1.
אם היה ב״עמוק באדמה״ פרק על צ׳כוב, כנראה שסצנת הפתיחה הידועה, זו שמתארת את רגעיו האחרונים של אדם שיובא לקבורה אצל בני משפחת פישר, הייתה נראית כך:
פנים. חדר בבית הארחה – לילה
כתובית: באדנוויילר, גרמניה. 1904
החדר מחופה העץ מואר חלושות. על המיטה שוכב אנטון צ׳כוב, 44. לצדו עומדת אשתו אולגה, 36. צ׳כוב משתעל במאמץ רב. כל גופו מטלטל. בהזיותיו, הוא ממלמל דברים לא מובנים. אולגה מניחה עליו יד.
אולגה: הכל יהיה בסדר, אנטון פבלוביץ׳.
הדלת נפתחת ואל החדר נכנס בבהילות ד״ר שוורר, כבן 50, מחזיק בידו תיק עור.
רופא: מה שלום האדון?
אולגה: הוא מאוד חלש. קשה לו לנשום.
הרופא שולף סטטוסקופ מהתיק שלו, וניגש להאזין לריאותיו של צ׳כוב. כשהסטטוקופ הקר נוגע בבית החזה של צ׳כוב, גופו נרתע ומתעוות. הרופא מתעקש בכל זאת להאזין לריאותיו.
רופא: אבקש שיביאו לו חמצן.
צ׳כוב מתעורר לפתע מהזיותיו. הוא תופס בחוזקה פתאומית בידו של הרופא.
צ׳כוב: מה הטעם? עד שזה יגיע אני כבר אהיה גוויה.
צ׳כוב משחרר את אחיזתו ונשמט אחורנית על המיטה. הרופא מביט בו ומהנהן חלושות בראשו. הוא ניגש לטלפון שעל הקיר, קורא את הוראות ההפעלה ומחייג.
רופא: זה ד״ר שוורר. תשלחו לחדר 211 בקבוק שמפניה… הכי יקר שלכם… אה, ושלוש כוסיות… כן, אני יודע מה השעה. מהר!
הרופא מניח את השפופרת ונעמד ליד אולגה. הם מביטים בצ׳כוב הנאנק. כעבור כמה רגעים נשמעת דפיקה בדלת. הרופא מסיט את הווילון שנועד להסתיר את המיטה, אך נשאר בכל זאת חרך קטן.
רופא: יבוא!
הדלת נפתחת ונכנס בחור צעיר לבוש מדי שרד קמוטים. שיערו סתור, עיניו פקוחות בקושי. הוא נושא בידיו דלי קרח עשוי כסף ובו בקבוק שמפניה, וכן מגש ועליו שלוש כוסיות. הוא מביט הנה והנה.
רופא: תניח את זה כבר.
הצעיר מניח את הדלי והמגש על השולחן. כשהוא שומע את קולות הכאב מעבר לווילון, הוא מרים את עיניו ורואה רגל בוטשת במיטה מתוך עווית. הרופא דוחק בו, לא לפני שהוא שם בידו כמה מטבעות.
רופא: צא!
הצעיר יוצא כשהוא מביט בפליאה במטבעות שבידו. הרופא ניגש לחלוץ את הפקק, ומנסה לעשות זאת מבלי שיישמע קול נפץ. הוא מצליח לעשות זאת, ומוזג את השמפניה לשלוש הכוסות. אחר כך הוא תוקע את הפקק שוב בבקבוק. אולגה מסיטה את הווילון ומתיישבת למראשות המיטה. היא מתקינה את הכריות מאחורי ראשו של בעלה ועוזרת לו להישען עליהן. הרופא מגיע עם שלוש הכוסות המלאות. הוא נותן לאולגה שתיים מהן. אולגה שמה את הכוס בידו של צ׳כוב ועוזרת לו לסגור עליה את אצבעותיו. השלושה מחליפים מבטים.
צ׳כוב: מזמן לא שתיתי שמפניה.
ביד רועדת הוא מגיש את הכוס אל שפתיו. הוא לוגם באיטיות את המשקה, עיניו עצומות. כשהוא מסיים, אולגה לוקחת את הכוס ומניחה על השידה שלידו, ליד המצבטיים. צ׳כוב נשכב על צד שמאל, עוצם את עיניו ונאנח. תוך כמה שניות נשימתו נפסקת. לפתע נשמע קול נפץ. אולגה והרופא המבוהלים מביטים אחורה, ורואים שפקק השמפניה ניתז ממקומו. קצף מתחיל להישפך על השולחן, ומשם אל הרצפה. הקצף ניגר וניגר, מעלה תסס, כשאור אור בוהק לבן ממלא את המסך. הכתוביות שעולות עליו אומרות:
אנטון פאבלוביץ׳ צ׳כוב, 1860-1904
2.
את ״עמוק באדמה״ לא ראיתי במלואה בזמן אמת. בכל מקרה הייתי צעיר מדי וטיפש מדי וחסר דאגות מדי. בגיל עשרים וקצת נדמה לך שאתה אל-מותי, גם אם ראית את המוות נוגע באנשים קרובים. בהחלטה של רגע החלטתי שדווקא בעת מלחמה זה זמן טוב להשלים את הצפייה בסדרה. אולי חשבתי שיצירה על מוות תעניק מעט היגיון למדמנת הסבל שאנחנו מבוססים בה מאז ה-7 באוקטובר.
אבל ״עמוק באדמה״ היא לא סדרה על מוות, או גרוע מכך – על כך שיש לנצל את החיים, ״קרפה דיאם״ וכל הג׳אז הזה, רק כי המוות אורב לכולנו מעבר לפינה, בוחר את קורבנותיו בספורדיות אכזרית. לא. ההנכחה התמידית של המוות לנגד עיניהם של הגיבורים לא הופכת אותם לאנשים טובים יותר, או חכמים יותר, או כאלו שמנצלים את החיים בצורה מיטבית. כמו כולנו, הם רק מבקשים להיות מאושרים, כפי שהקפיטליזם והדת והפסיכולוגיה מצווים.
ככל שהעונות מתקדמות, סיר הלחץ שהדמויות נתונות בו הופך דחוס יותר ויותר. כשהחיים לא מתקדמים בכיוון אליו שאפו, אנחנו מבינים שלא חרדת המוות היא שמשבשת את חייהן, אלא הרצון התמידי להיות אהוב ונאהב. במאבק בין ארוס ותנטוס, הראשון יוצא וידו על העליונה, אך בניגוד למה שהורגלנו לחשוב – זה לא בהכרח דבר טוב.
ניתן, אם כך, לומר שהסדרה היא על משברי חיים. בין אם זה בגיל 20, 40 או 60; בין אם מדובר בסטרייטים או בגייז; ובין אם אלו פסיכולוגים, אמנים או מנהלי בית לוויות – כולם רוצים להרגיש שיש מישהו שנפשו קשורה בנפשם בעבותות של אהבה עמוקה, כזו שאינה תלויה בדבר. אלא שטעמה של האכזבה תמיד צורב את הנפש יותר מכפי שטעמה של האהבה מרומם אותה. בסוף, מה שהופך את החיים שלנו לראויים הוא גם מה שהופך אותם לטרגיים.
3.
גם צ׳כוב ידע את זה. לכן הדמויות שלו, שנדמות בקריאה ראשונה כבעלות חיים קטנים ופאסיביים, מכילות בור שלא ניתן למילוי. שוועתן מגיעה ממעמקים אדירים, כך שרק הד קלוש מגיע בסוף לאוזנינו. אבל אסור לטעות ביפחה החלושה הזאת כפאסיביות. יש שם תועפות של כאב, שצ׳כוב ברוב חוכמתו מעמעם עבורנו. רבות דובר על היכולת שלו להכמין סבטקסט מתחת למילים של דמויותיו. אבל מה שהוא באמת עושה, זה להכמין את הכאב. הוא יודע שאם נשמע את הכאב כפי שהוא, בעוצמתו המלאה והחייתית, לא נוכל לשאת זאת. אולי נתחרש או שנצא מדעתנו.
הוא גם הבין שהטרגדיה, או האירוניה, הכי גדולה של האנושות היא שהרצון להיות בעל משמעות למישהו הוא משחק סכום אפס שבו כולם מפסידים. בתוך מערכת יחסים של מספר בני אדם, הרגש יופנה לא אחת אל האיש הלא נכון, והוא בתורו יפנה את הרגש אל האישה הלא נכונה, וכן הלאה. אפשר לקרוא לזה ״טרגדיה של טעויות״.
אז איך ניתן בכל זאת לחיות לדידו חיים בעלי משמעות? לא צ׳כוב הוא האיש שייתן פתרונות מן המוכן. כפי שכתבה עליו בתיה גור המנוחה: ״מה שיש לו להציע לקוראיו הם ענווה ופיכחון, אבל קודם לכל אמת לאמיתה, בלי שום גינונים והסחות דעת, וברתיעה (מבורכת) מכל מה שנודף ממנו אבק של דילטנטיות מפונקת, ממש כמו שכתב לאולגה קנייפר, אשתו האהובה (במכתב מאפריל 1904): "את שואלת מהם החיים? הרי זה כאילו שאלת: מהו גזר? גזר הוא גזר, והשאר לא ידוע".
4.
הסיפור האחרון של ריימונד קארבר, שכונה לא אחת ״צ׳כוב האמריקאי״, עוסק במותו של המחזאי והסופר הרוסי. ״שליחות״ (Errand) מכיל דיווח יבשושי, על סף החדשותי, על השיעול הדמי הראשון ב-1897; על האשפוז שהגיע לאחר מכן, במהלכו ביקרו אותו אחותו וטולסטוי, שטען כי ״הגיבורים שלו רק הולכים מהספה לארון ומהארון לספה, ותו לא"; ומשם הוא מדלג אל בית המרפא בבאדנוויילר ב-1904 ומתאר את השעות האחרונות בחייו של צ׳כוב.
בחלקו האחרון של הסיפור, מתבקש השליח הצעיר להשיג את הקברן הטוב ביותר בנמצא. וכך, בלשון עתיד, מתואר המפגש המדומיין בין השניים: ״הקברן הזה יהיה בשנות הארבעים לחייו, מן הסתם, או שמא בראשית שנות החמישים – קירח, מוצק, מרכיב משקפיים במסגרת פלדה כמעט על קצה אפן. הוא יהיה צנוע, חסר יומרות, אדם שאינו שואל אלא את השאלות הישירות והנחוצות ביותר. סינר. מן הסתם יהיה לבוש סינר. אפשר גם שינגב את ידיו במגבת כהה בעודו מאזין לדברים. בגדיו ידיפו ריח קל של פורמאלין. אך זה בסדר, אל לו לצעיר לדאוג. הוא כבר כמעט מבוגר, ואל לו לחוש פחד או סלידה מפני הדברים הללו. הקברן יאזין לדבריו עד הסוף הוא אדם בעל ריסון עצמי ונוכחות, הקברן הזה, מישהו שיודע לשכך את חרדותיהם של בני האדם במצב הזה, לא להחריף אותן. כבר מזמן למד להכיר את המוות על כל אופניו וצורותיו; למוות אין עוד הפתעות עבורו, אין עוד סודות עלומים. זה האיש ששירותיו נדרשים הבוקר הזה״.
מישהו שיודע לשכך את חרדותיהם של בני האדם. אין תיאור טוב יותר מזה למה שבני משפחת פישר עשו עבורי בחודשים האחרונים.
5.
מה שנעדר באופן מפתיע מהסיפור של קארבר הוא האמירה של צ׳כוב, ״אני מת״, שהגה דווקא בגרמנית רגע לפני שנפח את נשמתו. האם קארבר לא הכיר את המיתוס? לא סביר להניח. ההשערה שלי: הוא ביקש להימנע מסנטימנטליזציה של המוות. אנחנו לא צריכים לדמיין את צ׳כוב מפטיר ברגעיו האחרונים ״Ich sterbe״, כי התיאטרליות הזאת מבקשת לסכם את חייו של אדם עם רפליקה שבסופה נקודה חותמת, כשהאמת היא שהדבר היחיד שנותר בסוף הוא ריק שלעולם לא יתמלא.
באופן אירוני, זהו הסיפור האחרון שקארבר כתב. האיש שידע לנתח באזמל חד את דמויותיו ולנבור בקרביהן, לא ידע באותו זמן כי הסרטן מקנן בריאותיו. שנה אחר כך כבר לא היה בין החיים. מעניין אם מילותיו האחרונות היו ״אני מת״.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
קראתי לפני כמה שנים איזה מאמר שבו בדקו האם אכן נאמרו מילותיהם האחרונות של המתים המפורסמים. על ההוא בעל יד אחת מתל חי כבר נכתבו אלפי מילים שהוא לא אמר: טוב למות בעד ארצנו.
אני בניגוד אליך לא צפיתי בעבר, אלא בפרק אחד ובחלקיק של פרק נוסף, ולא ציפיתי בהווה וכנראה גם לא אצפה בסדרה הזו. המשחק בין ארוס ותנטוס שאתה מוצא בה התרגם אצלי, לקיטש ומוות. שינוי המגוון המגדרי או הנטיות המיניות לא משנה, כפי ששמת לב את התימה הבסיסית, וצדקת כשכתבת שקארבר הבין שהסיום “אני מת” הוא בדיוק “קיטשיזציה” מתועבת של מות אדם.