יום אחד, בעוד 10 או 20 או 100 שנה, תגלה חוקרת ספרות – האחרונה שנותרה בארץ אחרי שכל החוגים למדעי הרוח יאוחדו או ייסגרו – את הספר ״כמו הליצן מהשיר של פורים״ של יוסי וקסמן. אין זה משנה כיצד תתוודע אליו: אולי מצאה עותק על ספסל ברחוב, אוד מוצל מאש ילדים שנפטרים מספריית הוריהם; ייתכן שנשלח אליה בדואר מכתובת עלומה כשעל המעטפה רשום ״מאת: אגודת מעריצי י. וקסמן״. תהא הסיבה אשר תהא, כאשר תפתח החוקרת – הבה ננסה להאניש אותה מעט באמצעות שיום: ד״ר לילך סספורטס – את הספר ותחל לקרוא בו, עיניה ייפערו ואישוניה יטייפו, שורה אחר שורה, פסקה אחר פסקה, עמוד אחר עמוד. היא לא תשית לבה לכך שהגיע זמן ארוחת הצהריים, או שהתחיל כבר שיעור המבוא לתורת הספרות שהיא מעבירה לשלושת תלמידיה.
מה שיטלטל כל כך את ד״ר סספורטס – גרושה ללא ילדים? נשואה פלוס שניים? סטרייטית? לסבית? – הוא לא רק כוחו הסוגסטיבי של הטקסט או העולם האבסורדי-סיוטי שהוא בורא, אלא בעיקר כוח החדירה שלו אל מתחת לעורה של המציאות הישראלית ב-2024. ״זה כמו שיקוף רנטגן שחושף את כל החוליים הנסתרים מעין החברה, בין אם בשל הדחקה ובין אם מרצון גלוי״, תכתוב לעצמה בהערת צד. אחר כך תנסה לציין את כל היוצרים שכמו נדחסו אל בין דפי הספר: דוסטויבסקי, קאמי, לאנג, וונגוט, בוש, מונק, קינן, קסטל-בלום, ווטרס, טרנטינו, בייקון… בנקודה הזאת היא תעצור למשמע קרקורי קיבתה. היא תיזכר כי לא אכלה מאז הבוקר, ותיגש לקנות משהו בקפיטריה – כריך טבעוני? מרק כתום? שווארמה בפיתה? – רק כדי לחזור ולהכתים את הרשימה בכתם טחינה. כשתנסה למחות אותו, השמות יימרחו ויתערבבו זה בזה במרקם שמנוני.
אנחנו אוהבים סיפורים על תגליות שנחשפו אגב אורחא, כמו התפוח שנפל על ראשו של ניוטון השרוע פרקדן למרגלות העץ. במקרה הזה ניתן לומר שיד הגורל מרחה רביכת שומשום טחון והביאה את לילך – בשבילכם עדיין ד״ר סספורטס – להבין שהמעשה הספרותי שעשה וקסמן בספרו הוא בדיוק זה: ערבוב כל ההשראות יחד, כתישתן המכוססת במכתש ועלי, הוספת תועפות מיץ לימון והגשת הממרח על פרוסה עבה של לחם שיפון דחוס עד אימה. כאשר ארזה את חפציה על מנת לשוב לביתה – האם היא צריכה לאסוף בדרך ילדה מהחוג? או שמא יש לה דייט שמצאה באפליקציית שידוכי האקדמאים ״ספרא וסייפא״? – תקלוט את האירוניה: בעידן בו תוכניות הבישול משלו בכיפה התרבותית, מי שהגיש את המנה המזינה באמת היה סופר, גם אם דרושה קיבה חזקה כדי לעכל אותה.
למחרת במשרדה – הדייט היה בסדר, תודה ששאלתם. אוקיי, נודניקים, קוראים לו מוקי והוא ד״ר לאווירונאוטיקה שחתום על פטנט ליירוט יונים עם בינה מלאכותית. לא, הם לא שכבו, והיא לא יודעת אם תיפגש איתו שוב. הוא נראה די משועמם כשסיפרה לו בהתלהבות על הגילוי הספרותי שמצא דרכו אליה (״רק הספרות מסוגלת להעביר את עושר הדימויים הזה ואת הטירוף והאבסורד וההומור המקאברי״, תאמר בעיניים בורקות בשעה שמוקי – ד״ר מוקי בשבילכם – יחטט בין שיניו עם קיסם). אפשר עכשיו לחזור לעיקר? – היא תצליב כמה תאריכים ותבין שהספר יצא במהלך מלחמת שלום נתניהו. היא תתהה אם מדובר במעשה אמיץ או מטופש כאין כמותו.
אחוזת אמוק שלא ידעה מאז ימי הדוקטורט, ד״ר סספורטס – אוקיי, אם הגעתם עד לפה אתם יכולים לקרוא לה לילך – תכתוב ספר שלם בתוך מספר ימים. היא תגיש אותו למספר הוצאות לאור אקדמיות, אך כולן כאחת ידחו אותו. ״תודה לך על הגשת כתב היד של ׳שואה דרך הביבים: על ׳כמו הליצן מהשיר של פורים׳״, ייכתב בתחילת מכתבי הדחייה הזהים, ״אך עקב מחסור בתקציב הפסקנו להוציא ספרים כבר ב-2026. תמורת סכום סמלי של 100 אלף שקלים ח״ח (חדשים חדשים), נוכל לממן את הוצאתו כקובץ דיגיטלי שנפתח רק בפורמט מאוד מסוים. בברכה, שוש (לכל הפקידות בהוצאות לאור יקראו שוש)״.
לבה של לילך יחמץ בקרבה. מילא זה שהתרבות הישראלית לא שעתה בזמן אמת לקריאת ההשכמה שטמונה בחובו של הספר, היא לא תדע לעשות זאת גם בדיעבד. ד״ר סספורטס – תחושת הכישלון החמוצה תשיב את הריחוק מהקוראים – תיכנס לאולם ההרצאות חפוית ראש ותלמד בפעם המי יודע כמה את הסיפור ״געגועיי לטראמפ״. כשתבקש למחות את הלחלוחית שתעלה בעיניה, תדמה לראות לנגד עיניה בפינת האולם דמות של גבר חובש כובע מחודד, כמו הליצן מהשיר של פורים. הוא יחייך לעומתה. היא תשיב לו חיוך. זה יהיה הסוד שלהם.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
קידום יפה לספר של וקסמן.
אישית, אני לא מסוגל לקרוא טקסטים שלו.