על ״מלאכים באמריקה״ בתיאטרון הקאמרי

כמה מחשבות בעקבות צפייה בהפקה של ״מלאכים באמריקה״ בתיאטרון הקאמרי:

• נתחיל דווקא בשורה התחתונה: תאמינו להייפ. מדובר במאורע תרבותי. מה זה בכלל מאורע תרבותי ואיך מגדירים אותו? אולי הדוגמה הטובה ביותר היא הנער בפואייה שבסיום ההצגה נשאל על ידי חבריו כמה פעמים צפה כבר בהצגה. ״זו הפעם השמינית שלי״, ענה. גם הגיוון בקהל, לא רק גילאי ומגדרי, אלא גם מבחינת ספקטרום הנטיות המיניות, מעיד שמדובר בתופעה חוצת גבולות חברתיים (בגבולות הבורגנות התל-אביבית-שמאלנית, בכל זאת). נדמה לי, ואני מעריך פה בזהירות, שבעוד שנים ידובר על ״מלאכים באמריקה״ כפי שדובר על ״אשכבה״. לא מבחינת איכות ההפקה דווקא, אלא מבחינת ההשפעה שיש לה על צופים – בעיקר הצעירים שבהם – שההצגה תהווה עבורם אבן דרך בהפיכתם לאוהבי תיאטרון; חלקם אולי אף יפנה לאמנויות הבמה בבקשתו לחולל בנפשם של אחרים מה שהתחולל בנפשו שלו כשצפה בהצגה.
• ״מלאכים באמריקה״ חשובה גם מהיבט חוץ-אמנותי. כשליברטריאנים, ובהם שר האוצר, תוהים למה צריך לממן מוסדות תרבות, יש להגיד להם: ״בדיוק בשביל שהצגות כאלה, מרובות קאסט ועתירות תפאורה, עם תזמורת שמנגנת בחי על הבמה, יוכלו בכלל לעלות פה. אין להצגות כאלה בארץ שום היתכנות כלכלית, אלא אם כן כל כרטיס יעלה לפחות אלף שקל, אם לא הרבה יותר. כמובן שבמקרה כזה תגידו תראו את הפריבילגים המנותקים האלה, עם הרולקסים והטוני קושנירים שלהם. צריך להוריד את ההצגה, לקחת להם את הרולקסים ולממן באמצעותם חמישים הופעות של אייל גולן בפריפריה… כמה הוא לוקח להופעה?! לא משנה, נביא מישהו אחר. מני ממטרה פנוי?״.
• הגרסה הנוכחית, בבימויו של גלעד קמחי, מיטיבה להבליט מוטיב חשוב מאוד במחזה: השורשים. כי ״מלאכים באמריקה״ הוא לא רק מחזה על איידס ועל המוות (בעיקר הפחד ממנו). הוא עוסק באחד מרובדי העומק שלו, תרתי משמע, בשאלה האם להיסטוריה – המשפחתית, הדתית, הגזעית, הלאומית – יש כוח דטרמיניסטי שכופה עלינו קהות שיניים או לחילופין, פטור מעונש? ומה קורה כאשר מחלה שבאה מבחוץ פוגעת בשורשים? האם כריתה אלקטיבית היא כורח בל יגונה? ואולי, רק אולי, המחלה המסוכנת ביותר היא לא זו שבאה מבחוץ, אלא זו שזורמת לכולנו בדם, וכל שנותר לעשות הוא לחזק את המערכת החיסונית עם נוגדנים שיילחמו בגזענות ובשנאה, כשאמנות היא אחד מאבות המזון המזינים ביותר?
• כל תצוגות המשחק נהדרות, אבל מה שהכי שבה אותי היה דווקא התרחשות בשולי הבמה. כבר בפתיחת ההצגה, כשמיה לנדסמן הנהדרת בתפקיד הרב איסידור שמלוביץ נושאת הספד, צפיתי באביגיל הררי, בתפקיד הארפר פיט מולעטת הכדורים, כשהיא ישובה אל הקיר בפינה, מתחת לכיור, רגליה אסופות תחתיה והיא בוהה בחלל. כמות הרגש והבלבול שהיא הצליחה להעביר שם, בחושך, עם עיניים מזוגגות, היא לא פחות ממופלאה. ללמדנו שבשביל משחק נהדר לא חייבים טקסט, ואפילו לא את מרכז הבמה או את הפנס הבוהק ביותר. לפעמים מספיק לשבת בצד, להביט בחלל ולפנטז על עולמות רחוקים. הצופה – במקרה הזה אני – הפליג איתה במחשבות על רפסודה עשויה קרשים רעועים, כשמסביב כרישים מזמרים ודגיגים מעופפים לבושי חצאיות טוטו (כל אחד והאסוציאציות שלו!).
• בסיום ההצגה, בהשתחוויה, עלו לבמה גם אנשי הצוות הטכני שדאגו שהבמה עתירת הפירוטכניקה תעבוד כמו שצריך. זה אקט קטן וסימבולי, אבל כזה שטומן בחובו אנושיות והערכה לאלו שלא עומדים באור הזרקורים ולא זוכים למחיאות הכפיים. כי מתחת לעלווה הירוקה ומעוררת התפעלות יש גם שורשים נסתרים מעין, שבלעדיהם אין לנו זכות קיום. כדאי לזכור את זה.