על הסרט ״כמה הערות על המצב״

בשנת 1929 התכנסה בדאבוס שבשווייץ העילית האינטלקטואלית של אותם ימים לסימפוזיון שעסק בנושא ״מהו האדם?״. במרכזו של הכנס עמד הדיבייט המפורסם בין מרטין היידגר, שלימים הזדהה עם הנאציזם, וארנסט קסירר, פילוסוף יהודי וליברלי. כל אחד מהם העניק פרשנות מנוגדת לקאנט והציג תפיסת עולם שונה בתכלית: בעוד שהיידגר טען שהאדם הוא יצור המושלך לתוך העולם וחי בהכרת סופיותו, קסירר גרס כי האדם אמנם סופי, אך הוא יכול לחרוג מסופיותו באמצעות הרוח והתרבות ולבנות לעצמו עולם של משמעות.

יש אנשים שה-7 באוקטובר גרם להם להבין טוב יותר את מקומם בעולם: כישראלים, כיהודים, כבני אדם. לי קרה ההפך. כמו אצל היידגר, ראיתי עצמי אדם שהושלך באחת לתוך עולם שבו אין יותר נקודות משען מוסריות או אונטולוגיות. גם אם המצפן המוסרי לא ניזוק במהלך הנפילה אל הקרקע הטרשית של המציאות החדשה או האמיתית, נדמה שהצפון חדל מלהעניק נקודת מגוז. וכאשר המציאות מתווכת לנו באופן כמעט בלעדי על ידי ייצוגים דו-ממדיים – בתקשורת, באמנות, ברשתות החברתיות – לא נותר מקום לתהות בו אלא בנפש פנימה, דבר שמחריף את תחושת הבדידות והניכור.

הסרט ״כמה הערות על המצב״ של ערן קולירין הוא, במובן הזה, נווה במדבר של הממשי. הוא מורכב משש אפיזודות, שישה סרטים קצרים שונים, שמתלכדים לכדי הרהור קולנועי על המצב, מילה שמבקשת לאיין כל אפשרות פעולה, למרות שהיא נושאת בחובה מטענים תרבותיים והיסטוריים רבי משקל (״אין מה לעשות, זה המצב״). יש בכל אחד מהסרטים אירוניה דקה ונגיעות של הומור, שלרוב נעדרים מייצוגים אמנותיים בני זמננו (״אי אפשר לצחוק על המצב!״). אף על פי שכל חלק עומד בפני עצמו, מהותה של היצירה היא בהצטברות. חלקו הראשון של הסרט נראה לי בזמן הצפייה מעט מפורש מדי, אבל בתומה הבנתי שלא הייתי מוותר על החלק הזה. הוא מבסס משהו בעולם של הסרט, ואז ממריא ממנו אל ספרות עליונות.

ניכר ששני כוחות הניעו את היצירה: מחד, הניסיון המהוסס לתת סימנים במצב שהושלכנו אליו; ומאידך, נהרה של חדוות עשייה ואמונה בכוחה הקיים עדיין של האמנות להעניק פשר. הסינתזה הזו באה לידי ביטוי גם בצוות היוצרים: במאי וצלם מנוסים מצד אחד של המצלמה, וסטודנטים למשחק של סמינר הקיבוצים מעברה השני. הבוסריות המסוימת של השחקנים, שבמקרים אחרים הייתה יכולה להיות לרועץ, דווקא מעניקה לסרט חלק ניכר מכוחו.

בסרט האחרון, שהוא מעין סיפור בתוך סיפור, מופיע יחזקאל לזרוב בתפקיד רב קשיש בשטייטעל, שאחד האברכים הצעירים מובא אליו כי העז להתעניין בדיבייט בין היידגר לקסירר. השיעור שהרב לזרוב נותן לו שם – באנושיות, ביכולת לספר סיפור, בתורת המשחק – הוא לא רק שיעור שלא יסולא בפז, אלא גם הבטחה לעתיד: האמנות יכולה להוות מפת סמלים קסיררית. לא ביטול הכאוס, אלא הבזקי צורה על לוחות הנפש, דימויים שמאפשרים יחס אל האינסופי ועוזרים לנו להתמצא בעולם, גם כשהוא נדמה חסר פשר.

במילים אחרות: יש טעם להמשיך בכל זה, למרות המצב. וזו חתיכת נקודת מגוז.