מוסטפא פירומני

חוץ. יערות ירושלים – יום

אנחנו נמצאים בתוך יער שרוף. מרחוק מגיעות שתי דמויות: אלה הם נתי, חוקר שריפות כבן 50, ורינת, שוטרת צעירה כבת 25. נתי מתכופף ומרים ענף חרוך. הוא מרחרח אותו.

נתי: אני מכיר את הריח הזה.

רינת: של שרוף?

נתי: של מוסטפא פירומני.

רינת: מי זה?

נתי: בת כמה את?

רינת: מה זה קשור?

נתי: הכל בחיים קשור, עינת, הכל קשור.

רינת: רינת.

נתי: מה?

רינת: קוראים לי רינת.

נתי: אוקיי.

רינת: ואני בת 25, אז?

נתי: עשרים וחמש… זה בדיוק הגיל שבו הייתי כשפגשתי לראשונה את פירומני. כלומר, את אבא שלו.

רינת: אני מבינה שהבנזין עובר במשפחה.

נתי: זה לא מצחיק… הם באים ממשפחה של סוחרי נרגילות ממזרח ירושלים. הם מתרברבים בזה שסבא רבא רבא רבא שלהם היה מדליק הנרגילה של מוחמד.

רינת: הנביא מוחמד?

נתי: את מכירה עוד מוחמד?… בכל מקרה, הייתי אז חוקר שריפות צעיר, אפילו לא שנה בתפקיד, כששלחו אותי לחקור הצתה בחנות הכי גדולה של נרגילות בנפת ירושלים. הייתי יהיר, חשבתי ״נו, בטח הצתה עצמית בשביל הביטוח… רגע, לערבים יש בכלל ביטוח? טוב, זו כנראה יריבות בין חמולות, נקמת פחם שאף פעם לא נגמרת״.

רינת: נו, וצדקת?

נתי: ברור! מה, זה ערבים בסופו של דבר!

רינת: אה, כי אמרת שהיית יהיר, אז חשבתי שאולי חשבת משהו והתברר שטעית.

נתי: כן, הייתי יהיר לחשוב שזה יישאר רק בשטח שלהם.

רינת: אבל מה לגבי האבא של פירומני?

נתי: הוא היה הבעלים של החנות.

רינת: ומצאת הוכחות להצתה מכוונת?

נתי: לכי תמצאי הוכחות בחנות של נרגילות.

רינת: אז מה עשית?

נתי: כבר באתי לסגור את התיק על סעיף ״זה בתרבות שלהם״,  כשראיתי אותו… הוא היה ילד, בן 6 או 7, אבל אפשר היה לראות ניצני שפם וניצוצות של טירוף בעיניים שלו כשהוא צייר על הרצפה עם חתיכת פחם.

רינת: מוסטפא פירומני.

נתי: בדיוק… ככל שהתקרבתי אליו הרחתי ריח חזק יותר ויותר של בנזין מעורב במשהו מתקתק.

רינת: בסדר, חנות נרגילות. בטח תפוח או אפרסק.

נתי: זה היה משהו אחר. כשנעמדתי מעליו ראיתי שביד אחת הוא מצייר עם הפחם, וביד השנייה הוא אוכל דובוני גומי.

רינת: דובוני גומי?

נתי: מאלה שקונים במשקל בחנויות ממתקים ועד שאת מגיעה הביתה גילית שאכלת את כולם ואת ממש מקווה שזה יצא בשירותים.

רינת: אני יודעת מה זה דובוני גומי.

נתי: הלכתי לפינה אחרת בחנות, וגם שם הרחתי את הריח הזה. וגם במחסן. הבנתי שזה הוא.

רינת: אמרת לאבא שלו?

נתי: נראה לך?! מצידי שישרפו אחד את השני.

רינת: אבל הבן שלו גדל להיות פושע, לא? אולי אם היית אומר משהו, היו מטפלים בזה.

נתי: כמה שאת תמימה, גילת.

רינת: רינת.

נתי: מה את חושבת שהאבא כבר היה עושה? זה החינוך שלהם.

רינת: אני עדיין לא מבינה איך אתה יודע שזה הוא עכשיו.

נתי מקרב אליה חתיכת עץ שרופה.

נתי: תריחי.

רינת מרחרחת.

נתי: נו?

רינת: ריח של שרוף.

נתי: ומה עוד?

רינת מרחרחת שוב ומעווה את פרצופה.

רינת: לא יודעת… קקי של עיזים?

נתי: דובוני גומי.

רינת: אין מצב.

נתי: שלושים שנה עברו מאז המפגש הראשון עם פירומני, ואני עדיין יכול לזהות את הריח הזה בעיניים עצומות.

רינת מרחרחת שוב.

רינת: וואלה לא מריחה דובוני גומי.

נתי: לא לכולם יש את הרגישות לזה.

רינת: איך זה שלא תפסו אותו עד היום?

נתי: אף אחד לא ראה אותו מאז אותו יום בחנות נרגילות.

רינת: איך זה יכול להיות?

נתי: את יודעת, הוא נראה אז כמו מיליון ילדים ערבים, והיום הוא נראה כמו מיליון גברים ערבים.

רינת: עדיין, יש למשטרה יכולות.

נתי: תכננתי פעם להציב מארב על כל חנויות הממתקים במזרח ירושלים. לתפוס אותו קונה דובוני גומי.

רינת: רעיון מעולה.

נתי: זה גם מה שאני חשבתי, עד שקלטתי שהם בטח מוכרים שם רק בקלאוות.

רינת: לא בדקת?

נתי: את מכירה ממתק של ערבים שהוא לא בקלאווה?

רינת: אז מה עושים עכשיו?

נתי: כלום.

רינת: כלום?

נתי: יש לך רעיון יותר טוב?

רינת: אולי נעשה לו שביל כזה של דובוני גומי ובסוף תחכה לו מלכודת?

נתי: את חושבת שהחיים זה סרט מצויר?

רינת: לא, אבל…

נתי: בואי, רונית, נלך.

רינת: רינת.

נתי: (מתחיל להתרחק ואז מסתובב אליה) את באה או מה?

נתי מתרחק. רינת עומדת שם עוד כמה רגעים, ואז מצטרפת אליו בריצה קלה. המצלמה עולה וחושפת יער עצום שרוף כולו. הסוף.