שיבושים

שיבושי ה-GPS בצפון גורמים לגוגל לחשוב שאנחנו בלבנון או בירדן, והוא מתאים את הפרסומות ביוטיוב ובמנוע החיפוש בהתאם. לאחרונה, אפילו ווייז התחילה לדבר בערבית. קיבלתי את המצב במשיכת כתף, עד שיום אחד שמתי לב שאני לא מבין מה הילדים אומרים אחד לשני.

״סליחה?״, פניתי אליהם בתמיהה. ״יכול להיות שאתם מדברים ביניכם ב… ב… ערבית?״

״نعم (נעם)״, הם ענו יחד.

״מאיפה לעזאזל אתם יודעים ערבית?״

״من التيك توك (מן אל טיקטוק)״.

הם הפנו לעברי את מסכי הטלפונים הניידים, שם רצו הסרטונים המטופשים הרגילים, אלא שהפעם הנערים והנערות מחוטטי הפנים וחסרי הכישרונות – סימן ההיכר של כל ״יוצר תוכן״ – היו דוברי ערבית.

כן, מסתבר שבחודשים האחרונים גם אפליקציית הסרטונים הפופולרית שינתה את התכנים שהציגה לפי מיקום גיאוגרפי. תהיתי באוזני הילדים מדוע לא אמרו משהו עד עכשיו.

״منذ متى أنت مهتم بما نفعله على الهاتف؟ (מונדה מאתה אנת׳ מוחטמון בימה נאפלו אלה אלחטיפי)״.

חטפתי את הטלפונים מידיהם וניסיתי לשנות את הגדרות השפה באפליקציה, אך ללא הועיל.

״لن يساعد (לאן יוסעידה)״, הם אמרו וגיחכו.

עצביי לא עמדו בזה. ״בבית הזה אתם תדברו עברית, הבנתם?!״

״نعم״

״לה, לה נעם! ממש לה נעם! וגם לא איווה! שום איווה!״

הטחתי את הטלפונים שלהם ברצפה וקפצתי עליהם בחמת זעם.

״ذهب الأب مجنونا (דהאב אל אבו מג׳נונה)״, הם המתיקו בלחש אחד לשני והלכו לשחק כדורגל בחוץ.

לא הבנתי איך זה יכול להיות שהם מתייחסים בכזה שוויון נפש לניפוץ הטלפונים שלהם. ייחסתי זאת למנטליות הערבית שבטח קנתה אחיזה במוחם. כדורגל, זה הדבר היחיד שיעניין אותם עכשיו. ניסיתי להיזכר מה עניין אותם לפני שהפכו לערבים, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כדורגל. לעזאזל, יכול להיות ששיבושי ה-GPS חדרו גם למוחי מבלי שאשים לב?

מיהרתי להשליך מהבית גם את שאר הטלפונים הניידים. לא לקחתי סיכון והכנסתי את כל המחשבים למכונית במטרה להסיעם למתקן למחזור אשפה אלקטרונית. כשהזנתי את הכתובת בווייז, הבחורה אמרה בקול נעים:

״كل شيء جاهز. دعونا نبدأ (קולו שאי׳ן ג׳איזון. דאונה נבדאו)״

יצאתי מהמכונית עם המחשבים בידיי והתחלתי לרוץ כאחוז דיבוק. השכנים הביטו בי במבט מלא תימהון.

״لقد أصيب بالجنون (לקד אוסיבה בילג׳ונון)״ אמרו, והמשיכו בנחת בצעידת הערב שלהם.