דפוק וזרוק בפריז ובלונדון (וגם במנצ׳סטר)

חזרנו מטיול בר מצווה של 12 יום באירופה, שכלל את היעדים יורודיסני, פריז, מנצ׳סטר ולונדון. מקובל בדרך כלל אחרי טיולים כאלו לספק תובנות בסגנון ״7 דברים לעשות בפריז עם ילדים״, או ״10 מקומות שחייבים להיות בהם בלונדון, ואף אחד לא מספר עליהם״. אך מכיוון שאני אדם שלילי באופיי שתמיד רואה את חצי הכוס הריקה, אספק תובנות על הדברים שלא צריך לעשות בכל אחד מהיעדים שביקרנו בהם.

1. כשאתם ביורודיסני, אל תסתכלו על ילדות קטנות (או ילדים קטנים, איש איש וטעמו). זאת לא אזהרה אנטי-פדופילית. אתם אמורים לא להיות פדופילים גם בלי שאגיד לכם. בכל מקרה, למען הסר ספק ולמען כיסוי תחת משפטי: אם אתם פדופילים, אל תסתכלו על ילדות קטנות. לא ביורודיסני ולא בשום מקום. אם אתם לא פדופילים ואתם ביורודיסני, אל תסתכלו על ילדות קטנות שעומדות יחד אתכם בתור למתקנים המפחידים ותחשבו, ״אם הן עולות על המתקן ולא מפחדות, אז גם אני יכול״.

אסביר: לפני שיצאנו לטיול, חתן בר המצווה התרה בי פן אשתפן.
״אבא, בלי תירוצים, אנחנו עולים על המתקנים הכי מפחידים ביורודיסני״.
״אבל אני בן 43 ויש לי עקמת ב…״ ניסיתי להשיב.
״אמרתי בלי תירוצים. חוץ מזה, אתה לא רוצה שיהיה לי טיול מושלם?״
״ברור שאני רוצה, אבל…״
״יופי. אז עולה על המתקנים המפחידים. הכנתי כבר רשימה״.

פאסט פורוורד לשבועיים מאוחר יותר. אנחנו עומדים בתור למתקן הראשון: רכבת הרים של אינדיאנה ג׳ונס. אוקיי, מבחוץ זה לא נראה כל כך מפחיד. הייתי הרי בקרבי, נסעתי בטנקים, רכבת הרים קטנה לא תהרוג אותי. חוץ מזה, מאחורינו בתור עומד אבא עם שתי בנותיו הקטנות והחייכניות. חשתי איך חיוך של רוגע מתפשט על שפתיי. מיהרתי להסב את מבטי כדי לא להיחשד חלילה בפדופיליה. התור התקדם קצת, עד שנגלה לעיניי חלק שהיה מוסתר עד כה: רכבת ההרים עושה 360 מעלות. עיניי נפקחו באימה. הסבתי לאחור, משוכנע כי הילדות ראו את הפח היקוש וכעת הן בוכות מרה ומתחננות לאביהן שישובו על עקבותיהם. אפס, כי הן הוסיפו לעמוד שם, עיניהן בורקות בציפייה. הבטתי מעבר לכתפן: התור ארוך וצפוף מכדי להתחרט מבלי להקים מהומה. בלעתי את רוקי.

כשרתמת הבטיחות ירדה על כתפיי, עצמתי את עיניי ושיננתי לעצמי ״אם הן יכולות, אם הן יכולות, אם הן…״ הרכבת נורתה כמתוך בליסטרה. שמעתי קולות צווחה נוראיים, כשל נערה עם שחלה פוליציסטית שזה עתה קיבלה את המחזור הראשון שלה, רק כדי לקלוט שניות ספורות לאחר מכן שהם בוקעים מגרוני. כשהגענו לחלק של ה-360 מעלות, אשכיי כבר חישבו לזנק החוצה דרך גרוני. לדעתי הזעקות הבריחו מחצית מאוכלוסיית הציפורים באזור פריז רבתי.

בסיומה של הנסיעה האדמה סבבה תחת רגליי. הרגשתי כאילו הכליות, הטחול והמעי הגס התערבלו להם בתוך גופי. פחדתי ללכת לשירותים פן אשתין צואה ואבכה מיצי מרה.

״ואוו, זה היה מגניב! יאללה, אבא, עכשיו הולכים למעלית האימה. תראה את התור, יש שם מלא ילדים קטנים״.
בלעתי את הרוק, שירד ישר לכבד, והצטרפתי לתור. הילדים עמדו שם, מחייכים.

בתמונה: אני, רגע לפני שאשכיי הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

2. אל תאכלו בגט עם חמאה בפריז. אלא אם כן בא לכם להתמכר לטעמה של תאווה המחליקה במורד הגרון אל הקיבה, ומשם משלחת אדוות של עונג אל כל קצה עצב בגוף, ותמצאו עצמכם בוצעים עוד חתיכת בגט, כשהקרום מתפצפץ תחת ידיכם כמו לוח טקטוני שנבקע ומשחרר אדי חום ולבה מלוהטת, והסכין תחליק דרך החמאה ברכות של תחתוני משי על ירכיים ענוגות, ותמלמלו ״בגט עם חמאה, אור בחיי, אש בחלציי, חטאי, נשמתי, ב-גט עם ח-מ-אה״, ותקלטו שזה כבר רפרנס שני לפדופיליה בפוסט אחד ותתהו אם הכל בסדר, ושנייה אחר כך תשכחו מזה ותרצו לרחוץ באמבט של חמאה צרפתית מרוככת, כששתי צרפתיות (זקנות!) מנופפות עליכן בבגט, ומגדל אייפל יזדקר מחוץ לחלון כדימוי שוביניסטי גרוע, וכשתתעוררו מהחלום תקלטו שאתם כבר בארץ ומה שיש לכם בפה זה לא בגט עם חמאה אלא פריכית אורז עם קוטג׳ חמישה אחוזים, ותלכו לאמבטיה ותחתכו לעצמכם את הוורידים, אבל אף טיפת דם לא תצא כי כל העורקים שלכם יהיו חסומים משומן שנצבר מהחמאה הצרפתית, ותבינו שנידונתם לחיי נצח של פריכיות וקוטג׳, ותצטערו שאין לכם את האייפל לטפס עליו ולקפוץ ממנו אל מותכם.

3. אל תסעו למנצ׳סטר (אלא אם כן הילד שלכם, חתן בר המצווה, הוא אוהד שרוף של מנצ׳סטר סיטי). ראיתי מאגרי גנים קלוקלים בימי חיי, אבל אפילו מדען מרושע לא יכול היה להמציא כזה ריצוף גנטי מעוות. לא מדובר בנישואים בתוך המשפחה – במקרים כאלה יכולים לצאת גם ילדים מוצלחים – אלא באנגלי מכוער בלי שיניים עם הבל פה של כנמת ופסוריאזיס שקורא לבולדוג שלו תאצ׳ר ומכיר רק שירים של אואזיס, שפשוט השפריץ את הילדים שלו החוצה בזמן שהוא צפה בשידורים חוזרים של בני היל, וטיפות הזרע שלו הלכו והתמצקו כמו הגולם מפראג והפכו לבני אדם כעורים וטיפשים כמוהו שמדברים בניב לא מובן, משהו שבין נביחה לנפיחה, והאיי.קיו שלהם לא מאפשר לפתוח דלת וללעוס מסטיק בו זמנית, ולכן רבים מהם נצפים ברחבי העיר כשהם לועסים מסטיק ונתקעים בדלתות, והקללות העסיסיות שיוצאות מפיהם באותם רגעים אסורים לשידור אפילו בסרטי פורנו ניבולי פה, וכשהם מתקהלים יחד לצפות במשחק כדורגל הם הופכים לעיסה דוחה של טִפשׁוּת ורעות רוח, וכשהם מתבקשים בנימוס לא לרדת למגרש בתום המשחק, אפילו אם קבוצתם האהובה זכתה באליפות, הם לא שועים לבקשה ושוטפים את הדשא כמו ענן ארבה שמחסל כל שאריות של תקווה למין האנושי, אבל לפחות הם מתרצים אחרי כמה דקות לעזוב את המקום על מנת שקבוצתם תוכל להניף את גביע האליפות, מה שהאוהדים האינוולידים של בית״ר אפילו לא טרחו לעשות, מה שאומר שבכל פעם שאתם חושבים שהגעתם לתחתית החבית של האינטליגנציה האנושית, תהיה יימצא מישהו מטומטם יותר.

בתמונה: יש ערימה של חבר׳ה מטומטמים על הדשא

4. אל תסעו ללונדון (במיוחד לא אחרי שהייתם במנצ׳סטר). כי תרצו להישאר שם כל החיים, עם הנימוס האלמנטרי וכיבוד המרחב האישי והציבורי והפארקים רחבי הידיים, ובלי הקורקינטים החשמליים והצעקות האלימות והלחות הדביקה, ועם תיאטרון ואמנות והופעות, ואני לא יודע מה אתכם, אבל אני כבר עובד על רזידנסי כמחזאי באחד התיאטראות שם, עזבו תיאטראות, מצידי שיתנו לי לכתוב מחזות לגיל הרך על דובי עצוב שנתקע בארץ שלא מתאימה לו, והוא מנסה לברוח ממנה אבל כולם כל הזמן אומרים לו ״אבל זה הבית הדובי שלך, והשפה הדובית שלך, והמשפחה הדובית שלך״, והוא עונה להם ״כוסאומו על הדובים! זה שאני נראה כמו דוב לא אומר שבאופי שלי אני דוב. אני דווקא מתחבר יותר לחיות אחרות, כמו אלה שיש בלונדון. עכשיו עופו לי מהעיניים לפני שאני מחלע אתכם״, והילדים שיצפו בהצגה יסבלו מטראומה ויגדלו להיות אוהדים של מנצ׳סטר סיטי בלי שיניים ועם ריח של כנמת ופסוריאזיס, ואדע שלפחות הבן שלי גאה בי, גם כי עליתי איתו על המתקנים ביורודיסני, וגם כי סידרתי לקבוצה שלו עוד אוהדים.

.בתמונה: עוד פארק בלונדון שלא מחכה לי.