התיאטרון – בישראל ובעולם – מנסה כבר שנים להבין כיצד משכנעים קהל צעיר להניח בצד את הסמארטפונים ולבוא להצגה. כשמעמידים בפינה אחת אמנות שנחשבת ארכאית ולא רלוונטית, ובפינה השנייה נמצאים מתמודדים כבדי השפעה כמו הרשתות החברתיות ונטפליקס, ברור מדוע הראשונה חוטפת נוקאאוט כבר בשניות הפתיחה.
בניסיון לתת בכל זאת פייט, הקימו התיאטראות בארץ קבוצות של צעירים שמאופיינות לא רק בגילי החברים בקבוצה, לרוב שחקנים שזה לא מכבר סיימו לימודי משחק, אלא גם בעבודה על חומרים שיהיו רלוונטיים לקהל היעד. גם השפה הבימתית תהיה לרוב יותר קצבית, כזאת שתתמודד עם הפרעות הקשב והריכוז של הדור הצעיר.
למרבה הצער, מרבית קבוצות הצעירים לא שרדו. למעשה, רק לתיאטרון הקאמרי יש היום קבוצת צעירים פעילה. ניסיון נוסף, הפעם של תיאטרון גשר, הוא "סטודיו גשר", אם כי לא ברור עדיין מה היקף הפעילות של הקבוצה ומה האופק המתוכנן לה. בכל מקרה, ביום שישי האחרון צפיתי בהצגה "התנצלויות פומביות: (בתגובה למקרה המצער שקרה בשירותים של בית הספר)" מאת ג'ון דונלי, שעלתה במסגרת הסטודיו בבימויו ועיבודו של נעם פרנק (גילוי נאות: הוא שימש כבמאי ואני כדרמטורג בהצגה "אינטליגנט" של ניר שטראוס שעלתה לאחרונה).
תמצית העלילה: בבית ספר כלשהו נמצאה על קירות השירותים כתובת שנמרחה בצואה ובדם. סגל בית הספר, בליהוקם של שחקני הסטודיו, מכנס את התלמידים – במקרה הזה, הצופים – לשיחה. עד מהרה מתברר כי דלתות האולם נעולות, אין יוצא ואין בא, ומה שמתחיל כניסיון להסביר את המקרה ולחפש את האחראי הופך במהלך ההצגה לתהליך של התפרקות: המורים כבר לא מצליחים להחזיק את הפאסון, החרדה מחלחלת, בחוץ נשמעים קולות המפגינים, אב הבית לא עונה, יש למצוא את האשם ויהי מה, כי רק כך הכל יבוא על תיקונו.
לא אפרט כאן את יתר מהלכי העלילה, בעיקר משום שזהו מחזה שהעלילה בו משנית להתרחשויות הבימתיות. מה שאני כן יכול לומר, זה שההצגה פוליטית מבלי להיות מטיפנית או דידקטית. יש היום, בעיקר בעקבות הביקורת של ננו שבתאי על ״המלך עומד למות״, דיון ער על האם אמנות פוליטית צריכה להיות ישירה, או שדווקא הרחקת עדות נכונה יותר. "התנצלויות פומביות" מוכיחה, למקרה שזה לא היה ברור עוד קודם, שהתשובה השנייה היא הנכונה. היא מפנה זרקור לסוגיות כמו אחריות אישית ומערכתית, כוחה של התקשורת ופופוליזם, מבלי להתייחס אל הקהל כמו ילדים לא מחונכים (pun intended).
כל השחקנים מצוינים, כשכל אחד מביא משהו אחר לבמה: ביטחון עצמי, נוירוטיות, אלימות כבושה וכו'. אף דמות לא דומה לשנייה, מה שאומר שהאפיון המשחקי בוצע היטב. עם זאת, לפעמים זה הרגיש שהאפיון שהיה בהתחלה קצת ״נשכח״ בהמשך. כך, למשל, הדמות של ניר (ניר כנען), שהייתה מאוד נוירוטית בהתחלה והעבירה את זה דרך התלות בבקבוק המים, נרגעה יחסית בהמשך מבלי שיהיה לזה צידוק נראה לעין (לפחות לא לעין שלי). הייתי רוצה גם לראות קצת יותר ניגודים בתוך הדמויות. לדוגמה: הדמות של איתמר (איתמר פרס), שהיא פרועה ומשוחררת, פוצחת באיזשהו שלב בריקוד. דווקא שם היה אפשר להביא פתאום ריקוד מעודן ומקצועי.
חשבתי בהתחלה שאני רוצה לשמוע את הסיפור של כל דמות, להבין איך הגיעה לאן שהגיעה, אבל די מהר הבנתי שזה לא מחזה מהסוג הזה, שאין בו פסיכולוגיזם, וטוב שכך. זה מחזה על פסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה, הוא לא מבקש להעביר את המשקל לסיפור של כל דמות כדי שננסה להבין אותה. ההצגה מעבירה את המשקל לצופים, שיודעים את הסיפור שלהם עצמם, וכל שנותר להם לשאול הוא מה תפקידם בהשתלשלות האירועים.
עוד משהו שהתחוור לי תוך כדי הצפייה זה ההברקה בליהוק דמויות צעירות – פחות או יותר בגיל של התלמידים – לתפקיד המורים. יש בזה היפוך שכמו מבקש להגיד לדור הצעיר: הכי קל זה להאשים את המבוגרים בכמה שהעולם דפוק, אבל זה באותה המידה יכול היה להיות אתם. גם לכם יש אחריות, ואם אתם רוצים שמשהו ישתנה, כדאי מאוד שתקומו ותעשה מעשה. זה שאין מבוגר אחראי לא אומר שצריך לתת לעולם להישרף.
מבחינת קצב, משהו בהתחלה פחות עבד לי. רק כשהתחילו להיכנס אלמנטים של מוזיקה ותאורה, ההצגה נכנסה לאלמנט שלה. יכול להיות שנפלתי על הצגה ספציפית שבה ההתחלה קצת חרקה, אבל ייתכן שמה שחסר זה התערבות יותר אמיתית בקהל. כשדמויות המורים פונות אל הקהל באלימות מסוימת, בניסיון מדומה להרגיע את הרוחות ולשמור על שקט, ישבתי וחייכתי. היית רוצה להרגיש יותר כמו תלמיד תיכון נזוף, גם אם זאת רק ״הצגה״ (כאילו שמורים שנוזפים בתלמידים זאת לא הצגה). אולי שילוב יותר אקטיבי של הקהל – פנייה בשם (״תזכיר לי איך קוראים לך״), לקיחת הטלפון, העמדה בפינה וכו׳ – תעזור להפוך את הקהל לחלק יותר מהותי בהצגה ואת החלק הראשון לאינטנסיבי יותר.
אבל ברגע שההצגה התחילה לזרום, זה היה מעולה: מצחיק, חכם ומתפוצץ מיצירתיות. הסיקוונס של תוכניות הטלוויזיה זה טור דה פורס של בימוי שכמוהו לא ראיתי הרבה זמן. שם גם רואים את העיבוד החכם. הרגשתי שאני יכול לשבת גם עוד שעתיים ולצפות בזה. גם המונולוג בסיום, עם תצוגת משחק נהדרת של סולו גבע, הוא רגע שנחרט בזיכרון.
ודאי יהיו כאלה שיאמרו שאין לתיאטרון סיבה להילחם בנטפליקס ובטיקטוק בכלים שלהם, וכי התיאטרון הוא אמנות על-זמנית שתשרוד גם שנים אחרי שהצעירים יעברו לאטרקציה מהבהבת אחרת. אני חושב שמדובר בהתנשאות שלא תביא את התיאטרון רחוק. קהל צעיר שיאהב את "התנצלויות פומביות" או את "רינגו" של הקאמרי, הוא זה שעשוי – בהינתן עידוד מגורמים נוספים, כמו מערכת החינוך וההורים – להגיע יום אחד גם אל שייקספיר וצ'כוב מרצונו ומתוך סקרנות אמיתית.
לסיכום, כיף לראות תיאטרון צעיר עשוי במקצועיות. זה לא רק גיל המשתתפים או היוצרים, זה הווייב הכללי של חדוות עשייה שבאה ממקום שחוקר גבולות אבל גם מתקשר עם הקהל. בימים בהם אנשי תיאטרון שוברים את הראש בניסיון להבין איך מביאים קהל צעיר וגורמים לו להבין מה כל כך מיוחד באמנות הזאת, הצגה כמו ״התנצלויות פומביות״ היא אקזמפלר מצוין. הלוואי שתיאטרון גשר ימשיך לתת גיבוי לקבוצה הזאת.
התנצלויות פומביות (בתגובה למקרה המצער שקרה בשירותים של בית הספר)
מאת ג'ון דונלי
תרגום, עיבוד, בימוי ועיצוב תלבושות: נעם פרנק
שחקנים: אגם אוזלבו, בר מיניאלי, איתמר פרס, נועה כרמי, ניר כנען, סולו גבע
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
תודה. יש סיכוי רב שבעקבות המלצתך נלך זוגתי ואני. תודה
אז נלך, אמ-מה לעת עתה אין תאריך [יש רק אחד באופק] שמתאים לנו, אבל אני מקווה שיתנו להצגה טווח חיים מספיק. תודה על הביקורת, זוגתי – אשת תיאטרון מילדותה שמחה מאוד לקרוא אותה!
לדעתי הצגה גרועה מאוד, לפחות פרינגית מידי וסוריאליסטית מידי עד רמה שאי אפשר לקשר בין סצנה אחת לבאה. חוץ מזה, לדעתי פשוט הצורת העברה צעקנית מידי.