לא לחזור לעידן המצנטים

הפתרון לטקס פרסי אופיר, לפיו איש הייטק עלום שם יממן אותו במקום המדינה, נראה על פניו מתבקש במדינה בה הוכרזה מלחמה (גם) נגד התרבות. אלא שהפתרון הזה יהיה חרב פיפיות שעלול להוביל להפרטה מוחלטת של התרבות במדינה, והרס מנגנוני תקצוב שנבנו בעמל רב.

ההיסטוריה עשירה בסיפורים על פטרונים, או מצנטים, שתמכו בגדולי האמנים. ללא התמיכה הזו, לא היינו זוכים לחזות ב״הולדת ונוס״ של בוטיצ׳לי, בפרסקו בקפלה הסיסטינית שצייר מיכלאנג׳לו, או ב״הארוחה האחרונה״ של דה וינצ׳י. עולם האמנות, יחד עם הדימויים הבלתי נשכחים שלו, היה נראה אחרת ללא התמיכה של משפחת מדיצ׳י או של האפיפיור יוליוס השני.

עם עלייתן של מדינות הלאום והדמוקרטיה הליברלית, צמחה ההבנה כי התרבות היא נשמת אפה של האומה. באמצעותה היא מספרת את הסיפור שנועד לאחד את אזרחיה. מדינות רבות החלו לשאת באחריות למימון ולקידום התרבות, מתוך הבנה כי מדובר בנכס חברתי ציבורי בעל חשיבות לאומית, שלא נכון להשאירו נחלתן של האליטות בלבד.

בשנים האחרונות אנחנו עדים להתפרקות המדינה ממחויבותה לתרבות. בין אם אלו מניעים כלכליים או אידיאולוגיים וליברטריאניים, התוצאה היא אחת: קיצוץ תקציבי, העדפה של יצירות קלות משקל שפונות למכנה המשותף הרחב ביותר, וניסיונות השתקה של סיפורים שאינם עולים בקנה אחד עם הנרטיב הרצוי מבחינת הממשלה.

אנחנו כמובן לא היחידים שנמצאים במצב הזה. התרבות הליברלית נמצאת במגננה במדינות רבות. בארצות הברית אנו עדים למתקפה כוללת מצד הממשל, בין אם על ידי הפסקת תקצוב השידור הציבורי ואם על ידי הנפת שוטים כלכליים ומשפטיים על תכניות לייט נייט שהעזו ללעוג לנשיא.

כניסתם של אילי הטק, אנשי ״הכסף החדש״, אל הוואקום שהותירה המדינה היא לכאורה צעד מבורך, במיוחד כשקהל היעד בישראל מצומצם מראש, והחרם הבינלאומי פוגע באפשרויות לגייס תקציבים מחו״ל. הפטרונים חולקים לרוב את אותם ערכים ליברליים עם האמנים; גם הם הרי רוצים שילדיהם יגדלו במדינה דמוקרטית נאורה ומשגשגת.

הפיתוי בחזרה לעידן המצנטים הוא גדול. אני יכול לדמיין את עצמי מחזאי הבית של איזו חברת הייטק.

בתמורה לפינת קפה עם בריסטה וסנדוויצ׳ונים עם סלמון וגבינת שמנת, אספק מדי יום מחזה קצר בנושא שמעסיק את עובדי החברה. לדוגמה, ״מחכים לדודו״, על הציפייה הדרוכה לבואו של טכנאי המזגנים החתיך (בסוף יתברר שהוא גויס למילואים ובמקומו מגיע אבנר הגיבן, בניסיון לומר משהו על גבריות וגבורה בישראל של ימינו), או ״שש נפשות מחפשות מתאם״ – הצגת site-specific בחדר הישיבות, כשהחיפוש אחר מתאם שיתחבר למקבוק של מנהלת המוצר יהווה מטפורה לחיפוש אחר משמעות בעולם של פוסט-אמת.

אבל יש מחיר לפטרונות, ובטווח הארוך הוא עלול להיות כבד מנשוא. ראשית, חשוב לציין כי גם הפטרונים של תקופת הרנסנס לא עשו זאת רק לשם שמיים או להגדלת היופי בעולם. פעמים רבות הם השתמשו בתמיכה באמנות כדי לבסס את מעמדם החברתי והפוליטי. במקרים רבים, שימשה הפטרונות דרך ל״טיהור״ עושר שנתפס כבלתי ראוי, למשל אם נצבר באמצעות הלוואות בריבית.

בנוסף, המצנטים הכתיבו לעיתים את התמות, החומרים ואף את התפיסות התיאולוגיות או הפוליטיות שיבואו לידי ביטוי ביצירות, ובכך הפכו לשותפים אקטיביים בעיצוב הנוף התרבותי.

מספיק להסתכל על מקרה בוחן עכשווי בעוד ענף גוסס שסובל ממצוקה תזרימית ומירידת קרנו בעיני העם: העיתונות. לפני מספר שנים רכש המיליארדר ג׳ף בזוס, מייסד אמאזון, את ״הוושינגטון פוסט״. למרות שהצהיר על עצמו בתחילה כמו״ל ״לא מתערב״, הוא החל להתערב בתכנים, בין אם בהכתבת קו ימני יותר מבחינה כלכלית, בביטול הנוהג של תמיכה במועמד או מועמדת לנשיאות (במקרה הזה, בקמלה האריס), או בפסילת קריקטורה שהציגה את ראשי ענקיות הטכנולוגיה מגישים מנחה כספית לנשיא טראמפ.

בעלי הון לא צריכים להחליף את המדינה. זה יהיה פתח לארטוושינג (דמיינו את הצגת הילדים ״חזי חזיר הבר נושם אוויר נקי בחיפה״ בחסות האחים עופר), והאפשרות לבקר את תחומי פעילותם של המצנטים, או את המבנים הכלכליים שמובילים לאי-שוויון, תצטמצם אף היא.

בנוסף, מדובר במתן לגיטימציה להתנערות המדינה מעוד תחומים עליהם היא אחראית. גם הממשלות שיבואו אחר כך, בתקווה שיהיו יותר נורמליות, לא ימהרו להחזיר תקציבים שהמדינה כבר נפטרה מעֻלָּם. תקציב משוחרר לא יוחזר.

התלות בפטרונים קלה יותר מאשר המשך המאבק על פירורי תקציבים ותקנות משפטיות. אך מהלך כזה, גם אם בשלב הראשון יזרים כספים ויגרום לתחושת ניצחון על כוחות הרוע, ישחק בסופו של דבר לידי אלו השואלים ״למה שכספי המסים שלי יממנו את הסרטים השמאלניים האלה?״.

נכון שבמקרה של פרס אופיר מדובר במימון טקס, ולא במימון היצירות עצמן, אבל זו עלולה להיות האבן הראשונה בדומינו שסופו קריסת התמיכה המדינתית בתרבות, לקול מצהלות ההמון.

עם כל הכבוד לרצון הטוב – יותר או פחות – של בעלי הממון, על היוצרים להילחם על כך שהמדינה תמשיך לממן את הטקסים והסיפורים של כולנו. גם סיפור על ילד פלסטיני שרק רוצה להגיע לים.

פורסם לראשונה במדור ״קצרי רוח״ בגלריה