ביבר הזכוכית, תיאטרון החאן – ביקורת הצגה

1. אדם הסובל מחרדה חברתית ייטה לדמיין שהנורא מכל קורה במהלך אינטראקציה עם אנשים אחרים. בסרט המוקרן תדיר בראשו המצלמה מתמקדת בו ומציגה אותו במערומיו: לא יוצלח, מכוער, טיפש, משעמם, דוחה. כל הדברים הרעים שהוא חושב על עצמו מומחשים ויזואלית בעיני רוחו. הוא הופך לג׳ים קארי ב״טיפשים בלי הפסקה״ בשילוב פארוק מ״אלכס חולה אהבה״. סרט האימה הזה מלווה אותו במהלך כל היום, וכשהוא נדרש כמי שכפאו שד להימצא בסיטואציה חברתית, הוא משתתק, מגמגם, מדבר שטויות, אפילו מקיא מרוב לחץ. אם רק היה יודע לביים את הסרט הפנימי הזה ולהציג את הדמות הראשית באור חיובי וחומל, הכל היה נראה אחרת. אבל האוטר המניאק נעול בטריילר שלו ונובח על כל מי שמעז להפריע את מנוחתו. ״לא מפריעים לאמן בעבודתו!״, הוא שואג, ומתהפך על יצועו.
2. ״ביבר הזכוכית״ הוא מחזה זיכרון. המספר, טום וינגפילד, חוזר לבית ילדותו ומבקש להראות לנו, הקהל, כיצד התנהלו החיים בבית לפני שעזב את אמו, אמנדה, ואת אחותו, לורה. האב, סוכן נוסע, עזב לפני שנים את הבית. על הגלויה האחרונה ששלח להם ממקסיקו נכתב ״שלום, להתראות״. בני משפחת וינגפילד חיים בדירה קטנה, אחת מיני רבות בבניינים האפורים שסוגרים עליהם. בכולן גרות משפחות האומללות על פי דרכן. טום שונא את עבודתו כמחסנאי, ואת המגורים עם אמו השתלטנית ועם אחותו נעדרת הכישורים החברתיים. מה טום כן רוצה? לצאת אל העולם הגדול, לחוות, להתרגש, לכתוב שירה, להתאהב, להסתכן. הוא רוצה להיות גיבור של מלודרמה הוליוודית, לא של דרמת פועלים אפורה. הסדר, אם ניתן לקרוא לו כך, מופר כשאל הבית מוזמן ג׳ים, חבר לעבודה של טום, שאמנדה תולה בו תקוות גדולות – הנה סוף סוף מגיע המחזר שיישא את בתה לאשה. הערב, כפי שאפשר לנחש, לא הולך כמתוכנן. המציאות והאשלייה חיות לכמה רגעים בהרמוניה, עד שזו מתנפצת לרסיסים.
3. אריאל נ. וולף, הבמאי של ״ביבר הזכוכית״ שמעלה בימים האלו תיאטרון החאן, היטיב ללכוד את המתח שבין מציאות ואשליה כשהפך את דמותו של טום לבמאי קולנוע המעניק הוראות לצלם המלווה אותו. חלק מן הצילומים מוקרנים על קיר אחורי, שעיצובו מזכיר סורגי בית כלא (עיצוב: . הקסם מתרחש כאשר הצילומים מוסיפים אלמנטים שאינם קיימים על הבמה. כך, למשל, מצולמת לורה עומדת בחלון, ואילו על הקיר היא נראית אוחזת פרחים. או, באחד הרגעים היפים בהצגה, טום וג׳ים יושבים בחצר ומדברים, כשהתמונה מציגה את השניים מתקרבים בצורה אינטימית. הנטייה המינית של טום, שהייתה די חבויה במחזה המקורי, מודגשת יותר, אך זה נעשה בעדינות.
   יש לא מעט הצגות מודרניות שמשתמשות בצילומי וידאו, אך לא תמיד יש להן הצדקה בימתית. במקרה הזה, הווידיאו מתכתב בהצלחה עם המוטיב המרכזי במחזה. אם יש דבר אחד שהפריע לי, זו העובדה שאין באמת צילום חי. כך, כשהצילום מתקרב בקלוז אפ לאחת הדמויות, ישנו פער קטן בין תנועותיהן על הבמה ובין מה שמוקרן על הקיר. דווקא שם משהו באשליה נסדק, לפחות עבורי.
4. התרגום והעיבוד, להם אחראי עידו ריקלין, מעבירים את עלילת המחזה לימינו אנו. לרוב זו פרשנות שאני פחות אוהב – דווקא הרחקת העדות מראה כיצד תופעות אנושיות חוצות מרחבים של זמן ומקום – אבל במקרה הזה ההתאמה נעשתה בעדינות, עם מספר מינימלי של רפרורים לתרבות העכשווית (למיטב זיכרוני מוזכרת שם ג׳וליה רוברטס, שהקריירה שלה נמשכת כבר ארבעה עשורים). בכלל, עושה רושם שנעשה כאן ניסיון להפוך את הדמויות – בעיקר הצעירות – לכאלו שהן ״קולו של דור״: מחפשות את עצמן, חולמות בגדול, לא מוכנות להתפשר על חיים אפרוריים, ויחד עם זאת סובלות מחרדות, שוגות באשליות ונכוות מגחלי המציאות. הערה אחת קטנה, בכל זאת, לגבי העיבוד: יש רגעים בהם הניסיון להראות ״כל משפחה״ מנטרל את הספציפיות והייחודיות של הדמויות והעלילה, ובכך מעקר מעט את הדרמה. אך כאמור, לרוב זה עובד היטב.
5. עיצוב הדמויות נעשה בהתאם לרוח הכללית של ההצגה: אמנדה, בגילומה של עירית פשטן, אינה איזו אם כבודה ומטילת אימה. כאן היא אישה פשוטה העושה כל שלאל ידה כדי להתפרנס ולדאוג לילדיה. היא לא אם מושלמת בשום מובן – היא אינה מקבלת את נטייתו המינית והפואטית של בנה, ואינה מבינה כי הפתרון לחרדות החברתיות של בתה לא יכול להיכפות עליה. גם אצלה, האשליה משחקת תפקיד משמעותי בשימור הזהות הפנימית שלה. ובכל זאת, נדמה שהדמות מטופלת ביותר חמלה והבנה למניעיה, ביחס להפקות קודמות שראיתי. זו רוח הזמן, כנראה.
   איתי שור בתפקיד טום הוא צעיר שמרגיש כלוא וחסר תקווה, כמו מיליוני צעירים בפריפריה – כל פריפריה – והקירות האפורים של המציאות סוגרים עליו, עד הרגע שבו הוא אינו יכול עוד. הוא משדר פגיעות ונואשות, ומגלם בגופו הדק משבר דורי שלם.
   אנה פוגטש היא לורה, שמעדיפה להישאר בבית ולשחק בביבר הזכוכית שלה, עם חד הקרן היקר ללבה. בעיבוד הנוכחי הועלמה הצליעה שלה, ובמקום זה הושם דגש על החרדה החברתית ממנה היא סובלת. זו בחירה שמתכתבת עם העיבוד העכשווי, ומבקשת להראות שגם בחורה צעירה ולכל הדעות יפה יכולה לסבול קשות מסיטואציות חברתיות. עם זאת, היה אפשר לוותר על ציון גילה של הדמות (31). כשהשחקנית נראית בבירור צעירה יותר, יש גבול גם לאשליה. מה גם שבפריפריה בחורה שלא מתחתנת בגיל 25 היא עדיין אנומליה.
   גל זק מעניק פרשנות נהדרת לדמותו של ג׳ים, שאצלו לא מתקיים לכאורה הפער בין מציאות ואשליה. מצד אחד הוא דוש מארץ הדושים שחולם להתעשר מ״שיווק דיגיטלי״ (האם יש צמד מילים ריקני מזה?), ומצד שני הוא יודע להקסים באיזו כנות פשוטה ושובת לב, בעיקר ברגעים בהם הוא תוהה כיצד הפך מהבטחת המחזור בתיכון לעוד עובד במחסן. בניגוד לדמותו בהצגה, לגל יש בהחלט עתיד מבטיח.
6. חרדה חברתית היא תמונת המראה של אשליית ההצלחה. בשני המקרים הבמאי, זה מהסעיף הראשון, יוצר דימויים משכנעים שמעוותים את המציאות שמחוץ לראשינו. ״אני ההפך מקוסם״, אומר טום במונולוג הפתיחה. ״הוא יוצר אשליה, שנראית כמו אמת. אני נותן לכם אמת שמתחפשת לאשליה״. האמת, כפי שמראה ההצגה ״ביבר הזכוכית״, היא שכולנו שוגים באשליות. השאלה היחידה היא, האם אנחנו מצליחים להיות הבמאים של הסרט שרץ בראשנו, ובכך להפנות את המצלמה למקומות המוארים והחשוכים כאחד, ולהציג סיפורים כואבים, קשים, חומלים ויפים. כמו החיים עצמם. 

צילום: יעל אילן