שמעתי ברדיו פרסומת שהבטיחה שאם אניח תפילין חיילי צה"ל יקבלו כוחות על וינצחו את חמאס, אז אמרתי לעצמי: "מה, שאני אמנע מחיילי צה"ל כוחות על? אולי זה ייתן להם ראיית אינפרה-אדום שאיתה יוכלו לזהות מנהרות, לזרוק פנימה רימון ולגמור את הסיפור? או שיותר מזה – הם יוכלו ללחוץ על כפתור שיקפיץ את הנגמ"שים הישנים והלא … המשך קריאת הפוסט תנו לתפילין לנצח

שעת צהריים בבסיס צה"לי בבקעת הירדן. בתוך אוהל ענק עשוי ברזנט מתקיימת מסיבה מרובת משתתפים. על השלטים התלויים מדפנות האוהל כתוב Happy Bat Mitzvah, Shelly Rosenberg. ברקע נשמעת להקה שמבצעת שיר של עידן רייכל, חציו מושר בעברית וחציו באנגלית. כל התפאורה הזו לא מפריעה לנחילים של זבובי ענק, כמותם ניתן למצוא רק בבקעה, להתנפל על … המשך קריאת הפוסט הצבא בחסות…

אני חושב על כל האנשים שקראו את יעקב שבתאי ואמרו לעצמם "הרי גם חיי הם אוסף מתמשך של כישלונות קטנים וטרוניות גדולות, וסגנון כתיבתי גם הוא קולח בקילוחים עזים של חרדת מוות", והיו בטוחים שאם רק יכריחו עצמם לשבת אל מול המחשב הם יוכלו להוציא תחת ידיהם יצירה שלא רק תשתווה ליצירותיו של שבתאי, אלא … המשך קריאת הפוסט הומאז' שנידון לכישלון

פנים. חדר - שעת דמדומים גבר בעל מראה מוזנח, בשנות ה-40 לחייו, יושב אל שולחן העבודה כשלגופו גופיית סבא. הוא פותח בהתלהבות קופסה ובה מונח סאמרטפון חדיש ומשוכלל. הגבר מכניס את הסים לטלפון ומפעיל אותו. לאחר מכן הוא בודק את הצלילים ואת עוצמת השמע, ואז מניח אותו לצדו וחוזר לעבוד על המחשב. כל כמה שניות … המשך קריאת הפוסט אייפונולוגיה (3)

פנים. משרד / לשכת מנכ"ל - יום אנחנו במשרד שאינו שונה במאומה ממאות אלפי, אם לא מיליוני, משרדים ברחבי העולם: בצד אחד נמצא חדרו רחב הידיים של המנכ"ל, שרצפתו מרופדת בשטיח שגי נעים למגע (אם כי מעט מלוכלך, בעיקר מאז אותה הפעם בה המנכ"ל דרך מבלי משים על חרא של כלב בעודו מדבר בטלפון הנייד, … המשך קריאת הפוסט עוד יום במשרד

שירותים מטונפים. זר לו היה מתבקש לנחש את משלח ידו ותחומי העניין של משה גרינברג, היה ודאי מנחש נכונה כי משה עובד בהיי-טק או בשיווק; נוהג בכלי רכב מליסינג, שלאחוריו מוצמד מתקן לאופניים; מקבל הרבה מאוד מיילים מהעבודה לטלפון הנייד ועונה עליהם ברגע שהתקבלו, גם אם השעה היא שלוש לפנות בוקר; הלהקה הכי עדכנית מבחינתו … המשך קריאת הפוסט עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #6

באגסי ובולי. מעשה בשני אחים, באגסי ובולי, שגדלו כל חייהם באחת משכונות המצוקה של מגדל העמק. אין זה ידוע אם באגסי ובולי הם שמותיהם האמיתיים, פרי גחמה בלתי מוסברת של אמם החד-הורית, או כינוי שדבק בהם מילדותם המוקדמת בהצלחה רבתי, עד כי אפילו המורות בבית הספר הקריאו שמות אלה מדפי הנוכחות (מכיוון שמגדל העמק היא … המשך קריאת הפוסט עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #5

כרטיס "בהצדעה". אני יושב ומתבונן בו בעיניים מצועפות. תוך כדי שאני הופך אותו בידי, עולים בעיני רוחי הרגעים הנפלאים שהתאפשרו לנו בזכותו, רק בזכותו: למשל, אותו יום שלישי בצהריים, יום חול סתמי לחלוטין, בו הלכנו אני והוא לבית הקולנוע, כי הוא העניק לי רק הנחת יחיד בגובה חמישה שקלים. נכון, נאלצתי להפסיד יום עבודה בגלל זה; וההנחה הייתה רק על הסרטים ששמותיהם מתחילים בפ' … המשך קריאת הפוסט עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #4

טיולית. אוגוסט 1998, שטחי האימונים של בית הספר לשריון, אי שם בדרום הארץ. פנסיה של הטיולית מפלחים את העלטה המוחלטת שאופפת את שטחי האימונים הבלתי נגמרים. בתוך הטיולית מטלטלים טירונים מבוהלים, שמנצלים את דקות החסד של הנסיעה כדי לגנוב שינה חטופה. לפתע הטיולית נעצרת. ראשים נחבטים במושבים שלפניהם. הטירון ליאור גלציאנו מתנער מהשינה החטופה, טעם מר … המשך קריאת הפוסט עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #3

ג'נטקס. הרגע בו אתה מבין שאתה כבר לא בקנזס (או באזרחות) הוא לא הרגע בו אתה עולה על מדים (כי אלה בסך הכל בגדים רגילים, רק קצת יותר מחוספסים והרבה יותר מכוערים); לא השלב בו אתה סוחב אחריך קיטבג מאובק (כי מי שיש לו ילדים יודע שכל יציאה איתם מהבית כרוכה בסחיבת 50 קילו של … המשך קריאת הפוסט עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #2