במחצית הראשונה של שנות ה–70 במאה הקודמת נקלע תיאטרון החאן לסערה ציבורית סביב ההצגה "עיר אחת". המחזה הדוקומנטרי, שהתבסס על ראיונות שערכו העיתונאים דן מרגלית ומתי גולן עם תושבי ירושלים ממגוון שכונות ומגזרים, הציג פנים מאוד לא מחמיאות של העיר (הלא מכבר מאוחדת). חלק מהקהל, שלא אהב את מה שהשתקף מן הבמה, פוצץ את הצגת הבכורה ועזב את האולם בהפגנתיות. אבל לא רק הקהל הביע תרעומת על התוצר האמנותי. מרגלית וגולן טענו שקטעים שעוסקים ביחסי יהודים־ערבים נוספו או עוותו בלא ידיעתם. ההנהלה הציבורית של החאן החליטה שכל עוד לא יושמטו החלקים ה"שמאלניים", ההצגה לא תועלה מחדש. הבמאי מייקל אלפרדס ביצע כמה שינויים במחזה, אבל דינה של ההצגה כבר נגזר.
שנה לאחר מכן העלה החאן את "משרתם של שני אדונים". היא הפכה ללהיט ולהצגת הדגל של התיאטרון במשך שלוש עונות. הפיאסקו של "עיר אחת" נשכח. קרוב לעשור המשיכה קבוצת החאן להתנהל כמעין קומונה שבה השחקנים מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות האמנותיות. אלה היו שנים מעצבות שהותירו חותם על התרבות הישראלית בכלל והתיאטרון הישראלי בפרט.
50 שנים לאחר מכן, החאן שוב בכותרות. הפעם לא מדובר בהצגה בעלת תכנים פרובוקטיביים, אלא עיבוד מחודש ל"משרתם של שני אדונים", אותו להיט שהזניק את התיאטרון לקדמת הבמה. בסיום הצגה בשבוע שעבר נשא השחקן הראשי איתי שור מספר מילים שכתב הבמאי, אריאל וולף (גילוי נאות: ביים בעבר תסכית שכתבתי). מתוך סולידריות עם קולגות פלסטינים, הם ביקשו למחות על הפשיטה המשטרתית על מופע ילדים בתיאטרון אל־חכוואתי במזרח העיר.
מה שבעולם נורמלי היה נתפס כאמירה אמפתית המנוסחת בעדינות, הפך בעולמנו הכאוטי ללא פחות מסערה. חלק מהקהל קרא בוז כששמע את המילה "פלסטינים", יואב אליאסי, "הצל", שחרר את כלבי התקיפה ברשתות החברתיות, והנהלת התיאטרון מיהרה להוציא הודעה שהבהירה כי רוממות חופש הביטוי בגרונה וחרב הצנזורה בידה (או במילים אחרות: "אנחנו מעוניינים להציב מראה בפני החברה, אבל אם היא לא אוהבת את מה שניבט ממנה — אין לנו בעיה למצוא מראה אחרת").
היו כאלה, גם מתוך עולם התיאטרון עצמו, שטענו כי אין לשחקנים מנדט להשמיע את דעתם הפוליטית בפני קהל שבוי, שבא לראות מופע מסוים וזכה על הדרך להטפה. בזמנים רגילים זהו דיון אמיתי שיש לנהל. אבל בתקופה שבה נרמסות כל הנורמות וכוח שלטוני בלתי מבוקר מופעל כלפי כל מי שמעז לצייץ נגד המצב הקיים, אין לנו הפריבילגיה לצקצק בלשון ולנהל דיונים אינטרנטיים בעד ונגד פעולת השחקנים. זהו זמן לסולידריות ולהבעת תמיכה בעמיתים למקצוע שביקשו להישאר נאמנים לצו מצפונם.
הקונצנזוס מושל בכיפה
עולם התרבות הישראלי עבר תמורות רבות — חברתיות, כלכליות, טכנולוגיות — בעשורים שחלפו מאז שנות ה–70. התיאטרון נדחק לקרן זווית מבחינת מעמדו, ונתפס היום כאמנות אנכרוניסטית ולא רלוונטית עבור פלח גדול באוכלוסייה. תיאטרון פוליטי, כזה שמכריח את הצופים להתעמת עם המציאות או עם תפיסת עולמם, מוצג בקושי בפרינג'. כשמצרפים לכך את הצנזורה הכלכלית, שהיא פחות מפורשת אך דווקא משום כך גם יותר מסוכנת, נותר מצב שבו הקונצנזוס מושל בכיפה ובתכנים האמנותיים.
להקת השחקנים של החאן השתנתה אמנם גם היא, אך נותר בה בכל זאת משהו מרוח העבר. זהו התיאטרון הרפרטוארי היחיד בארץ שיש בו להקת שחקנים שמתקרבת במשהו לאותו מודל שהנחילו מייקל אלפרדס וממשיכו, אילן רונן. אין שם כוכבים גדולים, במובן הסלבריטאי של המילה, אלא שחקנים מצוינים שמכירים זה את זה מצוין ומתנהלים כשווים. בשנים האחרונות הלהקה רועננה עם שחקנים צעירים ומוכשרים שאמורים להיות הדור הבא. ללא הבעת סולידריות ומתן גיבוי מצד ההנהלה, הלהקה עלולה לאבד את אופייה. במקרה כזה, לא משנה כמה הפקות של ברכט התיאטרון יעלה, ריחו האמנותי יובאש כי יהיה ברור שזה נעשה רק למטרת התנאות בערכים של אהבת אדם, ללא עמידה אמיתית מאחוריהם.
הסלוגן של החאן הוא "תיאטרון איכות בירושלים". המוניטין של התיאטרון נשען במידה רבה על האדנים של קולגיאליות ורצון ליצור אמנות משמעותית. אדנים אלו נבנו בעמל רב במשך שנים, גם אם התוצרים האמנותיים לא תמיד ערבו לחכו של הקהל, ראש העיר או שר התרבות התורן. אם בהנהלת התיאטרון לא ישכילו לשמר את הערכים הללו, הם יוכלו בקרוב לעדכן את הסלוגן ל"תיאטרון בירושלים". אני בטוח שזה לא ירגיז אף אחד.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
קשה מאוד להיות "אמיץ" כשהסביבה אלימה ומסוכנת.
המעבר לימין סותם הפיות הוא השלמת תהליך ארוך מאז סתימת הפיות בקום המדינה.
לנו אין ברירה אלא להמשיך להילחם על זכותנו לדבר, לומר ללא מורא וללא משוא פנים [אורי אבנרי, העולם הזה].
פשוט מדכא (או מדוכא)