גם התיאטרון צריך להתגייס למלחמה

זר לו היה מביט בלוח ההצגות של התיאטראות הרפרטואריים היה חושב שהגיע למדינה שבה המציאות הפוליטית והחברתית שטה על מי מנוחות. קומדיות קלילות, דרמות משפחתיות, כמה עיבודים לקלאסיקות, מופעים מוזיקליים עם קטעי קישור. בסך הכל רפרטואר שמשקף חיים במדינה נורמלית.

אלא שתקופה ארוכה אנחנו חיים במציאות שכוללת חמש מערכות בחירות, הפיכה משטרית ומלחמה אזורית. נורמלי זה לא. אם האמנות אמורה לשמש ראי לחברה ולהציג בה פנים שאינן משתקפות באמצעים אחרים, אזי התיאטרון מועל בתפקידו.

ניב הדס כתב בטורו ("הארץ", 1.10) כי גל סדרות הטלוויזיה שמבקשות לתעד או לתסרט את אירועי 7 באוקטובר אינו מבשר טובות ליצירה המקומית. האמירה שלו תקפה גם לשדות אמנות נוספים, כמו הספרות, כשעל פי הספרייה הלאומית יצאו בשנה האחרונה כ–170 ספרים שעוסקים באירועים סביב המלחמה. אמנות אכן זקוקה לריחוק כרונולוגי ורגשי כדי לעסוק בטרגדיות עבר, לא כל שכן כאלו שעדיין נמשכות.

אם כך, מה לנו כי נלין על התיאטרון כי אינו משתתף ב"חגיגת" המלחמה? ובכן, זה בגלל הכלים האמנותיים השונים שנמצאים באמתחתו. בניגוד לטלוויזיה ולקולנוע, התיאטרון לא מצטיין בייצוג המציאות כמות שהיא (עד כמה שדבר זה אפשרי בכלל). נסו, לצורך הדוגמה, לדמיין גרסה בימתית ל"פאודה": עשרות שחקנים יורים לעברו של ליאור רז ומנסים לפגוע בו ללא הצלחה, שעה שהוא רץ מצד אחד של הבמה לצד השני ומחסל את כולם. לא להיט.

כאן בדיוק טמון הפוטנציאל האמנותי של התיאטרון: במקום לייצג את המציאות, הוא יכול לפרק אותה ולהרכיבה מחדש כך שתתאפשר לנו זווית ראייה אחרת, שונה ומאתגרת. זה רלוונטי במיוחד בעידן שבו התקשורת והרשתות החברתיות, שאמורות לכאורה לשקף את המציאות שאינה בהישג ידנו, לא מצליחות — או לא רוצות — לספק לנו מידע על המתרחש סביבנו. באופן אירוני, דווקא ריבוי החלונות למציאות מביא לכך שאנו, כאזרחים במדינה דמוקרטית שבה ידע הוא הכרחי לצורך בחירות מושכלות, עיוורים למתרחש סביבנו. התיאטרון יכול לספק לנו את הצוהר החשוב הזה.

קחו לדוגמה שתי הצגות פרינג' מהתקופה האחרונה: האחת היא "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים" של מאיה ערד יסעור, הצגה פוסט־דרמטית שמבקשת לבחון את ההומניזם שלנו כשהוא תחת מתקפה; והשנייה היא "שׁוּרָה" של רועי יוסף, שמשתמשת בכלים של תיאטרון תיעודי כדי להעניק משמעות לחוויה המטלטלת שיוסף עבר כמילואימניק העוסק בזיהוי חלקי גופות במחנה שורה. אלו יצירות שכוחן בשימוש מושכל באמצעי מבע בימתיים שלא היו עובדים באמנויות אחרות.

התיאטרון יכול גם להרחיק עדות באמצעות מחזות פוליטיים ואנטי־מלחמתיים, שהתיאטראות הרפטואריים נמנעים מלהעלות בשנים האחרונות; מחזות שמבקשים לבדוק מי המנצחים והמפסידים האמיתיים במלחמות (ספוילר: האזרח הקטן אף פעם לא זוכה להיות בצד המנצח).

עוד אפשרות היא ליצור שיתופי פעולה אמנותיים עם תיאטראות מאזורי מלחמה אחרים בעולם, או אולי אפילו — השם ישמור — להעלות טקסטים שכתבו תושבי עזה או לבנון. האפשרויות מרובות, כשבבסיסן יש רק דרישה אחת: להחזיר את התיאטרון לתפקידו כמעבדת מחקר של המציאות: פלטפורמה שבאמצעותה שואלים שאלות קשות על עיוורון קולקטיבי, מוסר ואנושיות; מראה שמציגה גם פנים אחרות, לא בהכרח מחמיאות, של החברה.

התיאטרון לא צריך לעסוק אך ורק במלחמה ובמחזאות פוליטית. במשך השנים התיאטרון הרפרטוארי פועל תחת מגבלות תקציביות ותבחינים כמותיים שמאלצים אותו לפנות בלית ברירה אל מחוזות הבידור והאסקפיזם. מה גם שיש בהחלט מקום לאמנות מנחמת ומבדרת, בעתות שלום ומלחמה כאחד. אבל אם יש מקום מפגש חברתי שבו אפשר לשאול כיצד הגענו עד הלום, לדמיין אפשרויות אחרות לחיים כאן ולהציג אלטרנטיבה אמנותית — זהו התיאטרון. אם נצרף לכך את העובדה שמדובר באמנות שמחפשת כבר שנים את הרלוונטיות שלה, אפשר להבין עד כמה כל הצדדים ייצאו נשכרים.

כשהציבור הליברלי בישראל נמצא במגננה זה תקופה ארוכה, וכשהפרינג' עובד עם תקציבים מזעריים שצפויים אף להצטמק בשל הוצאות המלחמה, הגיע הזמן שהתיאטרון הרפרטוארי יצטרף לקרב על דמותה של המדינה.

פורסם לראשונה במדור ״קצרי רוח״ בגלריה של הארץ

מתוך ההצגה ״איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים״