דניס פוטר בחנות המשקפיים

אם החיים שלי היו פרק בסדרה של דניס פוטר, היום שלי היה נראה ככה:

פנים. חנות משקפיים – יום

ליאור (43), חיוור וממושקף, נכנס לחנות. נמצאים בה אופטומטריסטית גבוהה ורזה ומוכרנית צעירה. שתיהן לבושות שחור. בחנות נמצאים גם קשישה והעוזרת הפיליפינית שלה, אישה כבת 50 ובתה המתבגרת, וכן שליח שפורק ארגזים מעגלה. כולם, למעט ליאור, לבושים שחור.

ליאור: שלום. אני, אה… באתי להחליף משקפיים.

מוכרנית: בטח, בשמחה. איך אתה רואה במשקפיים שלך עכשיו?

ליאור: אני רואה טוב. נראה לי.

מוכרנית: בוא נעשה בדיקה, רק כדי לוודא. (לאופטומטריסטית) תיקחי אותו בבקשה.

פנים. חדר בדיקה – יום

ליאור יושב על כיסא. לראשו מתקן האינקוויזיציה המכונה גם משקפי אופטומטריסטים. האופטומטריסטית מחליפה עדשות במתקן ומורה לו לקרוא מהלוח המואר.

ליאור: שלוש… חמש… שש… תשע? או שזה שמונה?

אופטומטריסטית: (מחליפה לו עדשות) ועכשיו?

ליאור: הו, עכשיו אני רואה טוב. שמונה… שש… אפס… חמש.

אופטומטריסטית: יופי. ואיך הראייה שלך לקרוב?

ליאור: אחלה.

האופטומטריסטית מגישה לו כרטיס שגם עליו רשומות ספרות.

אופטומטריסטית: מה כתוב בשורה למטה?

ליאור: זה בכוונה מטושטש? אולי בגלל המתקן הזה?

אופטומטריסטית: זה בגלל שאתה צריך משקפיים גם לקרוב.

ליאור: מה? לא. נו, זה בטח בגלל המתקן הזה שהלבשת עליי. יש עליו איזה מיליון עדשות. זה כמו לקרוא דרך תחתית של בקבוק ערק.

אופטומטריסטית: (מסתכלת לרגע במחשב) אתה בן 43. זה נפוץ בגיל שלך.

ליאור: לא יכול להיות. אני קורא מלא ספרים.

אופטומטריסטית: כרגע זה עדיין לא מולטיפוקל, אבל אתה צריך משהו בין לבין. עוד כמה שנים זה כבר יהיה מולטיפוקל.

ליאור: (המום) מה… אני לא… מולטיפוקל?

אופטומטריסטית: אני יודעת, זה לא קל…

המוכרנית בדיוק נכנסת לחפש משהו בחדר.

מוכרנית: (מזמזמת) בקרוב הוא יצטרך מולטיפוקל.

ליאור: מה? מאיפה את…?

אופטומטריסטית: (מתחילה לשיר) כשהשנים נוקפות…

מוכרנית: (שרה) העיניים מתעייפות…

אופטומטריסטית: (שרה) וגם שאר הגוף חורק…

נכנס השליח, נושא בידו קרטון.

שליח: (שר) את הקרטון אני פורק…

ליאור: מה קורה פה?

אופטומטריסטית: (שרה) זה לא נהיה קל…

מוכרנית: (שרה) זו דרכו של העולם…

אופטומטריסטית: (שרה) יש שיגידו זה נסבל…

שליח: (שר) שקרנים הם מן הסתם…

אופטומטריסטית: (שרה) את האמת יש פה לומר…

מוכרנית: (שרה) גורלם כבר די נחתם…

אופטומטריסטית: (שרה) זה צחוקו של הגורל…

מוכרנית: (שרה) הם יוצאים מדעתם…

אופטומטריסטית: (שרה): (שרה) כי…

מוכרנית: (שרה) כי…

שליח: (שר) כי…

אופטומטריסטית: (שרה): זה לא נהיה קל…

מוכרנית ושליח (שרים): לא זה לא נהיה קל…

ליאור: אני לא נשאר פה.

ליאור יוצא אל קדמת החנות. הוא רואה שעיני הלקוחות – הקשישה והפיליפינית, האם והמתבגרת – נעוצות בו.

ליאור: אוי לא.

האופטומטריסטית, המוכרנית והשליח מצטרפים גם הם. כולם, למעט ליאור, פוצחים יחד בשירה.

כולם (שרים)
זה לא נהיה קל
יש שיגידו זה נסבל
את האמת יש פה לומר
זה צחוקו של הגורל
בקרוב הוא יצטרך
בקרוב הוא יצטרך
בקרוב הוא יצטרך
מוטליפוקל!!!

כולם מסיימים לשיר. החנות חוזרת לסדרה, כאילו דבר לא קרה.

מוכרנית: אז שנעשה את ההזמנה?

ליאור: (עדיין המום משהו) נשמע שאין לי ממש ברירה.

מוכרנית: כן, אתה יודע איך זה…

ליאור: זה לא נהיה קל.

מוכרנית: לא.

ליאור: יש שיגידו זה נסבל.

מוכרנית: מה?

ליאור: לא משנה. אפשר לחלק לתשלומים?

פנים. קניון – יום

ליאור מסתובב בקניון. בכריזה נשמעת הנעימה של השיר שהוא הרגע שמע בחנות. ליאור עוצר כדי להקשיב. שאר האנשים בקניון, כולם לובשי שחורים, ממשיכים ללכת סביבו, עסוקים בענייניהם.