– אתה מכיר את החתול של שרדינגר?
– נראה לי.
– נראה לך שכן או נראה לך שלא?
– נראה לי שכן.
– או שלא.
– תזכירי לי…
– התשובה שלך.
– מה איתה?
– היא כמו החתול של שרדינגר.
– אההה, זה הקטע הזה שלא יודעים אם הוא קיים או לא!
– אתה מתבלבל עם האלוהים של שרדינגר.
– החתול, הוא בקופסה סגורה!
– נכון.
– אמרתי לך שאני זוכר.
– ומה יש בקופסה?
– מה, חוץ מהחתול?
– חוץ מהחתול.
– גבינה אולי?
– חומר רדיואקטיבי.
– בטעם גבינה?
– אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, שיש לו חמישים אחוז סיכוי להתפרק.
– וזה מספיק בשביל להרוג את החתול?
– לא. יש בקופסה גם גלאי קרינה שמחובר לכמוסת רעל חשמלית. אם האטום מתפרק לפני שהקופסה נפתחת, הרעל משתחרר והורג את החתול.
– מסכן.
– לא היה באמת חתול.
– מה זה אומרת?
– זה ניסוי מחשבתי. שרדינגר רצה להראות את האבסורד שבתיאוריה הקוונטית.
– איבדת אותי. המוח שלי שרדינגר.
– הוא רצה להראות שבמציאות המקרוסקופית, ״בחיים עצמם״, אי אפשר שדבר יהיה גם וגם. גם חי וגם מת.
– הבנתי. נראה לי.
– אבל מה אם כן אפשר?
– מה, להיות גם חי וגם מת?
– כן.
– איך בדיוק?
– נכון שומעים לפעמים על אנשים שיום אחד פתאום נעלמו מעל פני האדמה?
– נניח.
– ואחרי שנים צצים דיווחים שראו אותם מוכרים באיזו חנות נעליים קטנה באינדיאנה, או שהם עורכים טקסי איוואסקה בג׳ונגלים של פנמה?
– אבל זה לא באמת הם.
– זה משנה?
– אני בטוח שלמשפחה שלהם זה משנה.
– אני חושבת שלהפך, למשפחה זה נותן תקווה.
– במקום להתאבל בבית הם עוברים חנות חנות באינדיאנה, או תועים בג׳ונגלים של פנמה רק בגלל התקווה הקלושה שימצאו את הילד שלהם. זה נקרא תקווה?
– לא יודעת, אולי משהו במחשבה הזאת על הילד או הילדה שמסיימים משמרת בחנות הנעליים, וכואב להם הגב מלהתכופף כל היום ולראות גרביים מלוכלכים, והבוס מתעמר בהם כי יש לו הפרעת אישיות נרקיסיסטית, והאוטו משמיע רעשים מוזרים, והכלב בטח עשה את הצרכים שלו על השטיח כי לא הוציאו אותו יותר מדי שעות, והדבר היחיד הטוב שמחכה להם זה לראות נטפליקס בחברת חבילת גלידת בן אנד ג׳ריז, ולמרות כל הדברים האלה יש משהו מנחם שהם חיים שם, במציאות המקבילה הזאת, שגם אם היא מחורבנת באופן אובייקטיבי, וכואב לך הלב על החיים האומללים האלה, אתה עדיין מאושר עד העצמות שלפחות הם חיים שם, ואולי יום אחד הם אפילו יהיו מאושרים, אבל כל זה לא משנה כרגע, כי העיקר הוא שהם חיים.
– הילדים של שרדינגר.
– מה?
– ככה אפשר לקרוא להם. הילדים של שרדינגר.
– כן, זה יפה…
– למה את חושבת בכלל על דברים כאלה?
– … הילדים שחיים ולא חיים.
– די, זה לא עושה טוב.
– זה נותן תקווה. אני רוצה להאמין שזה נותן תקווה. נכון שזה נותן תקווה?
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
אופק האפשרויות בטרם "החלטה": לפתוח או לא לפתוח, לקבוע או לא לקבוע.