא, הספרות, הכתיבה, אינן מניחות לרסיסי הקיום להתפזר ולהימוג, אלא מלקטות ומצרפות ומחברות אותם לכלל חיים.״ (״מקום״, ניצן ויסמן, עמ' 469).

3. לפני מספר שבועות קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מוכר. מעברו השני של הקו נשמע קולו של אדם מבוגר.
״שלום, אני מדבר עם ליאור גלציאנו?״
עניתי בחיוב.
״מדבר מאיר כך וכך, אני דייר בדיור המוגן בכך וכך. רציתי לשאול: אתה כתבת את המחזה ׳חדר בריחה׳?״
״כן״, עניתי בקול מופתע.
״רציתי רק להגיד לך שיש לנו חוג דרמה פה בדיור המוגן, והמדריכה הביאה לנו את המחזה הזה. אנחנו הולכים להעלות את ההצגה הזאת״.
״ואוו, אין לי מילים. זה מאוד מרגש. כתבתי את המחזה הזה לפני שש או שבע שנים. אין לי מושג אפילו איך זה הגיע אליכם״.
״מספר הטלפון שלך היה רשום על המחזה, אז חשבתי להתקשר ולהגיד לך שאנחנו מאוד נהנים לעבוד על זה. אם תרצה, אנחנו יכולים להודיע לך כשנעלה את ההצגה״.
״בטח, אני אשמח״.

אז כן, לכתוב. גם אם זה רק עבור חבורה של דיירים בדיור מוגן שמעלים הצגה על גבר במשבר אמצע החיים שמחליט להינעל בשירותים עד שיניחו לו לנפשו. כי אם הגבר הזה באמת היה מממש את רצונו, הוא היה נכנע. אבל הוא החליט בכל זאת לצאת מהשירותים ולכתוב, מנסה להתעלם מכאבי הבטן והחרדות הנלווים לכך. כן, הוא יֵשֵׁב אל השולחן ויאבק. רק כך ראוי לחיות.

״המחברות השחורות של קרול שוורץ״, ניצן ויסמן. עורך: אלי הירש. הוצאת פטל, 2023.

תגובה אחת בנושא “על ״המחברות השחורות של קרול שוורץ״ מאת ניצן ויסמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s